סימן רמ״ז · ו׳ סעיפים (מחבר)

📑 תכנית הלימוד

1. לשון השולחן ערוך

סימן רמ״ז מכיל ששה סעיפים של המחבר (מרן רבי יוסף קארו) המבארים את התנאים שבהם רשאי ישראל למסור אגרת או חפץ לגוי הנושא בערב שבת.

סעיף א׳ — הכלל הכללי

שׁוֹלֵחַ אָדָם אִגֶּרֶת בְּיַד עַכּוּ״ם, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה, וְהוּא שֶׁקּוֹצֵץ לוֹ דָּמִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ בְּשַׁבָּת. וְאִם לֹא קָצַב: אִי לֹא קְבִיעַ בֵּי דוֹאַר [פֵּירוּשׁ: אִישׁ יָדוּעַ שֶׁכָּל כְּתָב אֵלָיו יוּבַל, וְהוּא מְשַׁלְּחָם לְמִי שֶׁשָּׁלוּחַ אֵלָיו] בְּמָתָא — אָסוּר לִשְׁלוֹחַ אֲפִלּוּ מִיּוֹם רִאשׁוֹן; וְאִי קְבִיעַ בֵּי דוֹאַר בְּמָתָא — מְשַׁלְּחִין אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְהוּא שֶׁיְּהֵא שָׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה. הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לֹא קָצַץ, וַאֲפִלּוּ לֹא קָבוּעַ בֵּי דוֹאַר בְּמָתָא, אִם מְשַׁלְּחוֹ בְּיוֹם ה' אוֹ קוֹדֶם לָכֵן (טור), וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עֲלַיְיהוּ אִם צְרִיכִין לְכָךְ.

סעיפים ב׳-ו׳ — דיוקים ויוצאים מן הכלל

2. הרקע הכללי

על מה מדבר הסימן?

סימננו עוסק במצב מעשי מאוד: ישראל רוצה לשלוח אגרת, חבילה או סחורה באמצעות גוי (בדרך כלל נושא, פקיד דואר, שליח). השליחה היא קודם שבת, אבל ההובלה חוצה את השבת — או אף מגיעה ביום השבת עצמו.

הקשר עם הסימן הקודם (רמ״ו)

סימן רמ״ו עסק בהשאלה והשכרה של כלים לגוי לשבת. שם הדיון היה בענייני שביתת כלים ושכר שבת.

סימננו רמ״ז עוסק בזווית אחרת: לא בהשכרת כלי לשימוש, אלא בשליחת חפץ להובלה. השאלה איננה עוד "הגוי מפעיל את כלי הישראל בשבת", אלא "הגוי בעצמו עושה מלאכה בשבת כשחפץ הישראל על כתפו".

השאלה היסודית

איסור אמירה לעכו״ם הוא מדרבנן. שלושה טעמים נאמרו בראשונים:

3. יסוד ראשון — קציצה (התשלום הקצוב)

מהי קציצה?

מדוע הקציצה משנה הכל

עם קציצה ברורה:

• הגוי יודע שיקבל סכום קבוע, ללא תלות במועד המסירה
• לכן יש לו אינטרס למסור במהרה כדי לעבור ללקוח אחר
• אם מסר בשבת, אין זה משום שהישראל דחפו — אלא בחירתו הלוגיסטית שלו
• ולפיכך המתבונן החיצוני אינו רואה את הישראל מאחורי מלאכת השבת

בלא קציצה:

• אין על הגוי שום אילוץ ברור
• אם מזרז עצמו למסור בשבת, הרי זה לרצות את הישראל
• נראה לעין כשלוחו של ישראל
• חל איסור אמירה לעכו״ם

4. יסוד שני — אדעתא דנפשיה

מהו אדעתא דנפשיה?

המבחן המעשי

ליישום המבחן, בודקים:

5. יסוד שלישי — קביעות בי דואר

מהי קביעות בי דואר?

מדוע תנאי זה? המחבר חושש שמא אם אין המקבל בנמצא בעת ההגעה, ייאלץ הגוי לרוץ אחריו בשבת — ואז המלאכה הנוספת ברורה כתוצאה משליחות הישראל.

היישום המודרני

עמדת הרמ״א

הרמ״א מביא דעה מתירה יותר: מיום ראשון עד יום רביעי, מתירין לשלוח אפילו בלא קביעות בי דואר. הסברה: אנו רחוקים משבת, ולכן המתבונן אינו עושה קשר בין השליחה למלאכת שבת.

6. סעיף א׳ — המסגרת הכללית: שלושת תנאי השליחה

שׁוֹלֵחַ אָדָם אִגֶּרֶת בְּיַד עַכּוּ״ם, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁיכָה, וְהוּא שֶׁקּוֹצֵץ לוֹ דָּמִים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ בְּשַׁבָּת. וְאִם לֹא קָצַב: אִי לֹא קְבִיעַ בֵּי דוֹאַר [פֵּירוּשׁ: אִישׁ יָדוּעַ שֶׁכָּל כְּתָב אֵלָיו יוּבַל, וְהוּא מְשַׁלְּחָם לְמִי שֶׁשָּׁלוּחַ אֵלָיו] בְּמָתָא — אָסוּר לִשְׁלוֹחַ אֲפִלּוּ מִיּוֹם רִאשׁוֹן; וְאִי קְבִיעַ בֵּי דוֹאַר בְּמָתָא — מְשַׁלְּחִין אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְהוּא שֶׁיְּהֵא שָׁהוּת בַּיּוֹם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה.

הגה: וְיֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לֹא קָצַץ, וַאֲפִלּוּ לֹא קָבוּעַ בֵּי דוֹאַר בְּמָתָא, אִם מְשַׁלְּחוֹ בְּיוֹם ה' אוֹ קוֹדֶם לָכֵן (טור), וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עֲלַיְיהוּ אִם צְרִיכִין לְכָךְ.

על מה מדבר הסעיף?

סעיף א׳ מציב את הכלל היסודי של כל הסימן. המחבר מתיר לשלוח אגרת (או חפץ, על דרך ההשוואה) ביד גוי, אפילו בערב שבת עם חשכה — היינו אפילו בשעה הנראית מסוכנת, שיש בה חשש ממשי שהמסירה תחרוג לתוך השבת. אבל היתר זה מותנה בשלוש דרישות מצטברות.

השאלה ההלכתית

שליחת אגרת ביד גוי מעוררת את איסור אמירה לעכו״ם (לבקש מגוי מלאכת שבת). כיצד מתיר זאת המחבר אף שההובלה חוצה את השבת? התשובה תלויה בשינוי מעמדו של הגוי: בתנאים מסוימים, חדל הוא לפעול כשלוחו של הישראל ופועל לטובת עצמו (אדעתא דנפשיה).

שלושת התנאים המצטברים

1. קציצה — מחיר קצוב מראש, ודאי וקבוע
2. יציאה קודם שבת — הגוי יוצא מבית הישראל קודם כניסת השבת
3. או קביעות בי דואר, או שהות זמן — או שהמקבל הוא סוכן קבוע ומיושב בעיר היעד, או שיש לגוי שהות להגיע קודם השבת אל "הבית הראשון הסמוך לחומה" (= שערי עיר היעד)

טבלת הדעות

7. סעיף ב׳ — קציצה משתמעת: להבטיח בלא לפרש

וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ כַּמָּה יִתֵּן לוֹ דִּינוֹ כְּקוֹצֵץ, דְּסַמְכֵיהּ דַּעְתֵּיהּ דְּעַכּוּ״ם וּבְדִידֵיהּ קָא טָרַח. אֲבָל בִּסְתָם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ שָׂכָר אָסוּר דְּלֹא סַמְכֵיהּ דַּעְתֵּיהּ וּבְיִשְׂרָאֵל קָא טָרַח.

על מה מדבר הסעיף?

לאחר שקבע המחבר את הכלל הכללי (קציצה הכרחית), בא הוא לבאר מה נחשב כקציצה. הקציצה הקלאסית היא סכום מחיר ("אתן לך חמישים שקלים"). אבל מה הדין אם אמרו סתם "אשלם לך" בלא לפרש סכום? ומה אם לא אמרו דבר אבל בלב גמרו לשלם?

השאלה ההלכתית

האם הקציצה היא חוזה אובייקטיבי חתום (וממילא הבטחה סתמית אינה מספקת), או שמא היא מצב נפשי של הגוי היודע שיתוגמל (ואז די בכך שיהיה סומך על השכר)?

הבחנת המחבר

8. סעיף ג׳ — שכיר ימים (שכיר יום)

אִם שְׂכָרוֹ לְיָמִים דָּבָר קָצוּב בְּכָל יוֹם בַּהֲלִיכָתוֹ וּבַחֲזִירָתוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עִמּוֹ מָתַי יֵלֵךְ — אִם הוּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת אָסוּר, דִּכְשֶׁיּוֹצֵא בְּשַׁבָּת נִרְאֶה כְּאִלּוּ הִתְנָה עִמּוֹ כָּךְ.

על מה מדבר הסעיף?

המחבר מדייק עתה במקרה של נושא שכיר יום — לא קבלן. כאן הגוי מקבל סכום קצוב ליום, אבל הישראל אינו מציין באיזה יום ילך. מה הדין אם הגוי בוחר לצאת ביום שישי באיחור, ביודעו שימשיך את דרכו בשבת?

השאלה ההלכתית

סעיף א׳ דיבר בנושא הקבלן: שכרו בלתי תלוי ביום. אבל שכיר ימים משתלם לפי היום. הדבר דומה לקציצה (מחיר קצוב), אבל הזמן גמיש. החשש: אם הישראל שולחו ביום שישי ומניח את הזמן חופשי, ידייק המתבונן שהישראל במיוחד שכרו לצאת בשבת.

מבחן המחבר

9. סעיף ד׳ — הולכה בחינם: הגוי הפועל מתוך הכרת טובה

(אִם) הָעַכּוּ״ם מוֹלִיךְ הַכְּתָב בְּחִנָּם, אֲפִלּוּ נְתָנָהּ לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי הָעַכּוּ״ם מֵאֵלָיו הוּא עוֹשֶׂה זֶה וְאֵינוֹ אֶלָּא לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי מַה שֶׁקִּיבֵּל מִמֶּנּוּ, וְהָוֵי לֵיהּ כְּאִלּוּ קָצַץ. הגה: וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל שֶׁעוֹשֶׂה בְּחִנָּם אָסוּר, וְטוֹב לְהַחְמִיר. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁהָעַכּוּ״ם מַתְחִיל עִם הַיִּשְׂרָאֵל לוֹמַר שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ בְּחִנָּם, וַדַּאי דַּעְתּוֹ עַל הַטּוֹבָה שֶׁקִּיבֵּל מִמֶּנּוּ — וְשָׁרֵי (ב"י).

על מה מדבר הסעיף?

סעיף ד׳ מציג מקרה פרדוקסלי: ההולכה בחינם. לכאורה, בלי שכר אין לגוי שום אינטרס חומרי — והיה צריך להיחשב כשלוחו של הישראל. אבל המחבר הופך את הזווית: אם הגוי עושה מתוך הכרת טובה על שירות שגמלו הישראל קודם לכן, פועל הוא בעצם לעצמו (לפרוע את חוב הזיכרון שלו).

השאלה ההלכתית

איך יכול החינם להיות מתיר? סברת המחבר עדינה: הכרת הטובה (החזקת טובה) היא מניע פנימי עצמי של הגוי. הוא אינו נושא את האגרת בשביל הישראל אלא כדי לפרוע את חוב הכרת הטובה שלו. זוהי צורה של אדעתא דנפשיה לא-ממונית.

המחלוקת מחבר מול רמ״א

10. סעיף ה׳ — הגוי הולך מעצמו: המקרה המתירני ביותר

אִם הָעַכּוּ״ם הוֹלֵךְ מֵעַצְמוֹ לְמָקוֹם אַחֵר וְיִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לוֹ אִגֶּרֶת — מֻתָּר בְּכָל גַּוְנָא.

על מה מדבר הסעיף?

סעיף ה׳ מציג המקרה המתירני ביותר בכל הסימן. הגוי לא נשלח על ידי הישראל: הוא הולך מעצמו (מֵעַצְמוֹ) ליעד אחר. הישראל, ברואותו שהוא הולך לשם, מוסר לו אגב הדרך אגרת. אין צורך בקציצה, אין צורך בקביעות, אין צורך בשהות זמן מיוחדת.

השאלה ההלכתית

מדוע מקרה זה מתירני כל כך? משום שכל המרכיבים המבניים של האיסור נופלים:

• נסיעת השבת אינה נוצרת על ידי בקשת הישראל — היא הייתה מתרחשת ממילא
• אין הגוי פועל כשלוחו של ישראל — הוא עושה את דרכו שלו
• המתבונן החיצוני רואה בבירור נוסע המוביל אגב אגרת, ולא שליח הנע בשביל הישראל

המבחן המהותי: הסטייה

הבית יוסף (כפי שמובא במשנה ברורה) מבאר הסתייגות זו: "בלבד שלא יעשה בשבילו" — ובלבד שלא יעשה זאת במיוחד בשביל הישראל.

11. סעיף ו׳ — שכיר שנה (שכיר לשנה): העובד הקבוע

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכִיר עַכּוּ״ם לְשָׁנָה אוֹ יוֹתֵר — אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ עֶרֶב שַׁבָּת בְּאִגֶּרֶת. הגה: וּמִיהוּ אִם לֹא שְׂכָרוֹ רַק בִּשְׁלִיחוּת אִגֶּרֶת יֵשׁ מַתִּירִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִי' רמ"ד ס"ה.

על מה מדבר הסעיף?

סעיף ו׳ בוחן מקרה גבול אחרון: העובד הקבוע לשנה (שכיר שנה). יש לישראל עובד גוי קבוע — משרת בית, בעל עגלה, איש לכל דבר — המשולם בשכר שנתי על מגוון משימות. האם רשאי לשלחו בערב שבת עם אגרת שמסירתה תחרוג לשבת?

השאלה ההלכתית

לכאורה, גם לשכיר שנה יש קציצה — שכרו קצוב מראש. אבל הדקדוק הוא זה: שכרו גלובלי, ואינו צמוד למשימה זו דווקא. כשמוסר הוא את האגרת בשבת, אין הוא עושה זאת בעבור סכום מיוחד להובלה — אלא משום שהוא העובד של הישראל. הוא פועל אם כן כשלוחו של ישראל, ולא לאינטרס עצמי במשימה זו דווקא.

טבלת הדעות

12. עמדת הרמ״א — מה משתנה לבני אשכנז

הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף שלוש הקלות חשובות לבני אשכנז:

הקלה 1 — מיום ראשון עד רביעי בלא קביעות

הסברה: אנו רחוקים מספיק משבת שאיש לא יקשור את השליחה למלאכת שבת. סיכון "נראה כשלוחו" (מראית של שליחות) נופל.

הקלה 2 — המלצה לקציצה אף בהולכה חינם

כפי שראינו בסעיף ד׳, הרמ״א אומר "וטוב להחמיר" — טוב להחמיר ולקצוץ תמיד שכר קטן, אפילו אם הגוי מציע להוליך בחינם.

הקלה 3 — שכיר שנשכר במיוחד לשליחויות

כפי שראינו בסעיף ו׳, אם נשכר הגוי במיוחד לשליחות אגרות (ולא כעובד כללי), הרמ״א מביא דעה מתירה, ומפנה לסימן רמ״ד.

13. מקרים מעשיים בני זמננו

מקרה 1 — דואר רגיל (מכתב סטנדרטי)

מקרה 2 — אמזון פריים, משלוח שישי לשבת

מקרה 3 — משלוח מהיר ביום שישי למסירה ביום שישי בערב

מקרה 4 — שליח עצמאי המציע בחינם

מקרה 5 — דוא״ל מתוזמן לשבת

14. סיכום מעשי של הסימן

טבלת החלטה מעשית

חמשת הכללים המעשיים של סימן רמ״ז

15. שאלות הבנה

להעמיק יותר