סימן רמ״ז · ו׳ סעיפים (מחבר) · השולח אגרת ביד נכרי
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
גישה ראשונה לששת סעיפי המחבר: לשון השולחן ערוך, ביאור מבואר, הסברים לימודיים על הקציצה (תשלום קצוב), מבחן האדעתא דנפשיה, ויישומים בני זמננו של שירותי משלוח.
נושא: מסירת אגרת, חבילה או סחורה לגוי הנושא בערב שבת מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״ז סעיפים א׳-ו׳
13.מקרים מעשיים בני זמננו: אמזון, הדואר, משלוח מהיר
14.סיכום מעשי וכללים לזכור
15.שאלות הבנה
1. לשון השולחן ערוך
סימן רמ״ז מכיל ששה סעיפים של המחבר (מרן רבי יוסף קארו) המבארים את התנאים שבהם רשאי ישראל למסור אגרת או חפץ לגוי הנושא בערב שבת.
סעיף א׳ — הכלל הכללי
שולח אדם אגרת ביד עכו"ם ואפי' בע"ש עם חשיכה והוא שקוצץ לו דמים ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת ואם לא קצב אי לא קביע בי דואר (פי' איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחם למי ששלוח אליו) במתא אסור לשלוח אפילו מיום ראשון ואי קביע בי דואר במתא משלחין אפי' בע"ש והוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה: הגה ויש מתירין אפי' לא קצץ ואפילו לא קבוע בי דואר במתא אם משלחו ביום ה' או קודם לכן (טור) ויש לסמוך עלייהו אם צריכין לכך:
שולח אדם איגרת ביד נכרי, אפילו בערב שבת עם חשיכה — והוא שקוצץ לו דמים, ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת. ואם לא קצב: אם אין בי דואר [פירוש: איש ידוע שכל כתב מובא אליו, והוא משלחו למי שנשלח אליו] קבוע בעיר — אסור לשלוח אפילו מיום ראשון; ואם קבוע בי דואר בעיר — משלחים אפילו בערב שבת, והוא שתהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה [של עיר היעד]. הגהת הרמ״א: ויש מתירים אפילו לא קצץ, ואפילו אין בי דואר קבוע בעיר, אם משלחו ביום חמישי או קודם לכן (טור); ויש לסמוך עליהם אם צריכים לכך.
עיקרו של סעיף א׳: שליחת אגרת ביד גוי מותרת מעיקר הדין, והמחבר פותח שני מסלולים שאינם מצטברים. בקציצה (דמים קצובים מראש) שולחים אפילו בערב שבת עם חשיכה, ואין צריך בי דואר כלל. רק באין קציצה — ואם לא קצב — נפתחת שאלת בי דואר: באין בי דואר קבוע בעיר אסור אפילו מיום ראשון, ובבי דואר קבוע שולחים אפילו בערב שבת, ובלבד שתהא שהות ביום. והרמ״א פוטר משניהם — לא קציצה ולא בי דואר — עד יום חמישי ועד בכלל.
מה אומר הסעיף:
שולחים אגרת ביד נכרי, ואף עם חשיכה — שולח אדם אגרת ביד עכו״ם ואפי׳ בע״ש עם חשיכה.
בשני תנאים — והוא שקוצץ לו דמים ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת.
ובי דואר קבוע משנה הכל — ואי קביע בי דואר במתא משלחין אפי׳ בע״ש.
הגהת הרמ״א: ויש מקילים, ויש לסמוך עליהם בשעת הצורך — ויש לסמוך עלייהו אם צריכין לכך.
סעיפים ב׳-ו׳ — דיוקים ויוצאים מן הכלל
סעיף
נושא
עמדה
ב׳ (2)
אם התנה עמו סתם (בלי לפרש סכום מדויק)
אם אמר "אשלם לך" בלי סכום קצוב → דין כקוצץ; אבל בסתם בלא דיבור כלל → אסור
ג׳ (3)
אם הגוי שכיר יום
בערב שבת: אסור (נראה כאילו ישראל ביקש ממנו במיוחד לשבת)
ד׳ (4)
אם הגוי מוליך בחינם
מחבר מתיר (כקציצה) — רמ״א מביא דעה האוסרת
ה׳ (5)
אם הגוי הולך מעצמו ליעד
מותר בכל גוונא — הוא מוביל לצורך הליכתו שלו
ו׳ (6)
שכיר שנה כפועל כללי
אסור לשלחו עם אגרת בערב שבת (הרמ״א מביא דעה מתירה)
הסימן סובב סביב שאלה מבנית אחת: כאשר הגוי נושא את האגרת בשבת, האם הוא עושה כן כשלוחו של ישראל, או אדעתא דנפשיה (לעצמו)? ששת הסעיפים מיישמים מבחן זה בששה מקרי גבול.
2. הרקע הכללי
על מה מדבר הסימן?
סימננו עוסק במצב מעשי מאוד: ישראל רוצה לשלוח אגרת, חבילה או סחורה באמצעות גוי (בדרך כלל נושא, פקיד דואר, שליח). השליחה היא קודם שבת, אבל ההובלה חוצה את השבת — או אף מגיעה ביום השבת עצמו.
השאלה היסודית: האם הדבר מותר, או שמא יש בו משום איסור אמירה לעכו״ם (לבקש מגוי לעשות עבורנו מלאכה בשבת)?
הקשר עם הסימן הקודם (רמ״ו)
סימן רמ״ו עסק בהשאלה והשכרה של כלים לגוי לשבת. שם הדיון היה בענייני שביתת כלים ושכר שבת.
סימננו רמ״ז עוסק בזווית אחרת: לא בהשכרת כלי לשימוש, אלא בשליחת חפץ להובלה. השאלה איננה עוד "הגוי מפעיל את כלי הישראל בשבת", אלא "הגוי בעצמו עושה מלאכה בשבת כשחפץ הישראל על כתפו".
שני הסימנים נוגעים בעצב אחד: מתי הגוי פועל בתורת שלוחו של ישראל (= בעיית אמירה לעכו״ם)? סימן רמ״ו פתר על ידי הבלעה. סימננו רמ״ז פותר על ידי קציצה (מחיר קצוב לקבלנות).
השאלה היסודית
איסור אמירה לעכו״ם הוא מדרבנן. שלושה טעמים נאמרו בראשונים:
מקור
טעם האיסור
מכילתא (יתרו)
הפסוק לא תעשה כל מלאכה (שמות כ:י) — כולל על ידי שליח
דרך השליחות
הגוי הוא כשלוחו של ישראל — שלוחו של אדם כמותו (משנה ברכות ה׳:ה׳)
רמב״ם (הל׳ שבת ו:א)
שלא תהא השבת קלה בעיניהם — כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן (רמב״ם הלכות שבת ו:א)
המבנה הרעיוני של הסימן: כל זמן שהגוי פועל בגלוי עבור הישראל, נכנסים אנו לאיסור אמירה. אבל אם הוא פועל לעצמו (משום שמשולם לפי המשימה, או שעושה את דרכו ממילא), יוצא הוא מגדר השליחות והשליחה מותרת.
3. יסוד ראשון — קציצה (התשלום הקצוב)
מהי קציצה?
קציצה (משורש קצץ, "לחתוך, לקצוב"): היא קביעת מחיר מדויק עם הגוי עבור המלאכה שיש לעשות, קודם שיתחיל. משעה שנקצב מחיר זה, אין הגוי פועל עוד בתורת שירות לישראל — אלא לגבות את שכרו.
אם כן בכל השלושה → קציצה תקפה → השליחה נופלת בגדר ההיתר.
4. יסוד שני — אדעתא דנפשיה
מהו אדעתא דנפשיה?
אדעתא דנפשיה (כלומר "על דעת עצמו"): זהו מבחן המראית בהלכה. השאלה: כאשר מתבוננים בגוי עושה מלאכתו בשבת, האם נראה הוא משרת ישראל, או נראה הוא פועל לטובת עצמו?
משנה ברורה (ג): אדעתיה דנפשיה קעביד בשביל שכירותיה.
האדעתא דנפשיה הוא תוצאה של הקציצה. הקציצה היא המנגנון האובייקטיבי (הסכם המחיר); האדעתא דנפשיה היא התוצאה הגלויה (הגוינראה כפועל לעצמו). השניים קשורים: בלא קציצה אין אדעתא; עם קציצה ברורה האדעתא מתממשת.
5. יסוד שלישי — קביעות בי דואר
מהי קביעות בי דואר?
בי דואר (פירוש: "בית הדואר") = סוכן מקבל מקצועי בעיר היעד, המקבל את כל האגרות לחלוקתן. קביעות = שיהיה קבוע ומיושב במקומו דרך קבע.
מדוע תנאי זה? המחבר חושש שמא אם אין המקבל בנמצא בעת ההגעה, ייאלץ הגוילרוץ אחריו בשבת — ואז המלאכה הנוספת ברורה כתוצאה משליחות הישראל.
שים לב — אין תנאי זה כללי. אינו נפתח אלא במקום שלא הייתה קציצה: הסעיף מקדים לו ואם לא קצב. ובמקום שנקצב מחיר, המחבר מתיר את השליחה אפילו בערב שבת עם חשיכה בלא לשאול כלל על בי דואר. עיין מבנה הסעיף.
היישום המודרני
המקבילה המודרנית של בי דואר:
🏢 סניף הדואר המרכזי של עיר (פתוח תמיד בשעות הקבועות)
שולח אדם איגרת ביד נכרי, אפילו בערב שבת עם חשיכה — והוא שקוצץ לו דמים, ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת. ואם לא קצב: אם אין בי דואר [פירוש: איש ידוע שכל כתב מובא אליו, והוא משלחו למי שנשלח אליו] קבוע בעיר — אסור לשלוח אפילו מיום ראשון; ואם קבוע בי דואר בעיר — משלחים אפילו בערב שבת, והוא שתהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה [של עיר היעד]. הגהת הרמ״א: ויש מתירים אפילו לא קצץ, ואפילו אין בי דואר קבוע בעיר, אם משלחו ביום חמישי או קודם לכן (טור); ויש לסמוך עליהם אם צריכים לכך.
על מה מדבר הסעיף?
סעיף א׳ מציב את הכלל היסודי של כל הסימן. המחבר מתיר לשלוח אגרת (או חפץ, על דרך ההשוואה) ביד גוי, אפילו בערב שבת עם חשכה — היינו אפילו בשעה הנראית מסוכנת, שיש בה חשש ממשי שהמסירה תחרוג לתוך השבת. והיתר זה תלוי בקציצה; והסעיף ממשיך ומסדיר, באין קציצה, מסלול שני — מסלול בי דואר.
השאלה ההלכתית
שליחת אגרת ביד גוי מעוררת את איסור אמירה לעכו״ם (לבקש מגוי מלאכת שבת). כיצד מתיר זאת המחבר אף שההובלה חוצה את השבת? התשובה תלויה בשינוי מעמדו של הגוי: בתנאים מסוימים, חדל הוא לפעול כשלוחו של הישראל ופועל לטובת עצמו (אדעתא דנפשיה).
מבנה הסעיף — קציצה, ובאין קציצה — בי דואר
אין הסעיף מונה תנאים מצטברים אלא שני מסלולים, והמילה המפרידה ביניהם כתובה בו: ואם לא קצב.
מסלול ראשון — יש קציצה. אז מותר לשלוח אפילו בערב שבת עם חשיכה, ואין צריך בי דואר כלל.
« שולח אדם אגרת ביד עכו״ם ואפי׳ בע״ש עם חשיכה והוא שקוצץ לו דמים » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ז:א)
ושני סייגים נלווים אליו. הראשון בגוף הסעיף: שלא יאמר לו שילך בשבת.
« ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ז:א)
והשני מן המשנה ברורה, המפרשת מהו עם חשיכה: שיצא הגוי מפתח בית הישראל קודם כניסת השבת.
« היינו בעוד שהשמש זורח וגם צריך שיצא הא״י מפתח ביתו של ישראל קודם השבת » (מ״ב רמ״ז:ב)
מסלול שני — אין קציצה.שם בלבד נכנס בי דואר לדין, ושתי תוצאות הפוכות בידו. באין בי דואר קבוע בעיר, אין האיסור מצומצם לערב שבת אלא נוהג מיום ראשון.
« ואם לא קצב אי לא קביע בי דואר… במתא אסור לשלוח אפילו מיום ראשון » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ז:א ; הנקודות מציינות פירוש־מילים על בי דואר המשורבב כאן — פי׳ איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחם למי ששלוח אליו)
ואילו בבי דואר קבוע שולחים אפילו בערב שבת, ובלבד שתהא שהות ביום להגיע לבית הראשון הסמוך לחומת עיר היעד.
« ואי קביע בי דואר במתא משלחין אפי׳ בע״ש והוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ז:א)
ומפני מה החמירו כל כך באין בי דואר? המשנה ברורה אומרת זאת: שמא לא ימצא הגוי את המקבל ויצטרך לרוץ אחריו בשבת.
« דשמא לא ימצאנו הא״י ויצטרך לילך אחריו בשבת » (מ״ב רמ״ז:ה)
טבלת הדעות
הדעה
הכלל
הסברה
המחבר (סתם)
בקציצה: מותר אפילו בערב שבת, ואין צריך בי דואר. באין קציצה: צריך בי דואר קבוע וגם שהות, ובלעדיהם אסור מיום ראשון
באין קציצה ובאין בי דואר, יש חשש שהגוי לא ימצא את המקבל וירוץ אחריו בשבת
הרמ״א (יש מתירין)
עד יום חמישי ועד בכלל: לא קציצה ולא בי דואר, והוא מסייג — אם צריכין לכך
מופלג מן השבת, אין השליחה נראית כשליחות הישראל
המ״ב
פוסק כמחבר לכלל; מקבל את הרמ״א לבני אשכנז
המבחן נשאר: נראה כשלוחו
פסק למעשה: בערב שבת, כשהיתר הרמ״א שוב אינו נוהג, חוזרת השליחה לאחד משני מסלולי המחבר:
לקצוץ מחיר מראש (קציצה) עם הנושא — זהו המסלול היסודי והוא מספיק; אין נותר אלא שלא לומר לו שילך בשבת, ושיצא מן הבית קודם כניסת השבת
באין קציצה — למסור לסוכן קבוע (דואר, מרכז חברת שילוח וכדומה) וגם שתהא שהות ביום להגיע לעיר היעד קודם השבת. באין מחיר קצוב ובאין סוכן קבוע — אסור, ולא מערב שבת בלבד אלא מיום ראשון
ומה שאין הקציצה: תנאי בין תנאים. היא הפותחת את ההיתר, ובי דואר אינו נקרא אלא כשהיא חסרה — מסירה הנמסרת לשירות בתעריף קבוע נדונה במסלול הראשון בלא שנצטרך לשאול על השני.
מקרה א — שליחת אגרת בדואר רגיל ביום שישי בבוקר לעיר פריז: התעריף קצוב מראש, הרי קציצה ✓ — וזה מספיק למסלול הראשון של המחבר, בלא שנצטרך לשאול על בי דואר. האגרת יצאה מן הבית ביום שישי בבוקר (יציאה קודם שבת ✓), ואין אומרים לאיש להוליך בשבת. → מותר.
מקרה ב — מסירת אגרת לשכן גוי שיעבור בסביבה ביום שישי בערב: בלא מחיר קצוב (קציצה ✗) — ונמצאנו במסלול השני. ושם אין סוכן קבוע ביעד (בי דואר ✗) → אסור, ואף מיום ראשון היה אסור. והיתר הרמ״א, שהיה מכסה את המקרה עד יום חמישי, שוב אינו נוהג בערב שבת.
לזכור:
סעיף א׳ הוא סעיף-המטריצה של כל הסימן.
שני מסלולים, ולא שלושה תנאים מצטברים: בקציצה מותר אפילו בערב שבת בלא בי דואר; באין קציצה צריך בי דואר קבוע וגם שהות, ובלעדיהם אסור מיום ראשון.
שני סייגים נלווים לקציצה: שלא יאמר לו שילך בשבת, ושיצא מן הבית קודם כניסת השבת (מ״ב רמ״ז:ב).
הרמ״א פוטר משניהם — קציצה ובי דואר — עד יום חמישי ועד בכלל, ורק אם צריכין לכך.
המבחן האחרון: האם הגוי נראה כפועל לעצמו או בשביל הישראל?
שאלת הבנה: מדוע הקציצה לבדה מספקת להתיר את השליחה אפילו בערב שבת עם חשיכה? ומדוע אין שאלת בי דואר נפתחת אלא משעה שלא נקצב מחיר?
ואם התנה עמו שיתן לו שכרו אף על פי שלא פירש כמה יתן לו דינו כקוצץ דסמכיה דעתיה דעכו"ם ובדידיה קא טרח אבל בסתם אע"פ שיש בדעתו שיתן לו שכר אסור דלא סמכיה דעתיה ובישראל קא טרח:
ואם התנה עמו שיתן לו שכר, אף על פי שלא פירש כמה — נחשב כקציצה. כי הגוי סומך על השכר (סמכיה דעתיה), ופועל לטובת עצמו. אבל בסתם, אף על פי שיש בדעתו (של ישראל) לשלם — אסור, שאין הגוי סומך עליו (לא סמכיה דעתיה) וטורח עבור הישראל.
על מה מדבר הסעיף?
לאחר שקבע המחבר את הכלל הכללי (קציצה הכרחית), בא הוא לבאר מה נחשב כקציצה. הקציצה הקלאסית היא סכום מחיר ("אתן לך חמישים שקלים"). אבל מה הדין אם אמרו סתם "אשלם לך" בלא לפרש סכום? ומה אם לא אמרו דבר אבל בלב גמרו לשלם?
השאלה ההלכתית
האם הקציצה היא חוזה אובייקטיבי חתום (וממילא הבטחה סתמית אינה מספקת), או שמא היא מצב נפשי של הגוי היודע שיתוגמל (ואז די בכך שיהיה סומך על השכר)?
הבחנת המחבר
המצב
הדין
הסברה
הבטחה מפורשת בלא סכום ("אשלם לך")
= קציצה (מותר)
סַמְכָא דַעְתֵּיהּ — הגוי סומך על השכר
בלא הבטחה אבל בדעת לשלם
אסור
לֹא סָמְכָא דַעְתֵּיהּ — הגוי אינו יודע שיתוגמל, וטורח עבור ישראל
הבטחה מפורשת בסכום קצוב
= קציצה (מותר)
המקרה הברור ביותר
פסק למעשה: מה שמכשיר את הקציצה אינו הסכום הקצוב, אלא עצם קיומה של הבטחת תשלום שהובאה לידיעת הגוי. המבחן המכריע הוא מצבו הנפשי של הגוי: האם הוא סומך על השכר? אם כן (אפילו בלא לדעת הסכום), פועל הוא לעצמו → מותר. ואם לא, פועל הוא בשביל הישראל → אסור.
מקרה א — "אשלם לך יפה" בלא לפרש סכום: אם נאמר לנושא, הרי זו קציצה תקפה. הוא יודע שיתוגמל וסומך על כך.
מקרה ב — שירות שעשה שכן בלא שאמרו דבר, אבל בדעת להזמינו לסעודה כדי להודות לו: אין כאן קציצה. הכוונה הסמויה אינה משנה את מעמדו של הגוי — הוא סובר שעושה בחינם בשביל הישראל.
מקרה ג — תעריף השוק המקובל (למשל "דואר רשום" בדואר, שהכל יודעים בערך מחירו): שווה לקציצה מפורשת, שהגוי יודע למה לצפות.
לזכור:
קציצה = הבטחה שהובאה לידיעה, לא בהכרח בסכום קצוב.
המבחן המכריע: סמכא דעתיה (הגוי סומך על השכר).
כוונה לא מבוטאת = אין קציצה.
הבטחה כללית אבל ממשית ("אשלם לך") = קציצה מספיקה.
שאלת הבנה: אם הקציצה נמדדת לפי מצבו הנפשי של הגוי, מה הדין במקרה שהגוי מבין מאליו שיתוגמל אף שלא אמרו דבר (לדוגמה, שליח מקצועי)? כיצד להכריע בין שני המקרים?
הבטחת שכר בלא סכום כקציצה — ואם התנה עמו שיתן לו שכרו אף על פי שלא פירש כמה יתן לו דינו כקוצץ.
והכל תלוי במה שדעתו סומכת עליו — דסמכיה דעתיה דעכו״ם ובדידיה קא טרח.
ובסתם — בישראל קא טרח — אבל בסתם אע״פ שיש בדעתו שיתן לו שכר אסור דלא סמכיה דעתיה ובישראל קא טרח.
8. סעיף ג׳ — שכיר ימים (שכיר יום)
אם שכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך אם הוא בע"ש אסור דכשיוצא בשבת נראה כאלו התנה עמו כך:
אם שכרו לימים, בשכר קצוב לכל יום של הליכה וחזרה, ואינו מקפיד עמו על המועד המדויק — בערב שבת אסור, כי כשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עמו כך.
על מה מדבר הסעיף?
המחבר מדייק עתה במקרה של נושא שכיר יום — לא קבלן. כאן הגוי מקבל סכום קצוב ליום, אבל הישראל אינו מציין באיזה יום ילך. מה הדין אם הגוי בוחר לצאת ביום שישי באיחור, ביודעו שימשיך את דרכו בשבת?
השאלה ההלכתית
סעיף א׳ דיבר בנושא הקבלן: שכרו בלתי תלוי ביום. אבל שכיר ימים משתלם לפי היום. הדבר דומה לקציצה (מחיר קצוב), אבל הזמן גמיש. החשש: אם הישראל שולחו ביום שישי ומניח את הזמן חופשי, ידייק המתבונן שהישראל במיוחד שכרו לצאת בשבת.
מבחן המחבר
פסק למעשה: אפילו עם שכר יומי קצוב לחלוטין:
לשלחו בערב שבת עם שהות בלתי ברורה → אסור, שכן יציאת השבת נראית כמוסכמת
לשלחו ביום חול קודם — מותר (הקשר עם השבת מתבטל)
הסברה: סמיכות הזמן לשבת גורמת שהמתבונן עושה את הקשר הטבעי — שכרו אמש, יוצא היום בשבת, ובוודאי שביקש ממנו לשבת. מוקדם יותר בשבוע קשר זה נופל, והמשנה ברורה אומרת זאת ביום החמישי עצמו: אבל ביום ה׳ מותר ולדעת הרמ״א לעיל בהג״ה אפילו לא קצץ כלל מותר ביום ה׳ (מ״ב רמ״ז:י״ד).
מקרה א — שליח עצמאי שמשולם לכל הליכה שאני מבקש ממנו ביום שישי בשעה 15:00 למסור "כשיוכל": אסור לפי סעיף זה, כי עלול לצאת בשבת בלא אילוץ זמן.
מקרה ב — אותו שליח שביקשתיהו ביום חמישי למסור "בימים הקרובים": מותר — והמשנה ברורה אומרת זאת במפורש בשכיר ימים, בס״ק י״ד. סמיכות הזמן לשבת נפסקת, וקשר המראית נשבר.
לזכור:
שכיר ימים משתלם ליום, לא לקבלנות.
שכרו קצוב, אבל הזמן נשאר חופשי.
ערב שבת = אסור (מראית של שליחות מיוחדת לשבת).
יום חמישי וקודם לכן = מותר (מ״ב רמ״ז:י״ד).
שאלת הבנה: מדוע שכיר ימים בעייתי יותר משכיר לקבלנות, אף שיש לו גם שכר קצוב? מהי הדקדוק הקטן המטה את הסעיף לאיסור?
שכיר ימים: אי־ההקפדה על שעת היציאה היא המכשילה — אם שכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך אם הוא בע״ש אסור.
והטעם במראית העין — דכשיוצא בשבת נראה כאלו התנה עמו כך.
9. סעיף ד׳ — הולכה בחינם: הגוי הפועל מתוך הכרת טובה
(אם) העכו"ם מוליך הכתב בחנם אפילו נתנה לו בערב שבת מותר שהרי העכו"ם מאליו הוא עוש' זה ואינו אלא להחזיק טובה לישראל מפני מה שקיבל ממנו והו"ל כאלו קצץ: הגה ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם אסור וטוב להחמיר אבל במקום שהעכו"ם מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו ושרי (ב"י):
(אם) הנכרי מוליך את הכתב בחינם — אפילו נתנו לו בערב שבת, מותר: שהרי הנכרי מאליו הוא עושה זאת, ואינו אלא להחזיק טובה ליהודי מפני מה שקיבל ממנו — והרי זה כאילו קצץ. הגהת הרמ״א: ויש חולקים וסוברים שכל שעושה בחינם אסור — וטוב להחמיר. אבל במקום שהנכרי מתחיל עם היהודי לומר שילך לו בחינם, ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו — ומותר (ב״י).
על מה מדבר הסעיף?
סעיף ד׳ מציג מקרה פרדוקסלי: ההולכה בחינם. לכאורה, בלי שכר אין לגוי שום אינטרס חומרי — והיה צריך להיחשב כשלוחו של הישראל. אבל המחבר הופך את הזווית: אם הגוי עושה מתוך הכרת טובה על שירות שגמלו הישראל קודם לכן, פועל הוא בעצם לעצמו (לפרוע את חוב הזיכרון שלו).
השאלה ההלכתית
איך יכול החינם להיות מתיר? סברת המחבר עדינה: הכרת הטובה (החזקת טובה) היא מניע פנימי עצמי של הגוי. הוא אינו נושא את האגרת בשביל הישראל אלא כדי לפרוע את חוב הכרת הטובה שלו. זוהי צורה של אדעתא דנפשיה לא-ממונית.
המחלוקת מחבר מול רמ״א
הדעה
דין ההולכה בחינם
הסברה
המחבר
מותר (אפילו ערב שבת)
הגוי פועל מהכרת טובה → אדעתא דנפשיה לא-ממונית
הרמ״א (יש חולקים)
אסור; וטוב להחמיר
בלא שכר, אין המתבונן מבחין באינטרס העצמי — הוא סובר שהגוי משרת את הישראל
המ״ב
פוסק כרמ״א: עדיף לקצוץ שכר קטן ביותר
פתרון מעשי: להפוך את המצב לקציצה אפילו מזערית
פסק למעשה: לדעת הרמ״א (ועל פיו נוהגים בני אשכנז ורוב הפוסקים):
כשגוי מציע להוליך בחינם, מן הראוי להציע לו שכר סמלי (בקבוק מים, טיפ, מתנה קטנה)
הדבר הופך את המצב לקציצה מינימלית
ואז המתבונן החיצוני מבחין בבירור באינטרס העצמי של הגוי
מקרה א — שכן גוי מציע להניח את אגרתי בדואר "ממילא הוא הולך לשם": לדעת המחבר מותר. לדעת הרמ״א עדיף לתת לו דבר מה קטן כתודה (בול, קפה וכדומה).
מקרה ב — שליח ידידותי מציע "שירות חינם" לכבוד שבת בלא תמורה: לדעת הרמ״א אסור עד שלא מסכמים על קציצה סמלית. לתת לו 20 ₪ או מצרך פותר את הבעיה.
לזכור:
המחבר מתיר הולכה בחינם המבוססת על הכרת טובה.
הרמ״א ממליץ על קציצה מינימלית בכל המקרים.
הפתרון הכללי: לתת תמיד דבר מה לנושא, אפילו סמלי.
היסוד שמתחת: להפוך לגלוי את האינטרס העצמי של הגוי.
שאלת הבנה: מדוע הרמ״א מעדיף להחמיר במקרה מיוחד זה, אף שהמחבר מציג סברה איתנה (הכרת טובה כמניע עצמי)? איזה עיקרון הלכתי כללי נראה שמנחה את עמדת הרמ״א?
הולכה בחינם כקציצה — שהיא החזקת טובה — ואינו אלא להחזיק טובה לישראל מפני מה שקיבל ממנו והו״ל כאלו קצץ.
הגהת הרמ״א: ויש חולקים, וטוב להחמיר — ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם אסור וטוב להחמיר.
אלא כשהנכרי הוא הפותח — אבל במקום שהעכו״ם מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו ושרי.
10. סעיף ה׳ — הגוי הולך מעצמו: המקרה המתירני ביותר
אם העכו"ם הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו אגרת מותר בכל גוונא:
אם הגוי הולך מעצמו למקום אחר, וישראל נותן לו אגרת להוליך אגב הליכתו — מותר בכל גוונא.
על מה מדבר הסעיף?
סעיף ה׳ מציג המקרה המתירני ביותר בכל הסימן. הגוי לא נשלח על ידי הישראל: הוא הולך מעצמו (מֵעַצְמוֹ) ליעד אחר. הישראל, ברואותו שהוא הולך לשם, מוסר לו אגב הדרך אגרת. הסעיף עצמו אינו דורש לא קציצה, לא בי דואר ולא שהות ביום. והמשנה ברורה מעמידה את השהות: « ודוקא אם יש שהות להגיע שם מבעוד יום אבל אם אין שהות להגיע שם מבעוד יום אסור אף בזה » (מ״ב רמ״ז:י״ח).
השאלה ההלכתית
מדוע מקרה זה מתירני כל כך? משום שכל המרכיבים המבניים של האיסור נופלים:
נסיעת השבת אינה נוצרת על ידי בקשת הישראל — היא הייתה מתרחשת ממילא
אין הגוי פועל כשלוחו של ישראל — הוא עושה את דרכו שלו
המתבונן החיצוני רואה בבירור נוסע המוביל אגב אגרת, ולא שליח הנע בשביל הישראל
המבחן המהותי: הסטייה
פסק למעשה: מותר בכל גוונא (בְּכָל גַּוְנָא) — בהסתייגות שהמשנה ברורה מעמידה במפורש: אסור שהגוי יעשה סטייה בשביל אגרת הישראל. אם הגוי הלך ללוד ממילא ואני מוסר לו אגרת ללוד = מותר. אם הוא עושה עיקוף ללוד במיוחד בשביל אגרתי = שוב אין זה מקרה סעיף ה׳, הסטייה מחזירה את שירות הישראל.
המשנה ברורה מביאה הסתייגות זו בשם הבית יוסף, ואומרת אותה בלשון איסור: « ואם יודע שמרבה הדרך בשבילו אסור » (מ״ב רמ״ז:י״ז) — אם ידוע שהגוי מאריך את דרכו בשביל הישראל, אסור.
מקרה א — שכן גוי נוסע ברכבו לתל אביב ביום שלישי, אני מבקש ממנו להניח מעטפה אצל יעד בתל אביב: מותר בלא תנאים נוספים.
מקרה ב — אותו שכן נוסע לחיפה, אבל אני מבקש ממנו לעקוף 20 ק״מ דרך נתניה בשביל אגרתי: שוב אין זה סעיף ה׳. הסטייה הופכת את השליחה לשירות ספציפי → חוזר ונכנס בכלל הדין הכללי (קציצה, יציאה קודם שבת וכו').
מקרה ג — תייר נכרי המתארח אצלי וחוזר לארצו: אני מוסר לו אגרת למשפחה שם. מותר בכל גוונא — הוא היה עושה את הדרך ממילא.
לזכור:
המקרה המתירני ביותר בסימן: מותר בכל גוונא.
הסעיף אינו דורש לא קציצה ולא בי דואר; ואולם המשנה ברורה מעמידה את השהות ביום (מ״ב רמ״ז:י״ח).
הגוי עושה את דרכו — הוא נושא את האגרת אגב.
גבול מהותי: שום סטייה במיוחד בשביל הישראל (אחרת סעיף ה׳ אינו חל).
שאלת הבנה: אם הגוי הולך מעצמו, מדוע בכל זאת צריך שהישראל יתן לו את האגרת קודם שבת? מדוע סעיף זה אינו פוטר גם מתנאי "יציאה קודם שבת"?
כשהנכרי הולך מעצמו — מותר בכל גוונא — אם העכו״ם הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו אגרת מותר בכל גוונא.
11. סעיף ו׳ — שכיר שנה (שכיר לשנה): העובד הקבוע
מי שיש לו שכיר עכו"ם לשנה או יותר אסור לשלחו ערב שבת באגרת: הגה ומיהו אם לא שכרו רק בשליחות אגרת יש מתירין כמו שנתבאר לעיל סי' רמ"ד ס"ה:
מי שיש לו שכיר גוי לשנה (או יותר) — אסור לשלחו בערב שבת באגרת. הגהת הרמ״א: ומיהו אם לא שכרו רק לשליחות אגרת — יש מתירין (עיין סימן רמ״ד סעיף ה).
על מה מדבר הסעיף?
סעיף ו׳ בוחן מקרה גבול אחרון: העובד הקבוע לשנה (שכיר שנה). יש לישראל עובד גוי קבוע — משרת בית, בעל עגלה, איש לכל דבר — המשולם בשכר שנתי על מגוון משימות. האם רשאי לשלחו בערב שבת עם אגרת שמסירתה תחרוג לשבת?
השאלה ההלכתית
לכאורה, גם לשכיר שנה יש קציצה — שכרו קצוב מראש. אבל הדקדוק הוא זה: שכרו גלובלי, ואינו צמוד למשימה זו דווקא. כשמוסר הוא את האגרת בשבת, אין הוא עושה זאת בעבור סכום מיוחד להובלה — אלא משום שהוא העובד של הישראל. הוא פועל אם כן כשלוחו של ישראל, ולא לאינטרס עצמי במשימה זו דווקא.
טבלת הדעות
הדעה
הכלל
הסברה
המחבר (סתם)
אסור לשלחו בערב שבת עם אגרת
השכר הגלובלי אינו מהווה קציצה על משימה זו — העובד נראה כשלוחו של ישראל
הרמ״א (יש מתירין)
מותר אם העובד נשכר במיוחד לשליחות אגרות
הפניה לסימן רמ״ד סעיף ה׳ — כשהמשימה מגדירה את החוזה, הקציצה צמודה למשימה
המ״ב
פוסק כמחבר לכלל; מקבל את חידוש הרמ״א לשליחים מקצועיים
שומר על מבחן נראה כשלוחו
פסק למעשה:
עובד כללי (עוזרת בית, נהג, משרת רב-תפקידי) → אין לשלחו בערב שבת עם אגרת שמסירתה תחרוג לשבת
שליח ייעודי (נשכר במיוחד לשליחות) → מותר לדעת הרמ״א
ההבחנה המכרעת: האם המשימה היא נושא החוזה, או רק שירות בתוך מכלול?
מקרה א — עוזרת בית גויה קבועה שאני מבקש ממנה "בנוסף" להניח אגרת בדואר ביום שישי: אסור לדעת המחבר, שכן היא פועלת כעובדת כללית של הישראל.
מקרה ב — שליח פרטי של חברת בלדרים שמשרדי משלם לו שכר שנתי במיוחד להובלת אגרות: מותר לדעת הרמ״א (החוזה ייעודי למשימה זו).
מקרה ג — עובד עונתי גוי שנשכר למשימה ספציפית (בציר וכדומה) שאני מבקש ממנו אגב להניח אגרת ביום שישי: שייך לאותה הלוגיקה של שכיר ימים — אסור בערב שבת.
לזכור:
שכיר שנה = עובד כללי, משולם על מגוון שירותים.
שכרו אינו צמוד למשימת ההובלה הספציפית.
המחבר: אסור בערב שבת.
הרמ״א: מותר אם נשכר במיוחד לשליחות (הפניה לסימן רמ״ד:ה).
למעשה: עדיף להשתמש בשירות חיצוני (דואר, שליח ייעודי) מאשר בעובד הכללי.
שאלת הבנה: מהי ההבחנה הרעיונית בין שכיר ימים של סעיף ג׳ ושכיר שנה של סעיף ו׳? מדוע שניהם מובילים לאותו פסק (אסור בערב שבת) אף שהחוזה שונה?
שכיר שנה אינו נשלח באגרת בערב שבת — מי שיש לו שכיר עכו״ם לשנה או יותר אסור לשלחו ערב שבת באגרת.
הגהת הרמ״א: אלא אם נשכר לכך בלבד — ומיהו אם לא שכרו רק בשליחות אגרת יש מתירין.
12. עמדת הרמ״א — מה משתנה לבני אשכנז
הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף שלוש הקלות חשובות לבני אשכנז:
הקלה 1 — עד יום חמישי ועד בכלל, בלא קציצה ובלא קביעות
הרמ״א כותב: ויש מתירין אפי׳ לא קצץ ואפילו לא קבוע בי דואר במתא אם משלחו ביום ה׳ או קודם לכן (רמ״א אורח חיים רמ״ז:א). עד יום חמישי ועד בכלל — יום ה׳ הוא החמישי בשבוע, הוא יום חמישי —, מתירין לשלוח אגרת ביד גוי אפילו בלא קציצה ואפילו בלא בי דואר קבוע. והמשנה ברורה אומרת זאת בלשונה: ולדעת הרמ״א לעיל בהג״ה אפילו לא קצץ כלל מותר ביום ה׳ (מ״ב רמ״ז:י״ד).
ואין הרמ״א מעמיד היתר זה כדעתו לכתחילה, אלא כורך בו סייג: ויש לסמוך עלייהו אם צריכין לכך (רמ״א אורח חיים רמ״ז:א).
הסברה: אנו רחוקים מספיק משבת שאיש לא יקשור את השליחה למלאכת שבת. סיכון "נראה כשלוחו" (מראית של שליחות) נופל.
הקלה 2 — המלצה לקציצה אף בהולכה חינם
כפי שראינו בסעיף ד׳, הרמ״א אומר "וטוב להחמיר" — טוב להחמיר ולקצוץ תמיד שכר קטן, אפילו אם הגוי מציע להוליך בחינם.
הקלה 3 — שכיר שנשכר במיוחד לשליחויות
כפי שראינו בסעיף ו׳, אם נשכר הגוי במיוחד לשליחות אגרות (ולא כעובד כללי), הרמ״א מביא דעה מתירה, ומפנה לסימן רמ״ד.
טבלת מחבר מול רמ״א:
המקרה
המחבר (ספרדי)
הרמ״א (אשכנזי)
שליחה עד יום חמישי ועד בכלל, בלא קציצה ובלא בי דואר קבוע
אסור מיום ראשון
מותר בשעת הצורך (יש מתירין)
הולכה בחינם בערב שבת
מותר
עדיף לקצוץ שכר
שכיר במיוחד לשליחויות
ספק
מותר (עיין רמ״ד:ה)
13. מקרים מעשיים בני זמננו
מקרה 1 — דואר רגיל (מכתב סטנדרטי)
המקרה: אני שולח מכתב רגיל למקבל ביום שישי בבוקר. הניתוח:
קציצה ✓ (התעריף נקבע מראש על ידי הדואר)
קביעות ✓ (סניפי הדואר המרכזיים הם בי דואר קבועים)
יציאה קודם שבת ✓ (האגרת יוצאת מן הבית ביום שישי בבוקר)
הוראה: מותר לדעת המחבר והרמ״א.
מקרה 2 — אמזון פריים, משלוח שישי לשבת
המקרה: אני מזמין מוצר ביום חמישי במשלוח פריים "שבת לפני הצהריים". הניתוח:
קציצה ✓ (דמי משלוח נקבעים בעת ההזמנה)
אבל! המשלוח מגיע בשבת עצמה
ומדובר בחבילה חומרית, לא מכתב פשוט — עצם הקבלה עלולה לעורר בעיה
הוראה:
השליחה ביום חמישי מותרת מבחינה טכנית (קציצה + שהות זמן מספקת לאספקה ביום שישי)
אבל קבלת חבילה בשבת היא שאלה אחרת (סימן רנ״ב — לא נושאנו כאן)
עדיף לתזמן את המשלוח שלא בשבת כדי להימנע מהבעיה המשתלשלת
מקרה 3 — משלוח מהיר ביום שישי למסירה ביום שישי בערב
המקרה: אני שולח חבילה ביום שישי בבוקר עם "אספקה ביום שישי עד 18:00". הניתוח:
קציצה ✓ (תעריף קבוע)
קביעות ✓ (לחברות שילוח יש מרכזי מיון קבועים)
שהות זמן: מבחינה רעיונית אפשרי שיגיע קודם שבת
הוראה: מותר. אפילו אם בפועל החבילה תחרוג מעט, מבחן ה"מבעוד יום" (שיש שהות מספקת קודם שבת במקור) מתקיים.
מקרה 4 — שליח עצמאי המציע בחינם
המקרה: שכן גוי אומר לי "אני עובר במרסיי מחר, אוכל לקחת את החבילה שלך בחינם". הניתוח:
המחבר: מותר (אדעתא דנפשיה — הוא עושה את דרכו)
הרמ״א: עדיף להציע שכר סמלי קטן
הוראה (אשכנזי): לתת בקבוק מים או 5 ₪/€ סמליים כדי להפוך זאת לקציצה.
מקרה 5 — דוא״ל מתוזמן לשבת
המקרה: אני כותב דוא״ל ביום שישי בבוקר ומתזמן אותו לשליחה בשבת בשעה 14:00. הניתוח:
השליחה אוטומטית (מכונה, לא גוי אנושי)
אין כאן אמירה לעכו״ם ישירה
אבל המקבל יראה זאת בשבת, ויש פוסקים החוששים לנראה בשבת
הוראה: נושא רחב יותר מסימננו (נוגע גם במלאכה אוטומטית). למעשה, רוב הפוסקים בני זמננו מתירים דוא״ל מתוזמן כל זמן שתוכנו אינו לצורך שבת.
14. סיכום מעשי של הסימן
שני מסלולי השליחה ביד גוי:
מסלול הקציצה — מחיר קצוב מראש (תעריף חברת שילוח, הבטחה מפורשת וכדומה). הוא מתיר את השליחה עד ערב שבת עם חשיכה, בלא שיהא צריך בי דואר. ושני סייגים: שלא יאמר לגוי שילך בשבת, ושיצא מן הבית קודם כניסת השבת.
מסלול בי דואר, באין קציצה — סוכן מקבל קבוע ביעד, וגם שהות ביום שתגיע השליחה לעיר היעד קודם השבת. באין זה ולא זה — אסור מיום ראשון.
ועל גביהם, הרמ״א: עד יום חמישי ועד בכלל אין צריך לא קציצה ולא בי דואר — בשעת הצורך.
טבלת החלטה מעשית
המצב
ההוראה
אני שולח אגרת מיום ראשון עד יום חמישי
בקציצה: מותר. באין קציצה: המחבר מצריך בי דואר קבוע, והרמ״א פוטר אף מזה עד יום חמישי ועד בכלל, בשעת הצורך
אני שולח אגרת בלא מחיר קצוב כלל ובלא שירות דואר קבוע
לדעת המחבר אסור מיום ראשון; הרמ״א מתיר בשעת הצורך עד יום חמישי ועד בכלל, ובערב שבת שוב לא
אני שולח אגרת בערב שבת
היתר הרמ״א שוב אינו נוהג. בקציצה ברורה: מותר, ובלבד שיצא הגוי קודם כניסת השבת. באין קציצה: צריך בי דואר קבוע וגם שהות להגיע לעיר היעד
אני משתמש בדואר / חברת שילוח
מותר — התעריף קבוע, המרכזים קבועים, מדובר בשירות מקצועי
שכן גוי מציע להוליך בחינם
מותר לדעת המחבר; לדעת הרמ״א, לתת שכר סמלי
עובד גוי (שכיר שנה) — לשלחו בערב שבת
אסור, אלא אם שכרו במיוחד לשליחויות
הגוי הולך מעצמו ליעד
מותר בכל גוונא (חוץ מסטייה לטובת הישראל)
חמשת הכללים המעשיים של סימן רמ״ז
תמיד לקצוץ מחיר מראש עם הגוי הנושא (קציצה)
להבטיח שהגוי יוצא מן הבית קודם שבת (כניסת השבת)
להעדיף שירותי מקצוע (דואר, חברות שילוח) על פני הסדרים לא רשמיים
לא לשלוח עובד קבוע ביום שישי — להעדיף שירות חיצוני
לא לבקש במפורש מן הגוי למסור בשבת (אמירה ישירה = איסור מוחלט)
15. שאלות הבנה
בדוק את הבנתך:
כיצד מצרף המחבר בסעיף א׳ את הקציצה ואת בי דואר? איזו מהן פותחת את ההיתר, ומתי נקראת השנייה?
מהי הקציצה? מדוע היא כה מרכזית בסימן זה?
הסבר את ההבדל בין קציצה (המנגנון) לאדעתא דנפשיה (התוצאה).
מהו בי דואר, ומה פירוש שיהא קבוע בעיר? תן מקבילה מודרנית.
עד איזה יום מגיע היתר הרמ״א, וממה בדיוק הוא פוטר?
בסעיף ד׳ המחבר מתיר הולכה בחינם. מדוע הרמ״א ממליץ למרות זאת לתת שכר?
מדוע סעיף ה׳ (הגוי הולך מעצמו) הוא המקרה המתירני ביותר?
מהי בעיית שכיר שנה? איזה פתרון מציע הרמ״א?
לגבי אמזון פריים משלוח שבת: מהם המרכיבים שיש לנתח?
לעובד גוי שרוצים לשלחו לדואר ביום שישי בשעה 17:00: מה צריך לבדוק?
להעמיק יותר
אם תרצה להעמיק בסימן זה:
📚 רמה 2 — למדן: לפלפול, שיטות הראשונים, החקירות היסודיות, ודקדוקי האחרונים על קציצה ואדעתא דנפשיה
✨ רמה 3 — סיכום: לחזרה ולשינון מהיר עם סימנים מנמוניים ועצי החלטה
📜 רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב סימן רמ״ז) — י״ב סעיפים ושתי כניסות בקונטרס אחרון