Daat HaRav — The Shulchan Aruch HaRav on Siman רס״ו

קונטרס אחרון, אות א

אינה שלו כו'. לא העתקתי מה שכתב המג"א לענין שכירות, משום דקיי"ל דהעיקר כמ"ד שכירות לא קניא אפילו לחומרא כמ"ש בסימן רמ"ו ועיין במ"ש שם, אלא שטוב לחוש באיסורא דאורייתא לדברי המחמיר מספק ע"ש, אבל הכא חומרא דאתי לידי קולא היא לפום מאי דקיי"ל דלא קניא כלל, וצריך ליתן דוקא עליה, ולא לנכרי כמ"ש המג"א:

"Not his," etc. — I have not copied what the Magen Avraham wrote regarding rental, since we hold that the essential view is like the one who said that rental does not acquire (sechirus lo kanya), even by stringency, as written at siman 246; and see what I wrote there. Rather it is good to be concerned in a Torah prohibition for the words of the stringent one out of doubt, see there. But here, the stringency leads to leniency, according to what we hold that it does not acquire at all; and one must place [the pouch] specifically on her [the animal], and not on the non-Jew, as the Magen Avraham wrote:

קונטרס אחרון, אות ב

שם חשש כו'. זה נלמד מדין האוכף שלא הסכים להתיר, וכתב עיין סי' של"ד ס"ב, וכונתו ששם הניח בצ"ע אם יש להתיר מי שהחשיך בזמן הזה להאוסרים שם, ואף להמתירים שם היינו ג"כ כדי שלא יבאו לידי איסורא דאורייתא עיין שם במג"א, וכן כתב הט"ז שם שמא יעשה איזו מלאכה להצניע הממון עיין שם, אם כן הכא דלא שייך למימר הכי, שבודאי אם יבא לעבור על דברי תורה מחמת חמדת ממונו לא יצניענו בדרך אלא ישאנו עמו במחיצתו, שהיא שמירה המעולה כי יתן בכיס עינו, ואם כן אף אם תמצי לומר להתיר מי שהחשיך אף בזמן הזה, על כרחך היינו שלא יבא להרבות באיסור דברי סופרים, כמו שכתב ב"י סי' של"ד בשם מהרי"א וכן כתב העולת שבת שם, אם כן ברכיבה אין שום היתר לפי זה, דאף רכיבה היא גזירה משום מלאכה דאורייתא שמא יחתוך זמורה, ואדרבא עדיפא מינה לפי דעת השו"ע סוף סי' שמ"[ח] דהושיט ידו לכרמלית לא גזרו אפילו במזיד ובעלה באילן גזרו עיין סי' של"ו.

אבל בלא רכיבה משמעות כל האחרונים כאן שיש להתיר אף בזמן הזה, עיין ט"ז סוף סימן זה. וכן משמע בהדיא במג"א סקי"ח וסק"כ ועיין שם בשלטי גיבורים. וכן משמע בהדיא בט"ז סק"ד. וכן לפי מה שכתב המג"א בסק"ג דזה תלוי בפלוגתא שבסימן של"ד ס"ב, אם כן לפי מה שכתב שם המג"א בשם הב"ח כהמתירים הוא הדין הכא. אלא דלפי הטעם המבואר שם במג"א וט"ז, צריך לומר הכא כמו שכתב העולת שבת שם. וכהאי גוונא ממש כתב הט"ז עצמו בסימן רמ"ד סק"ו עיין שם, דזהו ממש כמ"ש בפנים. וכן משמע בהדיא בריש סימן שי"א דאין צריך חשש דאורייתא דוקא למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עיין שם אלא איסור חמור של מדברי סופרים, ואם כן יש לומר דהוא הדין נמי לכיבוי איסור דברי סופרים.

והא דהוצרכו בסימן של"ד לומר דיש חשש שיבא לאיסורא דאורייתא, היינו משום דהתם מיירי בכהאי גוונא דליכא אלא חשש שמא כו', כמבואר שם בלשונם בהדיא עיין שם (והיינו משום דהם רצו ליתן טעם להתיר אם הוא בענין שיכול להחביא המעות בלי מלאכה דאורייתא דבכהאי גוונא מיירי התם, ואם כן מהיכי תיתי לומר שיעשה מלאכה דאורייתא מחמת שנאסור לו לטלטלם, דזהו דבר שאינו עולה על הדעת כלל שאם היינו מתירים לו לטלטל היה מחביאם בטלטול וכשאנו אוסרים הטלטול יטלטל ויחפירם גם כן בקרקע וכיוצא בזה, דלמה יעשה כן. בשלמא במי שהחשיך כשאי אפשר לו לעמוד בהיתר ועושה באיסור, לא יעלה על דעתו כלל להקל ממשא טורח העיון מאיסור חמור לאיסור קל, ועושה כאוות נפשו ומהלך כדי למהר הליכתו, וגם לא יתננו לנכרי, ששמירת עצמו היא מעולה לו משמירת אחרים כי יתן בכיס עינו שאדם עשוי למשמש כו'. וכיון שבענין זה יפה לו יותר, ואף אם לא היה יפה לו יותר כיון שעושה כך מבעוד יום שנושאו בעצמו, בודאי לא ישנה בשבת ולא ירצה לחלק בין איסור לאיסור, אלא בין איסור להיתר כשנתיר לו. משא"כ התם רצו ליתן טעם להתיר בכל גוונא אף שאין לו שמירה מעולה משמירה זו שיש לו בהחבאה שבטלטול גרידא, אם כן מהיכי תיתי יעשה מלאכה. ואין מקום לומר אלא שמא מחמת שהוא בהול ונחפז מאד מהדליקה והלסטים ימהר להצילם מפניהם באיזו הצלה שתזדמן לו יותר במהירות, ושמא תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ולא ילך כלל להחביאה במחבוא שיש לו, לפי שיאמר בין כך ובין כך הוא אסור. ואם כן אין כאן ודאי ולא אפילו קרוב לודאי שיעשה מלאכה כיון שיש לו מחבוא טוב, אלא ספיקא בעלמא הוא, ספק תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ויעשה אותה, וספק ילך להחביאה במחבוא שלו ולא יעשה מלאכה, מפני שאפשר שיתעכב בה יותר מהליכה לשם או מפני שירצה להתעלם מיד מהליסטים בהליכתו מביתו למקום המחבוא, ואם המחבוא בביתו כל שכן שלא ימהר כלום בטורח המלאכה ולא יעשה אותם בחנם, דהתם לא מיירי בחשש שכחת שבת עיין שם), והלכך לא חיישינן אלא לאיסורא דאורייתא (וגבי כיבוי למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, צריך לומר משום דהכיבוי יפה לו יותר וכיון שבין כך ובין כך אסור יכבה כדרכו בחול). אבל מחמת חשש שמא ירבה באיסורי דברי סופרים לא נתיר לו איסור דברי סופרים אף על גב דבלאו הכי יעבור עליו בודאי, דכמו שאין אוסרים דבר המותר מחשש שמא יבא לידי איסור דברי סופרים, אם לא במקום שפירשו חכמים בהדיא, כך אין להתיר האסור מחשש זה, ותהא ידינו מסולקת הימנו, והדברים קל וחומר. מה שאין כן הכא קרוב לודאי הוא, ואפשר ודאי גמור, שכשנאסור לו ולא יעמיד עצמו על ממונו ילך עם כיסו כדרכו בחול, ולא יעמוד לפוש בכל פחות מד' אמות, וגם לא יתננו לנכרי, לפי שיאמר כיון שבין כך ובין כך הוא שלא בהיתר גמור אעשה בדרך היפה לי יותר לשמרו בעצמו ולילך במהרה לביתי, או לא יעלה על דעתו כלל לבקש איסורים קלים ולעשות על דעת שאין בו איסור כל כך, אלא יעשה כמו שעשה מבעוד יום, אלא אם כן אנחנו נמציא לו הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה שלא יפסיד ממונו.

וחילוק זה הוא מוכרח ממה שכתב המג"א בסי' ש"[א] ס"ק מ"ה לדעת מהרי"ל וכן כתב בסי' של"ד דדוקא כשהוא בהול שרינן ליה, והרי מי שהחשיך אינו בהול כלל כמבואר בר"ן ריש פרק כ"ד לפי שיטתו, ואיך אפשר לחלוק עליו במציאות (ואין לומר משום דברי הזיקא, חדא דל"ל הכי ולא משום בהול, ועוד דבסי' של"ד מיירי גם כן דברי הזיקא ואפילו הכי אסור משום דאינו בהול). וע"כ צריך לומר כמ"ש, דשאני הכא שהדבר קרוב לודאי שילך עם כיסו כדרכו מבעוד יום. מה שאין כן התם בסי' ש"א, ממה נפשך, אם יעלה על דעתו לבקש איסורים קלים ודאי יוציאם לחוץ דבכהאי גוונא לא יבא לידי הפסד כמבואר שם, ואם לא יעלה על דעתו כלל אם כן יעשה כמו שעשה מבעוד יום שהיה נושאם אצלו ולא חפרם ולא תפרם מפני שהיה די לו בשאתם אצלו, ובודאי לא ישנה בשבת מדרך החול. וכן בסי' של"ד בסחורה הנפסדת מגשמים, אף בחול אין דרך להצילה במלאכה דאורייתא כמו שכתב הלבוש שם, אלא בטלטולם למקום אחר או לכסותם במקומם, ואין דרך למלאכה בכאן אלא אם היה בהול ונחפז, אזי אפשר לו לבא לידי איזה מלאכה כדי למהר ההצלה אם נאסור לו הטלטול, שיאמר בין כך ובין כך אי אפשר לי להציל בהיתר, כן צריך לומר לדעת המג"א.

אבל באמת אין צריך לכך, דמה שהקשה המג"א מפירות המוקצים לא קשה מידי לפי מה שכתבו שם הב"י וט"ז לחלק בין מיני מאכל למעות, ובשביל שהוקצו הפירות לא נחשבו להפסד מרובה יותר. ואף אם לפעמים אין במעות הפסד מרובה כמו בפירות לא קשה מידי, עיין ט"ז סוף סי' רמ"[ד] גבי היתר מכס הנלמד מהיתר כיסו, שמשם למדו גם כן לענין זה. ובגמרא לא מיקרי הפסד מרובה אלא לגבי טלטול דבר המותר לגמרי לר' יצחק בפ"ה דביצה, או אפילו לכולי עלמא לענין ביטול כלי למקצת השבת בפכ"ד דשבת עיין שם בר"ן, ובמלחמות מבואר דכמה מיני הפסד מועט יש והוא הדין להפסד מרובה:

"There is the concern," etc. — This is learned from the law of the saddle, in which he did not consent to permit, and he wrote: see siman 334:2. His intention is that there he left in tzarich iyun whether there is room to permit one who was overtaken by darkness in our time according to those who forbid there; and even according to those who permit there it is also so that they not come to a Torah prohibition, see there in the Magen Avraham. Thus too the Taz wrote there: perhaps he will perform some melachah to put the money away, see there. If so, here, where it is not applicable to say so — since certainly, if he would come to transgress words of Torah out of desire for his money, he would not hide it on the road but would carry it with him on his person (be-mechitzaso), which is the choicest guarding, since he would set his eye on the pouch — if so, even if one were to say to permit one who was overtaken even in our time, it must perforce be so that he not come to multiply in the prohibitions of the words of the Sages, as the Beis Yosef wrote siman 334 in the name of Maharia, and so wrote the Olas Shabbos there. If so, for riding there is no permission according to this, for even riding is a decree on account of a Torah melachah lest he cut a branch; and on the contrary it is more so, according to the view of the Shulchan Aruch at the end of siman 348 that one who extended his hand into a karmelis they did not decree even intentionally, but if he went up a tree they decreed, see siman 336.

But without riding, the sense of all the Acharonim here is that there is room to permit even in our time, see the Taz at the end of this siman. Thus it is explicit in the Magen Avraham sk 18 and sk 20, and see there in the Shiltei Giborim. Thus it is explicit in the Taz sk 4. And so too according to what the Magen Avraham wrote at sk 3 that this depends on the dispute at siman 334:2; if so, according to what the Magen Avraham wrote there in the name of the Bach, like the lenients, the same applies here. But according to the reason explained there in the Magen Avraham and Taz, one must say here as the Olas Shabbos wrote there. And exactly like this, the Taz himself wrote at siman 244 sk 6, see there, that this is exactly what I wrote in the body of the text. And so it is explicit at the beginning of siman 311 that one need not specifically have a concern of a Torah [prohibition] — according to what we hold that melachah she-einah tzerichah le-gufah is exempt (patur), see there — but rather a severe prohibition of the words of the Sages. If so, one can say that the same applies also for extinguishing (kibbuy), a prohibition of the words of the Sages.

And as for the fact that they had to say in siman 334 that there is a concern that he will come to a Torah prohibition — that is because there it speaks in such a manner that there is only a concern lest, etc., as is explicitly explained there in their language; see there (and that is because they wanted to give a reason to permit if it is in a manner that he can hide the money without a Torah melachah — in such a case it speaks there — and if so, from where would one say that he will perform a Torah melachah because we forbid him handling, which is a thing that does not enter the mind at all, that if we were permitting him handling he would hide [the money] by handling, and when we forbid him the handling he would handle and also bury them in the ground and the like — why would he do so? Whereas in the case of one who was overtaken by darkness, when it is impossible for him to keep within the permission and he does in the prohibition, it will not enter his mind at all to ease the burden of examination [from] a severe prohibition to a light prohibition, but he will do as his soul desires and walk to hasten his journey, and also not give it to a non-Jew, since guarding by himself is choicer for him than guarding by others, since he sets the eye on the pouch, since a person is wont to feel, etc. And since in this matter it is better for him, and even if it were not better for him, since he does so while it is still day, that he carries it himself, certainly he will not change on Shabbos and will not wish to distinguish between prohibition and prohibition but between prohibition and permission when we permit him. This is not so there: they wanted to give a reason to permit in every case even though he has no better guarding than this guarding which he has by hiding through mere handling — if so, from where would he do a melachah? And there is no room to say but only that perhaps, because he is panicked and very alarmed from the fire and the brigands, he will hasten to save them from them in any rescue that presents itself to him more quickly, and perhaps a rescue through a melachah will present itself to him quickly and he will not go at all to hide it in the hiding place that he has, since he will say in either case it is forbidden. And if so, there is here neither a certain nor even a near certain that he will perform a melachah, since he has a good hiding place; rather it is mere doubt, doubt whether a rescue through a melachah will present itself to him quickly and he will do it, and doubt whether he will go to hide it in his hiding place and not perform a melachah, since perhaps he will be delayed in it more than in walking [to the hiding place], or because he wants to evade immediately the brigands in his walking from his house to the place of the hiding; and if the hiding place is in his house, all the more so he will not hasten anything in the toil of the melachah and will not do them in vain — for there it does not speak of a concern of forgetting Shabbos, see there). And therefore we are concerned only for a Torah prohibition (and with regard to extinguishing, according to the one who says that melachah she-einah tzerichah le-gufah is exempt — one must say that the extinguishing is more advantageous to him, and since in either case it is forbidden, he will extinguish in his weekday manner). But on account of the concern lest he will multiply in the prohibitions of the words of the Sages, we will not permit him a prohibition of the words of the Sages, even though without this he will transgress it certainly. Since, just as we do not forbid a permitted thing for fear lest one come to a prohibition of the words of the Sages, except in a place where the Sages explicitly specified, so too there is no room to permit the forbidden out of this concern — let our hand be removed from it — and the matter is a fortiori. This is not so here: it is near certain — and perhaps fully certain — that when we forbid him and he does not restrain himself for his money, he will walk with his pouch in his weekday manner, and will not stop to rest at every interval of less than 4 amos, and also will not give it to a non-Jew, since he will say, "since in either case it is not in complete permission, I will do in the way more beneficial to me, to guard it myself and to walk quickly to my house." Or it will not enter his mind at all to seek light prohibitions and to do on the assumption that there is not so much prohibition in it; rather he will do as he did while it was still day, unless we present to him the way he shall go in it and the deed which he shall do so that he will not lose his money.

And this distinction is forced from what the Magen Avraham wrote at siman 301 sk 45 in accordance with the Maharil and likewise wrote at siman 334, that specifically when he is panicked we permit him; but one who was overtaken by darkness is not panicked at all as explained in the Ran at the beginning of chap. 24 according to his approach — how is it possible to argue with him in fact? (And one cannot say it is because of the words "matter of damage" — first, he should not have said so but [should have said] "because of being panicked"; and second, at siman 334 it also speaks of "matter of damage" and even so it is forbidden, on account of not being panicked.) So it must necessarily be said as written, that here it is different in that the matter is near certain that he will walk with his pouch in his weekday manner. This is not so there at siman 301: from whichever side you take it, if the idea enters his mind to seek light prohibitions, certainly he will take them outside, since in such a case he will not come to loss as is explained there; and if it does not enter his mind at all, then he will do as he did while it was still day, when he carried them with him and did not bury them and did not sew them up, since it was enough for him to carry them with him; and certainly he will not change on Shabbos from the weekday way. Likewise at siman 334, regarding merchandise that is ruined by rain: even on weekdays one does not usually save it by a Torah melachah, as the Levush wrote there, but rather by moving them to another place or covering them in their place; and there is no manner of melachah here unless he was panicked and alarmed — then it would be possible for him to come to some melachah to hasten the rescue if we forbid him the handling, saying "in either case it is impossible for me to rescue in permission" — so one must say in the view of the Magen Avraham.

But in truth there is no need for this, since what the Magen Avraham objected from muktzeh fruit is no objection at all, according to what the Beis Yosef and Taz wrote there to distinguish between kinds of food and money; and because the fruits were set aside (muktzeh), they were not counted as great loss any more. And even though sometimes there is in money not as great a loss as in fruit, it is no objection at all — see Taz end of siman 244 regarding the permission of the tax (mechess) learned from the permission of the pouch, from which they learned also for this matter. And in the Gemara "great loss" is called only with respect to handling something entirely permitted according to Rabbi Yitzchak in chap. 5 of Beitzah, or even according to all with respect to nullifying a vessel for part of Shabbos in chap. 24 of Shabbos, see there in the Ran; and in the Milchamos it is explained that there are several kinds of "small loss," and the same applies to "great loss":

קונטרס אחרון, אות ג

להם מבעוד יום. עיין מג"א. ואין לומר שדעת רמ"א דאף בבהמה אין צריך לעשות כן אלא כשמניחו עליה כשחשיכה, כדמשמע לכאורה מקושית הרא"ש על רש"י, דזה אינו דהרא"ש לא כתב כן אלא על קושית והלא מחמר, אבל מכל מקום למסקנא אי אפשר דלא קיימא להשתין כו', א"כ אף מבעוד יום הדין כן מהאי טעמא, כמשמעות המגיד משנה. וכן כתבו בהדיא בספר התרומה והמרדכי והגהות מיימוניות. וכן הוא דעת הרמב"ם שהצריך שלא יהיה לא עקירה ולא הנחה, אם כן אף מבעוד יום אף דעקירה לא הוי מכל מקום צריך שלא יהיה אפילו הנחה לבדה. ואף הרא"ש מודה בזה לפי המסקנא דכשהיא עומדת כו'.

ובזה נסתלקה תמיהת השלטי גיבורים מעל ספר התרומה גבי יכול לרוץ. אלא דמכל מקום גבי כרמלית דרבנן יש לסמוך על דבריו, כיון שהוא דיעבד שאי אפשר בענין אחר, ואם לא נתיר לו הנחה בלבדה כלאחר יד יעשה עקירה והנחה כדרכה. ולא הצריך הרמב"ם ליטלו קודם שתעמוד אלא לכתחלה, אפילו פשיטא שאם לא הספיק ליטלו עד שעמדה בודאי לא ישליכנו ארצה, מעתה אתי לידי איסורא דאורייתא. אלא דמכל מקום ברשות הרבים אין להקל גבי ריצה כשעקר משחשכה, כיון שיש חולקים לגמרי על היתר זה, והמתירין עצמן הזכירו מבעוד יום, מנא לן להקל משחשכה, דיש לומר דלא רצו להתיר עקירה בידים כדרכה וגם הנחה בידים אפילו שלא כדרכה, דשמא יעמוד מעט ונמצא עושה איסור סקילה במזיד על פי היתר חכמים, ומוטב להניחו שיעשה כרצונו שמא יעמיד עצמו על ממונו. מה שאין כן בבהמתו כשכבר עמדה ועשתה הנחה בלא עקירה קודם שהספיק ליטלו ממנה מותר לחזור ולהניחו עליה, לפי שלא נולד עכשיו חשש יותר לאיסורא דאורייתא ממה שהיה בתחלה כשהניחו עליה משחשכה. ומכל מקום בכרמלית יש להקל כדעת השלטי גבורים, שהרי כן דעת הט"ז סוף סימן זה, וגם המג"א נתכוין להעתיק היתר זה אלא שקיצר בלשונו, דמה שכתב בכל ענין בודאי אין כוונתו אף אם אינו מתירא, דהא בסק"כ לא כתב כן, ובהדיא מבואר בשלטי גבורים שכוונתו אף משחשכה עיין שם. וכן משמע בהדיא במג"א סקכ"א דאף משחשכה יש להקל:

"To them while it is still day." — See Magen Avraham. And there is no room to say that the view of the Rama is that even regarding the animal there is no need to do so unless when he places it upon her when it has gotten dark, as appears at first sight from the objection of the Rosh on Rashi — this is not so, for the Rosh did not write thus except on the objection "but is it not mechammer?"; but in any case, in the conclusion, it is impossible that she should not stand to urinate, etc.; if so, even from when it is still day the ruling is so for this reason, as the sense of the Maggid Mishneh. And thus wrote explicitly Sefer ha-Terumah, the Mordechai, and the Hagahot Maimoniyot. And so is the view of the Rambam, who required that there be neither akirah nor hanachah; if so, even while it is still day, although it would not be akirah, nevertheless one must avoid even a hanachah alone. And even the Rosh concedes in this according to the conclusion that when she is standing, etc.

And with this falls the perplexity of the Shiltei Giborim on the Sefer ha-Terumah regarding "he can run." Nevertheless, regarding karmelis which is rabbinic, there is room to rely on his words, since it is post-facto where it is impossible otherwise, and if we do not permit him hanachah alone with an inverted hand, he will perform akirah and hanachah in the usual manner. And the Rambam did not require to take it before she stops except le-chatchilah, [it being] obvious that if he did not manage to take it until she stood — certainly he will not cast it on the ground, henceforth coming to a Torah prohibition. Nevertheless, in reshus ha-rabim there is no room to be lenient regarding running when he lifted [the foot] after dark, since there are some who disagree entirely with this permission, and the permissive ones themselves mentioned "while it is still day"; whence shall we be lenient from after dark? It is possible to say that they did not wish to permit akirah in hand in the usual way and also hanachah in hand even not in the usual way, since perhaps he will stop a little and find himself performing a prohibition of stoning, willfully, on the strength of a permission of the Sages. Better to leave him to do as he wills, perhaps he will restrain himself for his money. This is not so for his animal: when she has already stopped and performed a hanachah without an akirah before he managed to take it from her, it is permitted to return and place it on her, since no new concern has been born for a Torah prohibition beyond what was at the beginning when he placed it on her after dark. And nevertheless, in karmelis there is room to be lenient according to the view of the Shiltei Giborim, for so is the view of the Taz at the end of this siman; and also the Magen Avraham intended to copy this permission but he abbreviated his language: what he wrote "in every case" certainly is not his intention "even if he is not afraid," for at sk 20 he did not write so, and explicitly it is explained in the Shiltei Giborim that his intention is even after dark, see there. And so it is explicit in the Magen Avraham sk 21 that even from after dark there is room to be lenient:

קונטרס אחרון, אות ד

יכול לרוץ כו'. עיין מ"ש לעיל. ועיין בשלטי גיבורים שכתב שהרמב"ן וסיעתו מודים היכא דאי אפשר בענין אחר שמתיירא כו', לכך לא העתקתי דעתם. ובפרט דעכשיו אין נפקא מינה לפי מה שכתב המג"א דלכולי עלמא שרי בכרמלית (אבל בשלטי גבורים זה אינו והמ"א כתב כן מדעתו). וכן הט"ז בסק"ו הכריע להקל:

"He can run," etc. — See what I wrote above. And see in the Shiltei Giborim who wrote that the Ramban and his school concede where it is impossible otherwise, that he is afraid, etc.; therefore I did not copy their view. Especially since now there is no practical difference according to what the Magen Avraham wrote that for all it is permitted in karmelis (but in the Shiltei Giborim this is not so, and the Magen Avraham wrote so on his own). And so the Taz at sk 6 decided to be lenient:

קונטרס אחרון, אות ה

פטור. בודאי אין כוונת המג"א להשמיענו כאן חיובי ופטורי דהוצאת שבת שאין כאן מקומם, וגם למה ליה להביא ראיה מפירוש רש"י תלמוד ערוך הוא בפרק קמא ובכמה מקומות, אלא ודאי דכוונתו דגם הכא שרי בכהאי גוונא, ולהכי אפקיה בלשון פטור ולא מותר משום דלא שרי אלא כשאי אפשר בענין אחר:

"Exempt" (patur). — Certainly the intention of the Magen Avraham is not to inform us here of the obligations and exemptions of hotza'ah of Shabbos, which have no place here; and also why should he need to bring a proof from Rashi's commentary, since it is an explicit Talmud in the first chapter and in many places? But certainly his intention is that here too it is permitted in such a case, and therefore he expressed it in the language of "patur" and not "permitted," because it is not permitted except when it is impossible otherwise:

קונטרס אחרון, אות ו

ולא ידע כו'. לפי מה שכתב המג"א צריך לומר דלשון ושכח והוציא שבש"ע הוא דומיא דשמא ישכח ויוציא שבסוף סי' רנ"ב, שפירושו ישכח להסירו ולהצניעו עיין שם במג"א.

ומה שכתב המג"א בסק"כ דאם מתיירא כו', אי אפשר לומר דמיירי סמוך לחשכה ממש שפשע בזה, דאם כן מאי איכא בין החשיך בדרך לפושע, שהרי היתר הריצה הוא דוקא כשאי אפשר פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים על כל פנים כמו שכתב המג"א בסקי"ח, אם כן מכלל דהיתר פחות פחות מד' אמות הוא יותר קרוב להתיר, ובפושע לא התירו אפילו פחות פחות מד' אמות אף על פי שאי אפשר בענין אחר, דכשאפשר בענין אחר גם בהחשיך בדרך לא התירו, אלא ודאי דהתם מיירי כשלא פשע. וכן משמע מסתימת לשון האגודה ורמ"א דמיירי כששכחו עליו ביציאתו, ולא כשיצא בו דוקא במזיד סמוך לחשכה ואחר כך שכחו, דהוי להו לפרש ולהזכיר סמוך לחשכה, אלא ודאי מיירי בכל גוונא ואפילו הכי אסור. ואף הט"ז שחלק והתיר לרוץ כמו בחבילה, מכל מקום גם בחבילה המתירין עצמן דהיינו ספר התרומה והנמשכין אחריו התנו בפירוש כשאי אפשר בענין אחר שמתיירא כו', ובכי האי גוונא מודה רמ"א, כמ"ש המג"א. ולא אסר אלא משום דבעיר מסתמא אפשר לשומרו, כמבואר בהדיא בספר התרומה, שנתן טעם בזה לההיא דס"פ נוטל פעם אחת שכחו דסקיא כו' הובא ב"י סי' של"ד ומג"א שם, וכן כתב הר"ן. ומכאן הוציא האגודה דבריו. והנה לפי טעם הראשון של ספר התרומה, שאני הכא דפשע בשכחה, בודאי אין כוונתו לפי שהוציאו לשם סמוך לחשכה, דהא בגמרא לא נזכר כלל סמוך לחשכה, ואפשר דמבעוד יום הוה, ועוד דלפי זה עיקר הפשיעה מה שיצא סמוך לחשכה ולא השכחה, ומדקאמר שפשע בשכחה מכלל דאף כששכח מבעוד יום מיירי, ואפילו הכי אסור מב' טעמים. ואנן קיי"ל כטעם הב', שכן כתב גם הר"ן, ואם כן כשאי אפשר בענין אחר שרי לדעת המג"א וט"ז. ואף לספר התרומה צריך לומר דטעם הב' עיקר, או תרווייהו דווקא קאמר, דלטעם הראשון בלבדו קשה מגמרא דעבודה זרה דף [ע'] ע"א. דאין לומר דשאני התם שהכיס עליו ואין בו משום טילטול מוקצה אלא איסור פחות פחות מד' אמות, דזה אינו שהרי בא לתרץ מארנקי שבחצר שאין שם אלא מוקצה לחוד, ואיסור פחות פחות מד' אמות לחוד ודאי חמיר מאיסור מוקצה לחוד, שהרי פחות פחות מד' אמות אסור אפילו בבין השמשות גבי עירוב בסי' שמ"ט, עיין שם בב"י שכתב כן בשם התוס' והמרדכי שכתבו כן גבי עירובי תחומין, וטלטול מוקצה שרי בבין השמשות גבי עירוב כמבואר בעירובין דף ל"ה גבי נפל עליו גל וכמ"ש בסי' שצ"ד (ובלאו הכי מבואר בספר התרומה ובהגהות מיימוניות ומרדכי ריש פרק כ"ד דאף במי שהחשיך בדרך ומטלטל פחות פחות מד' אמות איכא נמי איסור מוקצה, עיין במ"ש בסי' ש"א).

אבל יש להסתפק בדעת האגודה ורמ"א, דאפשר שלא אסרו אלא כשאפשר לשמרו על ידי נכרי, אבל אם יצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי שבת אפשר דגם כן אין אדם מעמיד עצמו על זה, כמו בהושיט ידו מלאה פירות בסי' שמ"ח. והתם אמרינן דאי אפשר כלל אבל הכא על כל פנים אפשר דאין אדם מעמיד. וספק זה הוא בלשון ספר התרומה שכתב או ליתן לשומר כו', אם דוקא תרוייהו קאמר או לא, דאף אם אי אפשר חייב לשמור בעצמו וכן משמע בהדיא בר"ן. אלא דלפי זה צ"ע בגמרא דעבודה זרה היה להם להחשיך שם בשוק, אף אם תמצי לומר דלא היה מזדמן להם שומר. ודוחק גדול לומר דבנהרדעא היו שכיחי לסטים כ"כ בשוקא דיהודאי עד שאי אפשר להחשיך שם עם כיסו, אבל לצאת עמו לפי שעה אפשר, וגם ר' יצחק מיירי בכהאי גוונא, דאמורא הוי ליה לפרש. וצריך עיון:

"And he did not know," etc. — According to what the Magen Avraham wrote, one must say that the expression "and he forgot and brought out" in the Shulchan Aruch is similar to "lest he forget and bring out" at the end of siman 252, whose meaning is "he will forget to remove it and to put it away," see there in the Magen Avraham.

And what the Magen Avraham wrote at sk 20 "if he is afraid," etc. — it is impossible to say that it speaks precisely of close to dusk where he was negligent in this; for if so, what is the difference between one overtaken by darkness on the road and one negligent (poshea)? Since the permission of running is only when it is impossible by segments of less than 4 amos in reshus ha-rabim in any case, as the Magen Avraham wrote at sk 18; if so, it follows that the permission of [carrying by] less than 4 amos is closer to permission, and for the negligent they did not permit even less than 4 amos even though it is impossible otherwise, since when it is possible otherwise even for one overtaken on the road they did not permit. So it must necessarily be that there it speaks of when he was not negligent. And so it is implied from the unqualified language of the Aguda and the Rama, that it speaks when he forgot it on him upon his going out, and not when he went out specifically with it willfully close to dusk and afterward forgot it — they should have explained and mentioned "close to dusk"; so it must necessarily be that it speaks in every case and even so it is forbidden. And even the Taz, who disagreed and permitted running as in the case of the bundle — nevertheless, even in the case of the bundle, the permissive ones themselves, namely Sefer ha-Terumah and those who followed him, stipulated explicitly "when it is impossible otherwise, that he is afraid," etc.; and in such a case the Rama concedes, as the Magen Avraham wrote. And he only forbade because in the city presumably it is possible to guard it, as is explicitly explained in Sefer ha-Terumah, who gave a reason in this for that [case] at the end of chap. Notel: "once they forgot the diskia," etc., brought by the Beis Yosef siman 334 and the Magen Avraham there; and so wrote the Ran. And from there the Aguda drew his words. Now, according to the first reason of Sefer ha-Terumah, [the case] here is different in that he was negligent in the forgetting; certainly his intention is not because he took it out there close to dusk, since in the Gemara "close to dusk" is not mentioned at all, and it is possible it was while it was still day; and further, according to this, the essence of the negligence would be that he went out close to dusk and not the forgetting, and since he said that he was negligent in the forgetting, it follows that even when he forgot while it was still day it speaks, and even so it is forbidden for 2 reasons. And we hold like the 2nd reason, as the Ran also wrote, and if so, when it is impossible otherwise, it is permitted according to the view of the Magen Avraham and the Taz. And even for Sefer ha-Terumah one must say that the 2nd reason is the essential one, or that both are precisely what he says, since on the first reason alone there is a difficulty from the Gemara of Avodah Zarah folio 70a. There is no room to say that there it is different because the pouch is on him and there is in it no prohibition of handling muktzeh but [only] the prohibition of less than 4 amos — this is not so, since he comes to resolve from an arnaki in the courtyard where there is only muktzeh alone, and the prohibition of less than 4 amos alone is certainly more severe than the prohibition of muktzeh alone, since [carrying by] less than 4 amos is forbidden even at bein hashemashos regarding eruv, siman 349, see there in the Beis Yosef who wrote so in the name of the Tosafos and the Mordechai who wrote so regarding eruvei techumin; and handling muktzeh is permitted at bein hashemashos regarding eruv, as is explained in Eruvin folio 35 regarding "a heap fell upon him" and as written at siman 394 (and apart from this it is explained in Sefer ha-Terumah and in the Hagahot Maimoniyot and the Mordechai at the beginning of chap. 24 that even with one who was overtaken by darkness on the road and handles by segments of less than 4 amos, there is also the prohibition of muktzeh, see what I wrote at siman 301).

But there is room to doubt regarding the view of the Aguda and the Rama, that it is possible they forbade only when it is possible to guard it through a non-Jew; but if he would need to guard it himself until the conclusion of Shabbos, it is possible that they too [hold that] no one restrains himself over this, as in the case where he extended his hand full of fruit at siman 348. And there we say that it is impossible at all, but here, in any case, it is possible that no one restrains himself. And this doubt is in the language of Sefer ha-Terumah who wrote "or to give to a guard," etc.: is it specifically both that he means or not, that even if it is impossible he is obligated to guard himself — and so it appears explicitly in the Ran. Nevertheless, according to this there is difficulty in the Gemara of Avodah Zarah: they should have been overtaken by darkness there in the market, even if you said that no guard would have presented himself to them. And it is a great forced [reading] to say that in Nehardea brigands were so frequent in the market of the Jews that it was impossible to be overtaken by darkness there with one's pouch, but to go out with it momentarily was possible. And Rabbi Yitzchak too speaks of such a case — being an amora, he should have specified. And tzarich iyun:

קונטרס אחרון, אות ז

המעורבת אסור כו'. לכאורה היה אפשר להתיר טלטול מוקצה גרידא על ידי נכרי, שהרי הרמב"ם התיר אפילו טלטול פחות פחות מד' אמות, והרמב"ן ושאר פוסקים לא חלקו אלא מחמת שפחות פחות מד' אמות חמורה מנתינה לנכרי, ואף הרא"ש לא הזכיר אלא טלטול הישראל. אלא דכיון דסבירא להו להפוסקים דלא התירו שום איסור במציאה משום דאדם מעמיד עצמו עליה, אם כן ממילא דינם כשאר מוקצה שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו במקום הפסד כמו שכתב המג"א בסי' ש"ז עיין שם בשם הר"ן וריב"ש ורשב"א והגהות מרדכי, אלא שלהפסד גדול אפשר להקל וכאן אינו אלא מניעת הריוח. וכן משמע מלשון המג"א שכתב אסור ליטלו משמע אפילו להצניעו אצלו, מדלא קאמר להביאו כלשון רמ"א, דבנטילה גרידא אין בה אלא משום מוקצה ולא משום הוצאה, אף על פי שהנכרי נושאו בעצמו דמדעתיה דנפשיה קעביד ואינו שלוחו שלא צוהו בכך, ואינו צריך למחות משום שעושה בשביל ישראל כמו שיתבאר לקמן.

ומיהו לשמור ודאי אפילו לישראל שרי כמבואר ברמב"ם להדיא, ולא נחלק שום אדם בזה עיין שם במגיד משנה. ובהדיא אמרינן בדף ק"ז נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה כו', אע"פ שהוא מציאה דלא אתיא לידיו מבעוד יום והיא מוקצה. ומשמעות לשון הרמב"ם בפרק כ"ד הלכה ח' צ"ע. ואם כן כל שכן שמותר לשמרה על ידי נכרי, דמי איכא מידי דלישראל שרי ועל ידי נכרי אסור:

"[A city] that is mixed (ha-meurevet), it is forbidden," etc. — A priori, it would have been possible to permit the handling of muktzeh alone through a non-Jew, since the Rambam permitted even handling by less than 4 amos, and the Ramban and the other poskim only disagreed because less than 4 amos is more severe than giving to a non-Jew; and even the Rosh mentioned only the handling by the Jew. But since the poskim hold that no prohibition was permitted for a found-object since a person restrains himself over it, if so, automatically their status is like other muktzeh, of which some forbid even through a non-Jew even in a place of loss, as the Magen Avraham wrote at siman 307, see there in the name of the Ran, the Rivash, the Rashba, and the Hagahot Mordechi; but for a great loss it is possible to be lenient, and here it is only prevention of profit. And so it appears from the language of the Magen Avraham who wrote "it is forbidden to take it" — implying even to put it away with himself — since he did not say "to bring it" as in the language of the Rama, that in mere taking there is only [the matter of] muktzeh and not hotza'ah, even though the non-Jew carries it himself, since he acts in his own intention and is not his agent — he did not command him so — and he need not protest since he acts for the Jew, as will be explained further on.

However, for guarding, it is certainly permitted even for a Jew, as is explicitly explained in the Rambam, and no person disagreed on this, see there in the Maggid Mishneh. And it is explicitly said at folio 107: "a bird entered for him under his wings, he sits and guards it," etc., even though it is a found-object that did not come into his hands while it was still day and is muktzeh. And the sense of the Rambam's language in chap. 24 hal. 8 — tzarich iyun. And if so, all the more it is permitted to guard it through a non-Jew, for is there anything that is permitted to a Jew and forbidden through a non-Jew?

קונטרס אחרון, אות ח

מעצמו כו'. בודאי אין טעמם של אגודה ורמ"א שלא הצריכו למחות כשמביאו משום הפסד כיסו, דאם איכא איסורא במה שאינו מוחה למה התירוהו שלא לצורך, דהא מיירי כשאפשר לשמרו כמו שנתבאר לעיל. אלא ודאי שאף בלא הפסד כלל אין צריך למחות כלל, דכיון שצוהו לשמור והוא מביאו מיד אדעתא דנפשיה קעביד להקל טורח שמירתו כל היום. ואף אם עושה בשביל ישראל אין צריך למחות כשעושה מעצמו לפי דעת הרבה פוסקים כמו שנתבאר בסי' רנ"ב עיין שם:

"Of his own accord," etc. — Certainly the reason of the Aguda and the Rama who did not require to protest when he brings it is not on account of the loss of his pouch, since if there were a prohibition in not protesting, why would they have permitted [it] without need, for it speaks of when it is possible to guard it as was explained above. So it must certainly be that even without any loss whatsoever there is no need to protest at all, since once he commanded him to guard and he brings it immediately, he acts in his own intention to ease the toil of guarding it all day. And even if he acts for the Jew, there is no need to protest when he acts of his own accord, according to the view of many poskim as was explained at siman 252, see there:

קונטרס אחרון, אות ט

כשיגיע לחצר כו'. כן הוא לשון הרמב"ם, וכן משמע מלשון הטור וש"ע דדוקא קתני, מדנקטו המשתמרת מכלל דמהמשתמרת ואילך אסור. וצ"ע מאי שנא מחבילה דהתירו עד ביתו. ואין לומר דהתם אינו עושה איסור כלל ולהכי שרי אפילו בהפסד מועט כמו חבילה, דזה אינו, דהא כהאי גוונא בכיסו לא התיר בספר התרומה ומרדכי והגהות מיימוניות אלא אם כן אי אפשר בפחות פחות מד' אמות, מכלל דפחות פחות מד' אמות קיל טפי ושרי גם כן עד ביתו, וכן כתבתי בפנים, ופחות פחות מד' אמות חמיר מעל גבי חמורו.

ובאמת במתניתין יש לומר דלאו דוקא קתני, אלא דומיא דמתניתין סוף פרק כ"ב הגיע לחצר החיצונה שוטחן כו' דלאו דוקא קתני, שהרי לא העתיקו הפוסקים איסור זה עיין סי' ש"א סמ"ה, דאף דלא קיי"ל כמתניתין בהא דשוטחן כו', מכל מקום בהא דמסירו מעליו כשיגיע לחצר החיצונה לא אשכחן תנא דפליג עיין שם בגמרא, אלא ודאי דאורחא דמילתא קתני, והכא נמי יש לומר כן שאין אדם חפץ ליכנס בשבת לתוך רחוב העיר עם בהמתו טעונה. וצ"ע לדינא:

"When he reaches the courtyard," etc. — Thus is the language of the Rambam, and so it is implied from the language of the Tur and the Shulchan Aruch that they teach precisely, since they said "the guarded [one]" — from which it follows that from the guarded onward it is forbidden. And tzarich iyun what is the difference from the bundle where they permitted until his house. And there is no room to say that there he performs no prohibition at all and that is why it is permitted even for a small loss like a bundle — this is not so, since in such a case for his pouch, Sefer ha-Terumah, the Mordechai, and the Hagahot Maimoniyot did not permit unless it is impossible by less than 4 amos, from which it follows that [carrying by] less than 4 amos is lighter and permitted also until his house, and so I wrote in the body; and [carrying by] less than 4 amos is more severe than on his donkey's back.

And in truth in the Mishnah one could say that it does not teach precisely, but rather similarly to the Mishnah at the end of chap. 22, "when he reaches the outer courtyard he spreads them," etc., which does not teach precisely — since the poskim did not copy this prohibition, see siman 301:45, that even though we do not hold like the Mishnah in that of "he spreads them," etc., nevertheless in that of "he removes from upon her when he reaches the outer courtyard" we have not found a Tanna who disagrees, see there in the Gemara; so it must certainly be that it teaches the usual way, and here too one can say so — that a person does not wish to enter on Shabbos into the city street with his loaded animal. And tzarich iyun in the law:

קונטרס אחרון, אות י

ולכתחלה יטלם כו'. הרמב"ם בפירוש המשנה כתב שיזרוק כלאחר יד והיינו בכיסו אבל בסיפא לא פירש כלום, וממהרש"א מבואר דהנחה בלא עקירה לא איכפת לן, וזה אינו לפי דעת הרמב"ם וספר התרומה והגהות מיימוניות שהצריכו ליטול וכן לזרוק קודם העמידה כדי שלא תהא הנחה, ולפי זה בסיפא פורק ג"כ בעודה מהלכת בחצר. ומה שסתמו הפוסקים הוא משום שסמכו על מ"ש כללא כשהיא מהלכת מניח וכשהיא עומדת נוטלו, ונכלל בזה גם כן הכניסה לחצר.

ולמ"ש המג"א צ"ע היאך יעשה איסורא דאורייתא בבהמתו דאי אפשר דלא קאי פורתא, דזה אינו חומרא בעלמא, מדפריך כל כך בפשיטות סוף סוף כו', דלמא לא החמירו באדם כמו בבהמה, ומנ"ל להקשות להחמיר חומרא שאינה מעיקר הדין, אלא ודאי אין כאן חומרא אלא אי אפשר כו'. וגם אשתמיטתיה מה שכתב הרמב"ם ומהרש"א ותוס' יו"ט. וצ"ע:

"And le-chatchilah he takes them," etc. — The Rambam in his commentary on the Mishnah wrote that he throws with an inverted hand (kile-achar yad), and that is regarding his pouch; but in the latter part (seifa) he explained nothing. And from the Maharsha it is explained that hanachah without akirah does not concern us — this is not so according to the view of the Rambam, Sefer ha-Terumah, and the Hagahot Maimoniyot, who required to take and likewise to throw before the stopping so that there be no hanachah; and according to this, in the seifa, he also unloads while she is still walking in the courtyard. And the fact that the poskim were silent is because they relied on what was written as a general rule "when she is walking he places, and when she is standing he takes," and this includes also the entry into the courtyard.

And according to what the Magen Avraham wrote, tzarich iyun how she would perform a Torah prohibition in his animal, since it is impossible that she not stand a bit — this is not mere stringency, since he questions so simply "in the end," etc.; perhaps they were not stringent for a person as for an animal, and whence to ask to be strict with a stringency that is not of the essential law? So it must certainly be that there is no stringency here but rather impossibility, etc. And he also overlooked what the Rambam, Maharsha, and Tosafos Yom Tov wrote. And tzarich iyun:

קונטרס אחרון, אות יא

במה דברים אמורים בשקין כו'. מלשון רש"י משמע קצת שצריך לשמטן, אבל אם מקצה מדעתם שיהיה שם כל היום הרי זה מבטל כלי מהיכנו. וכן כתב בהדיא במאור, עיין שם שכתב דההיא דקורה שסומכים בספסל ברפי מיירי שדעתו לשמטו אחר כך אבל אם הקצהו לכך אסור עיין שם. והר"ן הביא גם כן דעתו בתחלה, ואחר כך הביא דעת אחרים דאף אם דעתו לנער אחר כך לא שרי אלא בפסידא משום ביטול כלי למקצת שבת, דהיינו שהקצהו מדעתו למקצת שבת, ובהכי מתרץ ההיא דבולסא עיין שם.

אבל מלשון הרי"ף והרמב"ם סוף פרק כ"ה וטור וש"ע סי' שי"ג ס"ז משמע שכיון שאם רוצה ליטלו היה יכול שרי אף שאינו נוטלו. ואף שכך הוא גם כן לשון הגמרא, ואפילו הכי פירשו המאור שיהיה דעתו כן, מכל מקום הפוסקים לא הוה להו לתפוס לשון זה שיכולים לפרשו כפשוטו שתלוי ברצונו, אלא ודאי שכן הוא דעתם באמת. וכמו שכתבו התוס' דף מ"ג לענין ביטול לשעה, שכשיכול להפריחם אין כאן ביטול אף שאינו מפריחם, והוא הדין לענין ביטול לכל היום. ולפי דבריהם בשליפי זוטרי אין כאן ביטול כלל משום שבידו לשלוף מיד, דבלאו הכי אסור אפילו בהפסד מרובה לפי דעתם שלענין ביטול כלי אין חילוק בין איכא הפסד מרובה או לא, ואי איכא בשליפי זוטרי ביטול לפי שעה לפי דבריהם מאי קאמרי שם ע"ב בד"ה כבר דמה חששו כו', והלא לעיל כתבו דאף לרבי שמעון מיתסר משום דמבטל בשעה שהנר דולק, אלא ודאי סבירא להו דהכא אין כאן ביטול כלל שמיד יכול לשלוף. והנה המג"א בסי' רס"ה סק"ו וסק"[ב] סבירא ליה גם כן כהתוס', ולהכי התיר בנר של שעוה ואפילו הכי אסר כאן בשליפי זוטרי שלא במקום הפסד מרובה, וע"כ צריך לומר דכאן אינו יכול לשלוף מיד כמ"ש בפנים. וכן צריך לומר אף להר"ן, דלמה לא התירו גם בבולסא להביא כרים ולשלוף מיד דומיא דאפרוחים שיורדים על הסל ומהסל לארץ, והכא נמי כן הוא, אלא ודאי שאי אפשר, אבל גבי נר אפשר מידי, וכן גבי פחמים אי הוה אפשר הוה שרי אע"פ שאין דעתו לנערם.

ואפשר דאף הרז"ה ור"ן מודים דבכה"ג שאינו חושש לנערם, ולא אסרו אלא כשמקצהו מדעת. והא דאיצטריך הרז"ה להתנות גבי קורה שיהיה בדעתו כן, היינו משום דהתם לא שייך למימר שאינו חושש להסירו משם דהא צריך לו שיהיה דוקא שם, ולכן צריך שיהיה בדעתו כן בפירוש ובלאו הכי אסור, כמו בביצה ושמן שתחת הנר. אבל להרמב"ם פכ"ה וטור וש"ע שלא כתבו כן שם, צריך לומר דשאני ביצה ושמן שבשעת נתינת הכלי ניכרת מחשבתו שאין דעתו לנער אחר כך שלא להפסידם, כמו שכתב הגהות אשר"י, שהרי עיקר נתינת הכלי הוא בשביל כך, ואם ינער אחר כך אם תשבר הביצה וישפוך השמן לארץ (דאין לומר שינער לכלי אחר, דאם כן יבטל אותו כלי ומאי אולמיה דהאי מהאי כמו שכתב מהרש"א שם בתוס' הנ"ל) מה הועיל בתקנתו, מה שאין כן בקורה אינה ניכרת מחשבתו בשעת נתינת הספסל שדעתו לכל השבת דשמא יסירנו אחר כך כשיצטרך לו לישב עליו, ואף שתשאר הקורה כשהיתה מכל מקום הועיל לפי שעה, שבכל שעה היא מכבדת ויכולה להוסיף השבר, וכיון שבשעת נתינת הספסל אין מחשבתו ניכרת לא מחזי כסותר אותו בנתינה זו לכל השבת אלא לפי שעה ושרי משום פסידא דקורה והבית. ואפשר שאף המג"א שהעתיק כאן דעת הר"ן, אפילו הכי לענין גוף הביטול אי הוה במחשבה בעלמא לא פליג על משמעות הרמב"ם וטור וש"ע סי' שי"ג, ומה שכתב כאן דאין לבטל לפי שעה אין כוונתו במחשבה בעלמא, אלא דומיא דשליפי זוטרי דלא סגי בלא בטול למקצת שבת, או כגון שניכרת מחשבתו כגון שרוצה לקבל איזה מוקצה בתוך כלי, ואף שדעתו לנערו אחר כך מכל מקום לפי שעה ודאי ניכרת מחשבתו שרוצה לבטלו, דאם ינערו מיד למה מקבלו כלל.

ולהכי סתמו הטור וש"ע סי' ש"י ס"ו ולא הזכירו ביצה ושמן, משום דאף לפי שעה לא שרי אלא במקום הפסד מרובה. וכן משמע בהדיא בש"ע סי' של"ח דכשאין הדלף ראוי אסור, ולא התנה דדוקא כשמקצה לזה לכל השבת אבל אם דעתו לנערו אחר כך שרי, אלא ודאי דזה אינו. וכן הוא כוונת המג"א סי' רס"ה שכתב שיש ליישב קושיית הר"ן שהקשה לדלף עיין ר"ן. ומה שכתב המג"א כאן בתחלה מדהשמיטו הא דבולסא כו', זה אינו, דאף לפי דעת הרז"ה לא הוי להו להשמיט, עיין שם בסוף דבריו. ואין לומר דס"ל כתחלת דבריו, זה אינו דהא לא קיי"ל כר' יצחק, ומהאי טעמא כמ"ש הרי"ף ורא"ש. וכן לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמות לא הוי להו להשמיט, דהיא הלכתא רבתא לשבתא עיין שם. אלא ודאי שסמכו על מה שכתבו כלים דוקא וכמו שכתב המג"א, אם כן אין הכרח דסבירא להו כרז"ה, ומסתמא הרמב"ם קאי בשיטת הרי"ף רבו, וגם הב"י אין דרכו לסתום לגמרי דלא כרמב"ם:

"In what does this apply? In the sacks," etc. — From the language of Rashi it implies slightly that one needs to slip them out (shamat), but if he sets them aside deliberately to be there the whole day, behold he nullifies a vessel from its readiness. And so wrote explicitly the Maor, see there, who wrote that the case of the beam that is propped on a bench loosely speaks of a case where his intention is to slip it out afterward; but if he set it aside for that, it is forbidden, see there. And the Ran also brought his view at first, and afterward brought the view of others that even if his intention is to shake out afterward, it is only permitted in [a case of] loss on account of nullifying a vessel for part of Shabbos — that is, that he set it aside deliberately for part of Shabbos — and in this he resolves the case of the boulsa, see there.

But from the language of the Rif and the Rambam end of chap. 25 and the Tur and the Shulchan Aruch siman 313:7, it is implied that since if he wanted to take it he could, it is permitted even though he does not take it. And although that too is the language of the Gemara, and yet the Maor explained that his intention must be so, nevertheless the poskim should not have taken this language which can be explained literally as depending on his will: so it must certainly be that this is truly their view. And as the Tosafos folio 43 wrote regarding nullification for an instant: that when one can make them fly off, there is no nullification here even if he does not make them fly off; and the same applies to nullification for the entire day. And according to their words, in small bundles (shelifei zutrei) there is no nullification at all since it is in his power to slip out immediately — for without that it is forbidden even in great loss according to their view that regarding nullification of a vessel there is no difference whether there is great loss or not. And if in shelifei zutrei there were nullification for a brief time according to their words, what do they say there verso d.h. "kvar" "what did they fear," etc.? They wrote above that even according to Rabbi Shimon it is forbidden since he nullifies at the time the lamp is burning; so it must certainly be that they hold that there is here no nullification at all, since he can slip out immediately. And behold the Magen Avraham at siman 265 sk 6 and sk 2 also holds like the Tosafos, and therefore he permitted for a wax lamp, and yet here he forbade in shelifei zutrei not in a place of great loss; therefore one must say that here he cannot slip out immediately as written in the body. And one must also say so even for the Ran, for why did they not permit also for the boulsa to bring pillows and slip out immediately similar to the chicks that go down on the basket and from the basket to the ground — here too it is so; so it must certainly be that it is impossible, but for a lamp it is possible somewhat; and likewise for coals if it were possible it would be permitted even though his intention is not to shake them out.

And it is possible that even the Razah and Ran concede that in such a case where he is not concerned to shake them out, and that they only forbade when he set aside deliberately. And the fact that the Razah needed to stipulate regarding the beam that it be in his intention so — is because there it does not apply to say that he is not concerned to remove it from there, since he needs it to be precisely there; therefore it must be in his intention so explicitly, and without this it is forbidden, as with the egg and oil under the lamp. But according to the Rambam chap. 25 and the Tur and Shulchan Aruch, who did not write so there, one must say that the egg and oil are different in that at the time of placing the vessel his thought is apparent that he has no intention to shake out afterward, so as not to lose them, as the Hagahot Asheri wrote, since the essence of placing the vessel is for this purpose; and if he shakes out afterward, if the egg breaks and the oil spills to the ground (and there is no room to say that he will spill it into another vessel, for then he would nullify that vessel, and what makes the one stronger than the other, as the Maharsha wrote there in the aforementioned Tosafos), what good will his remedy do? This is not so with the beam: his thought is not apparent at the time of placing the bench that it be for all of Shabbos, since perhaps he will remove it afterward when he needs to sit on it; and although the beam remains as it was, nevertheless it has helped for a brief time, since at every hour it weighs and can increase the breakage. And since at the time of placing the bench his thought is not apparent, it does not appear as nullifying it by this placing for all of Shabbos but only for a brief time, and it is permitted on account of the loss of the beam and the house. And it is possible that even the Magen Avraham, who copied the Ran's view here, nevertheless regarding the matter of nullification itself, if it were by mere thought, does not disagree with the sense of the Rambam and the Tur and the Shulchan Aruch siman 313; and what he wrote here that there is no [permission] to nullify for a brief time, his intention is not by mere thought but rather similar to shelifei zutrei where there is no [escape] without nullification for part of Shabbos, or for example when his thought is apparent, as when he wishes to receive some muktzeh within a vessel, and although his intention is to shake it out afterward, nevertheless for a brief time his thought is certainly apparent that he wishes to nullify it — for if he were to shake it out immediately, why would he receive it at all.

And therefore the Tur and the Shulchan Aruch siman 310:6 stated [without mentioning] the egg and the oil, since even for a brief time it is only permitted in a place of great loss. And so it appears explicitly in the Shulchan Aruch siman 338 that when the leak is not suitable it is forbidden, and he did not stipulate that it would be specifically when one sets it aside for all of Shabbos, but if his intention is to shake it out afterward it would be permitted — so it must certainly be that this is not so. And so is the intention of the Magen Avraham siman 265 who wrote that one can resolve the objection of the Ran who objected regarding the leak, see Ran. And what the Magen Avraham wrote here at the beginning "since they omitted the case of the boulsa," etc., this is not so, since even according to the view of the Razah they should not have omitted it, see there at the end of his words. And one cannot say that they hold like the beginning of his words — this is not so, since we do not hold like Rabbi Yitzchak, and for this reason as the Rif and the Rosh wrote. And likewise according to what the Ramban wrote in the Milchamos they should not have omitted it, since it is a great law for Shabbos, see there. So it must certainly be that they relied on what they wrote "vessels specifically" as the Magen Avraham wrote, if so there is no force [of argument] that they hold like the Razah. And generally the Rambam follows the method of the Rif his teacher, and also the Beis Yosef does not have the habit of completely concealing [an opinion] not like the Rambam: