מדוע רמה 4 מוקדשת לאדמו״ר הזקן? ש״ע אדה״ז אינו פירוש על המחבר — אלא שולחן ערוך עצמאי ושלם, שנכתב ע״י אדמו״ר הזקן. ייחודו: שילוב הלכה + טעמי המצוות + ממד פנימי בחיבור אחד, והוא פוסק בחריפות תלמודית ייחודית.
עבור חב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון. עמוד זה מקבץ, לסימן רמ״ז, את הטקסט השלם של הרב, את חידושיו, ואת דברי הרבי המאירים את הנושא.
שלחן ערוך הרב — סימן רמ״ז
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן רמ״ז — דִּין נָכְרִים הַמְּבִיאִים כְּתָבִים בְּשַׁבָּת — וּבוֹ יב סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמשוכפלת ב-Sefaria. י״ב סעיפים + 2 ערכי קונטרס אחרון.
סעיף א דִּין נָכְרִים הַמְּבִיאִים כְּתָבִים בְּשַׁבָּת וּבוֹ י״ב סְעִיפִים: מֻתָּר לִשְׁלוֹחַ אִגֶּרֶת אוֹ שְׁאָר…
דִּין נָכְרִים הַמְּבִיאִים כְּתָבִים בְּשַׁבָּת וּבוֹ י״ב סְעִיפִים:
מֻתָּר לִשְׁלוֹחַ אִגֶּרֶת אוֹ שְׁאָר חֲפָצִים וְכֵלִים בְּיַד נָכְרִי אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, כָּל שֶׁיּוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִבְּעוֹד יוֹם, וְהוּא שֶׁקָּצַץ לוֹ דָּמִים בִּשְׂכַר הוֹלָכָתוֹ, שֶׁאָז אֵינוֹ עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ לְקַבֵּל הַשָּׂכָר שֶׁקָּצַץ לוֹ, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ גַּם בְּשַׁבָּת, שֶׁאֲמִירָה לְנָכְרִי שְׁבוּת אַף שֶׁאוֹמֵר לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת. וְכֵן לֹא יֹאמַר לוֹ רְאֵה שֶׁתְּהֵא שָׁם בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת אוֹ בַּשֵּׁנִי וְכַיּוֹצֵא בָזֶה אִם יָדוּעַ לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִהְיוֹת אָז שָׁם אִם לֹא שֶׁיֵּלֵךְ גַּם בְּשַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לוֹ לֵךְ בְּשַׁבָּת:
סעיף ב וְאִם לֹא קָצַץ לוֹ שְׂכַר הַהֲלִיכָה — הֲרֵי הַנָּכְרִי טוֹרֵחַ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ אָסוּר…
וְאִם לֹא קָצַץ לוֹ שְׂכַר הַהֲלִיכָה — הֲרֵי הַנָּכְרִי טוֹרֵחַ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ קֹדֶם הַשַּׁבָּת לַבַּיִת הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁבָּעִיר שֶׁנִּשְׁתַּלַּח לְשָׁם, שֶׁאָז אַף אִם אֵחַר דַּרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ גַּם בְּשַׁבָּת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁהֲלִיכָה זוֹ אֵינָהּ מֵחֲמַת הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא מֵחֲמַת עַצְמוֹ. וְאַף שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת מִבַּיִת הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁבְּאוֹתָהּ הָעִיר עַד בַּיִת שֶׁל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן הָאִגֶּרֶת לְיָדוֹ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵין כַּאן אִסּוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — תּוֹלִין לְהָקֵל לוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ אָדָם שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן הָאִגֶּרֶת לְיָדוֹ הוּא דָר בַּבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה:
סעיף ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמְּשַׁלֵּחַ הָאִגֶּרֶת לְאָדָם קָבוּעַ שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתָהּ עִיר שֶׁהוּא…
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמְּשַׁלֵּחַ הָאִגֶּרֶת לְאָדָם קָבוּעַ שֶׁיֵּשׁ בְּאוֹתָהּ עִיר שֶׁהוּא מְקַבֵּץ כָּל הָאִגְּרוֹת הַשְּׁלוּחוֹת לְשָׁם וְנוֹטְלָן וְשׁוֹלְחָן עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ כָּל אִגֶּרֶת לְמִי שֶׁנִּכְתְּבָה אֵלָיו, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא "בֵּי דֹאַר", שֶׁכָּל כְּתָב אֵלָיו יוּבַל, וּכְשֶׁהוּא קָבוּעַ בָּעִיר אֲזַי מֻתָּר לִשְׁלוֹחַ אֵלָיו אִגֶּרֶת אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת עַל יְדֵי נָכְרִי שֶׁלֹּא קָצַץ לוֹ שָׂכָר, כֹּל שֶׁיֵּשׁ שָׁהוּת לְהַגִּיעַ אֵלָיו מִבְּעוֹד יוֹם.
אֲבָל אִם אֵין בֵּי דֹאַר קָבוּעַ בְּאוֹתָהּ הָעִיר שֶׁשּׁוֹלֵחַ לְשָׁם, וְצָרִיךְ הַנָּכְרִי בְּעַצְמוֹ לְהַגִּיעַ הָאִגֶּרֶת לְיַד מִי שֶׁנִּכְתְּבָה אֵלָיו — אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁהוּת לְהַגִּיעַ לְאוֹתָהּ הָעִיר הַרְבֵּה קֹדֶם הַשַּׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא אוֹתוֹ אָדָם בְּבֵיתוֹ וְיִצְטָרֵךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו, וְשֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו גַּם בְּשַׁבָּת.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא דֶרֶךְ קָרוֹב, כְּגוֹן מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד, וּמְשַׁלְּחוֹ בְּיוֹם ב' אוֹ ג' — יֵשׁ לְהַתִּיר, שֶׁאַף אִם לֹא יִמְצָא הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ — יֵשׁ לוֹ שָׁהוּת הַרְבֵּה לָלֶכֶת קֹדֶם הַשַּׁבָּת:
סעיף ד וְכָל זֶה כְּשֶׁלֹּא קָצַץ, אֲבָל אִם קָצַץ מֻתָּר לְשַׁלְּחוֹ אֲפִלּוּ לְעִיר שֶׁאֵין שָׁם בֵּי דֹאַר,…
וְכָל זֶה כְּשֶׁלֹּא קָצַץ, אֲבָל אִם קָצַץ מֻתָּר לְשַׁלְּחוֹ אֲפִלּוּ לְעִיר שֶׁאֵין שָׁם בֵּי דֹאַר, וַאֲפִלּוּ הִיא דֶרֶךְ רְחוֹקָה מְאֹד, וַאֲפִלּוּ יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה:
סעיף ה וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא קָצַץ אֵין אִסּוּר לְשַׁלְּחוֹ אֶלָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, דְּכֵיוָן…
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא קָצַץ אֵין אִסּוּר לְשַׁלְּחוֹ אֶלָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת, דְּכֵיוָן שֶׁמְּשַׁלְּחוֹ סָמוּךְ לְשַׁבָּת הֲרֵי נִרְאֶה כְּאִלּוּ אוֹמֵר לוֹ לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת, לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא שָׁהוּת בַּיּוֹם שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ מִבְּעוֹד יוֹם לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁבְּאוֹתָהּ הָעִיר אִם קָבוּעַ שָׁם בֵּי דֹאַר. וְאִם לֹא קָבוּעַ שָׁם בֵּי דֹאַר — אָסוּר לְשַׁלְּחוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן קָצַץ. אֲבָל כְּשֶׁמְּשַׁלְּחוֹ בְּד' וְה', אוֹ קֹדֶם לָכֵן, כֵּיוָן שֶׁהוּא מֻפְלָג לִפְנֵי הַשַּׁבָּת — אֵין נִרְאֶה כְּאוֹמֵר לוֹ לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת, וּלְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָצַץ מֻתָּר לְשַׁלְּחוֹ אֲפִלּוּ לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה מְאֹד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּי דֹאַר קָבוּעַ בְּאוֹתָהּ הָעִיר. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם אִם צְרִיכִים לְכָךְ:
סעיף ו אֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁקָּבוּעַ בֵּי דֹאַר בְּאוֹתָהּ הָעִיר לְשֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ אֶלָּא בְּאִגֶּרֶת שֶׁהִיא…
אֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁקָּבוּעַ בֵּי דֹאַר בְּאוֹתָהּ הָעִיר לְשֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ אֶלָּא בְּאִגֶּרֶת שֶׁהִיא כְּתַב יַד יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּכָּר לַכֹּל שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּכְשֶׁהַנָּכְרִי מוֹלִיכָהּ בְּשַׁבָּת אַחַר הָאִישׁ שֶׁנִּשְׁלְחָה אֵלָיו יֵשׁ קְצָת מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁבְּשַׁבָּת נְתָנָהּ לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכָהּ, וְאַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁמְּשַׁלְּחוֹ מֻפְלָג לִפְנֵי הַשַּׁבָּת — לֹא הֶחֱמִירוּ כָּל כָּךְ לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן כָּזֶה לְפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר, וּכְשֶׁקָּצַץ לֹא הֶחֱמִירוּ לְדִבְרֵי הַכֹּל.
אֲבָל אִם הִיא כְּתַב יַד נָכְרִי, וְהוּא הַדִּין שְׁאָר חֲפָצִים שֶׁאֵינָם נִכָּרִים לַכֹּל שֶׁהֵם שֶׁל יִשְׂרָאֵל — מֻתָּר לְשַׁלְּחָם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְדִבְרֵי הַכֹּל, כֹּל שֶׁיֵּשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ מִבְּעוֹד יוֹם לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁבְּאוֹתָהּ הָעִיר שֶׁשּׁוֹלְחָם לְשָׁם, שֶׁאַף אִם לֹא יִמְצָא הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ וְיִצְטָרֵךְ לֵילֵךְ אַחֲרָיו בְּשַׁבָּת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מְשַׁלְּחוֹ אֵין הַדָּבָר יָדוּעַ לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא בְּבֵיתוֹ, וַהֲרֵי מְשַׁלְּחוֹ בִּשְׁלִיחוּת שֶׁאֶפְשָׁר לְגָמְרָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, וּכְשֶׁהוֹלֵךְ אַחַר כָּךְ גַּם בְּשַׁבָּת אֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁשְּׁלָחוֹ לֹא הָיָה יָדוּעַ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת:
סעיף ז אִם שְׂכָרוֹ לְיָמִים דָּבָר קָצוּב לְכָל יוֹם בַּהֲלִיכָתוֹ וַחֲזִירָתוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עִמּוֹ…
אִם שְׂכָרוֹ לְיָמִים דָּבָר קָצוּב לְכָל יוֹם בַּהֲלִיכָתוֹ וַחֲזִירָתוֹ, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עִמּוֹ מָתַי יֵלֵךְ — אָסוּר לְשָׂכְרוֹ וְלִתֵּן הָאִגֶּרֶת לְיָדוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, דְּשֶׁמָּא יֵצֵא בְּשַׁבָּת וִיהֵא נִרְאֶה כְּאִלּוּ צִוָּהוּ לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁשְּׂכָרוֹ לְיָמִים וּשְׂכָרוֹ סָמוּךְ לְשַׁבָּת. אֲבָל בְּד' וְה' מֻתָּר לְשָׂכְרוֹ לְיָמִים וְלִתֵּן לוֹ אָז הָאִגֶּרֶת, הוֹאִיל וְאֵינוֹ מַקְפִּיד עִמּוֹ בְּאֵיזֶה יוֹם יֵלֵךְ — כְּשֶׁיֵּלֵךְ בְּשַׁבָּת אֵינוֹ נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ. וְאַף שֶׁשְּׂכָרוֹ לְיָמִים, אֵינוֹ דוֹמֶה לִשְׂכִיר יוֹם, הוֹאִיל וְקִבֵּל עָלָיו כָּל מְלֶאכֶת הוֹלָכַת הָאִגֶּרֶת — הֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְקַבְּלָן (עַיֵּן סִמָּן רמ״ג וְרמ״ד):
סעיף ח אִם אָמַר לְהַנָּכְרִי שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ כַּמָּה יִתֵּן לוֹ — הֲרֵי זֶה…
אִם אָמַר לְהַנָּכְרִי שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ כַּמָּה יִתֵּן לוֹ — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ קָצַץ וְקָצַב לוֹ, שֶׁדַּעַת הַנָּכְרִי סְמוּכָה שֶׁבְּוַדַּאי יִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיִּתְפַּשֵּׁר עִמּוֹ אַחַר כָּךְ, וּבִשְׁבִיל טוֹבַת עַצְמוֹ הוּא טוֹרֵחַ. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, אֶלָּא שֶׁהַנָּכְרִי מֵעַצְמוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ — אֵין זֶה כְּלוּם, שֶׁאֵין דַּעַת הַנָּכְרִי סְמוּכָה בְּוַדַּאי עַל הַשָּׂכָר הַהוּא, שֶׁיֵּשׁ סָפֵק בְּלִבּוֹ שֶׁמָּא לֹא יִתֵּן לוֹ, וּבִשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל הוּא טוֹרֵחַ:
סעיף ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהוּא מְצַפֶּה וּמַמְתִּין לְתַשְׁלוּם שָׂכָר וְאֵין דַּעְתּוֹ סְמוּכָה…
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהוּא מְצַפֶּה וּמַמְתִּין לְתַשְׁלוּם שָׂכָר וְאֵין דַּעְתּוֹ סְמוּכָה עָלָיו בְּוַדַּאי, אֲבָל אִם אֵינוֹ מְצַפֶּה כְּלָל לְתַשְׁלוּם שָׂכָר אֶלָּא עוֹשֶׂה בְּחִנָּם — מִן הַסְּתָם עוֹשֶׂה כֵּן לְשַׁלֵּם גְּמוּל לְיִשְׂרָאֵל עַל הַטּוֹבָה שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ כְּבָר, וַהֲרֵי זֶה כְּעוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל שָׂכָר.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה, אִם לֹא שֶׁהַנָּכְרִי מֵאֵלָיו מַתְחִיל לוֹמַר לְהַיִּשְׂרָאֵל שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ בְּחִנָּם, שֶׁאָז בְּוַדַּאי דַּעְתּוֹ בִּשְׁבִיל טוֹבַת הֲנָאָה שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ כְּבָר. וְטוֹב לְהַחֲמִיר כְּדִבְרֵיהֶם:
סעיף י אֲבָל לִשְׁלוֹחַ אִגֶּרֶת בְּחִנָּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּיַד עַבְדּוֹ הַשָּׂכוּר לוֹ לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם…
אֲבָל לִשְׁלוֹחַ אִגֶּרֶת בְּחִנָּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת בְּיַד עַבְדּוֹ הַשָּׂכוּר לוֹ לְשָׁנָה אוֹ לִשְׁתַּיִם לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ בְּתוֹךְ מֶשֶׁךְ זְמַן שְׂכִירוּתוֹ — לְדִבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ד, שֶׁהָעִקָּר כְּהָאוֹסְרִין בְּזֶה, עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם.
וּמִכָּל מָקוֹם, בְּד' וְה' יֵשׁ לְהַתִּיר לִשְׁלוֹחַ אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִים בִּשְׂכִיר שָׁנָה שֶׁעוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ד, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דִּבְרֵיהֶם עִקָּר, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְצָרֵף דִּבְרֵיהֶם לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁבְּד' וְה' מֻתָּר לִשְׁלוֹחַ אִגֶּרֶת בְּכָל עִנְיָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָצַץ כְּלָל, וְלִסְמוֹךְ עַל זֶה לְהָקֵל לְגַמְרֵי אַף שֶׁלֹּא בְּעֵת הַצֹּרֶךְ:
סעיף יא אֲבָל אִם אֵין הַנָּכְרִי שָׂכוּר לוֹ לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ, אֶלָּא לִשְׁלוֹחַ בְּיָדוֹ אִגְּרוֹת…
אֲבָל אִם אֵין הַנָּכְרִי שָׂכוּר לוֹ לְכָל הַמְּלָאכוֹת שֶׁיִּצְטָרֵךְ, אֶלָּא לִשְׁלוֹחַ בְּיָדוֹ אִגְּרוֹת בִּלְבָד בְּכָל עֵת שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִשְׁלוֹחַ בְּתוֹךְ מֶשֶׁךְ הַזְּמַן שְׂכִירותוֹ — מֻתָּר לִשְׁלוֹחַ בְּיָדוֹ אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ״ד, עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם:
סעיף יב כָּל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לִשְׁלוֹחַ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָצַץ, אַף אִם הַנָּכְרִי הוֹלֵךְ מֵעַצְמוֹ לְאוֹתָהּ…
כָּל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לִשְׁלוֹחַ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קָצַץ, אַף אִם הַנָּכְרִי הוֹלֵךְ מֵעַצְמוֹ לְאוֹתָהּ הָעִיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֶרֶךְ לְשָׁם — יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִשְׁלוֹחַ בְּיָדוֹ כְּשֶׁלֹּא קָצַץ, שֶׁאַף שֶׁאֵינוֹ טוֹרֵחַ כְּלוּם בַּהֲלִיכָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם מַה שֶּׁהוּא מוֹצִיא הָאִגֶּרֶת מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת וּמַעֲבִירָהּ ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ אֲפִלּוּ בְּכַרְמְלִית, הוּא עוֹשֶׂה מְלָאכוֹת אֵלּוּ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁלֹּא קָצַץ.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ שָׁהוּת לְהַגִּיעַ לְשָׁם קֹדֶם הַשַּׁבָּת — מֻתָּר לִשְׁלוֹחַ בְּיָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּי דֹאַר קָבוּעַ שָׁם, לְפִי שֶׁאַף אִם לֹא יִמְצָא הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ — לֹא יֵלֵךְ אַחֲרָיו כְּלָל, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ דֶרֶךְ לְשָׁם, וְהוּא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אִגֶּרֶת זוֹ בְּלֹא קְצִיצָה אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ דֶרֶךְ לְשָׁם:
קונטרס אחרון — 2 ערכים (להקליק כדי לפתוח)
קונטרס אחרון הוא הנספח הפלפולי של אדמו״ר הזקן — מעבדתו ההלכתית בתחתית העמוד.
קונטרס אחרון, אות א
כשמשלחו מופלג כו'. הנה ספר התרומה קאי בשיטת התוספות דברייתא קמייתא דלא ישכיר כו' אתיא כבית הלל ובד' וה' שרי, ותני בסיפא כיוצא בו כו', משמע דאפילו בלא קצץ שרי בד' וה' כשיטת הרא״ש. ואפילו הכי כתב שיאמרו שבשבת כו', אלמא דאף לפי זה שרי בד' וה' ולא חיישינן שיאמרו שבשבת כו', וע״כ צריך לומר שלא החמירו כל כך. ולכאורה יש לומר דדוקא לשיטת הרא״ש צריך לומר הכי, אבל להרי״ף ורמב״ם בלאו הכי אתי שפיר, דס״ל דאף מופלג לפני שבת דלא מחזי כאומר לו לילך בשבת אפילו הכי אסור כשלא קצץ משום שטורח בשביל ישראל, וא״כ הכי נמי כשילך בשבת אחר האיש טורח הוא בשביל ישראל. אלא שמלשון הב״י ריש סי' רנ״ב מבורר דלכולי עלמא טעם האיסור בלא קצץ הוא משום דמחזי כשלוחו, אלא דלהרא״ש לא מחזי רק בערב שבת ע״ש. וא״כ כשיש שהות להגיע לשם הוה ליה למשרי אף לרי״ף ורמב״ם (כמ״ש בפנים). וכן דעת המ״א שהביא דברי ספר התרומה בדברי המחבר ולא בדברי רמ״א:
קונטרס אחרון, אות ב
יש להחמיר כו'. אף אם פירוש המ״א דחוק בלשון מהר״י אבוהב וב״י, מכל מקום הרי בתשובת מהר״ם סי' ר״ב מבואר בהדיא לאיסור, ואין שומעין לאחרונים נגד גדולי הראשונים כשלא הביאו דבריהם וחלקו עליהם. ואף הראב״ן שמיקל לפי פירושו היינו משום דס״ל דלא קיי״ל כבית הלל דאמרי עד שיגיע לבית הסמוך לחומה אלא כרבי עקיבא דאמר שיצא מפתח ביתו כמבואר בדבריו ע״ש, וא״כ לפי מ״ש כל הפוסקים דגבי איגרת קיי״ל כבית הלל צריך להחמיר בזה אף לפי פירושו, זהו כוונת המ״א.
ועיין בב״י סי' שי״ח וסי' של״א דלהוסיף במלאכה יש אומרים שאינו אלא מדברי סופרים, והיינו כשמוסיף בשר קודם שיתן הקדרה על האש, ויש אומרים שאסור מן התורה, ובערובין גרסינן ע״י נכרי ע״ש, אלמא דלהוסיף ע״י נכרי לא שרי אלא לצורך מילה. וא״כ הוא הדין לענין לא קצץ דמחזי כשלוחו אין להקל מהאי טעמא, דהכי נמי מחזי כשלוחו בההוספה שמוסיף במשאו איגרת זו כמ״ש המג״א:
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כח הפסק של אדמו״ר הזקן
השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה על נקודות המפתח של סימן רמ״ז.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן |
|---|---|---|---|---|
| משטר הקציצה — דמים קצובים מראש | או״ח רמ״ז:א, משטר ראשון — תמצית: משקצץ לו דמים, מותר לשלוח אפילו בערב שבת עם חשיכה, ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת — « שולח אדם אגרת ביד עכו"ם ואפי' בע"ש עם חשיכה והוא שקוצץ לו דמים ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת » (שו״ע רמ״ז:א). במשטר זה אין המחבר דורש לא בי דואר ולא שהות ביום. | הגהה על או״ח רמ״ז:א: אין הרמ״א מגיה על הקציצה עצמה. הגהתו בסעיף א׳ נסובה על המקרה ההפוך, שלא קצץ בו — « ויש מתירין אפי' לא קצץ ואפילו לא קבוע בי דואר במתא אם משלחו ביום ה' או קודם לכן » (רמ״א רמ״ז:א) — ומסיים שיש לסמוך עליהם אם צריכים לכך. | מ״ב רמ״ז ס״ק א — החפץ חיים מרחיב את הדין מעבר לאגרת, לכל מלאכה שנותן לו ואין שהות לגומרה קודם השבת: « בעינן דוקא שיקצוב לו דמים בעד מלאכתו דאז אדעתיה דנפשיה קעביד ולא בשביל ישראל » (מ״ב רמ״ז ס״ק א). ובס״ק ב מפרש « עם חשיכה » — בעוד שהשמש זורח, וגם צריך שיצא הגוי מפתח ביתו של ישראל קודם השבת, בשם הרמב״ם. | שו״ע הרב רמ״ז:א — אדמו״ר הזקן פותח את הסימן ומרחיב מיד את נושא השליחה מעבר לאגרת: « מֻתָּר לִשְׁלוֹחַ אִגֶּרֶת אוֹ שְׁאָר חֲפָצִים וְכֵלִים בְּיַד נָכְרִי אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה » (שו״ע הרב רמ״ז:א), והוא שקצץ לו דמים בשכר הולכתו. ונותן את הטעם: שאז אין הגוי עושה בשביל הישראל אלא בשביל עצמו, לקבל השכר שקצץ לו, ואינו נראה כשלוחו. |
| מה נחשב קציצה — שכר מובטח בלא סכום | או״ח רמ״ז:ב — תמצית: המבטיח שכר בלא לפרש כמה — דינו כקוצץ, שדעת הגוי סמוכה והוא טורח בשביל עצמו — « ואם התנה עמו שיתן לו שכרו אף על פי שלא פירש כמה יתן לו דינו כקוצץ » (שו״ע רמ״ז:ב). אבל בסתם אסור, אף על פי שדעתו לתת לו שכר. | — (אין הרמ״א מגיה על סעיף ב׳; בסימן זה הגהותיו בסעיפים א׳, ד׳ ו־ו׳) | מ״ב רמ״ז ס״ק יב — החפץ חיים מצמצם את מקרה ה״סתם״: אף אם הישראל מבין שהגוי מצפה לשכר ממנו או ממי שנשתלח לו — עדיין אסור — « אפ"ה אסור כיון שהישראל לא הבטיחו עדיין » (מ״ב רמ״ז ס״ק יב), כל זמן שלא הבטיחו. | שו״ע הרב רמ״ז:ח — « אִם אָמַר לְהַנָּכְרִי שֶׁיִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵרֵשׁ כַּמָּה יִתֵּן לוֹ — הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ קָצַץ וְקָצַב לוֹ » (שו״ע הרב רמ״ז:ח): די באמירה, שדעת הגוי סמוכה עליה והוא טורח בשביל טובת עצמו. אבל אם לא אמר לו בפירוש והגוי מעצמו יודע שישלם לו — אין זה כלום. |
| בלא קציצה — בי דואר בעיר היעד | או״ח רמ״ז:א, משטר שני — תמצית: בלא קציצה, הכול תלוי בקביעות בי דואר בעיר שנשתלח לשם. אין שם בי דואר — אסור לשלוח אפילו מיום ראשון; יש שם — « ואי קביע בי דואר במתא משלחין אפי' בע"ש » (שו״ע רמ״ז:א). הדפוס עצמו מפרש את המילה: איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחם למי ששלוח אליו. | הגהה על או״ח רמ״ז:א: כאן נופלת הגהת הרמ״א, והיא מקילה — יש מתירין אפילו לא קצץ ואפילו אין בי דואר קבוע בעיר, ובלבד שישלח ביום ה׳ או קודם לכן (רמ״א רמ״ז:א). אין הרמ״א מגיה על סעיף ג׳. | מ״ב רמ״ז ס״ק ה — החפץ חיים נותן את החשש שביסוד האיסור: שאין הבי דואר קבוע תמיד והולך לפעמים למקום אחר, « דשמא לא ימצאנו הא"י ויצטרך לילך אחריו בשבת » (מ״ב רמ״ז ס״ק ה). ובס״ק ח הוא מזהה את הבי דואר שבימיו עם ה״פאשט מייסטער״, העומד על המשמר בעתים ידועים במקומות גדולים לקבל כתבים ולשלחם. | שו״ע הרב רמ״ז:ג — הרב מגדיר את הבי דואר: אדם קבוע שבאותה עיר המקבץ כל האגרות השלוחות לשם ושולחן על ידי שלוחו לכל אחד. ופוסק את המקרה ההפוך — « אֲבָל אִם אֵין בֵּי דֹאַר קָבוּעַ בְּאוֹתָהּ הָעִיר שֶׁשּׁוֹלֵחַ לְשָׁם » (שו״ע הרב רמ״ז:ג), אסור לשלחו אפילו מיום ראשון, שמא לא ימצא את האיש בביתו ויצטרך לילך אחריו בשבת; ומכל מקום, מוסיף באותו סעיף, אם הוא דרך קרוב כמהלך יום אחד ומשלחו ביום ב׳ או ג׳ — יש להתיר. ובסעיף ד׳ מזכיר שכל זה כשלא קצץ. |
| שהות ביום | או״ח רמ״ז:א — השהות ביום נקבעת בסעיף א׳, ובמשטר השני בלבד, שאין בו קציצה: « והוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה » (שו״ע רמ״ז:א). המחבר קובע את הסף הזמני ללא ניסוח נוסחת החישוב. | — (אין הגהת הרמ״א על חישוב הזמן; הדעה המקילה שהוא מביא בסעיף א׳ פוטרת מסף זה את המשלח מיום ה׳) | מ״ב רמ״ז ס״ק ט — החפץ חיים מפרש מהו ״בית הסמוך לחומה״: « לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון מבפנים » (מ״ב רמ״ז ס״ק ט), הבית הראשון בכניסה לעיר שנשתלח שם. ובס״ק יא מוסיף שלדעה המקילה שהביא הרמ״א, המשלח ביום ה׳ מותר אפילו ידוע שלא יגיע לשם קודם שבת. | שו״ע הרב רמ״ז:ב — « אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ קֹדֶם הַשַּׁבָּת לַבַּיִת הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה » (שו״ע הרב רמ״ז:ב). הרב מסביר מדוע די בכך: כיון שאין כאן איסור אלא מדברי סופרים — תולין להקל לומר שאותו אדם שצריך לתת האגרת לידו דר בבית הסמוך לחומה. ובסעיף ה׳ מביא את הדעה המקילה — כשמשלחו בד׳ וה׳, מותר אפילו לא קצץ ואפילו לדרך רחוקה מאוד. |
| גוי השכור לימים או לשנה (סעיפים ג׳ ו־ו׳) | או״ח רמ״ז:ג ו־רמ״ז:ו — תמצית: השוכרו לימים אינו קציצה — « אם שכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך אם הוא בע"ש אסור » (שו״ע רמ״ז:ג), שכשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עמו כך. ובסעיף ו׳, מי שיש לו שכיר גוי לשנה או יותר — אסור לשלחו ערב שבת באגרת. | הגהה על או״ח רמ״ז:ו: « ומיהו אם לא שכרו רק בשליחות אגרת יש מתירין » (רמ״א רמ״ז:ו) — אם לא שכרו אלא לשליחות אגרת בלבד, יש מתירין, כמו שנתבאר לעיל בסימן רמ״ד סעיף ה׳. | מ״ב רמ״ז ס״ק יד — החפץ חיים מגביל את איסור סעיף ג׳ לערב שבת בלבד: « אבל ביום ה' מותר ולדעת הרמ"א לעיל בהג"ה אפילו לא קצץ כלל מותר ביום ה' » (מ״ב רמ״ז ס״ק יד). ובס״ק יט מבאר ששכיר שנה אינו נחשב כקציצה ודינו בכל הפרטים כסעיף א׳ בלא קצץ, אלא שמקילים בו שאין האיסור אלא בערב שבת. | שו״ע הרב רמ״ז:ז ו־י — בסעיף ז׳, « אִם שְׂכָרוֹ לְיָמִים דָּבָר קָצוּב לְכָל יוֹם בַּהֲלִיכָתוֹ וַחֲזִירָתוֹ » (שו״ע הרב רמ״ז:ז): אסור לשכרו ולתת האגרת לידו בערב שבת, אבל בד׳ וה׳ מותר, הואיל וקיבל עליו כל מלאכת הולכת האגרת והרי זה דומה לקבלן. ובסעיפים י׳ ו־יא׳ מחלק בין עבד השכור לשנה לכל המלאכות — שאסור לדברי הכל, כמו בסימן רמ״ד — לבין מי שאינו שכור אלא לשלוח בידו אגרות בלבד, שמותר אפילו בערב שבת. |
| הולכה בחינם וגוי ההולך מעצמו (סעיפים ד׳ ו־ה׳) | או״ח רמ״ז:ד ו־רמ״ז:ה — תמצית: « העכו"ם מוליך הכתב בחנם אפילו נתנה לו בערב שבת מותר » (שו״ע רמ״ז:ד), שהרי הגוי מאליו הוא עושה זאת להחזיק טובה לישראל על מה שקיבל ממנו, והוה ליה כאילו קצץ. ובסעיף ה׳, אם הגוי הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו אגרת — מותר בכל גוונא. | הגהה על או״ח רמ״ז:ד: « ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם אסור וטוב להחמיר אבל במקום שהעכו"ם מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו ושרי » (רמ״א רמ״ז:ד) — יש חולקים וסבירא להו שכל העושה בחינם אסור וטוב להחמיר; אבל במקום שהגוי מתחיל מעצמו לומר שילך לו בחינם, ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו ושרי. | מ״ב רמ״ז ס״ק טז — החפץ חיים שוקל את הדעות, מביא שהט״ז משמע כדעה הראשונה ושהדרכי משה בסימן רנ״ב, הלבוש והאליה רבה משמע כהיש חולקין, ומסיק למעשה: « מהנכון שיקצוב לו עכ"פ איזה דבר מועט עבור זה והוי כקצץ » (מ״ב רמ״ז ס״ק טז) — שיקצוב לו על כל פנים דבר מועט, והרי זה כקצץ. ובס״ק יז מזכיר שאם יודע שמרבה הדרך בשבילו — אסור. | שו״ע הרב רמ״ז:ט ו־יב — בסעיף ט׳ הרב סובר תחילה שהעושה בחינם משלם גמול על טובה שקיבל כבר, מביא את החולקין, ומסיים שטוב להחמיר כדבריהם. ובסעיף יב׳ הוא מוסיף חומרה משלו, במקום שהמחבר התיר בכל גוונא: אף כשהגוי הולך מעצמו, « יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לִשְׁלוֹחַ בְּיָדוֹ כְּשֶׁלֹּא קָצַץ » (שו״ע הרב רמ״ז:יב), שהוצאת האגרת מרשות לרשות והעברתה ד׳ אמות — אותן הוא עושה בשביל הישראל. ומכל מקום מוסיף שאם יש שהות להגיע לשם קודם השבת — מותר, אף שאין בי דואר קבוע שם. המקורות חלוקים כאן; הדף מוסר ואינו מכריע. |
ההשוואה נבנתה מחדש מן הטקסטים שהורדו מחדש מספריא — שולחן ערוך או״ח רמ״ז, משנה ברורה רמ״ז ושולחן ערוך אדמו״ר הזקן; כל הפניה מכוונת לסעיף או לסעיף קטן הנושא בפועל את המשפט המצוטט; בסימן זה הגהות הרמ״א הן בסעיפים א׳, ד׳ ו־ו׳. עיין רמ״ז.
חידושים מיוחדים של הרב
חידושי הרב הייחודיים בסימן זה
ייחודיות שמבחינות את אדמו״ר הזקן בסימן רמ״ז. כל חידוש עוקב אחר המבנה: עמדה קלאסית → חידוש הרב → השלכה מעשית.
חידוש א — קציצה כמתג קונספטואלי (שו״ע הרב רמ״ז:א-ב)
התשלום בקבלנות הופך את הסוכנות
עמדה קלאסית: המחבר והמשנה ברורה רואים את הקציצה כתנאי מעשי בין יתר תנאים.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מציב את הקציצה כמתג מבני: בלעדיה, הגוי הוא שלוחו של היהודי והאיסור דאורייתא חל; עמה, הגוי פועל אדעתא דנפשיה (לטובת עצמו) והמכשול נופל לדרגת דרבנן פשוט. סימן רמ״ז הופך לפריסה של מתג זה.
השלכה מעשית: כלי תפעולי ישיר: לפני משלוח של כל דבר שיעבור בשבת, לוודא שהחוזה התעריפי תקיף ומוקדם. יישום מקוון: רכישה עם דמי משלוח קבועים בזמן ההזמנה = קציצה תקפה.
חידוש ב — בי דואר, מקום קבלה קבוע (שו״ע הרב רמ״ז:ב-ג)
המבנה המקצועי מרפה את האיסור
עמדה קלאסית: המחבר בסעיף א׳ תולה את השליחה בלא קציצה בקביעות בי דואר בעיר היעד, ואינו מבאר מדוע מבנה זה משנה.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן נותן לבי דואר הגדרה מעשית — אדם קבוע שבאותה עיר המקבץ כל האגרות השלוחות לשם ושולחן על ידי שלוחו לכל אחד (שו״ע הרב רמ״ז:ג) — ומבסס את ההקלה על אופי האיסור: « כֵּיוָן שֶׁאֵין כַּאן אִסּוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — תּוֹלִין לְהָקֵל » (שו״ע הרב רמ״ז:ב), תולין להקל לומר שאותו אדם שצריך לתת האגרת לידו דר בבית הסמוך לחומה.
השלכה מעשית: הקריטריון שהרב מדגיש הוא קיומו של מקום קבלה קבוע ותמידי ביעד, לעומת מסירה אישית שאין יודעים אם תעלה יפה. העתקת הקריטריון לנקודת איסוף או למרכז מיון אינה בטקסט: זהו יישום, ויש להביאו לפני רב.
חידוש ג — מרווח הזמן הקונספטואלי (שו״ע הרב רמ״ז:ו)
קריטריון אפשרות הסיום לפני שבת
עמדה קלאסית: המחבר דורש בסעיף א׳ שתהא שהות ביום להגיע לבית הסמוך לחומה (שו״ע רמ״ז:א), ואינו אומר מה הדין אם התעכב הגוי בדרך.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מבחין: מה שחשוב אינו אם ההובלה מסתיימת בשבת, אלא אם במקור (בשעת המשלוח לפני שבת) היה קונספטואלית אפשרי שהגוי יסיים לפני שבת. אם כן, אין הליכת השבת מחמתו (שו״ע הרב רמ״ז:ו) — שבשעה ששלחו לא היה ידוע שיצטרך לילך בשבת, ואינו נראה כשלוחו של ישראל. ואם לא, הבעיה היא בעצם המשלוח.
השלכה מעשית (יישום של הדף, שאינו כתוב ברב) : מבחן לשירותים מודרניים עם זמני מסירה משתנים: חבילה שנשלחה ביום חמישי עם הבטחה ליום שישי (טכנית אפשרי) = בסדר גם אם בפועל מגיעה בשבת. חבילה שנשלחה בצהרי יום שישי עם זמן 48 שעות = בעיה כי מבנית בלתי אפשרי לפני שבת.
חידוש ד — מה שניכר שהוא של ישראל (שו״ע הרב רמ״ז:ו)
מה שניכר — כתב יד ישראל ומראית העין
עמדה קלאסית: המחבר מציב בסעיף א׳ דרישה אחת — בלא קציצה הכול תלוי בבי דואר — יהא הנשלח אשר יהא.
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מצמצם דרישה זו למקרה אחד — « אֵין חִלּוּק בֵּין שֶׁקָּבוּעַ בֵּי דֹאַר בְּאוֹתָהּ הָעִיר לְשֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ אֶלָּא בְּאִגֶּרֶת שֶׁהִיא כְּתַב יַד יִשְׂרָאֵל » (שו״ע הרב רמ״ז:ו) — לפי שאגרת שהיא כתב יד ישראל ניכרת לכול שהיא שלו, ויש קצת מראית העין כשהגוי מוליכה בשבת אחר האיש שנשלחה אליו.
אבל אם היא כתב יד נכרי, והוא הדין שאר חפצים שאינם ניכרים לכול שהם של ישראל: « מֻתָּר לְשַׁלְּחָם אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְדִבְרֵי הַכֹּל, כֹּל שֶׁיֵּשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ מִבְּעוֹד יוֹם לַבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה » (שו״ע הרב רמ״ז:ו).
השלכה מעשית: הקריטריון של הרב אינו חומר מול מידע אלא מה שניכר — והוא מעמיד את האגרת הניכרת כשל ישראל בצד המחמיר, ואת החפץ שאינו ניכר בצד הרחב. זה היפוכו של מה שמשערים מאליו. הדף מוסר את הקריטריון; יישומו על אמצעי ימינו טעון פסק.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן רמ״ז
אנו מייחסים לרבי אך ורק מקורות ראשוניים הניתנים לאימות (מכתב, שיחה או פסק מזוהה, עם קישור). בשלב זה לא ניתן היה לאמת מול Sefaria או Chabad.org דבר מקור של הרבי המתייחס ישירות לסימן זה — מוטב שלא להציג דבר מאשר הפניה לא מאומתת.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה למעשה במנהג חב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רמ״ז, ברגישות חב״ד.
לחסיד חב״ד — סימן רמ״ז
- ① לוודא את הקציצה לפני כל משלוח לקראת שבת. חידוש א של הרב. כדי לשלוח חבילה או מכתב שיעברו בשבת, לדרוש תעריף מוסכם מראש (סכום סגור בקבלנות, ללא תמחור משתנה לפי המהירות). הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ז:א-ב.
- ② לבדוק אם יש ביעד מקום קבלה קבוע. חידוש ב של הרב: המקל הוא בי דואר תמידי, לעומת מסירה אישית שאין יודעים אם תעלה יפה. העתקת הדבר לנקודת איסוף או למרכז מיון היא יישום ולא הטקסט. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ז:ב-ג.
- ③ לבחון את האפשרות הקונספטואלית של סיום לפני שבת. חידוש ג של הרב. אם ברגע המשלוח (לפני שבת) מבנית אפשרי שהגוי יסיים לפני שבת — גם אם בפועל זה גולש — בסדר. אחרת, בעיה פנימית. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ז:ו.
- ④ הקריטריון של הרב הוא מה שניכר, לא החומר. חידוש ד של הרב: דרישת הבי דואר אינה אלא במה שניכר שהוא של ישראל — אגרת שהיא כתב ידו — מפני מראית העין; ומה שאינו ניכר מותר לדברי הכול, כל שיש שהות ביום. נמצא שהמקרה המחמיר הוא האגרת הניכרת, לא החבילה. הפניה: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רמ״ז:ו.
- ⑤ יישום Amazon, Chronopost, הדואר: מבחן מעשי. לוודא (1) תעריף קבוע בזמן ההזמנה = קציצה; (2) צומת מרכזי ונקודות איסוף = מבנה מקצועי; (3) זמן מסירה מוצהר המאפשר הגעה לפני שבת = מרווח זמן. אם השלושה כן = בסדר. אם אחד לא = לבחון או לדחות. שלושת הקריטריונים הם של הרב — קציצה (רמ״ז:א), בי דואר (רמ״ז:ג), שהות ביום (רמ״ז:ב); העתקתם לשירותים המודרניים היא של הדף ולא של הרב.
- ⑥ מה שהדף הזה אינו מכריע. משלוחים מהירים בעלי לוח זמנים מורכב אינם נכנסים בבירור באחד משני המשטרים של סעיף א׳, ואין אחד מן המקורות שהובאו כאן דן בהם. לפיכך איננו כותבים הנהגה: השאלה נמסרת לרב. לא אומתה עד כה הפניה של אדמו״ר הזקן בנקודה זו.
⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה ממשית: להתייעץ עם הרב שלך.