Daat HaRav — Le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken sur le Siman רע"ח

שֶׁיָּכוֹל לְכַבּוֹת הַנֵּר בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה וּבוֹ ד' סְעִיפִים:

מֻתָּר לְכַבּוֹת אֶת הַנֵּר בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן, אִם הוּא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה אִם לֹא יִישַׁן. וְכֵן מִי שֶׁמִּתְיָרֵא מִפְּנֵי לִסְטִים שֶׁלֹּא יַהַרְגוּהוּ — מֻתָּר לְכַבּוֹת הַנֵּר שֶׁלֹּא יִרְאוּהוּ, שֶׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת אֲפִלּוּ בַּחֲשַׁשׁ סְפֵק סַכָּנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שכ"ח.

אֲבָל אִם אֵין שָׁם חֲשַׁשׁ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת אֶלָּא סַכָּנַת מָמוֹן, וְכֵן בִּשְׁבִיל חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה — אָסוּר לְכַבּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאִם כִּבָּה — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בִּמְלָאכָה הַצְּרִיכָה לְגוּפָהּ, כְּלוֹמַר שֶׁהַמְּלָאכָה צְרִיכָה לוֹ בִּשְׁבִיל גּוּפָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ לוֹ גּוּף הַדָּבָר שֶׁגּוּף הַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁמְּכַבֶּה עֵצִים דּוֹלְקִים בִּשְׁבִיל הַפֶּחָמִים, שֶׁהֵם רְאוּיִים לְצוֹרְפִים, שֶׁגּוּף מְלֶאכֶת הַכִּבּוּי נַעֲשֶׂה בְּגוּף הַפֶּחָמִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לוֹ, אֲבָל מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ הִיא כְּשֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹ בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר שֶׁאֵין גּוּף הַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בּוֹ, כְּגוֹן שֶׁמְּכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁחָס עַל הַשֶּׁמֶן שֶׁלֹּא יִדְלַק כֻּלּוֹ עַכְשָׁו, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁחָס עַל חֶרֶס הַנֵּר שֶׁלֹּא יִבָּקַע כְּשֶׁהַפְּתִילָה דּוֹלֶקֶת עָלָיו, שֶׁגּוּף מְלֶאכֶת הַכִּבּוּי נַעֲשֶׂה בַּפְּתִילָה, וְהוּא מִתְכַּוֵּן בִּמְלַאכְתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לַשֶּׁמֶן אוֹ לַנֵּר, וְכֵן הַמְכַבֶּה אֶת הַדְּלֵקָה מִפְּנֵי שֶׁחָס עַל מָמוֹנוֹ, וְכֵן הַמְכַבֶּה גַּחֶלֶת בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהּ רַבִּים, וְכֵן זֶה שֶׁמְּכַבֶּה בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה אוֹ מִפְּנֵי הַלִּסְטִים — הַרֵי זֶה מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ הַפֶּחָמִים אוֹ הַפְּתִילָה שֶׁהַכִּבּוּי נַעֲשֶׂה בָּהֶן.

וַאֲפִלּוּ אִם מְכַבֶּה בִּשְׁבִיל שֶׁצָּרִיךְ לַפְּתִילָה — אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקָהּ אַחַר זְמַן, וְגַם הִיא פְּתִילָה חֲדָשָׁה, שֶׁזֶּהוּ פַּעַם רִאשׁוֹן שֶׁהֻדְלְקָה, וְגַם לֹא הֻבְהֲבָה קֹדֶם שֶׁהֻדְלְקָה, שֶׁעַל יְדֵי כִּבּוּי זֶה הִיא מִתַּקֶּנֶת לְהַדְלָקָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיְתָה בַּתְּחִלָּה.

אֲבָל אִם אֵין צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקָהּ לְאַחַר זְמַן, וַאֲפִלּוּ אִם צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקָהּ אֶלָּא שֶׁהִיא פְּתִילָה יְשָׁנָה שֶׁכְּבָר הֻדְלְקָה פַּעַם אַחַת, וַאֲפִלּוּ הִיא פְּתִילָה חֲדָשָׁה שֶׁלֹּא הֻדְלְקָה מִקֹּדֶם כְּלָל אֶלָּא שֶׁהֻבְהֲבָה קֹדֶם שֶׁהֻדְלְקָה, שֶׁעַל יְדֵי כִּבּוּי זֶה אֵינָהּ מִתַּקֶּנֶת לְהַדְלָקָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיְתָה בַּתְּחִלָּה — הֲרֵי זֶה מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, שֶׁאַף שֶׁהוּא צָרִיךְ לְגוּף הַדָּבָר שֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁהַפֶּחָם שֶׁבְּרֹאשָׁהּ שֶׁהַכִּבּוּי נַעֲשֶׂה בּוֹ הוּא צָרִיךְ לוֹ שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקָהּ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַדָּבָר שֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשָׂה בּוֹ אֵינוֹ מִתְתַּקֵּן כְּלוּם עַל יְדֵי הַמְּלָאכָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה בַּתְּחִלָּה — הֲרֵי אֵין הַמְּלָאכָה צְרִיכָה לְגוּפָהּ שֶׁל אוֹתוֹ דָבָר כְּלָל, כֵּיוָן שֶׁאֵין מְתַקֶּנֶת אוֹתוֹ כְּלוּם, וְאֵינָהּ נִקְרֵאת מְלָאכָה הַצְּרִיכָה לְגוּפָהּ אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁהַמְּלָאכָה מְתַקֶּנֶת אֶת גּוּף הַדָּבָר שֶׁנַּעֲשֵׂית בּוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה בַּתְּחִלָּה, שֶׁאָז הִיא צְרִיכָה לְגוּפָהּ, וְגַם שֶׁיְּהֵא צֹרֶךְ לָאָדָם בְּגוּף הַדָּבָר שֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בּוֹ וּמְתַקֶּנֶת אוֹתוֹ:

Qu'il est permis d'éteindre la ner pour le malade — et il comporte 4 se'ifim :

Il est permis d'éteindre la ner pour qu'un malade dorme, s'il s'agit d'un malade pour lequel il y a un risque de danger (holé chéén bo sakana n'est pas le cas ici — il s'agit ici d'un malade pour lequel il y a un risque de danger s'il ne dort pas). De même, celui qui craint des bandits qui pourraient le tuer — il lui est permis d'éteindre la ner pour qu'ils ne le voient pas, car pikoua'h néfech repousse Chabbat, même en cas de simple doute de danger, comme cela sera expliqué au siman 328.

Mais s'il n'y a pas là de risque vital, mais seulement un risque pécuniaire ; et de même pour un holé chéén bo sakana (malade sans danger vital) — il est interdit d'éteindre, d'institution rabbinique (midivré sofrim) ; et si l'on a éteint, on est exempt [de sanction de la Torah], parce qu'il n'y a d'interdit déorayta que pour une melakha hatserikha le-goufah (un travail nécessaire en lui-même), c'est-à-dire un travail dont on a besoin pour lui-même : on a besoin du corps même de la chose sur laquelle se fait le travail — par exemple, on éteint des bûches allumées pour en faire du charbon, propre aux artisans, et le corps même de l'acte d'extinction s'accomplit dans le charbon dont on a besoin. En revanche, une melakha she-eina tserikha le-goufah est lorsqu'on en a besoin pour autre chose, et que le corps même du travail ne se fait pas dans cette autre chose : par exemple, éteindre la ner parce qu'on veut épargner l'huile pour qu'elle ne brûle pas toute maintenant, ou parce qu'on veut épargner le récipient d'argile (héres ha-ner) pour qu'il ne se brise pas pendant que la mèche brûle dessus — le corps même du kibuy s'accomplit dans la mèche, mais l'on a en vue, par son acte, le besoin de l'huile ou de la ner. De même celui qui éteint un incendie parce qu'il épargne son bien ; de même celui qui éteint une braise pour éviter qu'elle ne blesse la foule ; et de même celui qui éteint pour le malade ou à cause des bandits — tout cela est melakha she-eina tserikha le-goufah, puisqu'on ne vise pas le besoin du charbon ou de la mèche, supports de l'acte d'extinction.

Et même si l'on éteint parce qu'on a besoin de la mèche, on n'est passible que si l'on doit la rallumer plus tard, et si c'est une mèche neuve, c'est-à-dire la première fois qu'elle est allumée, et qu'elle n'a pas été roussie auparavant — de sorte que par cette extinction elle se prépare à un rallumage meilleur qu'au début.

Mais si l'on n'a pas besoin de la rallumer plus tard, ou même si l'on a besoin de la rallumer mais que c'est une mèche déjà allumée une fois, ou même une mèche neuve qui n'avait jamais été allumée mais qui a été roussie avant d'être allumée — de sorte que cette extinction ne la prépare pas à un meilleur allumage qu'au début — alors c'est une melakha she-eina tserikha le-goufah : car bien qu'on ait besoin du corps même de la chose sur laquelle le travail se fait (à savoir le charbon au bout de la mèche), pour la rallumer plus facilement, néanmoins, puisque la chose sur laquelle le travail se fait ne s'améliore pas plus qu'au début, le travail n'est pas tserikha le-goufah. Elle n'est appelée ainsi que lorsque le travail améliore la chose même sur laquelle il se fait, plus qu'à l'origine, et que l'homme a un besoin réel de cette chose améliorée :

בַּמֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּכִבּוּי, שֶׁהִיא מְלֶאכֶת קִלְקוּל, שֶׁמְּקַלְקֵל הַהַבְעָרָה, לְפִיכָךְ אֵינָהּ חֲשׁוּבָה צְרִיכָה לְגוּפָהּ בְּזֶה בִּלְבָד מַה שֶּׁגּוּף הַדָּבָר שֶׁנַּעֲשֵׂית בּוֹ צָרִיךְ לְהָאָדָם, אֶלָּא עַד שֶׁגּוּף הַדָּבָר מִתְתַּקֵּן עַל יְדֵי הַמְּלָאכָה שֶׁנַּעֲשֵׂית בּוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה בַּתְּחִלָּה.

וְכֵן הַסּוֹתֵר בִּנְיָן עַל מְנָת לַחֲזוֹר וְלִבְנוֹתוֹ, אוֹ הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לַחֲזוֹר וְלִתְפּוֹר — אֵין אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן אִם דַּעְתּוֹ שֶׁיְּהֵא בִּנְיָן הָאַחֲרוֹן יוֹתֵר טוֹב מִן הָרִאשׁוֹן, וְכֵן בִּתְפִירַת הַבֶּגֶד, שֶׁנִּמְצְאוּ הַסְּתִירָה וְהַקְּרִיעָה הֵן מְתַקְּנִים הַבִּנְיָן וְהַבֶּגֶד שֶׁיִּהְיוּ יוֹתֵר טוֹב מִבַּתְּחִלָּה, שֶׁמִּבִּלְעֲדֵי הַסְּתִירָה וְהַקְּרִיעָה אִי אֶפְשָׁר כְּלָל לְתַקֵּן הַבִּנְיָן וְהַבֶּגֶד שֶׁיִּהְיוּ יוֹתֵר טוֹבִים.

אֲבָל שְׁאָר מְלָאכוֹת שֶׁאֵינָן מְלָאכוֹת הַקִּלְקוּל, אַף [אִם] אֵינָן מְתַקְּנוֹת אֶת גּוּף הַדָּבָר שֶׁנַּעֲשֵׂית בּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁגּוּף הַדָּבָר שֶׁנַּעֲשֵׂית בּוֹ הוּא צָרִיךְ לְהָאָדָם — הֲרֵי זֶה הַמְּלָאכָה הַצְּרִיכָה לְגוּפָהּ, כְּגוֹן הַמּוֹצִיא קַרְדֹּם מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת כְּדֵי לַחְתּוֹךְ בּוֹ, שֶׁאַף שֶׁאֵין הַקַּרְדֹּם מִתְתַּקֵּן כְּלָל בְּהוֹצָאָה זוֹ — הֲרֵי זֶה חַיָּב, הוֹאִיל וְהוּא צָרִיךְ לְגוּף הַדָּבָר שֶׁהוֹצִיא.

אֲבָל אִם אֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף הַדָּבָר שֶׁהוֹצִיא, כְּגוֹן הַמּוֹצִיא מֵת לִקְבוּרָה, שֶׁגּוּף הַמֵּת אֵין לוֹ בּוֹ שׁוּם צֹרֶךְ כְּלָל — הֲרֵי זֶה מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְזֶה.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ מְלֶאכֶת הַקִּלְקוּל אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַתִּקּוּן יוֹתֵר טוֹב מִבַּתְּחִלָּה. חוּץ מִמְּכַבֶּה הַנֵּר, שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן נִתְכַּוֵּן לְהַבְהֵב הַפְּתִילָה עַל יְדֵי כִּבּוּי זֶה שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקָהּ. אֲבָל אִם אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ עַל הִבְהוּבָהּ, אֶלָּא שֶׁמִּתְכַּוֵּן בְּכִבּוּיוֹ לָחוּס עָלֶיהָ שֶׁלֹּא תִדְלַק כֻּלּוֹ עַכְשָׁו, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְכַּוֵּן כְּדֵי לַחֲזוֹר וּלְהַדְלִיקָהּ לְאַחַר זְמַן, מִכָּל מָקוֹם עִקַּר גּוּף הַדָּבָר שֶׁמְּלֶאכֶת הַכִּבּוּי נַעֲשֶׂה בּוֹ הוּא הַפֶּחָם שֶׁבְּרֹאשָׁהּ שֶׁהָאוּר אָחַז בּוֹ, וְכֵיוָן שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ בְּכִבּוּיוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁצָּרִיךְ לְפֶחָם זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁאָר הַפְּתִילָה שֶׁלֹּא אָחַז בָּהּ הָאוּר — הֲרֵי זֶה מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָה אֶלָּא לְדָבָר אַחֵר שֶׁאֵין הַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בּוֹ:

De quoi parle-t-on ? Du kibuy, qui est une melekhet kilkoul (action destructrice) — elle gâte l'embrasement ; c'est pourquoi elle n'est pas considérée comme tserikha le-goufah du seul fait que le corps même de la chose sur laquelle elle s'accomplit est utile à l'homme : il faut, en outre, que la chose elle-même soit améliorée par ce travail au-delà de son état initial.

De même, celui qui démolit (soter) un bâtiment dans l'intention de le reconstruire, ou qui déchire (koréa) dans l'intention de recoudre — n'est interdit déorayta que si son intention est que la dernière construction soit meilleure que la première, et de même pour la couture d'un vêtement ; de sorte que démolition et déchirure améliorent finalement le bâtiment et le vêtement par rapport à leur état initial, et que sans cette démolition ou cette déchirure il serait impossible de les améliorer.

Mais les autres travaux qui ne sont pas des melakhot kilkoul, même s'ils n'améliorent pas le corps de la chose sur laquelle ils s'accomplissent : puisque cette chose même est utile à l'homme, c'est une melakha hatserikha le-goufah. Par exemple, celui qui transporte une hache d'un domaine à un autre afin d'en couper — bien que la hache ne s'améliore en rien par ce transport, il est passible, puisqu'il a besoin du corps même de ce qu'il a transporté.

Mais s'il n'a pas besoin du corps de la chose transportée — par exemple, celui qui transporte un mort en vue de l'enterrer, le corps même du mort ne lui étant d'aucune utilité — c'est une melakha she-eina tserikha le-goufah. Et ainsi de toute chose comparable.

Et certains disent que même pour une melekhet kilkoul, il n'est pas nécessaire que le réajustement soit meilleur qu'au début — à l'exception de celui qui éteint la ner, qui n'est passible que s'il a eu l'intention, par cette extinction, de roussir la mèche pour qu'elle se rallume mieux. Mais s'il ne se soucie pas de la roussir, mais a en vue, par son kibuy, d'épargner [la mèche] pour qu'elle ne brûle pas tout entière maintenant — même s'il a l'intention de la rallumer plus tard — néanmoins, la part essentielle de la chose sur laquelle s'accomplit l'acte d'extinction est le charbon au bout de la mèche, sur lequel le feu a pris ; et puisque son intention dans le kibuy n'est pas pour le besoin de ce charbon mais pour le reste de la mèche que le feu n'a pas atteint — c'est une melakha she-eina tserikha le-goufah, mais pour autre chose, sur quoi le travail ne s'accomplit pas :

וְכָל זֶה לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ וְאֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל יֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וְאוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ מְלָאכָה שֶׁאֵין צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ מִן הַתּוֹרָה. וּמִכָּל מָקוֹם, אַף לְפִי דִבְרֵיהֶם מֻתָּר לְכַבּוֹת הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁיִּישַׁן הַחוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה. וְכֵן מִי שֶׁמִּתְיָרֵא מִפְּנֵי הַלִּסְטִים, וְיֵשׁ חֲשַׁשׁ (סַכָּנָה בְּדָבָר) סַכָּנוֹת נְפָשׁוֹת. אֲבָל אִם אֵין שָׁם אֶלָּא חֲשַׁש צַעַר הַגּוּף בִּלְבָד בְּעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבֹא לְעוֹלָם לִידֵי חֲשַׁשׁ סַכָּנָה מִצַּעַר הַהוּא — אָסוּר לְכַבּוֹת. וְאִם כִּבָּה — חַיָּב לְפִי דִבְרֵיהֶם.

וְהַחִלּוּקִים שֶׁבֵּין ב' הַסְּבָרוֹת אֵלּוּ לַהֲלָכָה וּלְמַעֲשֶׂה יִתְבָּאֲרוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד עַל מְקוֹמוֹ.

וְיֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה שֶׁהַכֹּל מוֹדִים שֶׁאֵין בָּהֶם אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְגוּפָן. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהַכֹּל מוֹדִים בָּהֶם שֶׁחַיָּב עֲלֵיהֶם מִן הַתּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין צָרִיךְ לְגוּפָן. וְיִתְבָּאֵר גַּם כֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ:

Et tout cela d'après ceux qui disent que melakha she-eina tserikha le-goufah est exempte [de la sanction de la Torah], et n'est interdite que midivré sofrim. Mais d'autres en disputent et disent que même melakha she-eina tserikha le-goufah est passible déorayta. Néanmoins, même selon leur avis, il est permis d'éteindre la ner pour qu'un malade comportant un danger (holé she-yech bo sakana) puisse dormir. De même celui qui craint des bandits, s'il y a un soupçon de danger vital. Mais s'il n'y a qu'un soupçon de souffrance corporelle sans qu'on puisse jamais en arriver à un risque vital — il est interdit d'éteindre ; et si l'on a éteint, on est passible selon eux.

Les distinctions pratiques entre ces deux thèses, en théorie et en pratique, seront explicitées chacune à sa place.

Et il y a de nombreuses choses dont tout le monde s'accorde à dire qu'elles ne sont interdites déorayta que si l'on en a besoin pour elles-mêmes. Et il y a des choses dont tout le monde s'accorde à dire qu'on est passible déorayta même quand on n'en a pas besoin pour elles-mêmes. Cela sera également expliqué, chacune à sa place :

וְהַכֹּל מוֹדִים בִּ"פְסִיק רֵישֵׁהּ וְלֹא יָמוּת" שֶׁחַיָּב עָלָיו מִן הַתּוֹרָה לִפְעָמִים. וְכֵיצַד מָצִינוּ זֶה? וַהֲלֹא כְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִמְלָאכָה — בְּוַדַּאי אֵין צָרִיךְ לְגוּפָהּ כְּלָל.

מָצִינוּ בִּכְגוֹן שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁנּוֹחַ לוֹ בִּמְלָאכָה שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּלֹא כַוָּנָתוֹ וְחָפֵץ הוּא בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָהּ, וַהֲרֵי הִיא צְרִיכָה לוֹ עַכְשָׁו שֶׁכְּבָר נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ בְּלֹא כַוָּנָתוֹ. כֵּיצַד? כְּגוֹן נֶקֶב שֶׁבְּחָבִית שֶׁמּוֹצִיאִין בּוֹ הַיַּיִן שֶׁפָּקוּק בִּנְעֹרֶת שֶׁל פִּשְׁתָּן, שֶׁהַנְּעֹרֶת בְּלוּעָה מִיַּיִן הַרְבֵּה, וּכְשֶׁמּוֹצִיאָהּ וְחוֹזֵר וּפוֹקֵק בָּהּ וּמְהַדְּקָהּ בְּחֹזֶק — אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִסְחוֹט יַיִן מִמֶּנָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִסְתּוֹם הַנֶּקֶב — הֲרֵי זֶה "פְּסִיק רֵישֵׁהּ", וְאִם יֵשׁ כְּלִי תַּחַת פְּקִיקַת הַנְּעֹרֶת שֶׁהַיַּיִן הַנִּסְחָט מִמֶּנָּה נוֹטֵף לְתוֹכוֹ — הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל פְּקִיקָה זוֹ, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁנּוֹחַ לוֹ בַּיַּיִן הַנִּסְחָט מֵהַנְּעֹרֶת לְתוֹךְ הַכְּלִי שֶׁיּוּכַל לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ כְּשֶׁיִּהְיֶה בַּכְּלִי, אֲבָל כְּשֶׁיִּהְיֶה בָּלוּעַ בִּנְעֹרֶת — אֵין לוֹ בָּהּ הֲנָאָה שֶׁל כְּלוּם, וַהֲרֵי זוֹ מְלָאכָה הַצְּרִיכָה לְגוּפָהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לָהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה:

Et tous s'accordent à dire que pour un pessik réché ve-lo yamout, on est parfois passible déorayta. Comment cela se peut-il ? Lorsqu'on n'a pas l'intention du travail, en effet, on n'en a certainement pas besoin pour lui-même.

On le trouve dans les cas où il est connu qu'on agrée le travail qui s'accomplit sans intention, et qu'on s'en réjouit même sans l'avoir visé : il en a besoin maintenant que ce travail s'est accompli de lui-même sans son intention. Comment cela ? Par exemple, un trou de tonneau par lequel on tire le vin et qui est bouché par un tampon de lin ; ce tampon est imbibé de beaucoup de vin ; lorsqu'on l'enlève puis qu'on rebouche en le tassant fortement — il est impossible qu'on n'en extrait pas du vin. Et bien qu'on n'ait l'intention que de boucher le trou — c'est un pessik réché ; et s'il y a un récipient sous le tampon de lin pour recueillir le vin qui en goutte — on est passible pour ce rebouchage, car il est connu qu'on agrée le vin extrait du tampon vers le récipient pour pouvoir en profiter quand il sera dans le récipient, alors que tant qu'il est imbibé dans le tampon, on n'en tire aucun profit ; c'est donc une melakha hatserikha le-goufah bien qu'on n'en ait pas eu l'intention. Et ainsi de tout cas comparable :