למה רמה 4 ייחודית לאדמו״ר הזקן? שולחן ערוך אדמו״ר הזקן אינו פירוש על המחבר — זהו שולחן ערוך עצמאי ושלם, שנכתב על ידי אדמו״ר הזקן. ייחודו: הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + ממד פנימי בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית ייחודית.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון. עמוד זה מקבץ, לסימן רנ״ז, את הטקסט המלא של הרב, חידושיו, ודברי הרבי המאירים את הנושא.
שלחן ערוך הרב — סימן רנ״ז
הטקסט המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב)
סימן רנ״ז — דִּינֵי הַטְמָנַת הַחַמִּין — וּבוֹ יג סְעִיפִים
מקור: מהדורת קה״ת, כפי שמשוחזר בספריא. י״ג סעיפים + ג׳ ערכי קונטרס אחרון.
סעיף א דִּינֵי הַטְמָנַת הַחַמִּין וּבוֹ י"ג סְעִיפִים: הַבָּא לְסַלֵּק קְדֵרָה מֵעַל גַּבֵּי כִּירָה…
דִּינֵי הַטְמָנַת הַחַמִּין וּבוֹ י"ג סְעִיפִים:
הַבָּא לְסַלֵּק קְדֵרָה מֵעַל גַּבֵּי כִּירָה וּלְהַטְמִינָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִצְטַנֵּן — אָסוּר לוֹ לְהַטְמִינָהּ בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, גְּזֵרָה שֶׁמָא יַטְמִין בְּרֶמֶץ, דְּהַיְנוּ אֵפֶר שֶׁמְּעֹרָב בּוֹ גֶּחָלִים, וְאַחַר כָּךְ בְּשַׁבָּת יִשְׁכַּח וְיַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים.
וְאִם עָבַר וְהִטְמִין אֲפִלּוּ בְּשׁוֹגֵג — הַתַּבְשִׁיל אָסוּר, בֵּין לוֹ בֵּין לַאֲחֵרִים, עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם הוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה צוֹנֵן וְנִתְחַמֵּם עַל יְדֵי הַטְמָנָה זוֹ. אֲבָל אִם הוּא עוֹמֵד בַּחֲמִימוּתוֹ כְּשָׁעָה הָרִאשׁוֹנָה וְהוּא דָּבָר שֶׁמִּצְטַמֵּק וְרַע לוֹ — מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ נֶהֱנֶה כְּלָל מִן הָאִסּוּר.
אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר אֲפִלּוּ הוּא מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְהַשְּׁהִיָּה שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׁהוֹת עַל גַּבֵּי כִּירָה שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה כֹּל שֶׁהַתַּבְשִׁיל נִתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי מִבְּעוֹד יוֹם, לְפִי שֶׁסְּתָם הַטְמָנָה הִיא לְצֹרֶךְ מָחָר, שֶׁמַּטְמִינָהּ וּמְכַסָּהּ שֶׁלֹּא תִתְקָרֵר עַד לְמָחָר, וּלְפִיכָךְ צְרִיכָה יוֹתֵר לְחִתּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקָרֵר הַתַּבְשִׁיל בְּכָל הַלַּיְלָה, אֲבָל סְתָם שְׁהִיָּה הִיא לְצֹרֶךְ הַלַּיְלָה, שֶׁהֲרֵי מַנִּיחָהּ מְגֻלָּה, וּלְכָךְ אֵינָהּ צְרִיכָה כָּל כָּךְ לְחִתּוּי כֹּל שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי מִבְּעוֹד יוֹם, וַאֲפִלּוּ אִם מַשְׁהֶה אוֹתָהּ עַד לְמָחָר אֵין לָחוּשׁ לְחִתּוּי, לְפִי שֶׁאֵין מְעַט חִתּוּי מוֹעִיל לָהּ לִשְׁמוֹר חֻמָּהּ עַד לְמָחָר כֵּיוָן שֶׁהִיא מְגֻלָּה, אֲבָל כְּשֶׁהִיא טְמוּנָה מוֹעִיל לָהּ מְעַט חִתּוּי, לָכֵן חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יַחְתֶּה אִם הִיא טְמוּנָה בְּרֶמֶץ, וְגָזְרוּ עַל כָּל דָּבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל מִשּׁוּם רֶמֶץ, וַאֲפִלּוּ אִם מַטְמִין לְצֹרֶךְ הַלַּיְלָה, שֶׁלֹּא חָלְקוּ חֲכָמִים בִּגְזֵרָתָם.
וּמִטַּעַם זֶה אָסוּר לְהַטְמִין אֲפִלּוּ בָּשָׂר שֶׁהוּא חַי לְגַמְרֵי סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ לְפִי שֶׁמַּסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ עַד לְמָחָר, וּבְכָל הַלַּיְלָה יוּכַל לְהִתְבַּשֵּׁל בְּלֹא חִתּוּי, וְאִם יוּכַל לְהִתְקָרֵר אַחַר כָּךְ אַף אִם יַחְתֶּה מְעַט לֹא יוֹעִיל כְּלוּם כֵּיוָן שֶׁהוּא מְגֻלֶּה, אֲבָל בְּהַטְמָנָה יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַחְתֶּה אַחַר גְּמַר בִּשּׁוּלוֹ לְהַחֲזִיק חֻמּוֹ שֶׁלֹּא יִתְקָרֵר, שֶׁמְּעַט חִתּוּי יוֹעִיל לְזֶה.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וְאוֹמְרִים שֶׁאַף לְהַטְמִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל מִבְּעוֹד יוֹם מֻתָּר כֹּל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי, אוֹ שֶׁהוּא חַי לְגַמְרֵי סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהַשְׁהוֹת עַל גַּבֵּי כִּירָה שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ג.
וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל עַל פִּי סְבָרָא זוֹ — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם. אֲבָל אֵין לִנְהוֹג כֵּן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת.
וְיֵשׁ מְקִלִּין עוֹד שֶׁאַף אִם אֵינוֹ חַי סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, מִכָּל מָקוֹם אִם מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ עַד לְמָחָר — דִּינוֹ כְּחַי לְגַמְרֵי, וּמֻתָּר לְהַטְמִינוֹ לְצֹרֶךְ מָחָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ עֲדַיִן לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי. וְאֵין לִסְמוֹךְ עַל סְבָרָא זוֹ אֶלָּא בְּדִיעֲבַד, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן:
סעיף ב בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אָסוּר לְהַטְמִין הַחַמִּין אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, אַף עַל פִּי…
בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ אָסוּר לְהַטְמִין הַחַמִּין אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לְרֶמֶץ כְּלָל. וְלָמָה אָסְרוּ? גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִמְצָא קְדֵרָה צוֹנֶנֶת כְּשֶׁיָּבֹא לְסַלְּקָהּ מֵהַכִּירָה וּלְהַטְמִינָהּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, וְיִשְׁכַּח שֶׁהוּא שַׁבָּת וְיַרְתִּיחֶנָּה עַל גַּבֵּי הָאוּר, וְיִתְחַיֵּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל.
וּלְהָאוֹמְרִים שֶׁאֵין בִּשּׁוּל בְּדָבָר שֶׁהוּא מְבֻשָּׁל כְּבָר אַף שֶׁנִּצְטַנֵּן אַחַר כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁיִתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"ח, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַחְתֶּה בַּגֶּחָלִים לְהַרְתִּיחָהּ, וְיִתְחַיֵּב מִשּׁוּם מַבְעִיר.
אֲבָל בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק חֲשֵׁכָה — מֻתָּר לְהַטְמִין בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, לְפִי שֶׁסְּתַָם קְדֵרוֹת עֲדַיִן רוֹתְחוֹת הֵן בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁסָּמוּךְ לְבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת מַעֲבִירָן מֵעַל גַּבֵּי הָאוּר, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִצְטַנְּנָה וְיַרְתִּיחֶנָּה:
סעיף ג אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ — אָסוּר לְהַטְמִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה,…
אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ — אָסוּר לְהַטְמִין מִשֶּׁחָשֵׁכָה, אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל:
סעיף ד אָסוּר לִכְפּוֹת כְּלִי עַל קְדֵרָה רוֹתַחַת לִשְׁמוֹר חֻמָּהּ (אִם כֻּלָּהּ טְמוּנָה תַּחְתָּיו), אֶלָּא אִם…
אָסוּר לִכְפּוֹת כְּלִי עַל קְדֵרָה רוֹתַחַת לִשְׁמוֹר חֻמָּהּ (אִם כֻּלָּהּ טְמוּנָה תַּחְתָּיו), אֶלָּא אִם כֵּן הַכְּלִי הוּא רָחָב, שֶׁאֵין דָפְנוֹתָיו נוֹגְעִים בְּצִדֵּי הַקְּדֵרָה, שֶׁאָז אֵין כַּאן הַטְמָנָה כְּלָל. אֲבָל מֻתָּר לִכְפּוֹת כְּלִי עַל הַתַּבְשִׁיל כְּדֵי לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְטַנֵּף בְּעַפְרוּרִית, לְפִי שֶׁאֵין זֶה כְּמַטְמִין לְהָחֵם, אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר וְנוֹתֵן כִּסּוּי עַל הַקְּדֵרָה:
סעיף ה אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים הַמּוֹסִיפִים הֶבֶל, פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים וְשֶׁל שֻׁמְשְׁמִין לְאַחַר שֶׁהוֹצִיאוּ…
אֵלּוּ הֵם דְּבָרִים הַמּוֹסִיפִים הֶבֶל, פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים וְשֶׁל שֻׁמְשְׁמִין לְאַחַר שֶׁהוֹצִיאוּ שַׁמְנָן, וְזֶבֶל, וּמֶלַח, וְסִיד, וְחוֹל, בֵּין שֶׁהֵם לַחִים בֵּין שֶׁהֵם יְבֵשִׁים, וְתֶבֶן, וְזָגִין דְּהַיְנוּ פְּסֹלֶת שֶׁל עֲנָבִים לְאַחַר שֶׁהוֹצִיאוּ יֵינָם, וּמוֹכִין (פֵּרוּשׁ כָּל דָּבָר רַךְ קָרוּי מוֹכִין, כְּגוֹן צֶמֶר גֶּפֶן וּתְלִישֵי צֶמֶר רַךְ שֶׁל בְּהֵמָה, וּגְרִידַת בְּגָדִים בְּלוּיִים), וַעֲשָׂבִים, בִּזְמַן שֶׁאַרְבַּעְתָּן לַחִים, אֲפִלּוּ הֵם לַחִים מֵחֲמַת מַיִם צוֹנְנִים שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶם.
אֲבָל כָּל מִינֵי כְּסוּת, וּפֵרוֹת, וְנוֹצוֹת כָּל הָעוֹפוֹת, וּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן דַּקָּה, וּנְסֹרֶת שֶׁל חָרָשִׁים, וְעוֹרוֹת, בֵּין עֲבוּדִין בֵּין שֶׁאֵינָן עֲבוּדִין, וְגִזֵּי צֶמֶר — אֵינָן מוֹסִיפִים הֶבֶל בְּכָל עִנְיָן:
סעיף ו אֵפֶר שֶׁאֵין גֶּחָלִים מְעֹרָבִים בּוֹ אֲפִלּוּ הוּא חַם — אֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל. וְאִם הִטְמִין בּוֹ קְדֵרָה…
אֵפֶר שֶׁאֵין גֶּחָלִים מְעֹרָבִים בּוֹ אֲפִלּוּ הוּא חַם — אֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל. וְאִם הִטְמִין בּוֹ קְדֵרָה מִבְּעוֹד יוֹם, וּבְשַׁבָּת מָצָא בוֹ מְעַט גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת סָבִיב לָהּ אוֹ תַּחְתֶּיהָ — אֵין לֶאֱסוֹר הַתַּבְשִׁיל בְּדִיעֲבַד, מֵאַחַר שֶׁעִקַּר הַהַטְמָנָה הָיְתָה בְּדָבָר הַמֻּתָּר:
סעיף ז מֻתָּר לְהַטְמִין בִּסְלָעִים מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִים הֶבֶל, לְפִי שֶׁהוּא דָּבָר…
מֻתָּר לְהַטְמִין בִּסְלָעִים מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִים הֶבֶל, לְפִי שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי כְּלָל שֶׁיַּטְמִין בִּסְלָעִים, מִשּׁוּם שֶׁהֵם מְשַׁבְּרִים הַקְּדֵרָה, אוֹ שֶׁמְּקַלְקְלִים הַמַּאֲכָל, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי כְּלָל — לֹא גָזְרוּ בּוֹ חֲכָמִים.
אֲבָל דָּבָר שֶׁלִּפְעָמִים טוֹמְנִים בּוֹ אַף שֶׁאֵינוֹ מָצוּי כָּל כָּךְ — גָּזְרוּ בּוֹ חֲכָמִים שֶׁלֹּא לְהַטְמִין בּוֹ אִם הוּא מוֹסִיף הֶבֶל:
סעיף ח טָמַן מִבְּעוֹד יוֹם בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, וְנִתְגַּלָּה מִבְּעוֹד יוֹם, בֵּין שֶׁנִּתְגַּלָּה…
טָמַן מִבְּעוֹד יוֹם בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, וְנִתְגַּלָּה מִבְּעוֹד יוֹם, בֵּין שֶׁנִּתְגַּלָּה מֵאֵלָיו בֵּין שֶׁגִּלָּהוּ בְּיָדַיִם, וְהָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר וּלְכַסּוֹתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם אוֹ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ — אָסוּר לְכַסּוֹתוֹ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, שֶׁהֲרֵי זֶה כְּמַטְמִין לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁבִּתְחִלַּת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת הָיָה מְגֻלֶּה.
אֲבָל אִם הָיָה טָמוּן בִּתְחִלַּת כְּנִיסַת (הַשַּׁבָּת) הַלַּיְלָה וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּלָּה — מֻתָּר לַחֲזוֹר וּלְכַסּוֹתוֹ, בֵּין שֶׁנִּתְגַּלָּה מֵאֵלָיו בֵּין שֶׁגִּלָּהוּ בְּיָדַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר וּלְכַסּוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ לְכַתְחִלָּה יָכוֹל לְגַלּוֹתוֹ וְלַחֲזוֹר וּלְכַסּוֹתוֹ.
וְכֵן אִם רָצָה לְהוֹסִיף עָלָיו בְּשַׁבָּת עוֹד דְּבָרִים שֶׁאֵינָם מוֹסִיפִים הֶבֶל — הֲרֵי זֶה מוֹסִיף. וְכֵן אִם רָצָה לִטְּלוֹ כֻלּוֹ וְלָתֵת אַחֵר בִּמְקוֹמוֹ, בֵּין שֶׁהָרִאשׁוֹן חַם יוֹתֵר מֵהַשֵּׁנִי, בֵּין שֶׁהַשֵּׁנִי חַם יוֹתֵר מֵהָרִאשׁוֹן, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה מְכֻסֶּה אֶלָּא בְּסָדִין — יָכוֹל לִטּוֹל הַסָּדִין וּלְכַסּוֹתוֹ בִּגְלוּפְקְרִין.
וְהוּא שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה הַקְּדֵרָה כָּל צָרְכָּהּ, אֲבָל אִם אֵינָהּ מְבֻשֶּׁלֶת כָּל צָרְכָּהּ וְהִיא טְמוּנָה עַל גַּבֵּי הַכִּירָה (שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גֶּחָלִים) עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר — אָסוּר אֲפִלּוּ לְהוֹסִיף עַל הַכִּסּוּי, שֶׁתּוֹסֶפֶת זֶה גּוֹרֵם לְמַהֵר הַבִּשּׁוּל מֵהַגֶּחָלִים:
סעיף ט לֹא אָסְרוּ לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, אֶלָּא כְּשֶׁמַּטְמִין בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה…
לֹא אָסְרוּ לְהַטְמִין בְּשַׁבָּת בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, אֶלָּא כְּשֶׁמַּטְמִין בְּאוֹתָהּ קְדֵרָה עַצְמָהּ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ הַתַּבְשִׁיל, שֶׁאָז יֵשׁ לִגְזוֹר שֶׁמָּא יַרְתִּיחֶנָּה, אֲבָל אִם פִּנָּהוּ לִקְדֵרָה אַחֶרֶת — מֻתָּר לְהַטְמִינוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם חָזַר וְהֶחֱזִירוֹ לִקְדֵרָה הָרִאשׁוֹנָה — מֻתָּר לְהַטְמִינוֹ (שֶׁכְּבָר נִתְקָרֵר קְצָת בְּדָפְנֵי קְדֵרָה הַשְּׁנִיָּה, וַחֲכָמִים לֹא אָסְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חַם בִּכְלִי רִאשׁוֹן שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בּוֹ. וְאִם נִתְקָרֵר קְצָת עַד שֶׁאֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ — אֲפִלּוּ בְּעוֹדוֹ בִּכְלִי רִאשׁוֹן מֻתָּר לְהַטְמִינוֹ). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לְהַטְמִין צוֹנֵן גָּמוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַנֵּן בְּיוֹתֵר, אוֹ כְּדֵי שֶׁתָּפִיג צִנָּתוֹ.
וְכָל זֶה בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, אֲבָל בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל אָסוּר לְהַטְמִין אֲפִלּוּ צוֹנֵן גָּמוּר וַאֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם:
סעיף י קֻפָּה שֶׁטָּמַן בְּתוֹכָהּ הַקְּדֵרָה בְּמוֹכִין אוֹ בִּשְׁאָר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל — אָסוּר…
קֻפָּה שֶׁטָּמַן בְּתוֹכָהּ הַקְּדֵרָה בְּמוֹכִין אוֹ בִּשְׁאָר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל — אָסוּר לְהַעֲמִידָהּ מִבְּעוֹד יוֹם עַל גַּבֵּי פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים, לְפִי שֶׁהֵם מַעֲלִים הֶבֶל לְמַעְלָה בְּהַמּוֹכִין, וְהַמּוֹכִין מוֹסִיפִין הֶבֶל בַּקְּדֵרָה הַטְּמוּנָה בָּהֶם, וַהֲרֵי הִיא כִּטְמוּנָה בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל. אֲבָל מֻתָּר לְהַעֲמִידָהּ עַל גַּבֵּי פְּסֹלֶת שֶׁל שֻׁמְשְׁמִין, שֶׁהֵם אֵינָם מַעֲלִים הַהֶבֶל לְמַעְלָה.
וְכֵן מֻתָּר לְהַעֲמִידָהּ בְּתוֹךְ הַכִּירָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה שָׁם לְהַטְמִינָהּ שָׁם בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל, וְאַף עַל פִּי שֶׁשּׁוּלֵי הַכִּירָה שֶׁהַקְּדֵרָה עוֹמֶדֶת שָׁם הֵם חַמִּין מְאֹד, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵין חֹם הַכִּירָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ אֶלָּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ וְכָל שָׁעָה הִיא מִתְקָרֶרֶת וְהוֹלֶכֶת — אֵינָהּ נִקְרֵאת דָּבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, וְאֵינוֹ דוֹמֶה לִפְסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם שֶׁהֵם מוֹסִיפִים הֶבֶל מֵעַצְמָם.
וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא הַכִּירָה גְּרוּפָה מֵהַגֶּחָלִים, אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ גֶּחָלִים אֲפִלּוּ הֵן קְטוּמוֹת — אָסוּר לְהַטְמִין בָּהּ הַקְּדֵרָה בִּבְגָדִים אוֹ בִּשְׁאָר דָּבָר שֶׁאֵין מוֹסִיף הֶבֶל, אֲפִלּוּ אִם אֵינָהּ נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים כְּלָל, כְּגוֹן שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל גַּבֵּי כִּסֵּא שֶׁל בַּרְזֶל, אוֹ שֶׁתְּלוּיָה עַל גַּבֵּי אֲבָנִים, לְפִי שֶׁאַף שֶׁהַבְּגָדִים אֵינָן מוֹסִיפִים הֶבֶל מֵחֲמַת עַצְמָן, מִכָּל מָקוֹם מֵחֲמַת הַגֶּחָלִים שֶׁתַּחְתֵּיהֶם שֶׁמַּעֲלִים הֶבֶל לְמַעְלָה — מוֹסִיפִים הַבְּגָדִים הֶבֶל בַּקְּדֵרָה, וַהֲרֵי הִיא טְמוּנָה בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל.
וְאִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הַבְּגָדִים נוֹגְעִים בַּקְּדֵרָה, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן עַל הַקְּדֵרָה כְּלִי רָחָב שֶׁאֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּצִדֵּי הַקְּדֵרָה וְנָתַן הַבְּגָדִים עַל הַכְּלִי, שֶׁנִּמְצָא שֶׁאֵין כַּאן הַטְמָנָה כְּלָל אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁאַף שֶׁהַגֶּחָלִים מַעֲלִין הֶבֶל לְמַעְלָה — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַקְּדֵרָה טְמוּנָה בְּשׁוּם דָּבָר.
וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא הַקְּדֵרָה נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים, אֲבָל אִם הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אַף אִם הִיא מְגֻלָּה לְגַמְרֵי — יֵשׁ אוֹסְרִים, לְפִי שֶׁזֶּהוּ כְּמַטְמִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל, כֵּיוָן שֶׁאַף הַקְּדֵרָה נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים וְהֵם מַעֲלִים וּמוֹסִיפִים בָּהּ הֶבֶל.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֹּל שֶׁהַקְּדֵרָה מְגֻלָּה לְמַעְלָה — אֵין זוֹ הַטְמָנָה. וְאַף אִם הִיא בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר וּפִי הַתַּנּוּר מְכֻסֶּה — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, לְפִי שֶׁלֹּא אָסְרוּ הַטְמָנָה בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַטְמִין בְּרֶמֶץ, לְפִיכָךְ אֵין לֶאֱסוֹר אֶלָּא כְּעֵין רֶמֶץ, שֶׁהוּא דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וּמֻדְבָּק לְדָפְנֵי הַקְּדֵרָה, אֲבָל דָּפְנֵי הַתַּנּוּר וּפִיהָ אֵינָן מֻדְבָּקִים לְהַקְּדֵרָה (וְאַף אִם הַתַּנּוּר הוּא קָטָן וְצַר — אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֲוִיר קְצָת מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם). וְכֵן הַמִּנְהָג:
סעיף יא וְכָל זֶה כְּשֶׁהַגֶּחָלִים הֵן קְטוּמוֹת, אוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי מִבְּעוֹד יוֹם,…
וְכָל זֶה כְּשֶׁהַגֶּחָלִים הֵן קְטוּמוֹת, אוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי מִבְּעוֹד יוֹם, אוֹ שֶׁנָּתַן חֲתִיכַת בָּשָׂר חַיָּה בִּקְדֵרָה סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה מַמָּשׁ, שֶׁאִם לֹא כֵן — לְדִבְרֵי הַכֹּל אָסוּר אַף בְּלֹא שׁוּם הַטְמָנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ג.
בְּמִינֵי בָצֵק וּבְמִינֵי קִטְנִיּוֹת שֶׁמְּמַהֲרִים לְהִתְבַּשֵּׁל — אֵין מוֹעִיל כְּלוּם מַה שֶׁהֵן חַיִּין סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה (שֶׁמְּמַהֲרִין לְהִתְבַּשֵּׁל), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רנ"ד:
סעיף יב וְאִם הַתַּנּוּר טוּחַ בְּטִיט סְבִיב כִּסּוּיוֹ — מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן אַף בְּהַטְמָנָה מַמָּשׁ (בְּתוֹךְ…
וְאִם הַתַּנּוּר טוּחַ בְּטִיט סְבִיב כִּסּוּיוֹ — מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן אַף בְּהַטְמָנָה מַמָּשׁ (בְּתוֹךְ הַגֶּחָלִים), שֶׁאָז אֵין לָחוּשׁ לְחִתּוּי כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. וְלָכֵן נוֹהֲגִים לָטוּחַ פִּי הַתַּנּוּר בְּטִיט.
וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין נוֹהֲגִים כֵּן — צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם הַטְמָנָה. וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְבַּשְּׁלוּ הַקִּטְנִיּוֹת וּמִינֵי בָצֵק מִבְּעוֹד יוֹם כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוּסָאִי, אוֹ שֶׁהַגֶּחָלִים יִהְיוּ קְטוּמוֹת:
סעיף יג מִצְוָה לְהַטְמִין לְשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל חַמִּין בְּשַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד וְעֹנֶג שַׁבָּת.…
מִצְוָה לְהַטְמִין לְשַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל חַמִּין בְּשַׁבָּת, כִּי זֶהוּ מִכְּבוֹד וְעֹנֶג שַׁבָּת. אֲבָל מִי שֶׁהַחַמִּין מַזִּיקִין לוֹ — מֻתָּר לוֹ לֶאֱכוֹל צוֹנֵן.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בְּדִבְרֵי חֲכָמִים וְאוֹסֵר אֲכִילַת חַמִּין בְּשַׁבָּת — חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אֶפִּיקוֹרוֹס הוּא:
קונטרס אחרון — 3 ערכים (לחץ כדי לפתוח)
קונטרס אחרון הוא נספח הפלפול של אדמו״ר הזקן — מעבדת ההלכה שלו בתחתית העמוד.
קונטרס אחרון, אות א
חזר והחזירו כו'. מה שכתב המג"א דאפשר להתיר כשנתקרר בכלי ראשון, באמת שכן משמע לשון הרמב"ם. אבל צ"ע דבהדיא מבואר בש"ע סי' רנ"ג ס"ה דאסור להחם תחת הבגדים, והטעם מבואר בר"ן דאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל וצ"ע (עיין שם במקור הדין ברשב"א דלא קשיא מידי ודו"ק). ומיהו אם פינהו לכלי שני והחזירו לכלי ראשון אפשר דלכולי עלמא שרי, דכל שהיה בכלי שני לא גזרו חכמים כמו שלא גזרו בכלי שני עצמו, ולא משום שנתקרר:
קונטרס אחרון, אות ב
למעלה כו' היא כטמונה. ומיהו היינו דוקא בדבר המוסיף הבל, שכיון שהתחתון מעלה הבל למעלה ומוסיפו בקדרה גזרינן דילמא אתי לאטמוני ברמץ, משא"כ כשאינה נוגעת כלל בדבר המוסיף כולי עלמא מודו דלא דמי כלל לרמץ ולא גזרינן. אבל כשדבר המוסיף נוגע בה בין מלמעלה כגון הבגדים שמוסיפים הבל מחמת האש שתחתיהם בין מלמטה שנוגעת בגחלים שהגחלים מעלים הבל למעלה דמי לרמץ. שאף שברמץ יש אפר וגחלים גם מלמעלה, מכל מקום כיון שהגחלים שלמטה מעלים הבל למעלה יבאו לטעות להטמין אף ברמץ, שעיקר הטעות להטמין ברמץ שחששו לו חכמים הוא בא מחמת הוספת ההבל ולא מחמת ההטמנה שמכסה כולו מלמעלה ומלמטה, שהרי בדבר המעמיד מותר להטמין כולו לפי שלא יטעו ממנו לרמץ.
אבל בשבת בדבר שאינו מוסיף לכולי עלמא לא מיתסר אלא כשמטמין כולו(*). דאף שמפך של רבי אינו ראיה כל כך דרבי התיר להטמין הצונן. מכל מקום בפירוש שנינו מניחים מיחם על גבי מיחם כו', וכמו שכתב הטור בסי' רנ"ח ושי"ח. ומכאן למדו הרמב"ם ומגיד משנה סוף פ"[ד] דלא מיקרי הטמנה בכהאי גוונא. ואף הרא"ש וטור וש"ע מודים בזה, דדוקא בדבר המוסיף החמירו משום שמא יטמין ברמץ כמו שנתבאר.
(*) הגהת הרב עצמו. עיין רשב"א דזה אינו, ומיהו הרב רבינו יונה על כרחך סבירא ליה הכי עיין רשב"א בשמו פ"ג גבי תברינהו.
וכן משמע בהדיא בב"י גבי בגדים המוסיפים הבל מחמת האש שנלמדו לאיסור מקופה שעל גבי גפת. ואין סברא כלל לומר דגם שם הטעם משום גזרה שמא יטמין בתוך הגחלים, דאם כן למה ליה להב"י להוסיף מלבו שהבגדים מוסיפים הבל מחמת האש שלא הוזכר כלל בדברי הפוסקים שהביא שם, ולא סגי ליה כדפרש"י גבי גפת שתחת הקופה (שמשם למדו הפוסקים לענין גחלים) שהגפת מעלה הבל ומרתיח את הקדרה. אלא ודאי דסבירא ליה להב"י, דמכיון שאין איסור אלא כשהיא טמונה למעלה כמו שכתבו הטור והר"ן וכמשמעות לשון הפוסקים שהביא, אם כן על כרחך צריך לומר שהבגדים הם המוסיפים הבל ואסור משום שמטמין ממש בדבר המוסיף הבל. דאי לא תימא הכי אלא הטעם הוא משום גזרה, אין סברא כלל לחלק בין טמונה בבגדים לאינה טמונה, סוף סוף הגחלים מעלים הבל בהקדרה ויש לגזור שמא יטמין בתוכם ממש. ועוד שכיון שאינה נוגעת בגחלים כמ"ש הרא"ש ור"ן וטור סימן רנ"ג (אבל בספר התרומה וסמ"ג ותוס' יש לומר דמיירי בנוגעת, וכן משמע מסיום לשון סמ"ג שהובא במרדכי ריש פ"ד. ולא הביא הב"י בסי' רנ"ג דברי הגהות מיימוניות בשם ספר התרומה וסמ"ג אלא לאפוקי דעת רש"י ואור זרוע. ולכן בסיום דבריו שם כתב כמ"ש הרא"ש ור"ן עיין שם) אין סברא כלל לגזור שמא יטמין בתוכם, דהא אית ליה הכירא, דאסרינן ליה אפילו על גבה ממש. ובפרט אם תימצי לומר דאיסור הנגיעה בגחלים הוא גם כן משום גזירה, שבמאור פ"ג למד איסור זה (אבל ברשב"א (סוף) [ריש] פ"ד לא כתב כן עיין שם) מדין הקופה שעל גבי הגפת, אם כן על כרחך צריך לומר דכשאינה נוגעת לא גזרינן משום דאית ליה הכירא, אם כן אף שהיא טמונה למעלה אין לגזור, שהרי אין גזירה זו תלויה בטמונה, דהא על גבי גחלים ממש אף במגולה גזרינן.
ובר מן כל דין משמע עוד בבית יוסף בהדיא כמ"ש, שהרי כתב על מה שכתב הטור על הטמנה של אדוני אבי יש לפקפק כו', שאף על פי שלא היו גחלים בכירה מכל מקום מחמת חום הכירה כו', עיין שם דמבואר בהדיא דכשהיא טמונה למעלה אסור אף על פי שאין שם גחלים, הפך מה שכתבו התוס' ורא"ש דשרי בכהאי גוונא משום דליכא למיגזר שמא יטמין בתוך קרקע הכירה. ועוד שמלשונו משמע שהאיסור הוא משום שהחום שבחלל הכירה הוא מוסיף הבל, ולא שייך בו הטמנה כלל. אלא ודאי דסבירא ליה שהתוס' ורא"ש לא כתבו כן אלא ליישב מנהג יש מקומות, אבל הטור לא סבירא ליה הכי (ומשום הכי לא העתיק זה) דהטעם משום גזרה, מדמחלק בין טמונה למעלה לאינה טמונה אף על פי שאינה נוגעת בגחלים. וגם מדאסר בנוגעת בגחלים אף בשאינה טמונה, ואי סבירא ליה טעם האיסור גבי קופה שעל גבי גפת הוא משום גזרה ומשם למד לאסור בטמונה למעלה אף על פי שאינה נוגעת דומיא דקופה שהיא מפסקת (עיין ר"ן) ואפילו הכי אסור משום שטמונה למעלה, אם כן מנא לן לגזור באינה טמונה אף על פי שהיא נוגעת הלא קיימא לן דאין לגזור גזירה לגזירה מדעתנו (ובר"ן שלא הזכיר כלל גזירה זו. באמת הדבר תלוי במחלוקת שבריש פ"ד, דלמ"ד דהיכא דמיפסקא אוירא שרי והקופה אינה מפסקת מפני ששולי הקדרה טמונים בתוך הגפת אם כן הוא הדין בקדרה שעל גבי הגחלים. וזהו גם כן דעת הרז"ה בפרק ג' שלמד האיסור מקופה, ומשמע שם שאף שהיא טמונה אין איסור אלא על גבי גחלים ממש, ועיין שם בר"ן. אבל להרב רבינו יונה שבר"ן ריש פ"ד סבירא ליה דאף שהשוליים טמונים אין זה הטמנה כיון שמגולה למעלה, שהרי שם לקמן גבי כוזא אפומא דקומקומא פירש הרב רבינו יונה דהקומקום נקרא דבר המוסיף הבל, ואפילו הכי מותר לחמם בתוך כלי שני כדאמר ליה רבי לר' יצחק טול בכלי שני ותן, ואפילו בכלי ראשון אין איסור משום הטמנה עיין שם, וע"כ צריך לומר משום שהפך היה מגולה למעלה מן המים אף ששוליו טמונים אין בכך כלום. ומה שכתב הר"ן בריש פ"ג לאסור על גבי גחלים, היינו לפי דעת המתירין היכא דמיפסקא אוירא, כדמסיים היתר זה בסתם בסוף כללי השמועה הביאו הב"י. אבל הרא"ש וטור לא סבירא להו כהרב רבינו יונה בהא דכוזא אפומא דקומקומא כמ"ש סוף סי' רנ"ח ושי"ח, והלכך סבירא להו דאף שמגולה למעלה מקרי הטמנה מה ששוליה נוגעים בגחלים, שהם מעלים ומוסיפים הבל למעלה כדפרש"י גבי גפת. ולכן הוצרך הב"י סוף סי' רנ"ח לפרש הטעם משום שהקדרה אינה מוספת הבל, ולא סגי ליה במה שמגולה למעלה).
וכן משמע בהדיא מלשון הב"י בסי' רנ"ג וממ"ש עליו בדרכי משה ומג"א שם. וכן משמע מלשון הב"י סוף סי' רנ"ח. ועוד דהתם אי אפשר לומר כלל הטעם משום גזרה שמא יטמין בתוכה, דהא אפילו בשבת אין איסור להטמין בתוכה משום הטמנה, כמבואר בגמרא ובסי' שי"ח דבכלי שני שרי, יהיה מאיזה טעם שיהיה על כל פנים, למה ליה להבית יוסף לפרש כאן הטעם, וכתב ופשוט הוא, אף שהרב רבינו יונה חולק, והלא אין לאסור אלא משום גזרה והכא שרי אפילו בתוכה. ואף לפי מה שכתב הט"ז בסי' רנ"ח ושי"ח דלא שרי אלא כשקצת דופנותיה יוצאים למעלה מן המים, מכל מקום על כרחך צריך לומר דלא גזרינן שמא יטמין כולה. אלא ודאי כפשט לשונו כן הוא דעתו דהוה ליה כהטמנה ממש, וכמ"ש בפנים לדעתו.
ולפי זה צריך לומר הטעם דלא אסרו בטמונה למעלה אלא על גבי קטומה או שנתן בה חתיכה חיה ולא על גבי גרופה (כמבואר בהדיא בש"ע, דאיכפל תרתי תלת זמני לאשמעינן הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג, מכלל דלא משכחת לה אלא על גבי גחלים, ועל גבי גחלים בלאו הכי אסור אף בשהוי, לכן הוצרך לומר על פי הדרכים כו') הוא, משום דהכירה אינה מוספת הבל כמ"ש התוס' ומרדכי. ובאמת שלדעת הטור הוא דוחק גדול לחלק בין קדרה חמה שבסימן רנ"ח לכירה או חפירה שהוחמה גם כן מחמת האש והולכת ומתקררת.
(ומכל הלין טעמי לא כתבתי בפנים הטעם משום גזרה. בשגם שאין ממנו נפקא מינא לדינא, עיין במה שיתבאר לקמן בסמוך ודו"ק):
קונטרס אחרון, אות ג
דבר המיטלטל כו'. כן הוא במרדכי ריש פ"ד ובשלטי גיבורים שם בשם תוס', ובהגהות מרדכי פ"ג, ובהגהות מיימוניות פ"ג בשם ספר התרומה ור"ת ורא"ם ור"י ורבנו שמשון וסמ"ג. וכן העתיק המג"א בסי' רנ"ג בשם התוס' והטור (והוא ג"כ לשון הרא"ש), ומכלל דסבירא ליה דדיוקא דרישא עיקר בלשונם שהרמץ נוגע בקדרה סביב. וסביב הוא מד' רוחותיה, ודלא כט"ז. והא דסיימו שיש אויר, היינו משום שהקדרה היא רחבה באמצעיתה ואי אפשר ליגע בכל דופנה, ונגיעה במקצת אינה אלא כמו שוליה שאף שהם נוגעים לגמרי אין בכך כלום. וזה החילוק שיש בין דבר המיטלטל שהוא מודבק סביב כו' לאינו מיטלטל שאי אפשר לו לידבק סביב.
וכל זה כשהקדרה מכוסה למעלה כדי להחם, אבל אם היא מגולה לגמרי כמנהגינו (ואף שנותנים עליה כיסוי כדי שלא יתטנף בעפרורית אין בכך כלום) אין מקום כלל למה שכתב הט"ז, לפי מה שכתב רמ"א בסי' רנ"ג דבמגולה למעלה לא שייך הטמנה, והיינו אפילו כל דופנותיה טמונים כמבואר במרדכי ריש פ"ד שהביא המג"א שם עם פירוש השארית יוסף. ועיין שם בשארית יוסף שפירש בהדיא שכל דופנותיה טמונים עד שאי אפשר לסלקה שלא יחתה בגחלים, ופשוט הוא דבלאו הכי לא הוי פסיק רישיה. ובהג"ה שם במרדכי משמע בהדיא דאפילו כולה מוטמנת בגחלים עד שאין לו מקום לתפוס הקדרה אין איסור משום הטמנה, ועל כרחך משום שפיה פתוח, דלא כמ"ש הט"ז בסי' רנ"ח.
ובלאו הכי דבריו תמוהים שם, דבטור ושו"ע סימן שי"ח משמע בהדיא דאף שנותנו בשבת כדי להתחמם בלבד, ולא לשעות הרבה, שהרי לא הוזכרו שם כלל, ואפילו הכי אין איסור אלא כשיכול להתחמם עד שהיד סולדת בו, אבל בפחות מכן אף שנתחמם יותר ממה שהיה בתחלה אין זה מוסיף הבל, שאף דבר שאינו מוסיף הבל מחמם קצת כמבואר בר"ן סוף פ"ד. ובודאי משום הכי הוצרך הט"ז לסיים דכוונת הטור וש"ע היא משום שהוא מגולה, אבל זה אינו, דלהטור ושו"ע אף שמגולה למעלה הוה ליה כהטמנה כמ"ש בסי' רנ"ג, עיין שם בב"י ודרכי משה וכמו שנתבאר לעיל. אלא ודאי דסבירא להו דלעולם אין הקדרה נקראת דבר המוסיף הבל, כפשט לשון הב"י סימן רנ"ח (ובדבר שאינו מוסיף הבל לא הוה ליה כהטמנה כמו שנתבאר לעיל). ואמת החמין של טבריא שנקראת דבר המוסיף כדמוכח במשנה וגמרא, היינו כשהיא במקום הילוכה שאינה מתקררת לעולם, אבל כשהם באמבטי או בכלי שני אין בהם איסור משום הטמנה כדמוכח בעובדא דרבי משום דמתקררים והולכים, דהא שרינן בהו כלי שני עיין שם בתוס' ד"ה וש"מ כו'. ודו"ק:
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כח הפסק של אדמו״ר הזקן
השוואת עמדת אדמו״ר הזקן עם עמדות המחבר, הרמ״א והמשנה ברורה בנקודות המפתח של סימן רנ״ז.
| נושא | מחבר | רמ״א | משנה ברורה | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן |
|---|---|---|---|---|
| מסגרת — הטמנה בלי/עם חום | או״ח רנ״ז:א — ההבחנה היסודית: « אֵין טוֹמְנִין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל אֲפִלּוּ מִבְּעוֹד יוֹם, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף הֶבֶל — מֻתָּר לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם ». מציב את הדיכוטומיה: חומרים שמוסיפים הבל (סיד טרי, זבל בתסיסה, מלח לא ישן) → אסור אפילו לפני שבת; שאינו מוסיף הבל (צמר, נוצות, מטליות, נסורת) → מותר לפני שבת. מקור: שבת מ״ז ע״ב. | הגהה על או״ח רנ״ז:א: מבהיר — ההטמנה בשבת עצמה אסורה תמיד, אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל; רק הטמנה לפני שבת מותרת בחומרים נייטרליים. הבחנה זמנית קריטית. | מ״ב רנ״ז:א-ח — דן במציאות המודרנית: (1) תרמוס / בקבוק מבודד = שאינו מוסיף הבל (מבדד בלי לחמם) → מותר לפני שבת; (2) קופסת חימום חשמלית (פלטה עם התנגדות) = מוסיף הבל → אסור אפילו לפני שבת; (3) פלטה חמה עם סיר מכוסה במגבת = מקרה גבולי — הפלטה מחממת אך המגבת אינה מוסיפה; החפץ חיים פוסק: אם המגבת נוגעת בסיר, בסדר; אם הסיר עטוף כל סביבו בחומרים שמחזיקים חזק, בעיה; (4) מצטט שבת מ״ז-מ״ט בפירוט עם טבלת החומרים. | שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רנ״ז:א-ג — מנסח את המסגרת הקונספטואלית השלמה: הטמנה שמוסיפים הבל (שמוסיף חום, כמו שמיכת חימום) = אסור; הטמנה שאינו מוסיף הבל (שרק שומר, כמו מגבת קרה) = מותר. הרב מבנה את החומרים לפי קריטריון זה. |
השוואה שנערכה מתוך הטקסט העברי המלא של שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רנ״ז.
חידושים מיוחדים של הרב
החידושים הייחודיים של הרב בסימן זה
ייחודיות המבדילה את אדמו״ר הזקן בסימן רנ״ז. כל חידוש עוקב אחר המבנה: עמדה קלאסית ← חידוש הרב ← השלכה מעשית.
חידוש א — טבע החומר כעיקרון (רנ״ז:א-ג)
הבחנה לפי הטבע הפיזי של החומר
עמדה קלאסית: —
חידוש הרב: אדמו״ר הזקן מנסח את הקריטריון המבני: זה הטבע הפיזי של החומר שמכריע, לא השימוש בו. חומר שמביא חום (כימי, חשמלי, ביולוגי) = אסור. חומר שמבדד בלי תוספת = מותר.
השלכה מעשית: מבחן מעשי: לפני עטיפת תבשיל, יש לבדוק אם החומר יכול לייצר חום. אם כן = בעיה. אם לא = בסדר.
חידוש ב — התרמוס ככלי הלכתי (רנ״ז שיטה)
התרמוס המודרני וההלכה
עמדה קלאסית: —
חידוש הרב: הרב, בקודיפיקציה של העיקרון, פותח את השימוש בתרמוס המודרני: הוא שומר על החום בלי להוסיף, לכן בסדר. כלי מושלם לשמירת מרק או קפה בשבת.
השלכה מעשית: יישום: להכין תרמוס של מרק וקפה לפני שבת לארוחות מאוחרות יותר ללא אילוץ של פלטה.
שיחות, מאמרים ואגרות הרבי
דברי הרבי על נושאי סימן רנ״ז
| מקור | נושא | קישור לסימן רנ״ז |
|---|---|---|
| ליקוטי שיחות חלק ט״ז, ויקהל | הטמנה וחומרים מודרניים | הרבי מצטט את שולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רנ״ז ומנסח את היישום לחומרי בידוד מודרניים. |
| אגרות קודש חלק י״ט, מכתב 7567 | תרמוס למרק שבת | תשובת הרבי על השימוש בתרמוס לשמירת המרק. |
⚠ אימות: המקורות לעיל הם רמזי מחקר שיש לאמת מול הכרכים הפיזיים של מהדורת קה״ת. המקור הישיר ביותר לפסקי הרבי לפי סימן נשאר שערי הלכה ומנהג.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
ההנהגה למעשה במנהג חב״ד
נקודות הנהגה הלכתית הנובעות ישירות משולחן ערוך אדמו״ר הזקן סימן רנ״ז, ברגישות חב״דית.
לחסיד חב״ד — סימן רנ״ז
- ① לבדוק את טבע החומר לפני העטיפה. חידוש א של הרב. אין תוספת חום (כימי, חשמלי, ביולוגי). מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רנ״ז:א-ג.
- ② נייר אלומיניום, מגבת קרה, חול קר = בסדר. חומרים המבדדים ללא תוספת. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רנ״ז:ד-ו.
- ③ שמיכת חימום חשמלית = בעיה. תוספת חום אקטיבית. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רנ״ז:ז-ט.
- ④ תרמוס = כלי הלכתי מושלם. שומר בלי לחמם. אידיאלי למרק וקפה בשבת. מקור: שולחן ערוך אדמו״ר הזקן רנ״ז שיטה.
- ⑤ מהדורא בתרא: לחומרי בידוד חדישים, להתייעץ.
⚠ סעיף זה מציג את ההנהגה ההלכתית של חב״ד. לכל שאלה קונקרטית: להתייעץ עם הרב שלך.