Orah Haïm ש"א · Niveau 4 · שיטת אדמו״ר הזקן

דעת הרב

Daat HaRav — Le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken sur le Siman ש"א

La chitah de l'Admour HaZaken sur les 63 seifim qui codifient le grand corpus de la sortie au domaine public Shabbat avec vêtements, accessoires, objets — distinction entre porter (הוצאה) et accessoire intégré au vêtement (תכשיט), application moderne aux clés-bijoux, montres, lunettes.

Pourquoi un niveau 4 dédié à l'Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken n'est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c'est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l'Admour HaZaken. Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.

Pour le Habad, l'Admour HaZaken est הפוסק האחרון. Cette page rassemble, pour le siman ש"א, le texte intégral du Rav, son originalité, et les דברי הרבי qui éclairent le sujet.

→ Lire la préface générale sur la chitah de l'Admour HaZaken

1 · טקסט אדמו״ר הזקן

שלחן ערוך הרב — סימן ש"א

Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב)

סימן ש"א — הַאֵיךְ יְהֵא הִלּוּכוֹ בְּשַׁבָּת — וּבוֹ סג סְעִיפִים
Source : édition Kehot, telle que reproduite sur Sefaria. 63 seifim + 12 entrée(s) de Kountress Aharon (קונטרס אחרון).

סעיף א הַשְׁלָמָה לִתְחִלַּת הַסִּמָּן הַאֵיךְ יְהֵא הִלּוּכוֹ בְּשַׁבָּת, וּבְאֵיזֶה מְקוֹמוֹת לֹא יֵלֵךְ,…

הַשְׁלָמָה לִתְחִלַּת הַסִּמָּן

הַאֵיךְ יְהֵא הִלּוּכוֹ בְּשַׁבָּת, וּבְאֵיזֶה מְקוֹמוֹת לֹא יֵלֵךְ, וּבְאֵיזֶה כֵּלִים אוֹ חֲפָצִים יֵלֵךְ וּבְאֵיזֶה לֹא יֵלֵךְ, וְאִם נִשְׁרוּ כֵּלָיו:

א. "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ וְכוּ', וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ וְגוֹ'", שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכְךָ בְּשַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ בְּחֹל. לְפִיכָךְ, אָסוּר לָרוּץ בְּשַׁבָּת, אוֹ לְקַפֵּץ, דְּהַיְנוּ לַעֲקוֹר שְׁתֵּי רַגְלָיו בְּבַת אַחַת, אוֹ לְדַלֵּג, דְּהַיְנוּ לַעֲקוֹר רַגְלוֹ הַשְּׁנִיָּה קֹדֶם שֶׁיַּנִּיחַ הָרִאשׁוֹנָה, אוֹ לִפְסוֹעַ פְּסִיעָה גַסָּה, דְּהַיְנוּ כֹּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יוֹתֵר מֵאַמָּה מֵרֹאשׁ גּוּדָל רֶגֶל זוֹ עַד רֹאשׁ גּוּדָל רֶגֶל הַשְּׁנִיָּה אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּפָחוֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין שָׁם רֶפֶשׁ וְטִיט אוֹ אַמַּת הַמַּיִם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

וְאַף בְּחֹל אֵין לִפְסוֹעַ פְּסִיעָה גַסָּה, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹטֶלֶת אַחַת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם:

ב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּהוֹלֵךְ לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל אִם (חָסֵר) :

עַד כַּאן מָצָאנוּ:

בְּאֵיזֶה כֵּלִים מֻתָּר לָצֵאת בְּשַׁבָּת וּבְאֵיזֶה מֵהֶם אֲסוּרִים וּבוֹ ס"ג סְעִיפִים:

אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה סְתָם "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", וְלֹא נִתְפָּרֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה עֲשִׂיָּה נִקְרֵאת מְלָאכָה וְאֵיזֶה עֲשִׂיָּה אֵינָהּ נִקְרֵאת מְלָאכָה, וּמִצַּד הַסְּבָרָא שֶׁהַהוֹצָאָה וְהַהַכְנָסָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אֵינָהּ נִקְרֵאת בְּשֵׁם מְלָאכָה כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן מִמַּה שֶּׁסָּמְכָה תּוֹרָה פָּרָשַׁת שַׁבָּת לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לִלְמוֹד שֶׁאֵין מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, מִכַּאן אָנוּ לוֹמְדִים שֶׁכָּל מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה חֲשׁוּבָה בַּמִּשְׁכָּן נִקְרֵאת מְלָאכָה לְעִנְיַן שַׁבָּת, וְהַהוֹצָאָה הָיְתָה גַם כֵּן מְלָאכָה חֲשׁוּבָה בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁנֶּאֱמַר "אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא", הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַהֲבָאָה שֶׁהָיוּ מְבִיאִין מִבֵּיתָם שֶׁהוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד אֶל מֹשֶׁה הָעוֹמֵד בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה שֶׁהִיא רְשׁוּת הָרַבִּים — נִקְרֵאת הֲבָאָה זוֹ מְלָאכָה.

וּמִנְיַן כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּשְׁכָּן הֵן ל"ט, וְהֵן נִקְרָאוֹת "אֲבוֹת מְלָאכוֹת", שֶׁיֵּשׁ עוֹד תּוֹלָדוֹת, שֶׁלָּמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁלֹּא אוֹתָן הַמְּלָאכוֹת בִּלְבָד שֶׁהָיוּ בַּמִּשְׁכָּן נִקְרְאוּ מְלָאכוֹת, אֶלָּא כָּל מְלָאכָה הַדּוֹמָה לִמְלָאכָה שֶׁהָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן הִיא נִקְרֵאת גַּם כֵּן בְּשֵׁם מְלָאכָה כְּמוֹתָהּ, וַהֲרֵי הִיא בִּכְלַל "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", כְּגוֹן הַכְנָסָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד הִיא תּוֹלֶדֶת הַהוֹצָאָה מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים (שֶׁהִיא דוֹמָה לָהּ מַמָּשׁ[)].

וַאֲפִלּוּ כָּל מְלָאכָה הַדּוֹמָה בְּמִקְצָת לִמְלָאכָה שֶׁהָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן — הֲרֵי הִיא תּוֹלַדְתָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה לָהּ מַמָּשׁ, כְּגוֹן הַטּוֹחֵן הוּא אַב מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן בִּשְׁחִיקַת סַמְמָנֵי הַצֶּבַע, וְהַמְחַתֵּךְ הַיָּרָק דַּק דַּק הוּא תּוֹלֶדֶת הַטּוֹחֵן, שֶׁהַטּוֹחֵן לוֹקֵחַ גּוּף אֶחָד וּמְחַלְּקוֹ לְגוּפִים דַּקִּים הַרְבֵּה, וְכָל הָעוֹשֶׂה דָבָר הַדּוֹמֶה לָזֶה הִיא תּוֹלֶדֶת הַטּוֹחֵן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה לוֹ לְגַמְרֵי, שֶׁהַטּוֹחֵן מְשַׁנֶּה אֶת גּוּף הָרִאשׁוֹן לְגַמְרֵי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמְחַתֵּךְ, אַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְדוֹמֶה לוֹ בְּהֵעָשׂוֹתָהּ גּוּפִים רַבִּים מִגּוּף אֶחָד — הֲרֵי זוֹ תּוֹלַדְתּוֹ. וְכֵן יֵשׁ בִּשְׁאָר כָּל הַמְּלָאכוֹת.

(וּמִתּוֹךְ הַצָּעָה זוֹ יִתְבָּאֵר לְךָ טַעַם כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם אֲסוּרִים בְּשַׁבָּת מִן הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּמְקוֹמוֹ):

Complément au début du siman

Comment doit être la marche pendant Chabbat, en quels endroits il ne marchera pas, avec quels kelim ou objets il sortira et avec lesquels il ne sortira pas, et si ses vêtements furent trempés :

1. « Si tu retiens ton pied à cause de Chabbat…, et tu l'honoreras en ne faisant pas tes propres affaires… » — que ta marche pendant Chabbat ne soit pas comme ta marche en semaine. C'est pourquoi il est interdit de courir pendant Chabbat, ou de sauter — c'est-à-dire de soulever les deux pieds en une seule fois —, ou de bondir — c'est-à-dire de soulever le second pied avant de poser le premier —, ou de faire un grand pas (pessia gassa) — c'est-à-dire un pas qui dépasse une amma de la pointe d'un orteil à la pointe de l'autre, si l'on peut faire moins (c'est-à-dire s'il n'y a pas de boue, de fange ou de canal d'eau), comme cela sera expliqué.

Et même en semaine il ne faut pas faire un grand pas, car cela retire un cinq-centième de la lumière des yeux de l'homme :

2. Dans quel cas ? Pour qui se déplace pour ses affaires profanes, mais si (manque) :

Jusqu'ici nous avons trouvé :

Avec quels kelim il est permis de sortir pendant Chabbat et avec lesquels il est interdit, et il y a en cela 63 seifim :

Bien que la Torah dise sans précision « tu ne feras aucune melakha », sans expliciter quelle action est appelée melakha et laquelle ne l'est pas, et que la raison ne permettrait pas de qualifier d'melakha le transfert d'un domaine à un autre (hotzaa et hakhnassa), néanmoins, du fait que la Torah a juxtaposé la parchat Chabbat à la melekhet ha-michkan — pour enseigner que la melekhet ha-michkan ne repousse pas le Chabbat —, nous apprenons que toute melakha importante au michkan est appelée melakha pour Chabbat. Or la hotzaa était aussi une melakha importante au michkan, comme il est dit : « Que l'homme et la femme ne fassent plus de travail pour la terouma du sanctuaire — et le peuple cessa d'apporter ». On apprend donc que ce qu'ils apportaient depuis leurs maisons — qui sont réchout hayahid — à Moïse qui se tenait au camp lévitique — qui est réchout harabim — est appelé melakha.

Le nombre total des melakhot qui étaient au michkan est de 39, et elles sont appelées avot melakhot, car il y a aussi des toladot. Ils ont reçu par tradition orale que non seulement ces melakhot-là qui étaient au michkan sont appelées melakhot, mais toute melakha semblable à une melakha qui était au michkan est également appelée melakha, et elle est incluse dans « tu ne feras aucune melakha » — par exemple, la hakhnassa de réchout harabim à réchout hayahid est tolada de la hotzaa de réchout hayahid à réchout harabim (car elle est exactement semblable).

Et même toute melakha qui ressemble en partie à une melakha du michkan est sa tolada, même si elle ne lui ressemble pas exactement — comme par exemple : tohen (moudre) est un av melakha qui était au michkan dans le broyage des plantes tinctoriales ; et celui qui coupe le légume très finement est tolada de tohen, car tohen prend un seul corps et le divise en de nombreux corps fins ; et tout ce qui ressemble à cela est tolada de tohen, bien que ce ne soit pas tout à fait identique (car tohen change complètement le premier corps, tandis que celui qui coupe ne le fait pas), néanmoins comme cela lui ressemble en ce qu'on obtient plusieurs corps à partir d'un seul — c'est sa tolada. Et il en va de même pour toutes les autres melakhot.

(À partir de cette introduction t'apparaîtra la raison de toutes les choses qu'ils ont dites interdites pendant Chabbat de la Torah, comme cela sera expliqué chacune à sa place) :

סעיף ב כָּל הַמְּלָאכוֹת כֻּלָּן אֵינָן אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹתָן בְּשַׁבָּת כְּדַרְכָּן…

כָּל הַמְּלָאכוֹת כֻּלָּן אֵינָן אֲסוּרִין בְּשַׁבָּת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹתָן בְּשַׁבָּת כְּדַרְכָּן שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָן בְּחֹל, אֲבָל אִם עוֹשֶׂה אוֹתָן בְּשִׁנּוּי מִדֶּרֶךְ הַחֹל, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּחֹל לְעוֹלָם לַעֲשׂוֹתָן כֵּן מְלָאכָה זוֹ — פָּטוּר מִן הַתּוֹרָה.

אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁמָּא יָבֹא לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדַרְכָּהּ בְּחֹל. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיא חֵפֶץ לְאַחַר יָדוֹ, אוֹ בְּרַגְלָיו, אוֹ בְּפִיו, אוֹ בֵּין אַצִּילֵי יָדָיו, אוֹ בְּמִנְעָלוֹ, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה שֶׁאֵינָן דֶּרֶךְ לְהוֹצִיא כֵּן בְּחֹל — הֲרֵי זֶה פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר.

וְאוֹכְלִין שֶׁהוֹצִיאָן בְּפִיו — חַיָּב, שֶׁזֶּה גַם כֵּן דֶּרֶךְ הוֹצָאָתָן בְּחֹל.

וְכָל דָּבָר אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן הוֹצִיאוֹ דֶּרֶךְ מַשּׂוֹי, אֲבָל אִם הוֹצִיאָן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ שֶׁלְּבָשׁוֹ וְהוֹצִיאוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא לְבָשׁוֹ אֶלָּא תְּלָאוֹ בְּמַלְבּוּשָׁיו לְתַכְשִׁיט, אוֹ שֶׁתְּלָאוֹ בְּאֶחֶד מֵאֵיבָרָיו לְתַכְשִׁיט, אַף עַל פִּי שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיאוֹ כֵּן בְּחֹל — פָּטוּר מִן הַתּוֹרָה.

וְיֵשׁ מֵהֶם דְּבָרִים שֶׁמֻּתָּרִים אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְיֵשׁ מֵהֶם דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְאִשָּׁה וְלֹא לְאִישׁ, וְהֵם כָּל תַּכְשִׁיט שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לְשָׁלְפָהּ מִמֶּנָּה לְהַרְאוֹת נוֹיָהּ לַחֲבֶרְתָּהּ כְּדֶרֶךְ הַנָּשִׁים. וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲסוּרִים אַף לְאִישׁ, וְהֵם כָּל תַּכְשִׁיט שֶׁהוּא רָפוּי עָלָיו, שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לִפּוֹל מֵעָלָיו מֵאֵלָיו, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

Toutes les melakhot, sans exception, ne sont interdites pendant Chabbat de la Torah que lorsqu'on les accomplit pendant Chabbat kedarkan — c'est-à-dire comme on les fait en semaine ; mais si on les accomplit be-chinouï (de manière inhabituelle), d'une manière dont on n'a jamais l'habitude en semaine — il est exempt de la Torah.

Mais il est interdit de le faire mi-divré sofrim, de peur qu'on n'en vienne à les accomplir kedarkan en semaine. Par exemple : s'il a sorti un objet par le revers de sa main, ou avec ses pieds, ou dans sa bouche, ou entre ses coudes, ou dans son soulier, et tout ce qui leur est semblable, qui ne sont pas la manière de sortir en semaine — il est patour mais cela reste interdit.

Mais des aliments qu'on aurait sortis dans sa bouche — il est hayav, car c'est aussi leur manière habituelle de les sortir en semaine.

Et toute chose, on n'est hayav que si on l'a sortie en tant que charge (derekh masoui) ; mais si on l'a sortie en tant que vêtement (derekh malbouch) qu'on a revêtu et sorti, ou même qu'on ne l'a pas revêtu mais suspendu à ses vêtements comme tachshit, ou qu'on l'a suspendu à l'un de ses membres comme tachshit, même si l'usage est de le porter ainsi en semaine — il est exempt de la Torah.

Et il en est certains qui sont permis même mi-divré sofrim. Et il en est qui sont interdits mi-divré sofrim à la femme et non à l'homme : il s'agit de tout tachshit qu'elle peut détacher pour en montrer la beauté à sa compagne, comme c'est l'usage des femmes. Et il en est qui sont interdits aussi à l'homme : il s'agit de tout tachshit qui est lâche sur lui, susceptible de tomber facilement de lui-même, comme cela sera expliqué :

סעיף ג וְכָל דָּבָר שֶׁאוֹחֲזוֹ בְּיָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ — חַיָּב עָלָיו בְּכָל עִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט…

וְכָל דָּבָר שֶׁאוֹחֲזוֹ בְּיָדוֹ וְהוֹצִיאוֹ — חַיָּב עָלָיו בְּכָל עִנְיָן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט אוֹ מַלְבּוּשׁ שֶׁדֶּרֶךְ לְלָבְשׁוֹ אוֹ לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ בְּאֶחָד מֵאֵיבָרָיו, מִכָּל מָקוֹם דֶּרֶךְ הוּא גַּם כֵּן לְהוֹצִיאוֹ בְּיָדוֹ לִפְעָמִים.

וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא אֲחָזָן בְּיָדוֹ אֶלָּא תְּלָאָן בְּמַלְבּוּשָׁיו אוֹ בְּאֶחֶד מֵאֵיבָרָיו — חַיָּב עֲלֵיהֶם אִם דֶּרֶךְ לְהוֹצִיאָן כֵּן בְּחֹל לִפְעָמִים, כְּגוֹן אִישׁ הַיּוֹצֵא בְּסַיִף הַחֲגוּרָה לוֹ בְּמָתְנָיו, אוֹ בְּקֶשֶׁת אוֹ בְּמָגֵן אוֹ בְּרֹמַח הַתְּלוּיִין עָלָיו בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָן שָׁם בְּחֹל לִפְעָמִים — הֲרֵי זֶה חַיָּב, כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאָן כְּדֶרֶךְ הוֹצָאָתָן בְּחֹל, וְהֵן אֵינָן לֹא מַלְבּוּשׁ וְלֹא תַּכְשִׁיט, שֶׁאִם הָיוּ תַּכְשִׁיט לֹא הָיוּ בְּטֵלִין לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וְגוֹ'".

אֲבָל אִם יָצָא לָבוּשׁ בְּשִׁרְיוֹן, אוֹ בְּכוֹבַע שֶׁל בַּרְזֶל, אוֹ בְּאַנְפְּלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָעֲשׂוּיוֹת לְמִלְחָמָה, הוֹאִיל וְהֵן דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ — הֲרֵי זֶה פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִשּׁוּם שֶׁנִּרְאֶה כְּיוֹצֵא לְמִלְחָמָה בְּשַׁבָּת.

וְכֵן אִם יָצָא לָבוּשׁ בִּתְפִלִּין — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲפִלּוּ אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין אִסּוּר בִּלְבִישָׁתָן מִשּׁוּם "בַּל תּוֹסִיף", כְּגוֹן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְשֵׁם מִצְוַת תְּפִלִּין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן כ"ט וְל"א, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לָצֵאת בָּהֶן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לִכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא וִיסִירֵן מֵעָלָיו וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֵן בְּיָדוֹ ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד כְּדֵי לְהַצְנִיעָן.

וְכֵן לֹא יֵצֵא אָדָם קָטָן בְּמִנְעָל שֶׁהוּא גָדוֹל מִמִּדַּת רַגְלָיו, שֶׁמָּא יִפּוֹל מֵעַל רַגְלוֹ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ. אֲבָל יוֹצֵא הוּא בְּחָלוּק גָּדוֹל, שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִפּוֹל מֵעָלָיו. וְכֵן לֹא יֵצֵא אָדָם בְּמִנְעָל אֶחָד בְּרַגְלוֹ אַחַת וְרַגְלוֹ הַשֵּׁנִית בְּלִי מִנְעָל, כִּי שֶׁמָּא יִשְׂחֲקוּ עָלָיו עַל שֶׁהוֹלֵךְ בְּמִנְעָל אֶחָד וִיסִירֶנּוּ מֵעַל רַגְלוֹ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מַכָּה בְּרַגְלוֹ הַשְּׁנִיָּה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִנְעוֹל בָּהּ מִנְעָל — מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בְּמִנְעָל שֶׁבְּרַגְלוֹ הָאַחַת שֶׁאֵין בָּהּ מַכָּה, שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשְׂחֲקוּ עָלָיו, לְפִי שֶׁמַּכָּתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִנְעוֹל בָּהּ (וְכָל אִסּוּרִים שֶׁנִּתְבָּאֲרוּ וְשֶׁיִּתְבָּאֲרוּ בְּסִמָּן זֶה, אִם אֲסוּרִים גַּם כֵּן בֶּחָצֵר וּבַבַּיִת — יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג):

Et toute chose qu'il tient dans sa main et qu'il sort — il en est hayav dans tous les cas, même si c'est un tachshit ou un malbouch qu'on a l'habitude de porter ou par lequel on se pare sur l'un de ses membres ; en tout état de cause, il est aussi l'usage de le sortir parfois à la main.

Et il y a des choses dont on est hayav même s'il ne les a pas saisies à la main mais simplement suspendues à ses vêtements ou à l'un de ses membres, si l'usage est de les sortir ainsi en semaine parfois : par exemple, un homme qui sort avec une épée (sayif) ceinte à ses reins, ou avec un arc, un bouclier ou une lance suspendus à lui à l'endroit où l'on a l'habitude de les suspendre en semaine — il est hayav, puisqu'il les a sortis comme on les sort habituellement en semaine. Et ce ne sont ni malbouch ni tachshit, car s'ils étaient tachshit ils ne seraient pas abolis à l'avenir, comme il est dit « et ils transformeront leurs épées en socs de charrue ».

Mais s'il sort revêtu d'une cuirasse, ou d'un casque de fer, ou de chaussons de fer destinés à la guerre — puisque c'est derekh malbouch, il est exempt, mais c'est interdit mi-divré sofrim, parce qu'il apparaît comme sortant à la guerre pendant Chabbat.

De même s'il est sorti portant tefillin — il est exempt, mais c'est interdit mi-divré sofrim, même dans un cas où il n'y a pas d'interdiction de les porter à titre de bal tossif, par exemple s'il n'a pas l'intention de la mitsva des tefillin, comme cela a été expliqué aux simanim 29 et 31 ; en tout état de cause, il est interdit de sortir avec eux mi-divré sofrim, par décret, de peur qu'il n'ait besoin d'entrer aux toilettes et qu'il les ôte de lui, puis oublie et les porte à la main quatre amot en réchout harabim, ou de réchout harabim à réchout hayahid pour les ranger.

De même, un petit adulte ne sortira pas avec un soulier plus grand que la mesure de son pied, de peur qu'il ne lui tombe du pied et qu'il oublie et le porte à la main. Mais il peut sortir avec une grande tunique, car il n'y a pas à craindre qu'elle ne lui tombe.

De même, un homme ne sortira pas avec un soulier à un pied seulement et l'autre pied sans soulier, parce qu'on pourrait se moquer de lui de marcher avec un seul soulier, et il l'ôterait et oublierait et le porterait à la main. Mais s'il a une plaie à l'autre pied qui l'empêche d'y enfiler un soulier — il lui est permis de sortir avec le soulier au pied sain, car il n'y a pas à craindre qu'on se moque de lui, sa plaie attestant qu'il ne peut pas y enfiler de soulier (et quant à savoir si tous ces interdits expliqués et à expliquer dans ce siman s'appliquent également dans la cour et la maison — cela sera expliqué au siman 303) :

סעיף ד לֹא יֵצֵא אָדָם, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, בְּמַחַט, בֵּין נְקוּבָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, הַתְּחוּבָה…

לֹא יֵצֵא אָדָם, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, בְּמַחַט, בֵּין נְקוּבָה בֵּין שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ בְּאוֹתָן מְקוֹמוֹת שֶׁבְּבִגְדּוֹ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְעוֹלָם לְתָחֳבָהּ שָׁם בְּחֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זֶה הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

אֲבָל אִישׁ שֶׁיָּצָא בְּמַחַט הַנְּקוּבָה הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ לְחַבֵּר קְצוֹתָיו, כְּגוֹן מַפְתְּחֵי חֲלוּקוֹ, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה מֵהַמְּקוֹמוֹת שֶׁבְּבִגְדּוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְחוֹב שָׁם מַחַט בְּחֹל, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ הַלְּבִישָׁה — חַיָּב חַטָּאת, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִתְחוֹב שָׁם מַחַט הַנְּקוּבָה אֶלָּא מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה, וְזֶה שֶׁתָּחַב מַחַט נְקוּבָה — מַשּׂוֹי הוּא לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹ לִלְבִישָׁתוֹ, שֶׁאֵין אָדָם רַשַּׁאי לָצֵאת עִם כָּל חֲפָצִים הַצְּרִיכִים לוֹ כְּשֶׁאֵינָן לֹא תַּכְשִׁיט וְלֹא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ.

(וְאֵין זוֹ נִקְרֵאת הוֹצָאָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ, לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים בְּחֹל כְּשֶׁרוֹצֶה לְהוֹלִיךְ מַחַט הַנְּקוּבָה לְאֵיזֶה מָקוֹם תּוֹחֲבָהּ לִפְעָמִים בְּבִגְדּוֹ בְּהַמְּקוֹמוֹת שֶׁתּוֹחֲבִין מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה וּמוֹלִיכָהּ כָּךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עַד הַמָּקוֹם שֶׁהוּא חָפֵץ), וּלְפִיכָךְ הֲרֵי זוֹ הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ וְחַיָּב עָלֶיהָ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵינָהּ תְּחוּבָה לוֹ לְצֹרֶךְ לְבִישָׁתוֹ, רַק תְּחוּבָה בְּהַמְּקוֹמוֹת שֶׁבְּבִגְדּוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְחוֹב בָּהֶם מַחַט בְּחֹל לִפְעָמִים כְּשֶׁמּוֹלִיכָהּ לְאֵיזֶה מָקוֹם:

L'on ne sortira pas, homme ou femme, avec une aiguille — qu'elle soit percée d'un chas ou non — fichée à son vêtement, dans des endroits où l'usage n'est jamais de la ficher en semaine ; même si ce n'est pas hotzaa kedarkah, c'est néanmoins interdit mi-divré sofrim.

Mais un homme qui sortirait avec une aiguille percée fichée à son vêtement pour en attacher les extrémités — par exemple aux fermoirs de sa tunique, ou aux endroits semblables de son vêtement où l'usage est de ficher une aiguille en semaine —, bien que ce soit pour le besoin de la levicha, il est hayav hatat : car l'usage n'est pas de ficher là une aiguille percée mais une non percée, et cette aiguille qu'il y a fichée — elle est pour lui une charge (masoui), bien qu'elle lui soit nécessaire pour son habillement, car l'homme n'a pas le droit de sortir avec tout objet qui lui est nécessaire dès lors que ce n'est ni tachshit ni derekh malbouch.

(Et ce n'est pas appelé hotzaa faite de manière inhabituelle, parce que parfois en semaine, quand il veut transporter une aiguille percée quelque part, il la fiche aussi dans son vêtement aux endroits où l'on fiche les aiguilles non percées, et la transporte ainsi en réchout harabim jusqu'à l'endroit voulu.) C'est donc hotzaa kedarkah et il en est hayav. Et à plus forte raison si elle n'est pas fichée pour les besoins de son habillement, mais simplement plantée aux endroits du vêtement où l'usage est de ficher une aiguille en semaine, parfois, quand on la transporte quelque part :

סעיף ה אֲבָל מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה הַתְּחוּבָה בְּבִגְדּוֹ אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לִתְחוֹב בָּהֶם…

אֲבָל מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה הַתְּחוּבָה בְּבִגְדּוֹ אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לִתְחוֹב בָּהֶם בְּחֹל — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּחַט זוֹ הוֹאִיל וְדַרְכָּהּ לְשַׁמֵּשׁ בְּאוֹתָן הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבַּבֶּגֶד לְצֹרֶךְ הַלְּבִישָׁה — הֲרֵי הִיא כְּבֵית יָד לְאוֹתָן מְקוֹמוֹת, וְתוֹרַת מַלְבּוּשׁ עָלֶיהָ.

וּמִכָּל מָקוֹם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לָצֵאת בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁרֹאשָׁהּ הָעָב שֶׁאֵינוֹ נָקוּב יֵשׁ עָלָיו תּוֹרַת תַּכְשִׁיט, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשְׁלְפֶנּוּ מִבִּגְדּוֹ לְהַרְאוֹת נוֹיָהּ לַאֲחֵרִים וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ. וְאַף אִם אֵין עָלָיו תּוֹרַת תַּכְשִׁיט כְּלָל — אֵין לְהָקֵל, לְפִי שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאִישׁ הַיּוֹצֵא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה הַתְּחוּבָה בְּבִגְדּוֹ לְצֹרֶךְ הַלְּבִישָׁה — הֲרֵי זֶה חַיָּב.

(וְאַף לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה אֵין לְהַתִּיר בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ תּוֹרַת תַּכְשִׁיט כְּלָל אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁדֶּרֶךְ הָאֲנָשִׁים לִתְחוֹב מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה בְּבִגְדֵיהֶם לְצֹרֶךְ הַלְּבִישָׁה, שֶׁנַּעֲשֵׂית מַחַט זוֹ לָהֶם כְּבֵית יָד לְבִגְדֵיהֶם, הוֹאִיל וְדַרְכָּהּ לְשַׁמֵּשׁ לְצֹרֶךְ לְבִישָׁתָם. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁאֵין דַּרְכָּם בְּכָךְ, אִם הִיא תְּחוּבָה בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ לְתָחֳבָהּ בּוֹ בְּחֹל לִפְעָמִים כְּשֶׁרוֹצֶה לְהוֹלִיכָהּ לְאֵיזֶה מָקוֹם — חַיָּב, וְאִם לָאו — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּשְׁאָר כָּל הוֹצָאָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּה בְּחֹל).

וְכָל זֶה בְּאִישׁ, אֲבָל דִּין הָאִשָּׁה בְּמַחַט הַנְּקוּבָה וְשֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה — יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג:

Mais une aiguille non percée fichée à son vêtement même dans les endroits où l'usage est de la ficher en semaine — il est patour, parce que cette aiguille, son usage étant de servir à ces endroits du vêtement pour le besoin de la levicha — elle est comme une « manche » pour ces endroits, et la qualification de malbouch lui est conférée. Néanmoins c'est interdit mi-divré sofrim, et l'on s'est étendu là-dessus :

סעיף ו טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם הִיא מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִישׁ וְלֹא מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִשָּׁה, וְטַבַּעַת…

טַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם הִיא מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִישׁ וְלֹא מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִשָּׁה, וְטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם הִיא מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִשָּׁה וְלֹא מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִישׁ. וּלְפִיכָךְ, הָאִישׁ שֶׁיָּצָא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ — חַיָּב, שֶׁמַּשּׂוֹי הוּא לוֹ, וְאֵין זוֹ הוֹצָאָה שֶׁלֹּא כְדַרְכָּהּ, לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים נוֹתֶנֶת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ טַבַּעְתָּהּ שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁיּוֹלִיכֶנָּה לָאוּמָן לְתַקְּנָהּ וְהוּא מֵשִׂים אוֹתָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל אוּמָן, נִמְצָא שֶׁדֶּרֶךְ הוֹצָאָה הִיא אַף לְאִישׁ לִפְעָמִים לְהוֹצִיא טַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם בְּאֶצְבָּעוֹ, וְכֵיוָן שֶׁאֵינָהּ תַּכְשִׁיט לוֹ — חַיָּב עָלֶיהָ.

אֲבָל אִם יָצָא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט לוֹ — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁלְפֶנָּה מֵאֶצְבָּעוֹ לְהַרְאוֹת נוֹיָהּ לַאֲחֵרִים וְאַחַר כָּךְ יִשְׁכַּח וִיבִיאֶנָּה בְּיָדוֹ.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא גָזְרוּ גְּזֵרָה זוֹ אֶלָּא בְּנָשִׁים, לְפִי שֶׁהֵן שַׁחֲצָנִיּוֹת וְדַרְכָּן בְּכָךְ לְהַרְאוֹת נוֹי תַּכְשִׁיטֵיהֶן זוֹ לְזוֹ, אֲבָל אִישׁ אֵינוֹ שַׁחַץ וְאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ, וְלָכֵן מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהִיא תַּכְשִׁיט לוֹ, וְכֵן בִּשְׁאָר תַּכְשִׁיטָיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מְחֻבָּרִים לִכְסוּתוֹ שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְשָׁלְפָם וְלִטְּלָם בְּיָדוֹ לְהַרְאוֹתָם לַאֲחֵרִים — אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶה, הוֹאִיל וְאֵין דַּרְכּוֹ בְּכָךְ. וְכֵן עִקָּר.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִינֵי תַכְשִׁיטִין הַדּוֹמִין לְטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם שֶׁהִיא תַּכְשִׁיט לְאִישׁ וְלֹא לְאִשָּׁה, וְכֵן כָּל מִינֵי תַכְשִׁיטִין שֶׁהֵם תַּכְשִׁיטִין לְאִישׁ וְלֹא לְאִשָּׁה, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָאִשָּׁה לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶם כְּלָל, אֲבָל מִינֵי תַכְשִׁיטִים שֶׁהֵם תַּכְשִׁיט לְאִישׁ וּלְאִשָּׁה, שֶׁגַּם הַנָּשִׁים דַּרְכָּן לְהִתְקַשֵּׁט בְּתַכְשִׁיטִין הַלָּלוּ, כְּגוֹן מַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהּ — הֲרֵי הֵם אֲסוּרִים אַף לַאֲנָשִׁים לְדִבְרֵי הַכֹּל, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בְּאִסּוּר מִין תַּכְשִׁיט אֶחָד בֵּין אֲנָשִׁים לְנָשִׁים.

(וּלְפִיכָךְ, אַף בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁנָּהֲגוּ הָאֲנָשִׁים לְהִתְקַשֵּׁט בְּחֹל אַף בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם, וַהֲרֵי הוּא עַכְשָׁו לָהֶם תַּכְשִׁיט וְלֹא מַשּׂוֹי — אַף עַל פִּי כֵן אֲסוּרִים לָצֵאת בָּהּ בְּשַׁבָּת, הוֹאִיל וְהוּא תַּכְשִׁיט גַּם כֵּן לְנָשִׁים. וּלְפִי זֶה אַף בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם אֵין לָצֵאת בִּזְמַן הַזֶּה, שֶׁהַנָּשִׁים נָהֲגוּ גַם כֵּן לְהִתְקַשֵּׁט אַף בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן חוֹתָם, וַהֲרֵי הֵן תַּכְשִׁיט לְאִישׁ וּלְאִשָּׁה. אֶלָּא שֶׁעַכְשָׁו נָהֲגוּ הֶתֵּר אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּכָל הַטַּבָּעוֹת, וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג, עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם[)]:

Une bague avec sceau (hotam) fait partie des tachshité ha-ish et non des tachshité ha-icha ; et une bague sans sceau fait partie des tachshité ha-icha et non des tachshité ha-ish. Par conséquent, un homme qui est sorti avec une bague sans sceau qu'il portait au doigt — il est hayav, car elle est pour lui une masoui, n'étant pas son tachshit. Et il n'y a pas non plus à dire qu'elle est pour lui tachshit du fait qu'il porte la bague de sa femme à son doigt pour la lui garder : car puisqu'elle n'est pas son tachshit, elle ne lui sert qu'à la garder, et pour cela il est hayav.

Et de même, une femme qui est sortie avec une bague à sceau qu'elle portait au doigt — elle est hayava, et c'est une masoui pour elle. Et tout cela n'est dit que pour réchout harabim, mais pour karmélit — comme cela sera expliqué au siman 303 :

סעיף ז טַבַּעַת שֶׁקָּבוּעַ בָּהּ אֶבֶן חֲלָקָה, אוֹ אֲפִלּוּ כְּתוּבִין בָּהּ אוֹתִיּוֹת עַל הָאֶבֶן אוֹ עַל…

טַבַּעַת שֶׁקָּבוּעַ בָּהּ אֶבֶן חֲלָקָה, אוֹ אֲפִלּוּ כְּתוּבִין בָּהּ אוֹתִיּוֹת עַל הָאֶבֶן אוֹ עַל הַטַּבַּעַת — אֵין זֶה נִקְרָא חוֹתָם, שֶׁלֹּא נִקְרָא חוֹתָם אֶלָּא אִם כֵּן חֲקוּקִים בָּהּ אוֹתִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת, כְּדֵי שֶׁאִם יַחְתְּמוּהָ עַל הַשַּׁעֲוָה יִהְיוּ עַל הַשַּׁעֲוָה אוֹתִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת בּוֹלְטוֹת, וְכֵן אִם בּוֹלְטִין בָּהּ אוֹתִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת שֶׁאִם יַחְתְּמֶנָּה עַל הַשַּׁעֲוָה יִהְיוּ עַל הַשַּׁעֲוָה אוֹתִיּוֹת אוֹ צוּרוֹת שׁוֹקְעוֹת, כָּל זֶה נִקְרָא חוֹתָם.

וּמֻתָּר לְאִישׁ לָצֵאת בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם זֶה (אִם אֵין דֶּרֶךְ הַנָּשִׁים לְהִתְקַשֵּׁט בָּהּ). וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹלֵט בַּחוֹתֶמֶת צוּרַת אָדָם שְׁלֵמָה, אוֹ שְׁאָר צוּרוֹת הָאֲסוּרוֹת אֲפִלּוּ בְּחֹל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן קמ"א:

Une bague qui porte enchâssée une pierre lisse, ou même sur laquelle sont gravées des lettres sur la pierre ou sur l'anneau lui-même — cela n'est pas appelé hotam ; on n'appelle hotam que si y sont gravées des lettres ou des formes en creux, de telle façon que si on l'imprimait sur la cire, on verrait sur la cire des lettres ou des formes en relief. Mais une bague dont les lettres ou les formes sont gravées en relief (de sorte qu'à l'impression elles s'imprimeraient en creux) — n'est pas appelée hotam à cet égard. Et de même tout ce qui est semblable :

סעיף ח דָּבָר הֶעָשׂוּי לְתַכְשִׁיט וְגַם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, כְּגוֹן מַפְתֵּחוֹת נָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף כְּמִין…

דָּבָר הֶעָשׂוּי לְתַכְשִׁיט וְגַם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, כְּגוֹן מַפְתֵּחוֹת נָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף כְּמִין תַּכְשִׁיט, אַף עַל פִּי שֶׁתְּלָאָן בְּשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁבְּצַוָּארוֹ אוֹ בַּחֲגוֹרָתוֹ אוֹ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁבִּבְגָדָיו כְּדֵי לְהִתְקַשֵּׁט בָּהֶן בִּלְבָד — אָסוּר לָצֵאת בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהָרוֹאֶה יֹאמַר שֶׁלְּצֹרֶךְ תַּשְׁמִישׁ הוּא מוֹצִיאָן וְלֹא כְּדֵי לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ כְּלָל.

וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וּמַתִּירִין בְּמַפְתֵּחוֹת שֶׁל כֶּסֶף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת מַפְתֵּחוֹת שֶׁל כֶּסֶף — הֲרֵי עִקַּר עֲשִׂיָּתָן מִשּׁוּם תַּכְשִׁיט. וְאַף שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ גַּם כֵּן, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעִקָּרוֹ לְתַכְשִׁיט עָשׂוּי לוֹ — אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּמַשּׂוֹי, וּמֻתָּר לָצֵאת בּוֹ. וְכֵן הַמִּנְהָג בְּמִקְצָת מְדִינוֹת אֵלּוּ.

וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָחוּשׁ בּוֹ שֶׁמָּא יִפְסוֹק וְיִפּוֹל לָאָרֶץ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְגַם שֶׁיְּהֵא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לְשָׁלְפָהּ מִשָּׁם לְהַרְאוֹתָהּ לְחַבְרוֹתֶיהָ, אוֹ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְשָׁלְפָהּ מִשָּׁם, שֶׁיְּכוֹלָה לְהַרְאוֹתוֹ בְּעוֹדוֹ תָּלוּי שָׁם, שֶׁאִם לֹא כֵן אַף לְאִישׁ אָסוּר לָצֵאת בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהוּא תַּכְשִׁיט גַּם לְאִשָּׁה (וְעַיֵּן סִמָּן ש"ג שֶׁעַכְשָׁו נָהֲגוּ לְהָקֵל בְּתַכְשִׁיטִין).

אֲבָל אִם הוּא שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ שֶׁל נְחֹשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁתְּלָאוֹ שָׁם לְנוֹי כְּעֵין תַּכְשִׁיט — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְעוֹד שֶׁכֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ הוּא כֵּן לַעֲשׂוֹת הַמַּפְתֵּחַ מִבַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת — הֲרֵי עִקָּרוֹ נַעֲשֵׂית לְתַשְׁמִישׁ וּמַשּׂוֹי הוּא, וְאָסוּר לָצֵאת בּוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא מְחֻבָּר וְקָבוּעַ לְעוֹלָם בַּחֲגוֹרָה אוֹ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת מִבְּגָדָיו, אֲפִלּוּ הוּא קָבוּעַ שָׁם בְּחֹזֶק כָּל כָּךְ עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם לְעוֹלָם בְּלִי קִלְקוּל הַמָּקוֹם שֶׁהוּא קָבוּעַ בּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא עָשׂוּי לְתַשְׁמִישׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם לְאוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ שֶׁהוּא קָבוּעַ בּוֹ — אֵינוֹ בָטֵל לְגַבֵּי אוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הוֹצִיאוֹ בִּלְבַדּוֹ בְּלִי אוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְבּוּשׁ חָשׁוּב הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ — אֵינֶנּוּ טָפֵל לַמַּלְבּוּשׁ בִּשְׁבִיל כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵינֶנּוּ צֹרֶךְ הַמַּלְבּוּשׁ וְלֹא תַּשְׁמִישׁ הַמַּלְבּוּשׁ, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ יוֹצֵא בְּטַלִּית שֶׁאֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ שֶׁחַיָּב חַטָּאת מִטַּעַם זֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הוּא קָבוּעַ בְּרֹאשׁ הַחֲגוֹרָה וְעָשׂוּי (כְּעֵין זֶענְקִי"ל לַחֲגוֹר בּוֹ — יֵשׁ מַתִּירִים, לְפִי שֶׁאָז הוּא מְשַׁמֵּשׁ לְהַחֲגוֹרָה וּבָטֵל אֶצְלָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ שָׁם אֶלָּא בְּשַׁבָּת בִּלְבָד). וְכֵן נוֹהֲגִין בְּמִקְצָת מְדִינוֹת אֵלּוּ.

אֲבָל אִם הוּא קָבוּעַ בְּאֶמְצַע הַחֲגוֹרָה — אֵין שׁוּם הֶתֵּר בָּעוֹלָם, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שֶׁל כֶּסֶף, שֶׁאָז עִקָּרוֹ נַעֲשֵׂית לְתַכְשִׁיט. וְכֵן נְדָן שֶׁל כֶּסֶף שֶׁרְגִילִין לְהִתְקַשֵּׁט בּוֹ — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ.

וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהּ סַכִּין, וְכֵן תִּיק שֶׁל בָּתֵּי עֵינַיִם (שֶׁקּוֹרִין בְּרִילִי"ן) אַף שֶׁהוּא עָשׂוּי מִכֶּסֶף לְתַכְשִׁיט — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ כְּשֶׁהַבָּתֵּי עֵינַיִם בְּתוֹכוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הַסַּכְּין וְהַבָּתֵּי עֵינַיִם בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַנְּדָן וְהַתִּיק אַף עַל פִּי שֶׁהֵם שֶׁל כֶּסֶף, מִפְּנֵי שֶׁהַסַּכִּין וְהַבָּתֵּי עֵינַיִם הֵם עִקָּר, שֶׁהֲרֵי אֵין אוֹמְרִים "נַעֲשֶׂה סַכִּין לִנְדָן וּבָתֵּי עֵינַיִם לְתִיק", אֶלָּא "נַעֲשֶׂה נְדָן לְסַכִּין וְתִיק לְבָתֵּי עֵינַיִם":

Une chose qui est faite à la fois pour tachshit et pour servir — par exemple de jolies clefs d'argent en forme de tachshit —, même s'il les a suspendues à une chaînette à son cou ou à sa ceinture ou à d'autres endroits de ses vêtements seulement pour s'en parer — il est interdit de sortir avec, parce que puisqu'elles sont aussi faites pour s'en servir, c'est une masoui pour lui. Mais s'il s'agit d'une chose qui n'est faite que pour tachshit, et qu'elle est suspendue à ses vêtements ou à un de ses membres pour tachshit — il est permis de sortir avec ainsi qu'il sera expliqué :

סעיף ט לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחַט הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָן מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ שְׁאָר…

לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחַט הַתְּחוּבָה לוֹ בְּבִגְדּוֹ, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָן מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ שְׁאָר כָּל אָדָם לִתְחוֹב בָּהֶם לְעוֹלָם וְאַף הוּא אֵינוֹ תּוֹחֵב שָׁם אֶלָּא לְסִמָּן שֶׁיַּכִּירֶנּוּ כָּל רוֹאֵהוּ שֶׁהוּא חַיָּט. וְכֵן הַנַּגָּר שֶׁנּוֹתֵן קִיסָם בְּאָזְנוֹ לְסִמָּן, וְכֵן הַסּוֹרֵק שֶׁנּוֹתֵן מְשִׁיחָ[ה] בְּצַוָּארוֹ לְסִמָּן, וְכֵן כָּל שְׁאָר אוּמָנִים שֶׁנּוֹתְנִים דָּבָר מֵאוּמָנָתָם לְסִמָּן — לֹא יֵצְאוּ בָּהֶם בְּשַׁבָּת.

וְאִם יָצְאוּ — פְּטוּרִין, שֶׁאֵין זוֹ הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ, כֵּיוָן שֶׁשְּׁאָר כָּל אָדָם אֵינָן מוֹצִיאִין כֵּן, וְאַף הָאוּמָנִים אֵין דַּרְכָּם לְהוֹצִיא בְּעִנְיָן זֶה אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁרוֹצִים לְהַכְרִיז עַל עַצְמָם שֶׁהֵם אוּמָנִים וְלֹא בִּשְׁאָר פְּעָמִים:

Le tailleur ne sortira pas avec une aiguille fichée à son vêtement, même aux endroits où d'autres gens n'ont jamais l'usage de ficher une aiguille, et où lui-même ne la fiche que pour signaler à qui le voit qu'il est tailleur. De même le charpentier qui met un copeau à son oreille comme signe. Et de même celui qui teint à son cou des fils colorés comme signe — ils sont tous interdits de sortir ainsi en réchout harabim, car tout ce qui n'est qu'un signe ne devient pas tachshit, et n'est pas non plus derekh malbouch :

סעיף י לֹא יֵצֵא הַזָּב בְּכִיס שֶׁעוֹשֶׂה לְהַצִּילוֹ מִזִּיבָתוֹ שֶׁלֹּא יְטַנֵּף בָּהּ בְּגָדָיו. וְאִם יָצָא —…

לֹא יֵצֵא הַזָּב בְּכִיס שֶׁעוֹשֶׂה לְהַצִּילוֹ מִזִּיבָתוֹ שֶׁלֹּא יְטַנֵּף בָּהּ בְּגָדָיו. וְאִם יָצָא — חַיָּב לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ, אֲבָל לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ח — אַף זֶה פָּטוּר, לְפִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ כְּלָל לְגוּף הַכִּיס שֶׁמּוֹצִיאוֹ, וְאֵין לוֹ חֵפֶץ בְּגוּפוֹ אֶלָּא שֶׁיַּצִּילֶנּוּ מִזִּיבָתוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּשְׁאָר מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ.

וְכֵן אִשָּׁה נִדָּה הַמְקַשֶּׁרֶת בֶּגֶד לְפָנֶיהָ שֶׁלֹּא תְלַכְלֵךְ בְּגָדֶיהָ בְּדַם נִדּוֹתָהּ — אֲסוּרָה לָצֵאת בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא סִינָר עָשׂוּי כְּעֵין מַלְבּוּשׁ מִלְּפָנֶיהָ וּמִלְּאַחֲרֶיהָ, כְּמוֹ מִכְנָסַיִם שֶׁלּוֹבְשִׁים לִצְנִיעוּת. אֲבָל אִם הוּא מִלְּאַחֲרֶיהָ בִּלְבָד אֶלָּא שֶׁקּוֹשַׁרְתּוֹ בִּרְצוּעוֹת לְפָנֶיהָ — אֵין זֶה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, וְאָסוּר.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁמִּתְכַּוֶּנֶת בְּבֶגֶד זֶה לְהַצִּיל מִטִּינוּף בִּלְבָד, שֶׁאָז אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְמַלְבּוּשׁ אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּי כְּעֵין מַלְבּוּשׁ גָּמוּר, אֲבָל אִם מִתְכַּוֶּנֶת בּוֹ לְהַצִּיל גּוּפָהּ מִצַּעַר, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִפּוֹל הַדָּם עַל בְּשָׂרָהּ וְיִתְיַבֵּשׁ שָׁם וְנִמְצָא מְצַעֲרָהּ — הֲרֵי נַעֲשָׂה בֶּגֶד זֶה מַלְבּוּשׁ גָּמוּר כִּשְׁאָר מַלְבּוּשִׁים שֶׁהֵם עֲשׂוּיִים לַהֲגָנַת הַגּוּף, וּמֻתֶּרֶת לָצֵאת בּוֹ אַף שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי כְּעֵין מַלְבּוּשׁ גָּמוּר:

Le zav ne sortira pas avec une poche qu'il se fait pour la préserver de son écoulement, afin qu'il ne souille pas ses vêtements. Et s'il est sorti — il est hayav selon ceux qui disent qu'une melakha che-eina tzricha le-goufah est passible ; mais selon ceux qui disent qu'une melakha che-eina tzricha le-goufah en exempte, comme cela a été expliqué au siman 278 — il est exempt, parce qu'il ne sort avec cette poche que pour la préserver des souillures, et non parce qu'il a besoin de la poche elle-même, et que par conséquent c'est une melakha che-eina tzricha le-goufah. Mais en tout état de cause c'est interdit mi-divré sofrim :

סעיף יא אָסוּר לְאִשָּׁה לִתֵּן בֶּגֶד עַל צְעִיפָהּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים שֶׁלֹּא יְלַכְלְכוּ הַצָּעִיף, שֶׁכֵּיוָן…

אָסוּר לְאִשָּׁה לִתֵּן בֶּגֶד עַל צְעִיפָהּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים שֶׁלֹּא יְלַכְלְכוּ הַצָּעִיף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּתְכַּוֶּנֶת בּוֹ לְהַצִּיל מִטִּינוּף — אֵינוֹ נֶחְשָׁב מַלְבּוּשׁ.

אֲבָל אִם מִתְכַּוֶּנֶת שֶׁלֹּא יֵרְדוּ הַגְּשָׁמִים עַל בְּשָׂרָה וִיצַעֲרוּהָ — מֻתֶּרֶת לִפְרוֹס בֶּגֶד עַל רֹאשָׁהּ אַף עַל פִּי שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִצּוֹל הַצָּעִיף גַּם כֵּן מִטִּינוּף. וְאַף כְּשֶׁמִּתְכַּוֶּנֶת בּוֹ לְהַצִּיל מִטִּינוּף בִּלְבָד, אִם אֵינוֹ מֻנָּח עַל רֹאשָׁהּ בִּלְבָד אֶלָּא הִיא מִתְעַטֶּפֶת בּוֹ גַּם כֵּן רֹב גּוּפָהּ כְּדֶרֶךְ מַלְבּוּשׁ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּגֶד עָב וְגַס שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָהּ וְלֹא הָיְתָה מִתְעַטֶּפֶת בּוֹ בְּלֹא הַגְּשָׁמִים — מֻתֶּרֶת לָצֵאת בּוֹ, אֲפִלּוּ הוּא שַׂק וִירִיעָה וַחֲמִילָה (פֵּרוּשׁ מִינֵי בְּגָדִים גַּסִּים), וְכֵן בְּאִישׁ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לְאִישׁ לִתֵּן כּוֹבַע עַל גַּבֵּי כּוֹבַע שֶׁעַל רֹאשׁוֹ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, כֵּיוָן שֶׁהוּא דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיֶה עָמוֹק עַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

Il est interdit à la femme de poser un vêtement sur sa tseïf (foulard) à cause de la pluie, pour qu'elle ne soit pas souillée : puisqu'elle a l'intention de protéger des souillures, ce n'est pas considéré comme malbouch. Mais si elle a l'intention que la pluie ne tombe pas sur sa chair pour la mettre mal à l'aise — il lui est permis d'étendre un vêtement sur sa tête à titre de malbouch. Et l'usage est, dans les endroits où l'on a l'habitude d'aller la tête couverte d'un manteau, c'est derekh malbouch et c'est permis :

סעיף יב אֵין הַקִּטֵּעַ שֶׁנִּקְטְעוּ רַגְלָיו יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה כְּמִין דְּפוּס שֶׁל…

אֵין הַקִּטֵּעַ שֶׁנִּקְטְעוּ רַגְלָיו יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה כְּמִין דְּפוּס שֶׁל רֶגֶל וְחוֹקֵק בּוֹ מְעַט לָשׂוּם רֹאשׁ שׁוֹקוֹ בְּתוֹכוֹ, וְאֵין עוֹשֶׂה קַב זֶה כְּדֵי לְהַלֵּךְ בּוֹ, שֶׁהֲרֵי עַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ הוּא לְמַקְלוֹ, וּמֻתָּר לוֹ לָצֵאת בְּמַקְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, הוֹאִיל וְהוּא צֹרֶךְ הִלּוּכוֹ, אֶלָּא עֲשִׂיַּת קַב זֶה הוּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כַּחֲסַר רֶגֶל אֶלָּא נְכֵה רֶגֶל, לְפִיכָךְ כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ הִלּוּכוֹ — (הֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי) וְאָסוּר לָצֵאת בּוֹ.

(וְאַף שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו תּוֹרַת מַלְבּוּשׁ מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ וְלָצֵאת בּוֹ אַף שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְלָבְשׁוֹ לְצֹרֶךְ הֲלִיכָתוֹ אֶלָּא לְצֹרֶךְ אַחֵר, וְאִם כֵּן הוּא הַדִּין קַב זֶה שֶׁהוּא מִנְעָל שֶׁלּוֹ — לָמָּה לֹא יֵצֵא בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ הֲלִיכָתוֹ אֶלָּא לְהִתְחַפֵּשׂ בּוֹ שֶׁלֹּא יֵרָאֶה חֲסַר רֶגֶל? לְפִי שֶׁקַּב זֶה אֵין עָלָיו תּוֹרַת מִנְעָל כְּלָל, הוֹאִיל וְהוּא שֶׁל עֵץ, וְאֵין נִקְרָא מִנְעָל אֶלָּא שֶׁל עוֹר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תרי"ד.

וְאַף אִם קַב זֶה מְחֻפֶּה עוֹר, שֶׁאָז יֵשׁ תּוֹרַת מִנְעָל עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם — אַף עַל פִּי כֵן לֹא יֵצֵא בּוֹ הַקִּטֵּעַ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא רֹאשׁ שׁוֹקוֹ — חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עוֹר הַחוֹפֶה אֶת הַקַּב עוֹדֵף מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן לְמַעְלָה מִן הַקַּב בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לִלְבּוֹשׁ עוֹדֵף זֶה עַל שׁוֹקוֹ וְלִקְשׁוֹר שָׁם עָלָיו שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ).

אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ קִטֵּעַ — מֻתָּר לוֹ לָצֵאת בְּמִנְעָל שֶׁל עֵץ (וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְחֻפֶּה עוֹר כְּלָל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָרֶגֶל נִכְנֶסֶת בּוֹ — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשָּׁמֵט מֵעַל רַגְלוֹ), אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַדְּקוֹ בְּחֹזֶק סְבִיב רַגְלוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בְּמִינֵי מִנְעָלִים הַמְּחֻפִּים עוֹר שֶׁקּוֹרִין (פַּאנְטִינִי"שׁ), אַף עַל פִּי שֶׁיְּכוֹלִים לְהִשְׁתַּמֵּט מֵהָרַגְלַיִם בִּמְהֵרָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָרֶגֶל נִכְנֶסֶת בְּעוֹר הַחוֹפֶה — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁיִּשָּׁמְטוּ לְגַמְרֵי.

וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לָצֵאת בָּהֶם לְכַתְּחִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר מִן הַדִּין. אֲבָל אִם שָׁכַח וְיָצָא בָּהֶם — אֵינוֹ צָרִיךְ לַהֲסִירָם מֵעַל רַגְלָיו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:

L'amputé dont les pieds ont été coupés ne sort pas avec son kav — c'est-à-dire une sorte de moule de pied creusé un peu pour y mettre l'extrémité de sa jambe : il ne le fait pas pour marcher avec, puisqu'il a en tout cas besoin de son bâton — il lui est permis de sortir avec son bâton, comme expliqué — mais il s'en sert pour avoir l'apparence d'avoir des pieds, et pour ne pas être méprisé. Et puisque ce n'est ni malbouch ni tachshit, c'est une masoui. Et il y a ceux qui permettent, en considérant que c'est pour lui comme un malbouch du pied :

סעיף יג קִטֵּעַ בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו וּמְהַלֵּךְ עַל אַרְכֻּבּוֹתָיו וְעַל אֹרֶךְ שׁוֹקָיו וְעוֹשֶׂה לוֹ סָמוֹכוֹת…

קִטֵּעַ בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו וּמְהַלֵּךְ עַל אַרְכֻּבּוֹתָיו וְעַל אֹרֶךְ שׁוֹקָיו וְעוֹשֶׂה לוֹ סָמוֹכוֹת שֶׁל עוֹר אוֹ שֶׁל עֵץ לְאֹרֶךְ שׁוֹקָיו — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם, לְפִי שֶׁהֵם תַּכְשִׁיט שֶׁלּוֹ.

אֲבָל קִטֵּעַ שֶׁיָּבְשׁוּ וְכָוְצוּ גִּידֵי שׁוֹקָיו וְאַרְכֻּבּוֹתָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ עֲלֵיהֶם כְּלָל אֶלָּא עוֹשֶׂה לוֹ כְּמִין כִּסֵּא נָמוּךְ וְיוֹשֵׁב עָלָיו, וּכְשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ נִסְמָךְ בְּיָדָיו עַל סַפְסָלִים קְטַנִּים וְעוֹקֵר גּוּפוֹ מִן הָאָרֶץ וְנִדְחָף לְפָנָיו וְחוֹזֵר וְנָח עַל אֲחוֹרָיו וְהַכִּסֵּא קְשׁוּרָה לוֹ מֵאֲחוֹרָיו, וְעוֹשֶׂה לוֹ סָמוֹכוֹת שֶׁל עוֹר אוֹ שֶׁל עֵץ לְרָאשֵׁי רַגְלָיו הַתְּלוּיִים, שֶׁכְּשֶׁהוּא נִשְׁעָן עַל יָדָיו וְעוֹקֵר עַצְמוֹ נִשְׁעָן גַּם עַל רַגְלָיו קְצָת לִפְעָמִים כְּשֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו קַרְקַע גָּבוֹהַּ, אֲבָל רֹב פְּעָמִים הֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר וְאֵין נוֹגְעִין לָאָרֶץ — לֹא יֵצֵא בְּסָמוֹכוֹת אֵלּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם תְּלוּיִים וְאֵינָם מֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשָּׁמְטוּ מֵעַל רַגְלָיו וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ. אֲבָל בְּכִסֵּא שֶׁמֵּאֲחוֹרָיו וּבַסַּפְסָלִים שֶׁבְּיָדָיו — מֻתָּר לוֹ לָצֵאת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת מִבִּלְעָדָם — הֲרֵי הֵם מִנְעָלָיו (שֶׁכָּל גּוּפוֹ נִסְמָךְ עֲלֵיהֶם).

וְכֵן חִגֵּר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ כְּלָל בְּלֹא מַקֵּל — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ קָשׁוּר לוֹ. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ קְצָת בְּלֹא מַקֵּל, וְאֵינוֹ נוֹטְלוֹ אֶלָּא לְהַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ שֶׁיּוּכַל לָלֶכֶת (בְּטוֹב) יוֹתֵר וְלֹא יִפּוֹל.

וְכֵן זָקֵן הַהוֹלֵךְ בְּבֵיתוֹ בְּלֹא מַקֵּל, וּכְשֶׁיּוֹצֵא לַחוּץ נִשְׁעָן עַל מַקְלוֹ מֵחֲמַת תְּשׁוּשׁ כֹּחוֹ — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ אִם הוּא זָקֵן כָּל כָּךְ שֶׁמְּנַעֲנֵעַ גּוּפוֹ וּמִתְיָרֵא פֶּן יִפּוֹל (שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוֹלֵךְ בְּבֵיתוֹ בְּלֹא מַקֵּל, אִם כֵּן אֵין צָרִיךְ זֶה לְמַקֵּל שֶׁיִּסְמוֹךְ עָלָיו כָּל גּוּפוֹ וְכָל הֲלִיכָתוֹ, אֶלָּא שֶׁמִּתְחַזֵּק בּוֹ בְּעֵת שֶׁמִּתְיָרֵא לִפּוֹל — הֲרֵי זֶה כְּמַשּׂוֹי שֶׁנּוֹשֵׂא לְצֹרֶךְ הֲלִיכָתוֹ. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְמִנְעָלִים שֶׁכָּל גּוּפוֹ נִסְמָךְ עֲלֵיהֶם בְּכָל הֲלִיכָתוֹ, וּלְכָךְ מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם אַף אִם אֵין עֲלֵיהֶם שֵׁם מִנְעָל, כְּגוֹן שֶׁל עֵץ שֶׁאֵינוֹ מְחֻפֶּה עוֹר).

וְכֵן חוֹלֶה שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ. אִם אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ (קְצָת) בְּלֹא מַקֵּל — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, וְאִם לָאו — מֻתָּר.

וְכֵן סוּמָא לֹא יֵצֵא בְּמַקֵּל, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לוֹ לֵילֵךְ זוּלָתוֹ, וְאֵינוֹ נוֹטְלוֹ אֶלָּא לְיַשֵּׁר וּלְתַקֵּן פְּסִיעוֹתָיו.

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַחֲשׁוּבִים שֶׁנּוֹהֲגִים לֵילֵךְ בְּמַקֵּל חָשׁוּב שֶׁבְּיָדָם, שֶׁאֲסוּרִים לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב אֲסוּרִים לָצֵאת בּוֹ (עַיֵּן סִמָּן תקכ"ב):

Un amputé des deux pieds qui marche sur ses genoux et le long de ses tibias, et se fait des supports de cuir ou de bois le long de ses tibias — il lui est permis de sortir avec, car ce sont ses tachshitim. Mais un amputé dont les tendons des tibias et des genoux se sont desséchés et rétractés et qui ne peut plus marcher — et qui se fait des supports de cuir sous les genoux pour se reposer et marcher : il ne sortira pas avec, car ils ne sont ni malbouch ni tachshit, mais une masoui, et il y a à craindre qu'il ne les retire et les porte à la main :

סעיף יד טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא בְּחֹל בִּלְתִּי מַלְבּוּשׁ אוֹ תַּכְשִׁיט…

טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת בְּשַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא יוֹצֵא בְּחֹל בִּלְתִּי מַלְבּוּשׁ אוֹ תַּכְשִׁיט אֶחָד, שֶׁיִּזְכּוֹר עַל יָדוֹ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְלֹא יָבֹא לְחַלְּלוֹ:

Il est bon de prendre garde de ne pas sortir en Chabbat comme on sort en semaine, sans un malbouch ou un tachshit supplémentaire, afin que par lui on se souvienne qu'aujourd'hui c'est Chabbat et qu'on ne vienne pas à le profaner :

סעיף טו מִי שֶׁאָסוּר וּכְבָלִים בְּרַגְלָיו — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לוֹ כְּמוֹ מַלְבּוּשׁ, וְאֵין…

מִי שֶׁאָסוּר וּכְבָלִים בְּרַגְלָיו — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לוֹ כְּמוֹ מַלְבּוּשׁ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִפְּלוּ מֵעַל רַגְלָיו וִיבִיאֵם בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם הֵם תְּקוּעִים הֵיטֵב שֶׁלֹּא יִבְרַח:

Celui qui est enchaîné, les fers aux pieds — il lui est permis de sortir avec, parce qu'ils sont pour lui comme un malbouch, et il n'y a pas à craindre qu'ils ne tombent de ses pieds et qu'il ne les porte à la main, car normalement ils sont solidement fixés afin qu'il ne s'échappe pas :

סעיף טז אֵין יוֹצְאִין בְּאַנְקַטְמִין, וְהוּא כְּמִין חֲמוֹר שֶׁעוֹשִׂים הַלֵּיצָנִים וְנִרְאֶה כְּרוֹכֵב עָלָיו,…

אֵין יוֹצְאִין בְּאַנְקַטְמִין, וְהוּא כְּמִין חֲמוֹר שֶׁעוֹשִׂים הַלֵּיצָנִים וְנִרְאֶה כְּרוֹכֵב עָלָיו, וְהוּא נוֹשֵׂא וְהוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו. וְלֹא בִּקְשָׁרִים, וְהֵם עֵצִים גְּבוֹהִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מוֹשָׁב לְכַף הָרֶגֶל וְהוֹלְכִין בָּהֶם בְּטִיט. וְלֹא בְּפַרְמִי, וְהֵם כְּעֵין צוּרוֹת פַּרְצוּף שֶׁנּוֹתְנִים עַל הַפָּנִים לְהַפְחִיד הַתִּינוֹקוֹת (שֶׁכָּל אֵלּוּ מַשּׂוֹי הֵם, וְאֵינָם מַלְבּוּשִׁים וְתַכְשִׁיטִין).

וְאִם יָצָא בָּהֶם — פָּטוּר (שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ הוֹצָאָה לְרֹב בְּנֵי אָדָם):

L'on ne sort pas avec des ankatmin — qui sont une sorte d'âne que se confectionnent les bouffons en ayant l'apparence de chevaucher dessus, alors qu'eux-mêmes le portent et marchent à pied. Ni avec des kechorim — qui sont de hautes pièces de bois portant un emplacement pour la plante du pied, et avec lesquelles on marche dans la boue. Ni avec des parmi — qui sont des sortes de figures de mules et autres semblables que confectionnent les femmes coquettes : tous ceux-ci, n'étant ni malbouch ni tachshit, sont une masoui et il est interdit de sortir avec :

סעיף יז אֵין יוֹצְאִין בְּתֵבָה אוֹ קֻפָּה אוֹ מַחֲצֶלֶת, וַאֲפִלּוּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, אֲפִלּוּ שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ…

אֵין יוֹצְאִין בְּתֵבָה אוֹ קֻפָּה אוֹ מַחֲצֶלֶת, וַאֲפִלּוּ מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, אֲפִלּוּ שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם כְּמוֹ בְּמַלְבּוּשׁ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְעוֹלָם — הֲרֵי הֵן מַשּׂוֹי.

אֲבָל יוֹצְאִין בְּשַׂק וִירִיעָה וַחֲמִילָה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ לָצֵאת בָּהֶן בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים, וְלָכֵן אַף שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַגְּשָׁמִים שֵׁם מַלְבּוּשׁ עֲלֵיהֶם:

L'on ne sort pas avec une caisse, ni un panier, ni une natte, même à cause de la pluie, même si l'on s'en est revêtu comme d'un malbouch — car puisqu'on n'a jamais l'usage de s'en vêtir, ce sont des masoui. Mais on sort avec un sac, une toile et une couverture (hamila) à titre de malbouch, parce qu'il est d'usage de s'en revêtir parfois pour se protéger de la pluie :

סעיף יח יוֹצְאִין בְּפִשְׁתָּן סָרוּק וְצֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁנּוֹתְנִין עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא…

יוֹצְאִין בְּפִשְׁתָּן סָרוּק וְצֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁנּוֹתְנִין עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְסָרְטוּ הַבְּגָדִים אֶת הַמַּכָּה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם לוֹ כְּמוֹ מַלְבּוּשׁ. וּבִלְבָד שֶׁהוּכְנוּ מִבְּעוֹד יוֹם בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בָּהֶם מִשּׁוּם טִלְטוּל מֻקְצֶה, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"[ח].

וְכֵן מֻתָּר לִכְרוֹךְ סְמַרְטוּט עַל הַמַּכָּה שֶׁבְּיָדוֹ אוֹ שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ וְלָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים (וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁמִּתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא הַסְּמַרְטוּט וְלֹא בִּשְׁבִיל הַמַּכָּה כְּרָכוֹ בְּיָדוֹ):

L'on sort avec du lin peigné et de la laine cardée que l'on pose sur une plaie pendant Chabbat, afin que les vêtements ne déchirent pas la plaie, parce qu'ils sont pour lui comme un malbouch. À condition qu'ils aient été préparés avant Chabbat de manière qu'il n'y ait pas en eux d'interdiction de mouktsé à les déplacer, sur le modèle de ce qui sera expliqué :

סעיף יט וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בִּסְפוֹג וַחֲתִיכוֹת בְּגָדִים דַּקִּים יְשָׁנִים שֶׁעַל הַמַּכָּה…

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בִּסְפוֹג וַחֲתִיכוֹת בְּגָדִים דַּקִּים יְשָׁנִים שֶׁעַל הַמַּכָּה שֶׁהֵן מְרַפְּאִים אוֹתָהּ, וַהֲרֵי הֵן לוֹ כְּתַכְשִׁיט, וְכֵן בִּקְלִפּוֹת שׁוּם וּבָצָל וַעֲלֵי גְפָנִים וּשְׁאָר עָלִים הַמְרַפְּאִים.

וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִתְּנֵם עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת בָּהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לְפִי שֶׁגָּזְרוּ חֲכָמִים עַל כָּל דָּבָר הַמְרַפֵּא שֶׁלֹּא לִתְּנוֹ בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָבֹא לִשְׁחוֹק סַמָּנִים בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שכ"ח.

אֲבָל אִם הָיָה עָלֶיהָ מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנָפְלָה מֵעָלֶיהָ בְּשַׁבָּת, שֶׁמֻּתָּר לְהַחֲזִירָהּ עָלֶיהָ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם — מֻתָּר לְהַחֲזִירָהּ אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהַחֲזִיר לִלְבּוֹשׁ מַלְבּוּשִׁים שֶׁנָּפְלוּ מֵעָלָיו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְכֵן רְטִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָהּ שֶׁנָּפְלָה מִמַּכָּתָהּ וְלֹא הִגִּיעַ לָאָרֶץ, אֶלָּא נָפְלָה עַל גַּבֵּי כְּלִי, שֶׁמֻּתָּר לְהַחֲזִירָן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם — מֻתָּר לְהַחֲזִירָן אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:

Et inutile de dire qu'il est permis de sortir avec une éponge et des morceaux de vieux vêtements fins placés sur la plaie et qui la soignent — ils sont pour lui comme un tachshit ; et de même avec des pelures d'ail et d'oignon, des feuilles de vigne et autres feuilles curatives. À condition qu'il ne les ait pas posés sur la plaie pendant Chabbat, mais avant Chabbat :

סעיף כ מֻתָּר לֶאֱגוֹד סְמַרְטוּט עַל הָרְטִיָּה אוֹ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁעַל הַמַּכָּה וְלָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת…

מֻתָּר לֶאֱגוֹד סְמַרְטוּט עַל הָרְטִיָּה אוֹ עַל שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁעַל הַמַּכָּה וְלָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְיָכוֹל לְהַתִּירוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלַחֲזוֹר וּלְקָשְׁרוֹ שָׁם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים כְּשֶׁמַּתִּירוֹ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג.

אֲבָל אָסוּר לִכְרוֹךְ חוּט אוֹ מְשִׁיחָה עַל גַּבֵּי הָרְטִיָּה אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁעַל הַמַּכָּה, לְפִי שֶׁהַחוּט אוֹ מְשִׁיחָה חֲשׁוּבִים קְצָת וְאֵינָם בְּטֵלִים לְגַבֵּי רְטִיָּה כְּמוֹ אִגּוּד שֶׁל סְמַרְטוּט שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב כְּלָל, שֶׁכְּשֶׁמַּתִּירוֹ מֵהָרְטִיָּה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ עוֹד הֲרֵי הוּא מַשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, וּלְפִיכָךְ הוּא בָּטֵל לְגַבֵּי הָרְטִיָּה:

Il est permis d'attacher un chiffon sur le rétia (cataplasme) ou sur d'autres choses sur la plaie, et de sortir avec en réchout harabim. Il peut le dénouer en réchout harabim puis le renouer, et il n'y a pas à craindre, lorsqu'il le dénoue en réchout harabim, qu'il n'oublie et ne le porte à la main, car il est attentif à le renouer aussitôt :

סעיף כא הַבָּנִים יוֹצְאִין בְּזַגִּין שֶׁל זָהָב הָאֲרוּגִים אוֹ תְּפוּרִים לָהֶם בִּכְסוּתָם לְנוֹי, אֲבָל אִם…

הַבָּנִים יוֹצְאִין בְּזַגִּין שֶׁל זָהָב הָאֲרוּגִים אוֹ תְּפוּרִים לָהֶם בִּכְסוּתָם לְנוֹי, אֲבָל אִם אֵינָם אֲרוּגִים אוֹ תְּפוּרִים אֶלָּא תְּלוּיִין עַל יְדֵי קֶשֶׁר וְכַיּוֹצֵא בָזֶה — אֲסוּרִים לָצֵאת בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בָּנִים קְטַנִּים, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לָצֵאת בְּזַגִּין אֶלָּא בְּנֵי מְלָכִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִבְּנֵי עֲשִׁירִים גְּדוֹלִים, וְלִשְׁאָר בָּנִים הֲרֵי הוּא יוּהֲרָא, וּבְנֵי מְלָכִים וְהָעֲשִׁירִים מְשַׂחֲקִים עֲלֵיהֶם עַל שֶׁמִּתְיַהֲרִים בְּדָבָר שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לָהֶם, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשְׁמַע אָבִיו שֶׁל זֶה הַהוֹלֵךְ בְּזַגִּין שֶׁמְּשַׂחֲקִים עָלָיו וְיֵלֵךְ וְיָסִיר הַזַּגִּין מִבְּנוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן אֲרוּגִין וְלֹא תְּפוּרִים, וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם אֲרוּגִים בִּכְסוּתָם — לֹא יֵלְכוּ בָּהֶם אֲפִלּוּ בַּבַּיִת אֶלָּא כְּשֶׁאֵין בָּהֶם עִנְבָּל, אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהֶם עִנְבָּל הֶעָשׂוּי לְהַשְׁמִיעַ קוֹל — אֲסוּרִים לְלָבְשָׁם בְּשַׁבָּת, שֶׁאָסוּר לְהַשְׁמִיעַ קוֹל שֶׁל זוּג הֶעָשׂוּי לְקַשְׁקֵשׁ בּוֹ הַתִּינוֹק, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ח וְשל"ט. וְאַף עַל פִּי שֶׁכַּאן עוֹשֶׂה זֹאת הַקָּטָן וְאֵין אָנוּ מְצֻוִּים לְהַפְרִישׁ הַקָּטָן מֵחִלּוּל שַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לִתֵּן לוֹ מַלְבּוּשׁ זֶה שֶׁהַזּוּג אָרוּג בּוֹ, שֶׁהֲרֵי זֶה כְּמַאֲכִילוֹ אִסּוּר בְּיָדַיִם, עַיֵּן סִמָּן שמ"ג.

אֲבָל כְּשֶׁאֵין בּוֹ עִנְבָּל — מֻתָּר אַף לְגָדוֹל לָצֵאת בִּכְסוּתוֹ שֶׁהַזּוּג אָרוּג אוֹ תָּפוּר בּוֹ. וְאִם הוּא מִבְּנֵי מְלָכִים אוֹ כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אַף אִם תָּלוּי בְּצַוָּארוֹ — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִפְסוֹק וְיִפּוֹל וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם כָּל זוּג שֶׁל כֶּסֶף אוֹ זָהָב תּוֹקְעִין אוֹתוֹ יָפֶה בְּשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁלֹּא יִפְסוֹק.

אֲבָל זוּג שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתֶּכֶת — אֵין כָּל אָדָם רַשַּׁאי לָצֵאת בּוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה אָרוּג אוֹ תָּפוּר בִּכְסוּתוֹ, שֶׁאַף שֶׁאֵין לָחוּשׁ בּוֹ שֶׁמָּא יִשְׂחֲקוּ עָלָיו בְּנֵי מְלָכִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, כֵּיוָן שֶׁאֵין זֶה חָשׁוּב כְּלָל וְאֵין בּוֹ יוּהֲרָא, שֶׁדֶּרֶךְ כָּל אָדָם לָצֵאת בּוֹ, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִפְסוֹק וְיִפּוֹל וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ:

Les enfants sortent avec des clochettes d'or tissées ou cousues à leurs vêtements comme ornement. Mais si elles ne sont pas tissées ni cousues mais seulement attachées par un nœud ou semblable — il leur est interdit de sortir avec, même s'il s'agit de petits enfants, parce que l'usage de sortir avec des clochettes n'est qu'en les attachant solidement aux vêtements, et il y a à craindre qu'elles ne tombent et qu'il ne les rapporte à la main :

סעיף כב וְכָל זֶה בְּזוּג שֶׁהָיָה דֶרֶךְ בִּימֵיהֶם לַעֲשׂוֹתוֹ לְנוֹי לְכָל הַבְּגָדִים, שֶׁל בְּנֵי מְלָכִים…

וְכָל זֶה בְּזוּג שֶׁהָיָה דֶרֶךְ בִּימֵיהֶם לַעֲשׂוֹתוֹ לְנוֹי לְכָל הַבְּגָדִים, שֶׁל בְּנֵי מְלָכִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִכֶּסֶף וְזָהָב, וּשְׁאָר כָּל אָדָם מִשְּׁאָר מִינֵי מַתְּכוֹת, וּלְכָךְ לֹא רָצוּ חֲכָמִים לְהַטְרִיחַ לְפָסְקוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת מִכָּל הַבְּגָדִים שֶׁהוּא אָרוּג אוֹ תָּפוּר בָּהֶם וּלְגַנּוֹת הַבְּגָדִים.

אֲבָל תַּכְשִׁיט שֶׁאֵין רְגִילִין לְחַבְּרוֹ בְּבֶגֶד — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאָרוּג וְתָפוּר בְּבֶגֶד, שֶׁגָּזְרוּ עָלָיו גְּזֵרָה מִשּׁוּם אֵינוֹ אָרוּג וְתָפוּר, כֵּיוָן שֶׁאֵין שָׁם גְּנַאי כְּלָל אִם יַפְסִיקֶנּוּ מֵהַבֶּגֶד, שֶׁהֲרֵי אֵין רְגִילוּת כְּלָל לְחַבְּרוֹ בְּבֶגֶד.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר מִינֵי מַתֶּכֶת, אֲבָל שֶׁל כֶּסֶף אוֹ זָהָב — מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, וַאֲפִלּוּ לִתְלוֹתוֹ בְּצַוָּארוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּן הַסְּתָם תּוֹקְעִין אוֹתוֹ יָפֶה שֶׁלֹּא יִפּוֹל וְיִפְסוֹק מֵחֲמַת שֶׁדָּמָיו יְקָרִים — אֵין לִגְזוֹר בּוֹ שֶׁמֹּא לֹא יְחַבְּרֶנּוּ יָפֶה בְּעִנְיָן שֶׁיּוּכַל לִפָּסֵק וְלִפּוֹל. וְלָכֵן הִתִּירוּ לָצֵאת בְּמַפְתֵּחַ שֶׁל זָהָב אוֹ כֶּסֶף הַתְּלוּיִים בְּבִגְדּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְגִילוּת לִתְלוֹתוֹ שָׁם, וְאָסְרוּ בְּמַפְתֵּחַ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתְּכוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, לְבַד מִטַּעַם הַמְבֹאָר שָׁם:

Et tout cela est dit d'une clochette qu'on avait coutume en leur temps de faire comme ornement pour tous les vêtements — chez les fils de rois et leurs semblables, en argent et en or, et chez les autres en d'autres métaux ; c'est pourquoi les sages n'ont pas voulu imposer de la défaire la veille de Chabbat de tous les vêtements où elle est tissée ou cousue. Mais une clochette à laquelle un battant est attaché — il est interdit de sortir avec en réchout harabim même cousue, parce qu'elle a aspect de masoui du fait qu'elle sert d'instrument musical :

סעיף כג וְכָל זֶה בְּתַכְשִׁיט, שֶׁהוּא דָבָר הַמֻּתָּר לָצֵאת בּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְחֻבָּר לִכְסוּת…

וְכָל זֶה בְּתַכְשִׁיט, שֶׁהוּא דָבָר הַמֻּתָּר לָצֵאת בּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְחֻבָּר לִכְסוּת אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפָּסֵק וְיִפּוֹל, אֲבָל אִם חִבֵּר לִכְסוּתוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְתַכְשִׁיט אֶלָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, שֶׁהוּא דָבָר הָאָסוּר לָצֵאת בּוֹ — אֵין חִבּוּרוֹ לִכְסוּת מַתִּירוֹ לָצֵאת בּוֹ, וַהֲרֵי הוּא כְּתָלוּשׁ וּמֻפְסָק מֵהַכְּסוּת, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ כְּלוּם לְאוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ, שֶׁהוּא אֵינוֹ בָטֵל לְגַבֵּי אוֹתוֹ מַלְבּוּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְבּוּשׁ חָשׁוּב הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁדָּבָר זֶה שֶׁחִבְּרוֹ לִכְסוּת הוּא חָשׁוּב קְצָת נֶגֶד הַכְּסוּת, אֲבָל אִם אֵינוֹ חָשׁוּב כְּלָל נֶגֶד חֲשִׁיבוּת הַכְּסוּת, כְּגוֹן מִטְפַּחַת שֶׁמְּקַנְּחִין בּוֹ אֶת הָאַף (שֶׁקּוֹרִין פַאצֵילִי"שׁ) — הֲרֵי הִיא בְּטֵלָה לְגַבֵּי הַכְּסוּת אִם הִיא תְּפוּרָה לוֹ בְּב' תְּכִיפוֹת, שֶׁב' תְּכִיפוֹת חֲשׁוּבִין חִבּוּר לְעִנְיַן כִּלְאַיִם (וּלְעִנְיַן שַׁבָּת, עַיֵּן סִמָּן ש"מ).

אֲבָל אִם הִיא תְּפוּרָה לַחֲגוֹרָה — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, שֶׁנֶּגֶד הַחֲגוֹרָה הִיא חֲשׁוּבָה וְאֵינָהּ בְּטֵלָה אֵלֶיהָ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם קְשׁוּרָה שָׁם אֲפִלּוּ בְּקֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא. וְאַף אִם רוֹצֶה לַחֲגוֹר שָׁם בְּמִטְפַּחַת זוֹ עַל גַּבֵּי הַחֲגוֹרָה אוֹ תַּחְתֶּיהָ — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, שֶׁאֵין יוֹצְאִין בְּב' חֲגוֹרוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִשָּׂא עִמּוֹ מִטְפַּחַת זוֹ — אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא אִם כֵּן יִקְשְׁרֶנָּה בְּרֹאשׁ הַחֲגוֹרָה (מֵעֶרֶב שַׁבָּת) בְּקֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא, שֶׁאָז נַעֲשֵׂית כַּחֲגוֹרָה אַחַת אֲרֻכָּה, וְיַחְגּוֹר אֶת עַצְמוֹ בְּכֻלָּהּ כָּל זְמַן שֶׁהוֹלֵךְ בָּרְחוֹב.

וְכֵן אָסוּר לָצֵאת בְּמַטְלִית שֶׁקּוֹשְׁרִין בִּפְתִילִין שֶׁל כּוֹבַע לְקַנֵּחַ בָּהּ עֵינָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בְּטֵלָה לְגַבֵּי הַכּוֹבַע:

Et tout cela est dit d'un tachshit, qui est une chose avec laquelle il est permis de sortir, et il n'est pas nécessaire qu'il soit attaché au vêtement si ce n'est par décret de peur qu'il ne se détache et tombe. Mais s'il a attaché à son vêtement une chose qui n'est pas faite comme tachshit mais pour s'en servir — chose avec laquelle il est interdit de sortir —, le fait de l'attacher au vêtement ne lui donne pas le statut de tachshit, et il est interdit de sortir avec :

סעיף כד אוֹתָן עִגּוּלִים יְרֻקִּים שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת שֶׁכָּל יְהוּדִי יִשָּׂא אֶחָד מֵהֶם בִּכְסוּתוֹ — מֻתָּר…

אוֹתָן עִגּוּלִים יְרֻקִּים שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת שֶׁכָּל יְהוּדִי יִשָּׂא אֶחָד מֵהֶם בִּכְסוּתוֹ — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶם בְּשַׁבָּת, שֶׁהֵם בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַכְּסוּת, אַף אִם אֵינָם תְּפוּרִים בִּכְסוּת אֶלָּא מְחֻבָּרִים בָּהּ קְצָת עַל יְדֵי קְשִׁירָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ:

Ces rondelles vertes que le royaume a décrété que chaque Juif porte sur son vêtement — il est permis de sortir avec pendant Chabbat, car elles sont annulées (betelot) par rapport au vêtement, même si elles ne sont pas cousues au vêtement mais reliées un peu par un nœud ou semblable :

סעיף כה מֻתָּר לָצֵאת בְּמִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁקּוֹשְׁרִין אוֹתָם בִּקְשָׁרִים וְתוֹלִין אוֹתָם בְּצַוָּאר לִרְפוּאָה,…

מֻתָּר לָצֵאת בְּמִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁקּוֹשְׁרִין אוֹתָם בִּקְשָׁרִים וְתוֹלִין אוֹתָם בְּצַוָּאר לִרְפוּאָה, וְאֵינָם כְּמַשּׂוֹי לְאָדָם אֶלָּא כְּתַכְשִׁיט, הוֹאִיל וְהֵם לִרְפוּאָה.

וּמִטַּעַם זֶה מֻתָּר לָצֵאת בְּקָמֵיעַ מֻמְחֶה, שֶׁתַּכְשִׁיט הוּא לְחוֹלֶה כְּאֶחָד מִמַּלְבּוּשָׁיו. אֲבָל אֵין יוֹצְאִין בְּקָמֵיעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה אֲפִלּוּ לְכַרְמְלִית.

וְאֵיזֶהוּ קָמֵיעַ מֻמְחֶה? כֹּל שֶׁעָשָׂהוּ אִישׁ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּמֵיעַ עַצְמָהּ אֵינוֹ מֻמְחֶה, וְכָל שֶׁכֵּן אִם קָמֵיעַ עַצְמוֹ הוּא מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂהוּ אִישׁ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה.

כֵּיצַד נַעֲשֶׂה הָאִישׁ מֻמְחֶה? כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּג' אִגְּרוֹת, וְרִפֵּא ג' בְּנֵי אָדָם, כָּל אִגֶּרֶת רִפָּאתָה אָדָם אֶחָד — נַעֲשָׂה אִישׁ הַכּוֹתֵב מֻמְחֶה לְלַחַשׁ זֶה. וְכָל פַּעַם שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּמֵיעַ עַצְמוֹ אֵינוֹ מֻמְחֶה, שֶׁאִגֶּרֶת זוֹ הַד' לֹא רִפָּאתָה עֲדַיִן מֵעוֹלָם. וְאַף שֶׁהָאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם בִּרְפוּאוֹת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.

וְאִם אָדָם אַחֵר כָּתַב אִגֶּרֶת זוֹ הָרְבִיעִית, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹתוֹ לַחַשׁ עַצְמוֹ שֶׁבְּאִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — אָסוּר לָצֵאת, הוֹאִיל וְלֹא כְתָבָהּ אִישׁ הַמֻּמְחֶה, שֶׁמַּזָּלוֹ גוֹרֵם. וְאַף הָאִישׁ הַמֻּמְחֶה לֹא נַעֲשָׂה מֻמְחֶה עַל יְדֵי כֵן אֶלָּא לְלַחַשׁ זֶה בִּלְבָד אֲבָל לֹא לִשְׁאָר לְחָשִׁים, וְאַף אִם כָּתַב כַּמָּה מִינֵי לְחָשִׁים וְכָל אֶחָד מֵהֶם הוֹעִילוּ כַּמָּה פְעָמִים — לֹא נַעֲשָׂה מֻמְחֶה אֶלָּא לִלְחָשִׁים אֵלּוּ שֶׁהוֹעִילוּ ג' פְּעָמִים, אֲבָל לֹא לִשְׁאָר לְחָשִׁים שֶׁלֹּא הוֹעִילוּ עֲדַיִן ג' פְּעָמִים:

Il est permis de sortir avec des sortes d'herbes que l'on noue par des liens et que l'on suspend au cou comme remède : elles ne sont pas pour l'homme comme une masoui mais comme un tachshit, dès lors qu'elles sont pour la guérison. C'est pour la même raison qu'il est permis de sortir avec un kameïa (amulette) éprouvé, qui est tachshit pour le malade comme l'un de ses malboushim. Mais on ne sort pas avec un kameïa non éprouvé, parce qu'il n'a pas le statut de tachshit pour le malade tant qu'il n'a pas démontré son efficacité :

סעיף כו וְכֵיצַד נַעֲשֶׂה הַקָּמֵיעַ עַצְמוֹ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאוֹ אִישׁ מֻמְחֶה? כְּגוֹן שֶׁכָּתַב…

וְכֵיצַד נַעֲשֶׂה הַקָּמֵיעַ עַצְמוֹ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲשָׂאוֹ אִישׁ מֻמְחֶה? כְּגוֹן שֶׁכָּתַב לַחַשׁ אֶחָד בְּאִגֶּרֶת אַחַת, וְרִפָּאתָה אוֹתוֹ אִגֶּרֶת ג' פְּעָמִים, שֶׁנַּעֲשָׂה זוֹ הָאִגֶּרֶת מֻמְחֶה. וּמֻתָּר לְכָל אָדָם לָצֵאת בָּהּ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהָאִישׁ אֵינוֹ מֻמְחֶה עֲדַיִן, שֶׁלֹּא כָתַב אֶלָּא קָמֵיעַ אַחַת. וְאִם יִכְתּוֹב עוֹד לַחַשׁ זֶה בְּאִגֶּרֶת אַחֶרֶת — אָסוּר לָצֵאת בְּאוֹתָהּ אִגֶּרֶת בְּשַׁבָּת כָּל זְמַן שֶׁלֹּא רִפָּאתָה ג' פְּעָמִים:

Et comment le kameïa lui-même devient-il éprouvé même s'il n'a pas été confectionné par un homme éprouvé ? Par exemple, s'il a écrit une certaine incantation (lahach) sur un parchemin, et que ce parchemin a guéri trois fois — ce parchemin devient éprouvé. Et il est permis à tout homme de sortir avec pendant Chabbat, même si celui qui l'a écrit n'est pas un homme éprouvé, car nous voyons que ce kameïa est efficace :

סעיף כז אֵין הָאִישׁ נַעֲשֶׂה מֻמְחֶה עַד שֶׁיְּרַפְּאוּ ג' אִגְּרוֹתָיו לְג' בְּנֵי אָדָם, כָּל אִגֶּרֶת לְאָדָם…

אֵין הָאִישׁ נַעֲשֶׂה מֻמְחֶה עַד שֶׁיְּרַפְּאוּ ג' אִגְּרוֹתָיו לְג' בְּנֵי אָדָם, כָּל אִגֶּרֶת לְאָדָם אֶחָד, אֲבָל אִם רִפֵּא לְאָדָם אֶחָד כַּמָּה פְעָמִים בְּכַמָּה אִגְּרוֹת שֶׁל לַחַשׁ אֶחָד — לֹא נַעֲשָׂה מֻמְחֶה לְלַחַשׁ זֶה, שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לִתְלוֹת הָרְפוּאָה בְּמַזָּלוֹ שֶׁל הַחוֹלֶה, שֶׁמַּזָּלוֹ גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיְּקַבֵּל רְפוּאָתוֹ מִקָּמֵיעוֹת, אֲבָל כְּשֶׁכּוֹתֵב לַחַשׁ זֶה לְאָדָם אַחֵר — אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יוֹעִיל לוֹ כְּלוּם וְאָסוּר לָצֵאת בּוֹ.

(וְאַף אָדָם זֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא כְּבָר ג' פְּעָמִים — אָסוּר לָצֵאת בְּאִגֶּרֶת אַחֵר שֶׁל אִישׁ זֶה, שֶׁלֹּא נַעֲשׂה עֲדַיִן מֻמְחֶה לְכָל אָדָם):

L'homme ne devient pas éprouvé tant que trois de ses parchemins n'ont pas guéri trois personnes, chacun pour une personne. Mais s'il a guéri une seule personne plusieurs fois avec plusieurs parchemins d'une même incantation — il ne devient pas éprouvé pour cette incantation, car il y a lieu de rattacher la guérison à la chance personnelle du malade :

סעיף כח אֲבָל אִם אִגֶּרֶת אַחַת רִפָּאתָה ג' פְּעָמִים אֲפִלּוּ לְאָדָם אֶחָד — נַעֲשֵׂית קָמֵיעַ זוֹ מֻמְחֶה לְכָל…

אֲבָל אִם אִגֶּרֶת אַחַת רִפָּאתָה ג' פְּעָמִים אֲפִלּוּ לְאָדָם אֶחָד — נַעֲשֵׂית קָמֵיעַ זוֹ מֻמְחֶה לְכָל אָדָם, שֶׁכָּל אָדָם מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ בְּשַׁבָּת, שֶׁמִּן הַסְּתָם יֵשׁ לִתְלוֹת הָרְפוּאָה בְּקָמֵיעַ הַמֻּמְחֶה וְלֹא בְּמַזַּל הַחוֹלֶה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁג' אִגְּרוֹת רִפְּאוּ אָדָם אֶחָד, שֶׁאָז לֹא נַעֲשֵׂית שׁוּם אַחַת מֵהֶן קָמֵיעַ מֻמְחֶה, וְעַל כֵּן צָרִיךְ לִתְלוֹת הָרְפוּאָה בְּמַזַּל אָדָם, אוֹ בְּמַזַּל הָרוֹפֵא הַכּוֹתֵב אִגְּרוֹת, אוֹ בְּמַזַּל הַחוֹלֶה שֶׁמְּקַבֵּל הָרְפוּאָה מֵהָאִגְּרוֹת — אֲזַי לֹא נַעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה עַל יְדֵי כָךְ, כִּי שֶׁמָּא מַזַּל הַחוֹלֶה גּוֹרֵם, אֶלָּא אִם כֵּן רִפֵּא לְג' בְּנֵי אָדָם, שֶׁאָז מִן הַסְּתָם הָרְפוּאָה תְּלוּיָה בְּמַזָּלוֹ, כֵּיוָן שֶׁהֻחְזַק בְּג' אֲנָשִׁים:

Mais si un seul parchemin a guéri trois fois, même la même personne — ce kameïa devient éprouvé pour tout homme, et il est permis à tout homme de sortir avec pendant Chabbat, car normalement il y a lieu de rattacher la guérison au kameïa éprouvé et non à la chance du malade, ce qui n'est pas le cas lorsque trois parchemins ont guéri une seule personne :

סעיף כט וְאִם הָרוֹפֵא אִבֵּד אֶת הַמְחָאָתוֹ מִלַּחַשׁ זֶה, כְּגוֹן שֶׁאַחַר שֶׁרִפֵּא ג' בְּנֵי אָדָם בְּלַחַשׁ…

וְאִם הָרוֹפֵא אִבֵּד אֶת הַמְחָאָתוֹ מִלַּחַשׁ זֶה, כְּגוֹן שֶׁאַחַר שֶׁרִפֵּא ג' בְּנֵי אָדָם בְּלַחַשׁ אֶחָד כָּתַב עוֹד ג' אִגְּרוֹת מִלַּחַשׁ זֶה לְג' בְּנֵי אָדָם וְלֹא הוֹעִילוּ כְּלוּם — מִכַּאן וְאֵילַךְ אָסוּר לָצֵאת בְּאִגְּרוֹתָיו שֶׁיִּכְתּוֹב עוֹד, אוֹ אֲפִלּוּ בְּאִגְּרוֹת שֶׁכָּתַב כְּבָר בְּעוֹדוֹ מֻמְחֶה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאִגְּרוֹת שֶׁלֹּא רִפְּאוּ אֶלָּא פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם, אֲבָל אִגֶּרֶת שֶׁרִפָּאתָה כְּבָר ג' פְּעָמִים, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית קָמֵיעַ מֻמְחֶה מִצַּד עַצְמָהּ — מֻתָּר לְכָל אָדָם לָצֵאת בָּהּ לְעוֹלָם, אַף לְאַחַר שֶׁאִבֵּד הָרוֹפֵא שֶׁכְּתָבָהּ אֶת הַמְחָאָתוֹ.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנַּעֲשֵׂית אִגֶּרֶת זוֹ קָמֵיעַ מֻמְחֶה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם בָּאוּ ב' הַמְּחָאוֹת כְּאֶחָד, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב ב' אִגְּרוֹת לְב' בְּנֵי אָדָם, כָּל אַחַת מֵהֶם רִפְּאָה לְאָדָם אֶחָד מֵהֶן לְבַדּוֹ פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם, בִּלְבָד וְאַחַר כָּךְ כָּתַב אִגֶּרֶת שְׁלִישִׁית לְאֶחָד מֵהֶם וְרִפְּאָה אוֹתוֹ אָדָם ב' פְּעָמִים, וְאָז עֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֻחְזַק עֲדַיִן בְּג' אֲנָשִׁים, וְכֵן אִגֶּרֶת זוֹ הַשְּׁלִישִׁית אֵינָהּ קָמֵיעַ מֻמְחֶה עֲדַיִן, כֵּיוָן שֶׁלֹּא רִפְּאָה אֶלָּא ב' פְּעָמִים, וְאַחַר כָּךְ רִפְּאָה אִגֶּרֶת זוֹ הַשְּׁלִישִׁית פַּעַם ג' לְאָדָם אַחֵר — נַעֲשָׂה רוֹפֵא שֶׁכְּתָבָהּ מֻמְחֶה לְלַחַשׁ זֶה, כֵּיוָן שֶׁהֻחְזַק בְּג' אֲנָשִׁים, וְגַם אִגֶּרֶת זוֹ הַשְּׁלִישִׁית נַעֲשֵׂית קָמֵיעַ מֻמְחֶה לְעוֹלָם, אַף לְאַחַר שֶׁיֹּאבַד הָרוֹפֵא הַמְחָאָתוֹ.

אֲבָל אִם נַעֲשָׂה הָרוֹפֵא מֻמְחֶה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשֵׂית אִגֶּרֶת זוֹ קָמֵיעַ מֻמְחֶה, דְּהַיְנוּ שֶׁרִפֵּא כְּבָר ג' אֲנָשִׁים בְּג' אִגְּרוֹת קֹדֶם שֶׁרִפֵּא אִגֶּרֶת זוֹ פַּעַם ג', אַף אִם אִגֶּרֶת זוֹ הִיא מִשְּׁנֵי אִגְּרוֹת שֶׁנִּתְחַזֵּק בָּהֶן הָרוֹפֵא לְמֻמְחֶה — אָסוּר לָצֵאת בָּהּ אַחַר שֶׁאִבֵּד הָרוֹפֵא הַמְחָאָתוֹ, כִּי שֶׁמָּא אֵין אִגֶּרֶת זוֹ קָמֵיעַ מֻמְחֶה מִצַּד עַצְמוֹ, וּמַה שֶּׁרִפְּאָה פַּעַם ג' הוּא מֵחֲמַת שֶׁכְּתָבָהּ רוֹפֵא שֶׁנִּתְבָּרֵר לָנוּ כְּבָר הַמְחָאָתוֹ עַל יְדֵי שֶׁרִפֵּא כְּבָר ג' פְּעָמִים בְּג' אִגְּרוֹת, וְאִם כֵּן לְאַחַר שֶׁאִבֵּד הָרוֹפֵא הַמְחָאָתוֹ — שֶׁמָּא אָבְדָה גַם כֵּן הַמְחָאַת אִגֶּרֶת זוֹ:

Et si le guérisseur a perdu son authentification pour cette incantation — par exemple, après avoir guéri trois personnes avec une certaine incantation, il a encore écrit trois parchemins de cette même incantation pour trois personnes et qu'ils n'ont rien donné — désormais il est interdit de sortir avec ses parchemins qu'il écrira encore, et même avec ceux qu'il a écrits auparavant et qui ne sont pas encore sortis pour usage :

סעיף ל כָּל קָמֵיעַ מֻמְחֶה שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בָּהּ — אֵין חִלּוּק בֵּין אִם הוּא שֶׁל כְּתָב בֵּין אִם הוּא שֶׁל…

כָּל קָמֵיעַ מֻמְחֶה שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת בָּהּ — אֵין חִלּוּק בֵּין אִם הוּא שֶׁל כְּתָב בֵּין אִם הוּא שֶׁל עִקָּרִין, בֵּין אִם הוּא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא אֲחָזוֹ עֲדַיִן שׁוּם חֹלִי כְּלָל, אֶלָּא שֶׁהוּא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין וְכַיּוֹצֵא בָהֶן מִשְּׁאָר הַחֹלָאִים וְדוֹאֵג שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנּוּ חֹלִי מִשְׁפַּחְתּוֹ וְתוֹלֶה בוֹ קָמֵיעַ — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ (בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים).

וְקָמֵיעַ שֶׁל כְּתָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַזְכָּרוֹת אוֹ פְּסוּקִים מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אִם הוּא מְחֻפֶּה עוֹר שֶׁמֻּתָּר לִכָּנֵס בּוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם אֵינוֹ מְחֻפֶּה עוֹר — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לְבֵית הַכִּסֵּא וִיסִירֶנּוּ מֵעָלָיו בְּיָדוֹ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

וְאִם הוּא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה אִם יְסִירֶנּוּ מֵעָלָיו אֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה — הֲרֵי מֻתָּר לוֹ לִכָּנֵס לְבֵית הַכִּסֵּא מִפְּנֵי פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וְלָכֵן מֻתָּר לוֹ גַם כֵּן לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים:

Tout kameïa éprouvé avec lequel il est permis de sortir — il n'y a pas de différence selon qu'il est d'écriture ou de racines (ikarin), entre malade en danger et hors de danger, et même s'il n'a encore été saisi d'aucune maladie mais qu'il appartient à une famille d'épileptiques et autres semblables et qu'il craint d'être atteint — il est permis de sortir avec :

סעיף לא לֹא יִקְשׁוֹר הַקָּמֵיעַ בְּאֶצְעָדָה אוֹ בְּטַבַּעַת וְיֵצֵא בוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית,…

לֹא יִקְשׁוֹר הַקָּמֵיעַ בְּאֶצְעָדָה אוֹ בְּטַבַּעַת וְיֵצֵא בוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ מִתְקַשֵּׁט בּוֹ בְּתוֹרַת תַּכְשִׁיט וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן כְּלָל לִרְפוּאָה, וּבֶאֱמֶת אֵינוֹ תַכְשִׁיט כְּלָל אֶלָּא מֵחֲמַת הָרְפוּאָה. אֲבָל כְּשֶׁהוּא קָשׁוּר וְתָלוּי בְּצַוָּארוֹ — יָכוֹל לְהַתִּירוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם אֵינוֹ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא, וְלַחֲזוֹר וּלְקָשְׁרוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין כְּשֶׁמַּתִּירוֹ בְּיָדוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג:

L'on n'attachera pas le kameïa à un bracelet ou à une bague et l'on ne sortira pas ainsi en réchout harabim ou en karmélit, à cause de mar'it ha-ayin : on aurait l'air de s'en parer comme d'un tachshit et de ne pas avoir l'intention curative, alors qu'en vérité ce n'est nullement un tachshit sinon par le remède. Mais quand on l'attache simplement à son cou par un fil ou une chaînette — il est permis de sortir avec, car il est manifeste qu'on ne l'a porté que pour la guérison :

סעיף לב נֶאֱמָן הָרוֹפֵא לוֹמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה לְקָמֵיעוֹת שֶׁכְּבָר רִפֵּא ג' אֲנָשִׁים בְּג'…

נֶאֱמָן הָרוֹפֵא לוֹמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מֻמְחֶה לְקָמֵיעוֹת שֶׁכְּבָר רִפֵּא ג' אֲנָשִׁים בְּג' אִגְּרוֹת, וְכֵן נֶאֱמָן לוֹמַר עַל קָמֵיעַ אַחַת שֶׁרִפֵּא וְשָׁנָה וְשִׁלֵּשׁ, וְנַעֲשָׂה קָמֵיעַ מֻמְחֶה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ מֻמְחֶה עֲדַיִן:

Le guérisseur est cru pour dire de lui-même qu'il est éprouvé en kemei'ot, c'est-à-dire qu'il a déjà guéri trois personnes avec trois parchemins ; et de même il est cru pour dire d'un kameïa qu'il a guéri une fois, deux fois et trois fois — qu'il est devenu kameïa éprouvé, même si lui-même n'est pas encore éprouvé :

סעיף לג מֻתָּר לָצֵאת בְּבֵיצַת הֶחָגָב שֶׁשְּׁמוֹ חַרְגּוֹל שֶׁתּוֹלִין אוֹתוֹ בְּאָזְנוֹ לִכְאֵב הָאֹזֶן, וּבְשֵׁן…

מֻתָּר לָצֵאת בְּבֵיצַת הֶחָגָב שֶׁשְּׁמוֹ חַרְגּוֹל שֶׁתּוֹלִין אוֹתוֹ בְּאָזְנוֹ לִכְאֵב הָאֹזֶן, וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל חַי שֶׁתּוֹלִין לְמִי שֶׁיָּשֵׁן יוֹתֵר מִדַּאי שֶׁיָּקִיץ מִשֵּׁנָתוֹ, וּבְשֵׁן שֶׁל שׁוּעָל מֵת שֶׁתּוֹלִין לְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישַׁן שֶׁיִּישַׁן, וּבְמַסְמֵר מֵעֵץ שֶׁצָּלְבוּ עָלָיו שֶׁמְּרַפְּאִים בּוֹ נֶפַח שֶׁל מַכַּת בַּרְזֶל (אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֵלּוּ רְפוּאָתָן בִּסְגֻלָּה — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת). וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, כֵּיוָן שֶׁנִּכָּר הַדָּבָר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְנִכָּר בּוֹ שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ לָנוּ הֵיאַךְ בָּאָה הָרְפוּאָה עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת דָּבָר זֶה.

אֲבָל אִם עוֹשֶׂה אֵיזֶה מַעֲשֶׂה וְאֵין נִכָּר בּוֹ שֶׁהוּא מִשּׁוּם רְפוּאָה — אָסוּר מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, שֶׁהִזְהִירָה הַתּוֹרָה עֲלֵיהֶן "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹי וְגוֹ'".

אֲבָל כָּל לַחַשׁ מֻתָּר לִרְפוּאָה, אוֹ לְהָגֵן שֶׁלֹּא יָבֹא עָלָיו חֹלִי אוֹ נֶזֶק, אֲפִלּוּ אִם אֵין יָדוּעַ אִם לַחַשׁ זֶה מוֹעִיל אוֹ לָאו. אֲבָל אִם יָדוּעַ שֶׁלַּחַשׁ זֶה אֵינוֹ מוֹעִיל — אָסוּר מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי.

וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּכָל לַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ בָדוּק וּבְכָל קָמֵיעַ שֶׁאֵינָהּ מֻמְחֶה מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְכָל בַּעַל נֶפֶשׁ יָחוּשׁ לִדְבָרָיו (בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם צֹרֶךְ כָּל כָּךְ):

Il est permis de sortir avec un œuf de sauterelle (hargol) que l'on suspend à l'oreille comme remède au mal d'oreille ; et avec une dent de renard vivant que l'on suspend à celui qui dort à l'excès afin qu'il s'éveille de son sommeil ; et avec une dent de renard mort que l'on suspend à celui qui ne peut dormir afin qu'il s'endorme ; et avec un clou en bois ayant servi à un tslouv (crucifié) : ces choses sont considérées comme remède et sont tachshit pour le malade :

סעיף לד כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּרַגְלוֹ מַכָּה שֶׁרְפוּאָתוֹ לִקְשׁוֹר עָלֶיהָ מַטְבֵּעַ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה —…

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּרַגְלוֹ מַכָּה שֶׁרְפוּאָתוֹ לִקְשׁוֹר עָלֶיהָ מַטְבֵּעַ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מְרַפֵּא — הֲרֵי הוּא לוֹ כְּתַכְשִׁיט (וּמַלְבּוּשׁ). אֲבָל אִם הוּא מַכָּה שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ מְרַפֵּא אוֹתָהּ, וְאֵינָהּ קְשׁוּרָה עָלֶיהָ אֶלָּא לְהָגֵן עָלָיו שֶׁלֹּא תִנְגּוֹף בְּקוֹצִים וְיִתְדוֹת הַדְּרָכִים — אָסוּר לָצֵאת בָּהּ, שֶׁהַמַּטְבֵּעַ חָשׁוּב הוּא, וְאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל מֵחֲשִׁיבוּתוֹ לְהִקָּרֵא עָלָיו שֵׁם מַלְבּוּשׁ (וְתַכְשִׁיט), אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בּוֹ צֹרֶךְ לִרְפוּאָה (שֶׁאָז יֵשׁ עָלָיו שֵׁם תַּכְשִׁיט):

Quiconque a au pied une plaie dont le remède est d'y attacher une pièce de monnaie portant une figure — il lui est permis de sortir avec, puisqu'elle est curative, elle est pour lui comme tachshit (et malbouch). Mais si c'est une plaie pour laquelle la pièce n'est pas curative, et qu'elle n'y est attachée que pour la dissimuler — il est interdit de sortir avec :

סעיף לה הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית הַמְקֻפֶּלֶת וּמֻנַּחַת עַל כְּתֵפָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלְּאַחַר שֶׁנְּתָנָהּ עַל רֹאשׁוֹ…

הַיּוֹצֵא בְּטַלִּית הַמְקֻפֶּלֶת וּמֻנַּחַת עַל כְּתֵפָיו, דְּהַיְנוּ שֶׁלְּאַחַר שֶׁנְּתָנָהּ עַל רֹאשׁוֹ הִגְבִּיהַּ שׁוּלֶי[הָ] עַל כְּתֵפָיו, בֵּין שֶׁהִגְבִּיהַּ כָּל אֹרֶךְ שׁוּלֶיהָ, בֵּין שֶׁלֹּא הִגְבִּיהַּ אֶלָּא שְׁנֵי כַּנְפֵי שׁוּלֶיהָ, וְנָתַן כָּנָף אֶחָד עַל כָּתֵף זֶה וְכָנָף אֶחָד עַל כָּתֵף זֶה וְאֶמְצָעִית שׁוּלֶיהָ מְשֻׁלְשֶׁלֶת עַל גּוּפוֹ לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו — חַיָּב, שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, אֶלָּא מַשּׂוֹי הוּא.

וְיֵשׁ פּוֹטְרִין כְּשֶׁאֶמְצָעִית שׁוּלֶיהָ מְשֻׁלְשֶׁלֶת לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו, אַף עַל פִּי שֶׁכְּנָפֶיהָ נְתוּנִים עַל כְּתֵפָיו. וְכֵן עִקָּר. אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמַשּׂוֹי.

וַאֲפִלּוּ אִם אֵין כְּנָפֶיהָ נְתוּנִים עַל כְּתֵפָיו, אֶלָּא שֶׁתְּפָסָם בְּיָדָיו וְהִגְבִּיהַּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרַע — אָסוּר.

אֲבָל אִם אֵינוֹ מַגְבִּיהַּ בְּיָדָיו, אֶלָּא הוּא מִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ בְּעִנְיָן שֶׁשּׁוּלֶיהָ מֻגְבָּהִין הַרְבֵּה מִן הָאָרֶץ, וְכַנְפֵי שׁוּלֶיהָ אֵינָם נְתוּנִים עַל כְּתֵפָיו, אֶלָּא הֵם מְשֻׁלְשָׁלִים עַל זְרוֹעֵי יָדָיו, וְאֶמְצָעִית שׁוּלֶיהָ מְשֻׁלְשֶׁלֶת לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו וּמְכַסָּה רֹב גּוּפוֹ — הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

וּלְפִי זֶה מֻתָּר לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית תַּחַת הַגְּלִימָא לַהֲבִיאוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשַׁבָּת שַׁחֲרִית, שֶׁאַף שֶׁמִּתְעַטֵּף בָּהּ בְּעִנְיָן שֶׁמִּתְקַצֶּרֶת שֶׁאֵינָהּ יוֹצָא מִתַּחַת הַגְּלִימָא לְמַטָּה, כֹּל שֶׁהוּא מְכַסֶּה רֹב גּוּפוֹ — מֻתָּר:

Celui qui sort avec un tallit plié et posé sur ses épaules — c'est-à-dire qu'après l'avoir mis sur la tête il a relevé ses pans sur ses épaules, qu'il ait relevé toute la longueur des pans ou seulement les deux extrémités (un pan sur cette épaule, l'autre pan sur l'autre épaule) — il est hayav hatat (selon certains) car ce n'est pas derekh malbouch. Et l'on a interdit de poser même un pan seul sur l'épaule, à plus forte raison plusieurs :

סעיף לו לֹא אָסְרוּ לִתֵּן כַּנְפֵי שׁוּלֶיהָ אֲפִלּוּ עַל כְּתֵפָיו אֶלָּא כְּשֶׁמִּתְכַּוֵּן לְהַגְבִּיהַּ…

לֹא אָסְרוּ לִתֵּן כַּנְפֵי שׁוּלֶיהָ אֲפִלּוּ עַל כְּתֵפָיו אֶלָּא כְּשֶׁמִּתְכַּוֵּן לְהַגְבִּיהַּ הַטַּלִּית שֶׁלֹּא תְלַכְלֵךְ בְּשׁוּלֶיהָ, אוֹ שֶׁלֹּא תִקָּרַע, אוֹ שֶׁלֹּא תְעַכְּבֵהוּ מִלָּלֶכֶת בִּמְהֵרָה, אֲבָל אִם כַּוָּנָתוֹ לְהִתְנָאוֹת בְּזֶה, כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁמִּתְנָאִים בְּזֶה גַּם בְּחֹל — הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁזֶּהוּ דֶּרֶךְ לְבִישָׁתָם, וְאֵינוֹ נִרְאֶה כְּמַשּׂוֹי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר לְקַפֵּל קַצְווֹת שׁוּלֵי טַלִּיתוֹ מִכַּאן וּמִכַּאן עַל יָדָיו כְּדֵי לְהִתְנָאוֹת, וּבִלְבָד שֶׁאֶמְצָעִית שׁוּלֶיהָ מְשֻׁלְשֶׁלֶת לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו וּמְכַסָּה רֹב גּוּפוֹ.

וְכָל זֶה בְּטַלִּית שֶׁהִיא חֲתִיכָה אַחַת מְרֻבַּעַת כְּמוֹ טַלִּיתוֹת שֶׁל מִצְוָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁאֵין בָּהֶם נְקָבִים לְהוֹצִיא הַיָּדַיִם מִתּוֹכָם, אֲבָל מַלְבּוּשִׁים שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא לָבוּשׁ בָּהֶם וּמוֹצִיא אֶת הַיָּדַיִם מִתּוֹכָם — מֻתָּר לִתְפּוֹס בְּיָדַיִם מִקְצָת הַמַּלְבּוּשׁ אֲפִלּוּ בְּשׁוּלָיו לְהַגְבִּיהַּ שֶׁלֹּא יְעַכְּבוּהוּ מִלָּלֶכֶת, אוֹ שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ, אוֹ שֶׁלֹּא יִקָּרַע.

אֲבָל לֹא יַגְבִּיהַּ הַרְבֵּה כָּל אֹרֶךְ שׁוּלֶיהָ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְהֵא רֹב גּוּפוֹ מְכֻסֶּה, וְלֹא יִהְיוּ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כְּלָל, וְאַף אִם אֶמְצָעִית שׁוּלָיו מְכַסֶּה רֹב גּוּפוֹ — לֹא יַגְבִּיהַּ קַצְווֹת שׁוּלָיו עַל כְּתֵפָיו, כֵּיוָן שֶׁלְּיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ בְּזֶה חִיּוּב חַטָּאת, וּלְדִבְרֵי הַכֹּל עַל כָּל פָּנִים נִרְאֶה כְּמַשּׂוֹי וְאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאַף שֶׁלָּבוּשׁ בּוֹ וּמוֹצִיא יָדָיו מִתּוֹכוֹ.

וּמַלְבּוּשִׁים שֶׁלָּנוּ שֶׁנִּתְעַטֵּף בָּהֶן וְלֹא הוֹצִיא יָדָיו מִתּוֹכָם — אָסוּר לִתְפּוֹס קְצָתָם בְּיָדָיו לְהַגְבִּיהָם שֶׁלֹּא יִתְלַכְלֵךְ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ תּוֹפֵס בְּשׁוּלֵיהֶם:

L'on n'a interdit de poser les pans de ses bords même sur ses épaules que lorsqu'on a l'intention de relever le tallit pour qu'il ne se salisse pas, ou ne se déchire pas, ou ne le retarde pas dans sa marche ; mais si son intention est de se parer ainsi, comme l'usage des hommes du lieu qui s'embellissent en relevant ainsi les pans du tallit sur les épaules — il est permis, car c'est pour eux derekh malbouch :

סעיף לז בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְקַפֵּל הַטַּלִּית וּלְהַנִּיחָהּ כָּךְ מְקֻפֶּלֶת עַל כִּתְפֵיהֶם סְבִיב צַוָּארָם…

בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְקַפֵּל הַטַּלִּית וּלְהַנִּיחָהּ כָּךְ מְקֻפֶּלֶת עַל כִּתְפֵיהֶם סְבִיב צַוָּארָם וְהוֹלְכִין כָּךְ אַף בַּחֲצֵרוֹת וּבְבָתֵּיהֶם — מֻתָּרִים לָצֵאת כֵּן בְּשַׁבָּת אַף לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁדֶּרֶךְ מַלְּבּוּשׁ הוּא לָהֶם. אֲבָל אִם אֵין הוֹלְכִין כֵּן בְּבָתֵּיהֶם, אֶלָּא כְּשֶׁיּוֹצְאִין לַחוּץ מְקַפְּלִין הַטַּלִּית עַל כִּתְפֵיהֶם תַּחַת הַגְּלִימָא לַהֲבִיאָהּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת — אָסוּר לָצֵאת כֵּן בְּשַׁבָּת, וְאִם יָצָא — חַיָּב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

וּמִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לְקַפֵּל צַד הַיָּמִין וּלְהַנִּיחָהּ עַל כָּתֵף שְׂמֹאל כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְעַטְּפִין בְּטַלִיתוֹת שֶׁל מִצְוָה וְלָצֵאת כֵּן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, הוֹאִיל וְכָךְ הוּא דֶרֶךְ לְבִישָׁתָהּ אַף בַּבַּיִת.

וְכֵן יוֹצֵא אָדָם בְּסוּדָר הַמְקֻפָּל וּמֻנָּח עַל כְּתֵפוֹ, הוֹאִיל וְכָךְ הוּא דֶּרֶךְ לְבִישָׁתוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְרוֹךְ נִימָא מִן הַסּוּדָר עַל אֶצְבָּעוֹ שֶׁלֹּא יִפּוֹל מֵעָלָיו.

אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין כָּךְ דֶּרֶךְ לְבִישָׁתוֹ, כְּגוֹן בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, אִם רוֹצֶה לְהוֹצִיא סוּדָר — צָרִיךְ לְכַסּוֹת בּוֹ רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ גָּמוּר. וְאִם אֵין הַסּוּדָר רָחָב כָּל כָּךְ לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ — יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּמִין אַבְנֵט וְלָצֵאת בּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיִּקְשׁוֹר ב' רָאשֵׁי הַסּוּדָר (שֶׁמִּלְּפָנָיו) זֶה בְזֶה (כְּנֶגְדּוֹ) לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו (וְגַם אֶמְצָעוּת הַסּוּדָר שֶׁמִּלְּאַחֲרָיו יְהֵא מָשׁוּךְ לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו), שֶׁנִּמְצָא עָשׂוּי כְּמִין אַבְנֵט, וּמֻתָּר לָצֵאת בּוֹ (אַף שֶׁחָגוּר בְּאַבְנֵט אַחֵר לְמַטָּה, לְהַמַּתִּירִים לָצֵאת בְּב' חֲגוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר).

וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאַף בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לְבִישָׁתָם הוּא בְּסוּדָר הַמְקֻפָּל עַל כִּתְפֵיהֶם — צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַסּוּדָר רָחָב לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ אִם יַפְשִׁיטוּהוּ מִקִּפּוּלוֹ, וְאִם אֵינוֹ רָחָב כָּל כָּךְ — אֵין שֵׁם מַלְבּוּשׁ עָלָיו, וְאֵין יוֹצְאִין בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן עֲשָׂאוֹ כְּמִין אַבְנֵט, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ לָהֶם לָחוּשׁ לִדְבָרָיו:

Dans les endroits où l'usage est de plier le tallit et de le poser ainsi plié sur les épaules autour du cou, et où ils vont ainsi même dans les cours et dans leurs maisons — il leur est permis de sortir ainsi en Chabbat même en réchout harabim, parce que c'est pour eux derekh malbouch. Mais s'ils ne vont pas ainsi dans leurs maisons mais seulement à la synagogue — c'est interdit, car ce n'est pas derekh malbouch ordinaire :

סעיף לח הַיּוֹצֵא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִים לוֹ בִּסְדִינוֹ שֶׁהוּא לָבוּשׁ בּוֹ — חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ…

הַיּוֹצֵא בְּמָעוֹת הַצְּרוּרִים לוֹ בִּסְדִינוֹ שֶׁהוּא לָבוּשׁ בּוֹ — חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹחֲזֵם בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא כֵּן בְּחֹל לִפְעָמִים. אֲבָל הַיּוֹצֵא בְּמָעוֹת הַתְּפוּרִים בְּבִגְדּוֹ — פָּטוּר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הוֹצָאָה בְּכָךְ, אֲבָל אָסוּר לָצֵאת בּוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, בֵּין שֶׁתְּפוּרִים בּוֹ מָעוֹת בֵּין כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁאֵינָם מֻקְצִים.

וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד, כְּגוֹן שֶׁהוּא בֵּין הַנָּכְרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַפְקִידָם אֶצְלָם, וְגַם לֹא לְהַנִּיחַ הַבֶּגֶד בְּבֵיתָם שֶׁלֹּא יִגְנְבוּהָ מִמֶּנּוּ כְּשֶׁיֵּצֵא הַחוּצָה — נוֹהֲגִין לְהָקֵל לָצֵאת בָּהֶם, לְפִי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שְׁבוּת שֶׁהוּא שִׁנּוּי מִדֶּרֶךְ הַחֹל לֹא גָזְרוּ עָלָיו בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז, וְגַם יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁעַכְשָׁו אֵין לָנוּ רְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא כַּרְמְלִית, וַאֲפִלּוּ הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה בָּהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין לְהָקֵל אֶלָּא כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת לְכַרְמְלִית, כְּגוֹן שֶׁמִּתְיָרֵא לֵישֵׁב כָּלוּא בַּבַּיִת כָּל הַיּוֹם, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ הַנָּכְרִים שֶׁיֵּשׁ אֶצְלוֹ מָעוֹת וְיַחְפְּשׂוּ כֵּלָיו לְגָזְלָם מִמֶּנּוּ, אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיָּבֹא לִידֵי סַכָּנָה שֶׁיַּהַרְגוּהוּ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו. אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת, כְּגוֹן שֶׁהוּא בֵּין יִשְׂרְאֵלִים אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינָם לְהַפְקִידָם אֶצְלָם אוֹ לְהַנִּיחַ הַבֶּגֶד בְּבֵיתָם — יֵשֵׁב בַּבַּיִת כָּל הַשַּׁבָּת, וְלֹא יֵצֵא בָּהֶם לְכַרְמְלִית. וְאִם אֵין חֲשָׁשׁ לְהַפְקִיד אֶצְלָם, אוֹ שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ לְהַנִּיחַ הַבֶּגֶד בַּבַּיִת — יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְפָשְׁטוֹ מֵעָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁלֹּא יְהֵא לָבוּשׁ בּוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בַּבַּיִת, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ג:

Celui qui sort avec de l'argent noué à son drap (sadin) qu'il porte revêtu — il est hayav, même s'il ne le tient pas à la main, parce que c'est l'usage de sortir ainsi parfois en semaine. Mais celui qui sort avec de l'argent cousu à son vêtement — il est patour, parce que ce n'est pas derekh hotzaa, mais c'est interdit mi-divré sofrim, de peur qu'il ne se les défasse et ne les porte à la main, et qu'on en vienne à les sortir derekh hotzaa :

סעיף לט וְכָל זֶה בִּתְפוּרִים בְּבִגְדּוֹ, שֶׁאֵין זוֹ הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ, אֲבָל אִם הֵם צְרוּרִים בּוֹ, אוֹ…

וְכָל זֶה בִּתְפוּרִים בְּבִגְדּוֹ, שֶׁאֵין זוֹ הוֹצָאָה כְּדַרְכָּהּ, אֲבָל אִם הֵם צְרוּרִים בּוֹ, אוֹ שֶׁהֵם בְּכִיס הַתָּפוּר בּוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא בּוֹ בְּחֹל, אוֹ שֶׁהֵן בְּאֵזוֹר חָלוּל שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא בּוֹ כְּשֶׁפִּיו לְמַעְלָה, אוֹ שֶׁהֵן בֵּין בְּגָדָיו לִבְשָׂרוֹ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיא כֵּן בְּחֹל לִפְעָמִים — אָסוּר לָצֵאת בָּהֶם אֲפִלּוּ לְכַרְמְלִית, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְיָרֵא לֵישֵׁב עִמָּהֶם בַּבַּיִת שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בּוֹ הַנָּכְרִים. וַאֲפִלּוּ לְטַלְטֵל הַמָּעוֹת לְהַצְנִיעָם בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּאוֹתָהּ חָצֵר — אָסוּר, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ שׁוּם שְׁבוּת גָּמוּר מִשּׁוּם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה. וַאֲפִלּוּ אִם הֵם מָעוֹת מְנֻקָּבִים שֶׁאֵין יוֹצְאִין בְּהוֹצָאָה בְּשִׁפּוּי — לֹא מַפְקַע שֵׁם מֻקְצֶה מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן הֵם שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב וּנְקוּבִים כְּדֵי לִתְלוֹת בְּצַוַּאר בִּתּוֹ לְתַכְשִׁיט (שֶׁאָז מֻתָּר לְטַלְטְלָן אַף שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם חֲשַׁשׁ הֶפְסֵד כְּלָל אִם הֵם מְיֻחָדִים לְכָךְ).

וּמִכָּל מָקוֹם, מֻתָּר לוֹ לָשֵׂאת הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ בְּאוֹתוֹ חָצֵר, לְפִי שֶׁזֶּהוּ טִלְטוּל כִּלְאַחַר יָד, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְטַלְטְלָן בְּיָדוֹ אֶלָּא בְּגוּפוֹ, וּבִלְבָד שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ הֶפְסֵד אִם לֹא יִשָּׂאוּם אֶצְלוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵן אַף אִם אֵינָם מָעוֹת הַמֻּקְצִים אֶלָּא שְׁאָר כֶּסֶף וְזָהָב — יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לָשֵׂאת אוֹתָם אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

Et tout cela quand ils sont cousus à son vêtement, ce qui n'est pas hotzaa kedarkahtsrourim) en lui, ou dans une poche cousue à lui dans laquelle on a l'usage de sortir en semaine, ou dans une ceinture creuse dans laquelle on a l'usage de sortir quand son ouverture est vers le haut, ou entre ses vêtements et sa chair, dans les endroits où l'on a l'habitude — c'est hotzaa kedarkah et il est hayav, selon le cas :

סעיף מ וְכָל זֶה כְּשֶׁהַהֶפְסֵד הוּא בָּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין נִבְהָל כָּל כָּךְ בִּשְׁבִילוֹ, וְאֵינוֹ נֶחְפָּז…

וְכָל זֶה כְּשֶׁהַהֶפְסֵד הוּא בָּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין נִבְהָל כָּל כָּךְ בִּשְׁבִילוֹ, וְאֵינוֹ נֶחְפָּז כָּל כָּךְ מֵחֲמָתוֹ לְהַצָּלַת מָמוֹנוֹ, כְּגוֹן זֶה שֶׁשּׁוֹבֵת בֵּין הַנָּכְרִים שֶׁמִּתְיָרֵא שֶׁלֹּא יִגְזְלוּ מִמֶּנּוּ מְעוֹתָיו, שֶׁאֵינוֹ בָּהוּל כָּל כָּךְ כְּשֶׁאֵין מַתִּירִים לוֹ לָצֵאת בָּהֶם מִבֵּיתָם, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן אֵין שׁוּם אָדָם בָּא לִגְזוֹל מִמֶּנּוּ.

אֲבָל מִי שֶׁלִּסְטִים בָּאִים עָלָיו לִגְזוֹל מָמוֹנוֹ, אוֹ שֶׁעַבְדֵי הַמּוֹשֵׁל בָּאִים לְחַפֵּשׂ בְּתֵבָתוֹ לָקַחַת מָמוֹנוֹ, שֶׁהוּא בָּהוּל וְנֶחְפָּז לְהַצִּיל מֵהֶם — יֵשׁ מַתִּירִים לְטַלְטֵל מְעוֹתָיו בְּיָדוֹ לְהַחְבִּיאָם בְּמַחֲבוֹאוֹת. וְאִם אֵין לוֹ מַחֲבוֹא בְּאוֹתוֹ חָצֵר — יֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא לְמָקוֹם אַחֵר דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ וּבְוַדַּאי יַצִּילֵם מֵהֶפְסֵד, וְאִם לֹא נַתִּיר לוֹ לְהַצִּיל עַל יְדֵי טִלְטוּל מֻקְצֶה וְטִלְטוּל הַכַּרְמְלִית שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה בְּהַצָּלָתָם, שֶׁיַּחְפִּירֵם בַּקַּרְקַע וְכַיּוֹצֵא בָזֶה (שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא בָּהוּל וְנֶחְפָּז בְּהַצָּלָתָם — יְמַהֵר לְהַצִּילוֹ בְּכָל הַצָּלָה שֶׁתִּזְדַּמֵּן לוֹ יוֹתֵר בִּמְהֵרָה, כִּי אוֹמֵר בְּלִבּוֹ הַאֵיךְ שֶׁאֶעֱשֶׂה לֹא אֶעֱשֶׂה בְּהֶתֵּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים לְהַצִּיל עַל יְדֵי אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם — לֹא יַצִּיל עַל יְדֵי אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה).

וּלְעִנְיַן הֲלָכָה — אֵין לְהָקֵל אֶלָּא בְּאִסּוּר טִלְטוּל מֻקְצֶה, אֲבָל לֹא בְּאִסּוּר הַכַּרְמְלִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ד:

Et tout cela quand la perte est telle qu'il n'est pas particulièrement alarmé pour elle, et qu'il n'est pas si bouleversé d'en sauver son argent — par exemple celui qui réside chez les non-Juifs et qui craint qu'on ne lui vole son argent — car il n'est pas si pressé qu'il faille lui permettre de sortir avec en derekh malbouch, etc. Mais dans des cas de force majeure et de perte considérable, on lui a permis pour le sauvetage de son bien, sur le modèle de ce qui sera expliqué :

סעיף מא לְבָדִים הַקָּשִׁים הַרְבֵּה — אָסוּר לְהוֹצִיאָם לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית כְּשֶׁהוּא מְעֻטָּף…

לְבָדִים הַקָּשִׁים הַרְבֵּה — אָסוּר לְהוֹצִיאָם לִרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ לְכַרְמְלִית כְּשֶׁהוּא מְעֻטָּף בָּהֶם דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, לְפִי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְמַלְבּוּשׁ וְנִרְאִים כְּמַשּׂוֹי. אֲבָל אִם אֵינָם קָשִׁים הַרְבֵּה — מֻתָּר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ כְּלָל לְהִתְעַטֵּף בָּהֶם, וְאֵין מִתְעַטֵּף בָּהֶם אֶלָּא כְּדֵי לְהוֹצִיאָם לִרְשׁוּת הָרַבִּים לֵישֵׁב עֲלֵיהֶם שָׁם הוּא אוֹ אַחֵר, וּבִלְבָד שֶׁיִּתְעַטֵּף בָּהֶם רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, אֲבָל אִם לֹא כִסָּה בָּהֶם רֹאשׁוֹ אֶלָּא כָּל גּוּפוֹ בִּלְבָד — לֹא נַעֲשׂוּ מַלְבּוּשׁ עַל יְדֵי כֵן, וְאָסוּר לְהוֹצִיאָם אֲפִלּוּ אִם צָרִיךְ לָהֶם לְהִתְכַּסּוֹת בָּהֶם גּוּפוֹ.

וְכֵן הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מַלְבּוּשׁ וְרוֹצֶה לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵי שֶׁיִּתְעַטֵּף בּוֹ כְּדֶרֶךְ מַלְבּוּשׁ, כְּגוֹן סָדִין אוֹ סוּדָר בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

Les feutres très épais — il est interdit de les sortir en réchout harabim ou en karmélit quand on s'en est enveloppé à titre de malbouch, parce qu'ils ne se prêtent pas à servir de malbouch et apparaissent comme masoui. Mais s'ils ne sont pas trop épais — c'est permis, même s'il n'a aucunement besoin de s'y envelopper, et l'on ne craint pas qu'il s'en débarrasse :

סעיף מב מֻתָּר לָצֵאת לִרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁנֵי מַלְבּוּשִׁים הַשָּׁוִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה אַף עַל פִּי…

מֻתָּר לָצֵאת לִרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁנֵי מַלְבּוּשִׁים הַשָּׁוִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְאֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ מוֹצִיא הַשֵּׁנִי אֶלָּא לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ, וְאֵין הַשֵּׁנִי נִרְאֶה כְּמַשּׂוֹי הוֹאִיל וְהוּא לָבוּשׁ בּוֹ.

וַאֲפִלּוּ מִינֵי מַלְבּוּשִׁים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְעוֹלָם לְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁנַיִם לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, כְּגוֹן שְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ — אֵין הַשְּׁנִיָּה חֲשׁוּבָה מַשּׂוֹי, הוֹאִיל וְהוּא חָגוּר בָּהּ.

וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּזֶה וְאוֹסְרִין שְׁתֵּי חֲגוֹרוֹת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלּוֹ בְּעַצְמוֹ אֵין שׁוּם הֲנָאָה וְתוֹעֶלֶת לִלְבִישָׁתוֹ מֵהַחֲגוֹרָה הַשְּׁנִיָּה וְאֵינוֹ מוֹצִיאָהּ אֶלָּא לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ — הֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי. וְכֵן רָאוּי לִנְהוֹג.

וְאַף אִם אֵינוֹ מוֹצִיאוֹ לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ, אֶלָּא שֶׁחוֹגֵר חֲגוֹרָה חֲשׁוּבָה עַל גַּבֵּי חֲגוֹרָה קָרוּעַ — אָסוּר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁבְּהַחֲשׁוּבָה בִּלְבַדָּה דַּי לוֹ לְצֹרֶךְ לְבִישָׁתוֹ — הֲרֵי הַשְּׁנִיָּה חָשׁוּב מַשּׂוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָגוּר בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לַחֲגוֹר כֵּן. אֲבָל בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדֶּרֶךְ לַחֲגוֹר ב' חֲגוֹרוֹת — מֻתָּר לָצֵאת בָּהֶן.

וּבְכָל מָקוֹם מֻתָּר לָצֵאת בב' חֲגוֹרוֹת כְּשֶׁיֵּשׁ מַלְבּוּשׁ מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם, כְּגוֹן הַתַּחְתּוֹנָה עַל גַּבֵּי הֶחָלוּק וְהָעֶלְיוֹנָה עַל גַּבֵּי הַסַּרְבָּל, שֶׁאָז יֵשׁ הֲנָאָה וְתוֹעֶלֶת מִשְׁתֵּיהֶן. וְכֵן בְּכָל עִנְיָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעַצְמוֹ הֲנָאָה וְתוֹעֶלֶת לִלְבִישָׁתוֹ מִשְׁתֵּי הַחֲגוֹרוֹת. וְאַף אִם עַכְשָׁו אֵינוֹ צָרִיךְ הוּא אֶלָּא לְאַחַת מֵהֶן וּמוֹצִיא הַשְּׁנִיָּה לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ, הוֹאִיל וְחָגוּר בְּעִנְיָן שֶׁדֶּרֶךְ לַחֲגוֹר בָּהּ לִפְעָמִים לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ — אֵינָהּ מַשּׂוֹי וּמֻתָּר:

Il est permis de sortir en réchout harabim avec deux malboushim identiques l'un par-dessus l'autre, même s'il n'a besoin que d'un seul mais sort le second pour les besoins de son compagnon : le second n'apparaît pas comme masoui dès lors qu'il en est vêtu. Et même des sortes de malboushim qu'on n'a habituellement pas l'usage de porter à deux exemplaires identiques pour soi-même — il est permis, comme la ceinture :

סעיף מג וְכָל זֶה בַּחֲגוֹרָה, אֲבָל בִּשְׁאָר מַלְבּוּשִׁים, אֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁרֹב הַפְּעָמִים אֵין דֶּרֶךְ…

וְכָל זֶה בַּחֲגוֹרָה, אֲבָל בִּשְׁאָר מַלְבּוּשִׁים, אֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁרֹב הַפְּעָמִים אֵין דֶּרֶךְ לְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁנַיִם הַשָּׁוִים לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, כְּגוֹן שְׁנֵי חֲלוּקִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, אוֹ שְׁנֵי סַרְבִּילִים זֶה עַל גַּבֵּי זֶה, אוֹ ב' אַנְפְּלָאוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, הוֹאִיל וּבִימוֹת הַקֹּר דֶּרֶךְ הוּא לִפְעָמִים לְהִתְלַבֵּשׁ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מַלְבּוּשִׁים אוֹ יוֹתֵר — הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִים דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ כָּל הַשָּׁנָה וּמֻתָּר לְהוֹצִיאָם אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ. וְכֵן מֻתָּר לָצֵאת בִּשְׁנֵי כוֹבָעִים (אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ חֲבֵרוֹ, לְפִי) שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ בְּחֹל לָשׂוּם כּוֹבַע גָּדוֹל עַל גַּבֵּי כּוֹבַע קָטָן, וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יוּכַל הָרוּחַ לְהַפְרִיחַ כּוֹבַע הָעֶלְיוֹן מֵעַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

Et tout cela pour la ceinture ; mais pour les autres malboushim, même ceux qu'on n'a habituellement pas l'usage de porter à deux identiques pour soi — comme deux tuniques l'une sur l'autre, ou deux sarbalim l'un sur l'autre, ou deux anpla'ot l'un sur l'autre — étant donné que c'est derekh malbouch, c'est permis, à condition que ce soit pour le besoin de son compagnon. :

סעיף מד בְּבָתֵּי יָדַיִם (שֶׁקּוֹרִין הֶענְטשִׁי"ךְ) — מֻתָּר לָצֵאת, לְפִי שֶׁהֵם מַלְבּוּשׁ שֶׁל הַיָּדַיִם.…

בְּבָתֵּי יָדַיִם (שֶׁקּוֹרִין הֶענְטשִׁי"ךְ) — מֻתָּר לָצֵאת, לְפִי שֶׁהֵם מַלְבּוּשׁ שֶׁל הַיָּדַיִם.

וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּחְמִיר לְהַצְרִיךְ שֶׁיִּתְפְּרוּם מֵעֶרֶב שַׁבָּת בְּבָתֵּי יָדַיִם שֶׁל מַלְבּוּשָׁיו (אוֹ שֶׁיִּקְשְׁרֵם בָּהֶם קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא יָפֶה), לְפִי שֶׁלִּפְעָמִים צָרִיךְ לְמַשְׁמֵשׁ בִּבְשָׂרוֹ מִפְּנֵי כִנָּה אוֹ פַּרְעוֹשׁ הָעוֹקְצִים אוֹתוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְמַשְׁמֵשׁ בְּיָדַיִם הַלְּבוּשִׁים בְּבָתֵּי יָדַיִם, וְצָרִיךְ לְהוֹצִיא יָד אֶחָד מִבֵּית יָד אֶחָד וְאוֹחֵז הַבֵּית יָד בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ מַלְבּוּשׁ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וִיבִיאֶנָּה כָּךְ ד' אַמּוֹת. וְרָאוּי לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.

אֲבָל בְּאוֹתוֹ בֵּית יָד שֶׁלָּנוּ שֶׁמְּשִׂימִין בּוֹ שְׁתֵּי הַיָּדַיִם אַחַת מִפֹּה וְאַחַת מִפֹּה — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּלִי שׁוּם קְשִׁירָה וּתְפִירָה, לְפִי שֶׁאַף אִם יוֹצִיא מִמֶּנּוּ יָדוֹ אֶחָד כְּדֵי לְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ בְּאֵיזֶה מָקוֹם — יִשָּׁאֵר עֲדַיִן לָבוּשׁ עַל יָדוֹ הַשְּׁנִיָּה, וְאֵין כַּאן אִסּוּר כְּלָל אִם יֵלֵךְ כָּךְ ד' אַמּוֹת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יוֹצִיא מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי יָדָיו וְאַחַר כָּךְ יִשְׁכַּח וְיֹאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ בּוֹ ד' אַמּוֹת.

וְיֵשׁ מַחְמִירִין גַּם בְּזֶה (וְטוֹב לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר, שֶׁאֵין הַקֹּר גָּדוֹל כָּל כָּךְ). אֲבָל הַמִּנְהָג לְהָקֵל (בְּכָל עִנְיָן):

Avec des gants (qu'on appelle hentchikh) — il est permis de sortir, parce que ce sont des malboushim des mains. Et il en est qui sont sévères pour exiger qu'on les ait cousus la veille de Chabbat aux manches du malbouch (ou qu'on les ait noués par un nœud durable), parce qu'on a parfois besoin de toucher quelque chose avec la main et qu'on les retirerait et qu'on viendrait à les porter à la main :

סעיף מה מֻתָּר לָצֵאת בְּטַלִּית הַמְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה שֶׁאֵינוֹ זְמַן צִיצִית, שֶׁאֵין…

מֻתָּר לָצֵאת בְּטַלִּית הַמְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ, אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה שֶׁאֵינוֹ זְמַן צִיצִית, שֶׁאֵין הַצִּיצִית הַכְּשֵׁרוֹת חֲשׁוּבִין מַשּׂוֹי, אֶלָּא הֲרֵי הֵן מִנּוֹי הַבֶּגֶד וּמִתַּכְשִׁיטָיו, כְּמוֹ הָאִמְרָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאִישׁ, אֲבָל בְּאִשָּׁה שֶׁיָּצָאתָה בְּטַלִּית הַמְצֻיֶּצֶת — חַיֶּבֶת, שֶׁמַּשּׂוֹי הוּא לָהּ זוֹ.

וְאִם אֵינָהּ מְצֻיֶּצֶת כְּהִלְכָתָהּ — הֲרֵי הֵן מַשּׂוֹי אַף לְאִישׁ, וְלֹא יֵצֵא בָּהּ, וְאִם יָצָא — חַיָּב חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁאוֹתָן הַחוּטִין חֲשׁוּבִין הֵן בְּעֵינָיו וְדַעְתּוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיַּשְׁלִימֵם וְיַעֲשֵׂם צִיצִית, וּלְפִיכָךְ אֵינָם בְּטֵלִים לְגַבֵּי הַטַּלִּית אַף עַל פִּי שֶׁהֵם קְשׁוּרִים בּוֹ קֶשֶׁר שֶׁל קַיָּמָא:

Il est permis de sortir avec un tallit garni de tsitsit conformes à la halakha, même la nuit qui n'est pas temps de tsitsit : les tsitsit valides ne sont pas considérées comme masoui, mais sont parmi les ornements du vêtement et de ses tachshitim, comme la bordure (imra) et semblable. Dans quel cas ? Pour un homme ; mais pour une femme qui sort avec un tallit revêtu de tsitsit — il y a lieu d'examiner. :

סעיף מו אֲבָל מֻתָּר לָצֵאת מְעֻטָּף בְּכִלָּה שֶׁתְּלוּיִין בָּהּ רְצוּעוֹת שֶׁמּוֹשְׁכִין אוֹתָהּ בָּהֶן עַל…

אֲבָל מֻתָּר לָצֵאת מְעֻטָּף בְּכִלָּה שֶׁתְּלוּיִין בָּהּ רְצוּעוֹת שֶׁמּוֹשְׁכִין אוֹתָהּ בָּהֶן עַל גַּבֵּי כְּלוֹנָס שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעוֹת אֵינָן צְרִיכִין כְּלָל לַכִּלָּה כְּשֶׁמִּתְעַטֵּף וְיוֹצֵא בָּהּ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינָן חֲשׁוּבִין כְּלָל — הֲרֵי הֵן בְּטֵלִין לְגַבֵּי הַכִּלָּה. לְפִיכָךְ, מֻתָּר לָצֵאת בִּרְצוּעוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאַבְנֵט, שֶׁאֵינָן חֲשׁוּבוֹת, וּבְטֵלוֹת לְגַבֵּי הָאַבְנֵט. אֲבָל אִם הֵן שֶׁל מֶשִׁי — הֲרֵי הֵן חֲשׁוּבוֹת וְאֵינָן בְּטֵלוֹת, וְאָסוּר לָצֵאת בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן הַמִּנְעָלִים אוֹ הַבָּתֵּי שׁוֹקַיִם קְשׁוּרִין בָּהֶם, שֶׁאָז הֵן מְשַׁמְּשׁוֹת לִלְבִישָׁתוֹ וְאֵינָן מַשּׂוֹי:

Mais il est permis de sortir enveloppé dans un drap (kila) auquel sont attachées des lanières servant à le tirer sur la perche du lit, bien que les lanières ne soient nullement nécessaires au drap quand on s'en enveloppe et qu'on sort ainsi : du moment qu'elles ne sont pas importantes, elles sont annulées par rapport au drap, et celui-ci est pour lui comme malbouch :

סעיף מז וְכֵן הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁנִּפְסַק מִן הַבֶּגֶד וְרֹאשׁוֹ אֶחָד מְחֻבָּר לַבֶּגֶד, כְּגוֹן לוּלָאוֹת…

וְכֵן הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁנִּפְסַק מִן הַבֶּגֶד וְרֹאשׁוֹ אֶחָד מְחֻבָּר לַבֶּגֶד, כְּגוֹן לוּלָאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אִם הוּא חָשׁוּב — אָסוּר לָצֵאת בּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כְּלוּם לַבֶּגֶד מֵחֲמַת שֶׁנִּפְסַק רֹאשׁוֹ אֶחָד — הֲרֵי הוּא מַשּׂוֹי, וְאֵינוֹ בָטֵל לְגַבֵּי הַבֶּגֶד, כֵּיוָן שֶׁהוּא חָשׁוּב וְדַעְתּוֹ עָלָיו. אֲבָל אִם אֵינוֹ חָשׁוּב — הֲרֵי הוּא בָּטֵל לְגַבֵּי הַבֶּגֶד, וּמֻתָּר לָצֵאת בּוֹ:

Et la même règle vaut pour toute chose qui s'est détachée du vêtement et dont une extrémité est encore reliée au vêtement, comme des boucles et semblables : si c'est important — il est interdit de sortir avec, car puisque cela ne sert plus en rien au vêtement du fait que son extrémité s'est rompue — c'est masoui, et ce n'est pas annulé par rapport au vêtement :

סעיף מח כּוֹבַע גָּדוֹל שֶׁמְּשִׂימִין עַל הָרֹאשׁ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת צֵל עַל הַפָּנִים לְהָגֵן מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ…

כּוֹבַע גָּדוֹל שֶׁמְּשִׂימִין עַל הָרֹאשׁ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת צֵל עַל הַפָּנִים לְהָגֵן מִפְּנֵי הַחַמָּה, אוֹ כְּדֵי לְהָגֵן מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן בִּלְבִישָׁתוֹ שֶׁיַּאֲהִיל עָלָיו לְהָגֵן מֵאֵיזֶה דָבָר — אָסוּר לְלָבְשׁוֹ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, מִשּׁוּם אִסּוּר עֲשִׂיַּת אֹהֶל, אִם הוּא מִתְפַּשֵּׁט לְהַלָּן מֵרֹאשׁוֹ טֶפַח עַל טֶפַח (וַאֲפִלּוּ הוּא כְּנֶגֶד פָּנָיו בִּלְבָד).

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהַטֶּפַח הַמִּתְפַּשֵּׁט (הַזֶּה) הוּא קָשֶׁה וְחָזָק שֶׁאֵינוֹ נִכְפָּף לְמַטָּה, אֲבָל אִם נִכְפָּף לְמַטָּה, אַף אִם בּוֹלֵט הַרְבֵּה יוֹתֵר מִטֶּפַח סְבִיבוֹת כָּל רֹאשׁוֹ — אֵין שֵׁם אֹהֶל עָלָיו וּמֻתָּר. לְפִיכָךְ, מֻתָּר לִפְרוֹס הַטַּלִּית עַל רֹאשׁוֹ אַף עַל פִּי שֶׁבּוֹלֵט הַרְבֵּה לְהַלָּן מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מִמִּין בֶּגֶד הַקָּשֶׁה (שֶׁקּוֹרִין גְרָא"בּ גְרִי"ן).

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא קָשֶׁה בְּיוֹתֵר כְּעֵין גַּג (שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לִהְיוֹת נִכְפָּף, לָכֵן יֵשׁ עָלָיו שֵׁם אֹהֶל, אֲבָל אִם אֵינוֹ קָשֶׁה בְּיוֹתֵר — אֵין שֵׁם אֹהֶל עָלָיו וּמֻתָּר).

וְיֵשׁ מִי שֶׁמֵּקֵל עוֹד שֶׁאִם אֵינוֹ עוֹמֵד בְּשָׁוֶה אֶלָּא בְּשִׁפּוּעַ — אֵין שֵׁם אֹהֶל עָלָיו, וּמֻתָּר אַף שֶׁהוּא קָשֶׁה בְּיוֹתֵר.

וְטוֹב לְהַחֲמִיר (בְּכָל זֶה שֶׁיְּהֵא נִכְפָּף מַמָּשׁ לְמַטָּה מֵאֵלָיו, וְאָז אַף אִם מַגְבִּיהוֹ וּמַעֲמִידוֹ בְּשָׁוֶה בְּיָדוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם).

וְכָל זֶה כְּשֶׁמִּתְכַּוֵּן בּוֹ לְהַאֲהִיל עָלָיו לְהָגֵן מֵאֵיזֶה דָבָר, אֲבָל אִם אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן רַק לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמִּמֵּילָא נַעֲשֶׂה אֹהֶל סְבִיבוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, לְפִי שֶׁכָּל אֹהֶל שֶׁאֵין לוֹ דְּפָנוֹת תַּחְתָּיו — אֵין אִסּוּר בַּעֲשִׂיָּתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מִתְכַּוֵּן בּוֹ לַעֲשִׂיַּת אֹהֶל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שט"ו:

Un grand chapeau (kova gadol) qu'on pose sur la tête pour faire de l'ombre sur le visage, pour se protéger du soleil ou des mouches, et tout ce qui leur est semblable, dont l'intention en le revêtant est qu'il fasse ohel au-dessus de soi pour protéger de quelque chose — il est interdit de le porter en Chabbat même dans la maison, à cause de l'interdit d'ohel. À plus forte raison de sortir avec en réchout harabim, en outre par crainte qu'il ne s'envole de sa tête par le vent. Mais s'il n'a pas l'intention de faire ohel, mais seulement de couvrir sa tête — c'est permis :

סעיף מט לְפִיכָךְ, מֻתָּר לִלְבּוֹשׁ כּוֹבַע גָּדוֹל שֶׁל לֶבֶד הַנָּהוּג בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁקּוֹרִין…

לְפִיכָךְ, מֻתָּר לִלְבּוֹשׁ כּוֹבַע גָּדוֹל שֶׁל לֶבֶד הַנָּהוּג בִּקְצָת מְקוֹמוֹת שֶׁקּוֹרִין (בְּרִיטִי"ל) אַף אִם יֵשׁ בְּתוֹכוֹ נְיָר קָשֶׁה שֶׁעַל יְדֵי כֵן מִתְקַשֶּׁה בְּיוֹתֵר וְעוֹמֵד בְּשָׁוֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְאֹהֶל אֶלָּא לְכַסּוֹת רֹאשׁוֹ.

וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בְּכָל עִנְיָן אַף אִם הוּא מִתְכַּוֵּן לְאֹהֶל — אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם, כִּי יֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמְכוּ, שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִין לְגַמְרֵי בְּכָל עִנְיָן, שֶׁסּוֹבְרִים שֶׁלֹּא גָזְרוּ כַּאן מִשּׁוּם עֲשִׂיַּת אֹהֶל, הוֹאִיל וְנַעֲשֶׂה דֶּרֶךְ לְבִישָׁה:

C'est pourquoi il est permis de porter un grand chapeau de feutre en usage dans certains endroits, qu'on appelle (britil) même s'il y a à l'intérieur un papier rigide qui le rend très ferme et droit, dès lors qu'il n'a pas l'intention de faire ohel mais seulement de se couvrir la tête. Et dans les endroits où l'usage s'est répandu — c'est permis :

סעיף נ וְכָל זֶה לִלְבּוֹשׁ הַכּוֹבַע בַּבַּיִת, אֲבָל אָסוּר לִלְבּוֹשׁ עַל גַּבֵּי כּוֹבַע קָטָן שֶׁעַל רֹאשׁוֹ…

וְכָל זֶה לִלְבּוֹשׁ הַכּוֹבַע בַּבַּיִת, אֲבָל אָסוּר לִלְבּוֹשׁ עַל גַּבֵּי כּוֹבַע קָטָן שֶׁעַל רֹאשׁוֹ וְלָצֵאת בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּשֵּׁט טֶפַח לְהַלָּן מֵרֹאשׁוֹ, לְפִי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַפְרִיחֶנּוּ הָרוּחַ מֵעַל רֹאשׁוֹ וְיִשְׁכַּח וִיבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ ד' אַמּוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מְהֻדָּק בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁהוּא עָמֹק שֶׁרֹאשׁוֹ נִכְנָס לְתוֹכוֹ וְאֵין הָרוּחַ יָכוֹל לְהַפְרִיחוֹ מֵרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁהוּא קָשׁוּר בִּרְצוּעָה תַּחַת גְּרוֹנוֹ, שֶׁבְּזֶה אֵין לָחוּשׁ לִכְלוּם.

וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֵילֵךְ בָּרְחוֹב בְּכוֹבַע קָטָן בִּלְבָד בְּלִי כּוֹבַע זֶה הַגָּדוֹל — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ בְּכָל עִנְיָן, שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יֵלֵךְ ד' אַמּוֹת בִּלְעָדוֹ. אֲבָל אִם יֵשׁ עָלָיו כּוֹבַע שֶׁדֶּרֶךְ לֵילֵךְ בּוֹ בָּרְחוֹב לִפְעָמִים — אָסוּר לִלְבּוֹשׁ עָלָיו שׁוּם כּוֹבַע אַחֵר, בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ מֵחֲמַת הַקֹּר וְכַיּוֹצֵא בָזֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָחוּשׁ בּוֹ שֶׁמָּא יַפִּילֶנּוּ הָרוּחַ מֵעַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

Et tout cela pour porter le chapeau dans la maison ; mais il est interdit de porter par-dessus un autre chapeau ce grand chapeau, et de sortir avec, même s'il ne s'étire pas un tefah au-delà de la tête, parce qu'il y a à craindre que le vent ne l'emporte de sa tête, et qu'il n'oublie et ne le porte à la main quatre amot :

סעיף נא מִי שֶׁמָּצָא תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בַּשָּׂדֶה אוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵינָן…

מִי שֶׁמָּצָא תְּפִלִּין בְּשַׁבָּת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בַּשָּׂדֶה אוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵינָן מִשְׁתַּמְּרִים מִכְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם וִיכוֹלִין לָבֹא לִידֵי בִזָּיוֹן כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? אִם יֵשׁ בָּהֶם רְצוּעוֹת קְשׁוּרוֹת שֶׁיָּכוֹל לְלָבְשָׁן — יַכְנִיסֵן לָעִיר זוּג זוּג, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּלְבִּישֵׁן כְּדַרְכָּן בְּחֹל, תְּפִלִּין שֶׁל יָד עַל זְרוֹעוֹ וְשֶׁל רֹאשׁ עַל רֹאשׁוֹ, וְנִכְנָס וְחוֹלְצָן בָּעִיר (בְּחָצֵר הַחִיצוֹנָה שֶׁהוּא מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר רֹאשׁוֹן), וְחוֹזֵר וְיוֹצֵא וְלוֹבֵשׁ זוּג אַחֵר עַד שֶׁיַּכְנִיס כֻּלָּן.

וְאֵינוֹ יָכוֹל לִלְבּוֹשׁ ב' זוּגוֹת כְּאַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר בְּזֶה בְּ"בַל תּוֹסִיף", שֶׁהֲרֵי שַׁבָּת אֵינוֹ זְמַן תְּפִלִּין כְּלָל, וּכְשֶׁמּוֹסִיף עַל הַמִּצְוָה שֶׁלֹּא בִזְמַנָּהּ לֹא שַׁיָּךְ "בַּל תּוֹסִיף" כְּלָל, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁבְּחֹל אֵין לוֹבֵשׁ לְעוֹלָם ב' זוּגוֹת, אִם כֵּן זוּג הַשֵּׁנִי אֵינוֹ נִקְרָא דֶּרֶךְ לְבִישָׁה אֶלָּא כְּמַשּׂוֹי הוּא, וְלֹא הִתִּירוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם בִּזְיוֹן הַתְּפִלִּין אֶלָּא זוּג אֶחָד, שֶׁהוּא כְּדֶרֶךְ לְבִישָׁה בְּחֹל וְאֵינוֹ נִרְאֶה כְּמַשּׂוֹי, וְאֵין אִסּוּרוֹ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם בִּזָּיוֹן אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְבִיאֶנּוּ בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

Celui qui a trouvé des tefillin pendant Chabbat en réchout harabim, ou aux champs, ou en tout endroit où ils ne sont pas à l'abri des chiens et semblables et risquent d'arriver à bizayon — comment doit-il agir ? S'ils ont des lanières attachées qu'il peut porter — il les rentrera en ville paire par paire, c'est-à-dire qu'il porte une paire à la tête et une paire au bras, sort et entre, sort et entre, jusqu'à les avoir toutes ramenées :

סעיף נב וְאִם הָיוּ זוּגוֹת הַרְבֵּה בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַסְפִּיק הַיּוֹם לְהַכְנִיס כֻּלָּן זוּג זוּג דֶּרֶךְ…

וְאִם הָיוּ זוּגוֹת הַרְבֵּה בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַסְפִּיק הַיּוֹם לְהַכְנִיס כֻּלָּן זוּג זוּג דֶּרֶךְ לְבִישָׁה, כֵּיוָן שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהַכְנִיס גַּם מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ — לֹא יַכְנִיסֵן כְּלָל בְּיוֹם, אֶלָּא יֵשֵׁב כַּאן לְשָׁמְרָן עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְאָז יַכְנִיס כֻּלָּן בְּיָדָיו.

וְכָל זֶה בְּאִישׁ, אֲבָל אִשָּׁה שֶׁמָּצְאָה תְּפִלִּין, אֲפִלּוּ הֵן זוּג אֶחָד — תֵּשֵׁב וְתִשְׁמְרֵן עַד הַלַּיְלָה, וְלֹא תַכְנִיסֵן לָעִיר דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַנָּשִׁים מַנִּיחוֹת תְּפִלִּין בְּחֹל — אֵינָן מַלְבּוּשׁ לָהֶן אֶלָּא מַשּׂוֹי גָּמוּר.

וְאִם מִתְיָרֵא לֵישֵׁב כַּאן עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ מִפְּנֵי לִסְטִים שׁוֹדְדֵי לַיְלָה — יִטּוֹל כֻּלָּן בְּיָדָיו מִיָּד וְיוֹלִיכֵן פָּחוֹת פָּחוֹת מִד' אַמּוֹת, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ו, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְחָצֵר הַחִיצוֹנָה, אוֹ נוֹתֵן כֻּלָּן לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֶצְלוֹ בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֶצְלוֹ, עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לְחָצֵר הַחִיצוֹנָה שֶׁל עִיר, שֶׁהוּא מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר הָרִאשׁוֹן, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לִפְנֵי הֶחָצֵר הַהוּא יוֹשִׁיט אוֹתָן לַחֲבֵרוֹ הָעוֹמֵד בֶּחָצֵר, וַחֲבֵרוֹ יִטְּלֵן מִיָּדוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, שֶׁנִּמְצָא הוּא עוֹשֶׂה עֲקִירָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים, וַחֲבֵרוֹ עוֹשֶׂה הַנָּחָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. אוֹ יַכְנִיסוּ אוֹתָן זוּג זוּג דֶּרֶךְ לְבִישָׁה, אִם יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם לְהַכְנִיס כֻּלָּן.

אֲבָל לֹא יִזְרְקֵם לֶחָצֵר כִּלְאַחַר יָד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ו, מִפְּנֵי בִּזְיוֹן הַתְּפִלִּין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רפ"ב:

Et s'il y avait beaucoup de paires, de telle sorte que la journée ne suffirait pas pour les rentrer toutes paire par paire en derekh levicha, car il faudrait en rentrer aussi après la tombée de la nuit — il ne les rentrera pas du tout pendant la journée, mais il s'assoira à les garder jusqu'à la nuit, et alors il les rentrera toutes à la main. Et tout cela en temps ordinaire :

סעיף נג וְאִם הוּא בִּימֵי הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ הַתְּפִלִּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה אֲפִלּוּ…

וְאִם הוּא בִּימֵי הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ הַתְּפִלִּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה אֲפִלּוּ לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן לְשָׁמְרָן וְכָל שֶׁכֵּן לַהֲבִיאָן בְּיָדָיו שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁהוּא מֵנִיחַ תְּפִלִּין מְכַסָּן בִּמְקוֹמָן וְהוֹלֵךְ לוֹ בֵּין שֶׁהֵם הַרְבֵּה בֵּין שֶׁהֵם מְעַט:

Et si c'est aux jours du décret où l'on a décrété de ne pas mettre les tefillin, où il y a danger même de s'asseoir auprès pour les garder, et à plus forte raison de les rapporter à la main — car on dirait qu'il pose des tefillin — il les couvre sur place et s'en va, qu'ils soient nombreux ou peu :

סעיף נד וְכֵן אִם מָצָא סֵפֶר תּוֹרָה בַּשָּׂדֶה בִּימֵי הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלָּא לְלָמְדוֹ — מְכַסֵּהוּ…

וְכֵן אִם מָצָא סֵפֶר תּוֹרָה בַּשָּׂדֶה בִּימֵי הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ שֶׁלָּא לְלָמְדוֹ — מְכַסֵּהוּ בִּמְקוֹמוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְאִם אֵינוֹ זְמַן הַגְּזֵרָה — צָרִיךְ לֵישֵׁב וּלְשָׁמְרוֹ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ, וְאָז יְבִיאֶנּוּ לְבֵיתוֹ. וְאִם הָיוּ הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים שֶׁמִּתְקַלְקֵל הַסֵּפֶר אִם יִהְיֶה כַּאן עַד הַלַּיְלָה — יִתְעַטֵּף בְּהַסֵּפֶר כְּעֵין מַלְבּוּשׁ, וְחוֹזֵר וּמְכַסֶּה עָלָיו בִּבְגָדָיו, וּמְבִיאוֹ לְבֵיתוֹ מִיָּד, שֶׁאַף שֶׁאֵינוֹ דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ גָּמוּר — הִתִּירוּ לוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַתּוֹרָה:

Et de même s'il a trouvé un séfer torah aux champs aux jours du décret où l'on a décrété de ne pas l'étudier — il le couvre sur place et s'en va. Et si ce n'est pas un temps de décret — il doit s'asseoir et le garder jusqu'à la nuit, puis le ramener chez lui. Et s'il pleut et que le rouleau s'abîme — voir le détail des avis :

סעיף נה הַבָּא לְהַצִּיל כֵּלָיו מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, הַאֵיךְ יוֹצִיאֵם דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים — יִתְבָּאֵר…

הַבָּא לְהַצִּיל כֵּלָיו מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, הַאֵיךְ יוֹצִיאֵם דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים — יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ד:

Celui qui vient sauver ses kelim à cause d'un incendie, comment les sort-il en réchout harabim — cela sera expliqué au siman 334 :

סעיף נו הַמְלַבֵּן אֶת הַצֶּמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָהֶן מִמַּה שֶׁדַּרְכָּן לְהִתְלַבֵּן —…

הַמְלַבֵּן אֶת הַצֶּמֶר אוֹ אֶת הַפִּשְׁתָּן וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָהֶן מִמַּה שֶׁדַּרְכָּן לְהִתְלַבֵּן — חַיָּב, וְהוּא מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת, שֶׁכֵּן בַּמִּשְׁכָּן הָיוּ מְלַבְּנִים הַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתִּים הָעֲשׂוּיִים לִמְלָאכוֹת הַמִּשְׁכָּן.

וְהַמְכַבֵּס בְּגָדִים — הֲרֵי הוּא תּוֹלֶדֶת מְלַבֵּן וְחַיָּב. וְהַסּוֹחֵט אֶת הַבֶּגֶד עַד שֶׁיּוֹצִיא הַמַּיִם שֶׁבּוֹ — הֲרֵי זֶה כִּמְכַבֵּס בְּגָדִים, וְחַיָּב מִשּׁוּם מְלַבֵּן.

לְפִיכָךְ, אָסוּר לֵילֵךְ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַחֲלִיק וְלִפּוֹל בְּמַיִם, שֶׁמָּא יִשָּׁרוּ בְּגָדָיו בְּמַיִם וְיִשְׁכַּח וְיִסְחוֹט. וְאִם הָלַךְ וְנָפַל וְנִשְׁרוּ בְּגָדָיו בְּמַיִם, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁרוּ בְּגָדָיו בִּגְשָׁמִים הַרְבֵּה שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶם — אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָשְׁטָן מִיָּד, אֶלָּא יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהֶן (כָּל הַיּוֹם), וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִסְחָטֵם בְּהִלּוּכוֹ (בָּהֶם). אֲבָל לֹא יְנַעֲרֵם מִן הַמַּיִם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ב.

וּכְשֶׁפּוֹשְׁטָן מֵעָלָיו — לֹא יִשְׁטָחֵם לְנַגְּבָם בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתָם שְׁטוּחִים לְנַגֵּב יֹאמַר שֶׁכִּבְּסָן בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ לְשָׁטְחָם בְּחֶדֶר שֶׁאֵין שָׁם רוֹאֶה — אָסוּר, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁעָשָׂה אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה — אָסוּר אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יֶאֱרַע פַּעַם אַחַת שֶׁיָּבֹא אֶחָד פִּתְאוֹם לְשָׁם וְיִרְאֵהוּ וְיַחְשְׁדֵהוּ שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, לְפִיכָךְ לֹא רָצוּ לְחַלֵּק בִּגְזֵרָתָם וְאָסְרוּ בְּכָל עִנְיָן, אַף אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְכָךְ:

Celui qui blanchit la laine ou le lin, ainsi que tout ce qui leur est semblable parmi les choses qu'on a l'habitude de blanchir — il est hayav, et c'est l'une des avot melakhot, car au michkan on blanchissait la laine et le lin destinés aux travaux du michkan. Et celui qui lave des vêtements — c'est tolada de melaben. C'est pourquoi il est interdit d'étendre des vêtements mouillés pendant Chabbat, à cause de mar'it ha-ayin, de peur qu'on ne pense qu'il les a lavés en Chabbat :

סעיף נז וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְשָׁטְחָם בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם הָיוּ שְׁטוּחִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינוֹ חַיָּב…

וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא לְשָׁטְחָם בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם הָיוּ שְׁטוּחִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֵינוֹ חַיָּב לְסַלְּקָן בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. אֲבָל לִשְׁטוֹחַ בְּשַׁבָּת אָסְרוּ בְּכָל עִנְיָן, אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁרוּ בְּמַיִם אֶלָּא מִן הַזֵּיעָה:

L'on n'a interdit que de les étendre pendant Chabbat ; mais s'ils étaient étendus depuis la veille de Chabbat — il n'est pas tenu de les retirer pendant Chabbat à cause de mar'it ha-ayin. Mais étendre pendant Chabbat est interdit dans tous les cas, même s'ils n'ont pas été trempés dans l'eau mais seulement de la sueur :

סעיף נח בֶּגֶד הַשָּׁרוּי בְּמַיִם, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא שְׁרִיָּה מוּעֶטֶת — אָסוּר לְנַגְּבוֹ סָמוּךְ לְאֵשׁ,…

בֶּגֶד הַשָּׁרוּי בְּמַיִם, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶלָּא שְׁרִיָּה מוּעֶטֶת — אָסוּר לְנַגְּבוֹ סָמוּךְ לְאֵשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹטְחוֹ שָׁם, אֶלָּא מְנַגְּבוֹ שָׁם כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בּוֹ, שֶׁאֵין כַּאן מַרְאִית הָעַיִן — אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר מִשּׁוּם בִּשּׁוּל, שֶׁהַמַּיִם הַבְּלוּעִים מִתְבַּשְּׁלִים שָׁם, אִם הוּא סָמוּךְ לָאֵשׁ כָּל כָּךְ עַד שֶׁהַבֶּגֶד יָכוֹל לְהִתְחַמֵּם שָׁם כָּל כָּךְ עַד שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ. אֲבָל אִם אֵינוֹ סָמוּךְ כָּל כָּךְ — מֻתָּר לְנַגְּבוֹ שָׁם כֹּל שֶׁאֵינוֹ שׁוֹטְחוֹ:

Un vêtement trempé d'eau, même s'il n'y a là qu'une faible imprégnation — il est interdit de l'essuyer près du feu, même s'il ne l'y étend pas mais l'y essuie en le portant sur lui — il n'y a pas là de mar'it ha-ayin, mais c'est néanmoins interdit à cause de bichoul, car l'eau imbibée dans le vêtement vient à être cuite par la chaleur du feu :

סעיף נט בֶּגֶד הַשָּׁרוּי בְּמַיִם — אָסוּר לְטַלְטְלוֹ לְאַחַר שֶׁפְּשָׁטוֹ מֵעָלָיו, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח…

בֶּגֶד הַשָּׁרוּי בְּמַיִם — אָסוּר לְטַלְטְלוֹ לְאַחַר שֶׁפְּשָׁטוֹ מֵעָלָיו, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִסְחָטֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בֶּגֶד שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מֵימָיו וְאַף בְּחֹל לֹא הָיָה סוֹחֲטוֹ, אוֹ שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא שְׁרִיָּה מוּעֶטֶת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַקְפִּיד עָלֶיהָ לְסָחֳטָהּ.

וְאִם נִשְׁרוּ בְּשֵׁכָר אוֹ בְּיַיִן אָדֹם אוֹ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין שֶׁאֵינָם מְלַבְּנִים — מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁרוּ הַרְבֵּה. וְאַף לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר לְהַשְׁרוֹתוֹ בָּהֶם, כְּגוֹן לְסַנְּנָם עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"ט וְש"כ:

Un vêtement trempé d'eau — il est interdit de le déplacer (tiltoul) après l'avoir retiré, de peur qu'on ne l'oublie et ne le tordre. À moins que ce ne soit un vêtement dont on ne se soucie pas de l'eau qu'il contient et que même en semaine on ne tordrait pas, ou qu'il n'y ait qu'une faible imprégnation dont on n'a pas l'habitude de se soucier au point de la tordre. Voir le détail des avis :

סעיף ס הָרוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ כָּל גּוּפוֹ…

הָרוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אוֹ אֲפִלּוּ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא אוֹ בְּצוֹנֵן — הִתִּירוּ לוֹ לְהִסְתַּפֵּג בְּמִטְפַּחַת אוֹ בְּסָדִין וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁמַּקְפִּיד עַל מֵימֵיהֶם לְסָחֳטָם בָּהֶם בְּחֹל — לֹא חָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִסְחָטֵם בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁזֶּהוּ דָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִגְזוֹר עָלָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכָּל הָרוֹחֲצִין מִסְתַּפְּגִין, אִם אַתָּה אוֹסְרוֹ לְהִסְתַּפֵּג — אַף אַתָּה אוֹסְרוֹ בִּרְחִיצָה, וְזֶהוּ דָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר, שֶׁפַּעַם אַחַת גָּזְרוּ שֶׁלֹּא לִרְחוֹץ מִפְּנֵי הַבַּלָּנִים שֶׁהָיוּ מְחַמִּין חַמִּין בְּשַׁבָּת וְאָמְרוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת הוּחַמּוּ, וְאַחַר כָּךְ רָאוּ שֶׁאֵין הַדָּבָר עוֹמֵד וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ.

וּמֻתָּר לוֹ גַם כֵּן לְהָבִיא הַמִּטְפַּחַת בְּיָדוֹ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ לְבֵיתוֹ אִם יֵשׁ שָׁם עֵרוּב, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִסְחָטֶנּוּ בַּהֲלִיכָתוֹ (שֶׁאִם נָחוּשׁ לְכָךְ וְנֶאֱסוֹר לוֹ לַהֲבִיאוֹ — הֲרֵי אָנוּ אוֹסְרִים לְהִסְתַּפֵּג, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַפְקִירוֹ וּלְהַנִּיחוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ). וְאָסוּר לוֹ לְמָסְרוֹ לְהַבַּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהַבַּלָּנִים חֲשׁוּדִים עַל הַסְּחִיטָה לִסְחוֹט בְּיָדַיִם.

וְאַף עַכְשָׁו בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲמוֹד בְּלֹא רְחִיצָה בְּשַׁבָּת וְאִם כֵּן אֶפְשָׁר לְמָנְעוֹ מִלְּהִסְתַּפֵּג — אַף עַל פִּי כֵן אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, מֵאַחַר שֶׁלֹּא נֶאֱסַר מֵעוֹלָם בְּמִנְיַן חֲכָמִים. וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב לְהִסְתַּפֵּג בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מֵימָיו לְסָחֳטוֹ אַף בְּחֹל:

Celui qui se lave le visage, les mains et les pieds avec de l'eau chaude qui a été chauffée avant Chabbat, ou même tout le corps dans les eaux de Tibériade ou dans l'eau froide — on lui a permis de s'essuyer avec une serviette ou un drap et semblable, même s'il est attentif à leur eau au point de les tordre en semaine — on n'a pas craint qu'il oublie et ne le tordre, parce que ce n'est qu'une faible quantité d'eau, etc. :

סעיף סא מֻתָּר לַעֲמוֹד עַל שְׂפַת הַנָּהָר וְלִרְחוֹץ יָדָיו בַּנָּהָר, וְאֵין בְּזֶה אִסּוּר בְּמַה שֶּׁמּוֹצִיא…

מֻתָּר לַעֲמוֹד עַל שְׂפַת הַנָּהָר וְלִרְחוֹץ יָדָיו בַּנָּהָר, וְאֵין בְּזֶה אִסּוּר בְּמַה שֶּׁמּוֹצִיא הַמַּיִם שֶׁעַל יָדָיו מִן הַנָּהָר אֶל שְׂפָתוֹ, לְפִי שֶׁהַנָּהָר הוּא כַּרְמְלִית וּשְׂפַת הַנָּהָר הוּא גַם כֵּן כַּרְמְלִית, וּמֻתָּר לְהוֹצִיא מִכַּרְמְלִית לְכַרְמְלִית בְּפָחוֹת מִד' אַמּוֹת, רַק שֶׁיִּזָּהֵר לְנַגֵּב יָדָיו יָפֶה מִיָּד שֶׁהוֹצִיאָם מֵהַנָּהָר קֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ ד' אַמּוֹת. וְכֵן הָרוֹחֵץ בַּנָּהָר — צָרִיךְ לְנַגֵּב גּוּפוֹ יָפֶה כְּשֶׁעוֹלֶה מֵהַנָּהָר, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ עָלָיו מַיִם וִיטַלְטְלֶנּוּ ד' אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית.

אֲבָל הַהוֹלֵךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמָטָר סוֹחֵף עָלָיו וְעַל לְבוּשׁוֹ — לֹא הִקְפִּידוּ חֲכָמִים עַל זֶה, לְפִי שֶׁהוּא דָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד עָלָיו, שֶׁלִּפְעָמִים אָדָם הוֹלֵךְ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפִתְאוֹם יָרַד הַגֶּשֶׁם עָלָיו, לָכֵן הִתִּירוּ לוֹ בְּכָל עִנְיָן (אַף לָצֵאת מִבֵּיתוֹ בִּשְׁעַת הַגֶּשֶׁם, שֶׁאֵין לֶאֱסוֹר דָּבָר לַחֲצָאִין):

Il est permis de se tenir au bord du fleuve et de se laver les mains dans le fleuve, et il n'y a en cela aucune interdiction du fait qu'on porte sur ses mains de l'eau du fleuve jusqu'au bord, parce que le fleuve est karmélit et le bord du fleuve est aussi karmélit, et il est permis de transporter de karmélit à karmélit moins de 4 amot :

סעיף סב בַּעֲלֵי הַקָּרְחָה שֶׁמַּנִּיחִין עַל רָאשֵׁיהֶם פִּשְׁתָּן סָרוּק אוֹ צֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה…

בַּעֲלֵי הַקָּרְחָה שֶׁמַּנִּיחִין עַל רָאשֵׁיהֶם פִּשְׁתָּן סָרוּק אוֹ צֶמֶר מְנֻפָּץ שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כְּשֵׂעָר בְּרָאשֵׁיהֶם — מֻתָּרִים לְהַנִּיחוֹ בְּרָאשֵׁיהֶן בְּשַׁבָּת וְלָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁתַּכְשִׁיט שֶׁלָּהֶם הוּא, וּבִלְבָד שֶׁהוּכְנוּ מִבְּעוּד יוֹם בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בּוֹ אִסּוּר מִשּׁוּם טִלְטוּל מֻקְצֶה, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ח:

Les chauves qui posent sur leur tête du lin peigné ou de la laine cardée pour qu'on dirait des cheveux sur leur tête — il leur est permis de le poser sur leur tête en Chabbat et de sortir avec en réchout harabim, car c'est leur tachshit. À condition qu'ils aient été préparés avant Chabbat de manière qu'il n'y ait pas en eux d'interdit de mouktsé à les manipuler :

סעיף סג מֻתָּר לִתְלוֹת מִצְנֶפֶת בְּצַוָּארוֹ לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בִּזְרוֹעוֹ וְלָצֵאת בּוֹ…

מֻתָּר לִתְלוֹת מִצְנֶפֶת בְּצַוָּארוֹ לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּרֹאשׁוֹ אוֹ בִּזְרוֹעוֹ וְלָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכֵן לִכְרוֹךְ סְמַרְטוּטִין עַל הַיָּד אוֹ עַל הָאֶצְבַּע שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַכָּה וְלָצֵאת בָּהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם כְּרוּכִים עַל הַמַּכָּה מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה (עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם):

Il est permis de suspendre à son cou un turban (mitsnefet) pour celui qui a une plaie à la tête ou au bras et de sortir avec en réchout harabim. De même il est permis d'enrouler des chiffons sur la main ou sur le doigt où se trouve une plaie et de sortir avec en réchout harabim, à plus forte raison s'ils sont enroulés sur la plaie même, parce qu'ils sont alors comme tachshit :

קונטרס אחרון — 12 entrée(s) (cliquer pour déplier)

Le Kountress Aharon est l'annexe pilpoulique de l'Admour HaZaken — son laboratoire halakhique en bas de page.

קונטרס אחרון, אות א

אם אין שם רפש כו'. אף אם תמצי לומר שכוונת הגהות אשר"י לאפוקי מאמת המים שבס"ג. מכל מקום משם מתבאר שהתירו אפילו לדלג שלא ירבה בהילוך, וא"כ פשיטא שאם יש לפניו מעט רפש וטיט ויש לו צער קצת לטנף רגלו שרשאי לפוסעו בפסיעה גסה שלא להרבות בהילוך, דאין סברא כלל לומר שאסור לו להרבות בהילוך גם כן, אלא חייב לילך באמצע רפש לקצר דרכו. ועוד שהתירו לקפוץ לבחורים המתענגים שאין זה שוה לכל נפש, כל שכן צער רפש וטיט שהוא שוה לכל נפש, ושרי אף אם אין חשש סחיטה, ולא הוצרך רבא לאיסור חשש סחיטה אלא כדי להקשות קושיא אלימתא אדרב הונא, דאיסור זה פשוט בפרק בתרא דיומא, שהצריכו שלא להוציא ידו מתחת שפת חלוקו כו' אף בהולך לדבר מצוה, א"כ לדבר הרשות אין לילך כלל במים, ואפילו אי אפשר לו להקיף, ואפילו אינו חושש ללכלוך גופו במים.

ואף אם תמצי לומר שמניעת צער אינו חשוב ענג, מכל מקום יש להקל בזה, שהרי (דעת התוספות ואגודה וכן) משמעות הרמב"ם שאין איסור כלל בפסיעה גסה, שכתב ואסור לדלג כו', משמע דוקא דילוג ולא פסיעה גסה, שהוא מפרש (כפירוש התוס' ואגודה) דפסיעה גסה שבגמרא היינו דילוג (וקפיצה), וכמבואר ברי"ף גבי אמת המים ע"ש:

« S'il n'y a pas là de boue, etc. » Même si l'on dit que l'intention des Haggahot Acheri est d'exclure le cas du canal d'eau du seif 3 — de toute façon, on apprend de là qu'on a permis même de sauter pour ne pas marcher beaucoup ; et donc il est évident que s'il y a devant lui un peu de boue et de fange et que cela lui cause une certaine peine de salir son pied, il a le droit d'enjamber d'un grand pas pour ne pas marcher davantage : il n'y a aucune raison de dire qu'il est interdit de marcher davantage non plus, mais qu'il serait obligé de marcher [normalement]. :

קונטרס אחרון, אות ב

לרוץ כדי לראות כו'. מה שכתב הט"ז תמוה מאד, דאף בלא ענג אין איסור כלל מדינא לראות ולהרהר בדברים חיצונים, שאפילו בפיו מותר לחשב חשבונות של מלך רק שלא ירבה בהם כמ"ש המגיד משנה פכ"[ג]. והרב רבינו יונה לא אסר אלא בעסקיו כשיש לו טרדת לב ונדנוד דאגה. והטור הוסיף דמצוה שלא להרהר כלל בעסקיו אע"פ שאין איסור מן הדין (עיין סי' רמ"ט שיש מצוה להמנע מדבר שאין בו איסור מדינא) ע"ש.

ומה שכתב המג"א צ"ע היכי מיירי, אי בדיוקנא עצמה, ממה נפשך אי ס"ל דאף בחול אסור א"כ משום ענג שבת מי שריא איסורא דאל תפנו אל האלילים שמדרבנן אין זה מענג אלא מנאץ, ואי ס"ל כתוס' ורא"ש דבחול שרי א"כ אף בשבת מנ"ל לאסור. ואף אם תמצי לומר לאסור כמו בכתב שתחתיה, וכן אם תמצי לומר דמיירי בכתב שתחתיה ג"כ, צע"ג היכי שרי משום עונג שבת גזרה דשמא יקרא בשטרי הדיוטות כדפרש"י ורא"ש. עיין שם ברא"ש דאיסור שטרי הדיוטות הוא ממצוא חפצך, דמהתם נפקא לן ג"כ איסור מקח וממכר כמ"ש התוס' ורא"ש פט"ו, וא"כ נשרי נמי מקח וממכר לצורך ענג שבת כשאי אפשר לקנות בדרך היתר בהקפה, וח"ו ישתקע הדבר, שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משם דרך חול, כגון שלא יהא דיבורך (עיין סי' ש"ז ס"א בהג"ה) והילוכך בשבת כבחול, דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול, אבל שאר כל האיסורים היוצאים מפסוק זה אם תשיב כו' אפילו הגזרות שגזרו חכמים בשבילם לסייג פשיטא דלא דחינן להו משום מצות ענג שהיא מצוה הבאה בעבירה. וכל שכן להרמב"ם דס"ל בשטרי הדיוטות שמא ימחוק, עיין ט"ז סי' ש"ז דאסור אף בכתב שתחת הצורה אף אם מתענג כי שמא יבא לקרות בשטרי הדיוטות ולמחוק. הילכך מחוורתא כפשט לשון הסמ"ק וכמ"ש הב"י (וב"ח) ואליה רבה:

« Courir pour voir, etc. » Ce que le Taz a écrit est très étonnant : même sans oneg, il n'y a en droit aucune interdiction de regarder et de penser à des choses profanes, puisque même en parole il est permis de calculer les comptes d'un roi, à condition de ne pas s'y étendre, comme l'écrit le Maguid Michné au chapitre 23. Et Rabbenou Yona n'a interdit qu'en ce qui concerne ses propres affaires, lorsqu'il en a le cœur encombré et le moindre souci. Et le Tour a ajouté que c'est une mitsva de ne pas du tout y penser, etc. :

קונטרס אחרון, אות ג

שמכתו כו'. לא העתקתי דעת רש"ל, דכיון שאין לנו עכשיו רשות הרבים פשיטא שאין להחמיר כלל נגד רוב הפוסקים. עיין סי' ש"ג שרבים מקילים בכל ענין:

« Que sa plaie, etc. » Je n'ai pas reproduit l'avis du Rachal, car puisque nous n'avons pas aujourd'hui de réchout harabim, il est évident qu'il n'y a pas du tout à se montrer sévère contre la majorité des décisionnaires. Voir siman 303 où beaucoup sont indulgents en tout cas :

קונטרס אחרון, אות ד

מפתחי כו'. עיין סי' ש"ג בב"י דפטור אבל אסור גבי אשה היינו כשעשויה לתכשיט ומשום דלמא שלפא ומחויא אבל בלאו הכי הוה מותר. ולכן כהאי גוונא באיש התיר הסמ"ג עיין שם. וזהו ג"כ כוונתו במה שכתב שם בש"ע לאסור כשאינה מעמדת קישוריה, אבל כשמעמדת ס"ל כרש"י דלא שלפא, עיין שם במג"א שכן הוא דעת הש"ע, ובחנם נדחק שם הט"ז. אלא דלדינא הסכימו המג"א וט"ז לאסור אף במעמדת משום דלמא שלפא. אבל כשאינו תכשיט שרי, דלא כב"ח. ולפי זה באיש כהאי גוונא הוה שרי אף בתכשיט כמו שכתב הסמ"ג, אם לא משום דקיי"ל לאסור בתכשיט המיוחד לאיש ולאשה. אבל בשאינו תכשיט כלל אם הוא צורך לבישתו דומיא דמפתחי חלוקו שבסמ"ג שרי לגמרי כמו מעמדת קישוריה שבאשה, דהא השתא קיימינן לשיטת הגאונים דאיש שוה לאשה לגמרי בדין המחטים. ובפרט לדעת רש"י דאף באשה מיקל יותר מהתוספות והרא"ש. ולהמג"א כאן צריך לומר דמיירי שלא לצורך לבישה וקישוט אלא שתחב במקום שדרך לתחוב לפעמים בחול להוליכה לאיזה מקום ועל זה נחלקו. אבל לפי זה דין האשה בשאינה נקובה לא נזכר בשום מקום וקשה קושית הגמרא למאי חזיא. וגם המג"א חזר בו ופירש בסי' ש"ג סק"ז מתני' דמחט נקובה במעמדת קישוריה, וא"כ כהאי גוונא באיש לצורך לבישה חייב בנקובה ופטור בשאינה נקובה. ולדינא הכל אמת:

« Les clefs, etc. » Voir siman 303 dans le Beit Yossefpatour avoul assour chez la femme signifie quand elle est faite comme tachshit, par crainte qu'elle ne l'ôte pour la montrer ; mais à défaut, c'était permis. C'est pourquoi en pareil cas chez l'homme le Semag a permis, voir là-bas. Et c'est aussi le sens de ce qu'il a écrit dans le Choulhan Aroukh pour interdire quand elle ne maintient pas ses attaches ; mais quand elle les maintient, il pense comme Rachi qu'elle ne les ôte pas, voir Magen Avraham qui dit que telle est l'opinion du Choulhan Aroukh. :

קונטרס אחרון, אות ה

לפיכך כיון כו'. עיין ב"י שהעתיק לשון רש"י דמשוי הוא, וכן משמע בש"ע כמו שכתב האליה זוטא. ואף שהתוספות ור"ן לא כתבו כן משום דמסקינן בפרק בתרא דיומא דלכולי עלמא מנעל הוא, מכל מקום אנן לא קיי"ל הכי, אלא כרי"ף שהתיר ביום הכיפורים אפילו במנעל של עץ כמו שיתבאר בסי' תרי"ד, עיין שם בב"י, והטעם פירש הרמב"ן שם דכולי עלמא היינו ר' מאיר ור' יוסי אבל רבנן פליגי דלאו מנעל הוא. ועיין שם בר"ן דאפילו הכי מותר לצאת בהם לרשות הרבים ביום הכיפורים, ושאר שבתות אין היתר לפי טעמו. וכאן פסק [ר]מ"א להקל, והוא מרבינו ירוחם שכתב שאין המנהג כהאוסרים. וצ"ע דרבינו ירוחם אזיל לטעמיה דגבי יום הכיפורים כתב שהמנהג להחמיר במנעל של עץ כמו שכתב ב"י שם בשמו, והאיך נקטינן קולי דסתרי אהדדי כמבואר בפ"[ח] דיומא שהקשו משבת ליום הכיפורים.

וצריך לומר דס"ל להב"י ורמ"א דעל כרחך לא הקשו בגמרא משבת ליום הכיפורים אלא מקיטע לר' יוסי, דעל כרחך ס"ל דאין שם מנעל עליו, דאם לא כן לא ליתסר אף שאין צריך להילוכו אלא שלא יראה חסר רגל, דכל דבר שיש עליו שם מלבוש או תכשיט מותר ללבשו או להתקשט בו אפילו לאצולי מטינוף דלא חשיב כלל, אבל כשאין עליו שם מנעל עץ בעלמא הוא ואינו תכשיט כלל שאין מתקשטין בבקעת עץ. אבל מי שאינו קיטע, אף שאין עליו תורת מנעל, כיון שהרגל נכנסת בו ומהלך בו שרי, דמלבוש שלו הוא לכף רגלו. דאפילו במקל החיגר כתב הרא"ש בפ"ג דביצה דהוה כמנעלו, אע"ג דס"ל בפ"[ח] דיומא דאין מנעל של עץ, אלא דהכא כיון שצורך הילוכו הוא שרי. ואין הטעם משום דאי אפשר לו בענין אחר, דהא אין ביציאתו מצוה גדולה כל כך לדחות שבת, אלא דכיון שאי אפשר לו לילך בענין אחר הרי כל סמיכת גופו בהליכתו על מקלו, ובהא תליא מלתא, כמבואר מפירש"י גבי מקל של זקנים שמשם הביאו הפוסקים לענין שבת, וא"כ הוא הדין במנעל של עץ שמהלך בו שכל גופו נסמך עליו בהליכתו דשרי אף שאפשר זולתו, כמשמעות לשון הרא"ש שלא כתב כרגלים דמו ליה אלא כמנעלים דמו, וכן משמע בש"ע שכתב ואין עושה זה להלך בו משמע דאם היה מהלך בו הוה שרי.

והנה בש"ע לא העתיקו להתיר במחופה עור, משום דאף דכהאי גוונא מקרי מנעל לכולי עלמא אף לרבנן דפליגי אר' מאיר ור' יוסי, מכל מקום קיי"ל כר' יוסי לגבי ר' מאיר דאף מנעל אסור משום דילמא מיפסק. ואין היתר במחופה עור אלא היכא דמיהדק על ידי כך, כמו שכתבו התוס' שהעתקתי בפנים (וכן כתב הרשב"א הביאו המג"א, והתם מיירי שהרגל נכנסת, ולמדו מקב המחופה מבפנים, אבל בקיטע מודה הרשב"א להתוס' דצריך לקשור מלמעלה אם הוא רחב על רגלו שהחיפוי הוא מלמעלה), ובכהאי גוונא ליכא רבותא כלל, ואתי במכל שכן ממה שכתב רמ"א בשם רשב"א. וכן כתב האליה זוטא.

אלא שמה שכתב דאינו מחופה אסור מדאורייתא לדעת רש"י אינו מוכרח, דיש לומר דמקרי שלא כדרך המוציאים. ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם לפי דעת המג"א:

« C'est pourquoi puisque, etc. » Voir Beit Yossef qui a reproduit l'expression de Rachi que c'est masoui, et il en est de même dans le Choulhan Aroukh comme l'écrit l'Eliya Zouta. Et bien que les Tossafot et le Ran n'aient pas écrit ainsi, parce que nous concluons au chapitre batra de Yoma que pour tous c'est un na'al, néanmoins nous, nous ne tranchons pas comme eux, mais comme le Rif qui a permis à Yom Kippour même un soulier de bois, comme cela sera expliqué au siman 614, voir Beit Yossef. :

קונטרס אחרון, אות ו

להחזיק א"ע כו'. עיין ט"ז, וצריך עיון דבהגהות מיימוניות מבואר בהדיא דאף אם מתיירא פן יפול אסור ומביא ממקל של זקנים, והתם פירש רש"י דאין כל גופו נסמך עליו, וע"כ צריך לומר דהכא אף שסמוך עליו פן יפול מכל מקום אין כל גופו נסמך עליו אלא שמחזיק את עצמו ע"י סמך קצת, אי נמי יש לומר דאין נסמך עליו בכל הליכתו אלא בעת שמתיירא ליפול.

ולפי זה יש לומר דהט"ז מיירי שנסמך עליו בכל הליכתו. ואפילו הכי צ"ע להתיר כשאין כל גופו נסמך עליו, דלא דמי למנעלים דידיה, שהרי הרא"ש דאסר בזקן הנשען ונסמך על מקלו מחמת תשות כחו משמע דהיינו בכל הליכתו, שלא הזכיר כלל פן יפול. בשגם כי ראייתו מפרק אין צדין תמוה, דהתם מיירי שרבים צריכים לה כמו שכתבו התוספות שם וכן הוא בסימן תקכ"ב. ואף גם זאת ביו"ט דווקא ולא בשבת לפי דעת הש"ע שהשמיט דבר זה כאן, וכן דעת המג"א, דלא כב"ח. וגם עיקר דין זה הוא מילתא דלא שכיחא שיזמין ויניח שם מקל מבעוד יום, דמקל בעלמא בלאו הכי אסור עיין סימן תקכ"ב ס"[ד]:

« Pour s'appuyer lui-même, etc. » Voir Taz. Il faut examiner, car dans les Haggahot Maïmoniyot il est explicite que même s'il craint de tomber c'est interdit, et il apporte de la canne des vieillards : et là-bas Rachi a expliqué que tout le corps ne s'appuie pas dessus ; et donc il faut dire qu'ici, bien qu'il s'appuie dessus de peur de tomber, néanmoins tout son corps ne s'appuie pas dessus mais il se soutient lui-même par un appui partiel. Autre possibilité : qu'il ne s'y appuie pas durant toute sa marche. :

קונטרס אחרון, אות ז

החשובים כו'. מה שכתב המג"א לאסור באיש דעלמא במבוי המעורב משום זילותא דשבת כמ"ש סימן תקכ"ב, אם כן לפי מה שכתב הט"ז בסימן תקכ"ב דאין לאסור אלא בכרמלית הוא הדין הכא, דלענין זילותא במבוי המעורב משום דרך חול אין לחלק כלל בין יו"ט לשבת. ואף לפי מ"ש הב"י מפרש"י דאף בבית המדרש אסור היינו בכיתוף דמיחזי כרוצה להוליך הרבה כדפירש"י. ודמי למפשיל הקופה לאחוריו דהוי עובדין דחול מהאי טעמא כדפירש רש"י בריש פרק המביא, ומדקתני התם וכן כו' משמע דדמי לרישא בנותן כדים בסל, דאף בחצר אסור לדעת הר"ן, כמו שכתב הב"י בסימן שכ"[ג]. אבל מקל בעלמא לא הוה עובדין דחול אלא ברשות הרבים כמ"ש רש"ל וב"ח וט"ז סי' תקכ"ב. ובפרט דמסתמא אינו מוציאו לשמרו ולא לצורך מקומו אלא לצורך גופו, דשלא לצורך כלל בלאו הכי אסור אפילו לטלטלו דלא עדיף מכלי שמלאכתו להיתר בסי' ש"ח.

והא דחצבא זוטא הוה בעי לשנויי, היינו נמי ברשות הרבים. ואף דפירש רש"י בריש פרק שואל דמתני' דהמביא קא דייק, מכל מקום לא דמי לגמרי, אף לדעת הר"ן דאסר התם אף בחצר, דהא התם אפושי בהילוך עדיף והכא לא עדיף, אלא ודאי דלא דמי להדדי לגמרי עיין שם בתוס' ריש פרק שואל וריש פרק מפנין. וכן משמע בגמרא דלא מקשה ליה אלא מיו"ט, ולא משבת במבוי המעורב, שהיה כן דרכם ברוב המקומות כדאיתא בפ' הדר, ובפרט לפי הגירסא שבריש פרק שואל דרב חנן מקשה לאביי גם בחצבי דאפומא דמבואה בשבתא, ולמה הקשה קושיא ראשונה ביו"ט דוקא, אלא ודאי דבמבוי המעורב לא צריך שינוי בכהאי גוונא, דלא מיחזי כנושא משאות כמו בכדים בסל, ולא כמוליך הרבה כמו במפשיל הקופה והכיתוף לפי פרש"י.

ומלשון הרמב"ם וש"ע סי' תק"י משמע דאין צריך שינוי אפילו בכדים בסל אלא במקום ששייך בו איסור הוצאה שלא לצורך. וכן משמע בהדיא בתוס' ריש פרק המביא שפירש משום מראית העין. וכן כתבו בטור וש"ע שם. וברמב"ם משמע מסידור לשונו דאף מקל וכסא מיירי בכהאי גוונא, עיין שם בפרק ה' שהתחיל שלא יעשה כו'. וכן כתב במקל וכסא שלא יעשה כו'. ועיין במ"ש בסי' תקט"ז. ועיין מג"א סי' שכ"[ג] שרמ"א לא סבירא ליה כהטור שם:

« Les importants, etc. » Ce que le Magen Avraham écrit pour interdire à l'homme ordinaire dans une ruelle meorav à cause du zilouta de-Chabbat comme il a écrit au siman 522 — alors selon ce qu'a écrit le Taz au siman 522 qu'il ne faut interdire que dans karmélit, il en va de même ici, car en matière de zilouta dans une ruelle meorav à cause de derekh hol, il n'y a aucune distinction entre yom tov et Chabbat. :

קונטרס אחרון, אות ח

כל אורך כו'. הנה המג"א כאן לא פירש עד כמה מיקרי דרך לבישה, וכן בש"ע סעיף כ"ט הדבר סתום ושקול, שמתחלה כתב למטה מכתפיו ואח"כ הוסיף גם גופו ולא פירש כמה ומסתמא רובו ככולו, וכיון שהט"ז פירש כן בהדיא ואין הש"ע ומג"א חולקין עליו בפירוש יש להחמיר כדבריו.

ומה שכתב מהרי"ל שהביא המג"א כאן, היינו שדעתו להחמיר במרזב משום תקוני מנא. אבל הש"ע ורמ"א ומג"א ושאר אחרונים שאנו נמשכים אחריהם שהשמיטו איסור זה, משום דרש"י יחידאה הוא בפירוש זה דמרזב, שרוב המפרשים והפוסקים פירשו בענין אחר. ולפי דעתם הדבר ברור ופשוט שאין לאסור כלל משום איסור הוצאה בנדון שכתב הט"ז ס"ק כ"ה. ואם נתכוין הט"ז לפרש"י הרי לא הזכירו כלל לעיל ואיך כתב כמ"ש לעיל. וגם לא הוי ליה למימר הנח להם כו' כיון שיש להם על מי שיסמכו. וגם מה שכתב בס"ק כ"א דכל הפוסקים כו', הוא תמוה מאוד, שבפירוש הרי"ף והרא"ש ותוס' וסיעתם לא נזכר כלל איסור זה, שלפי דעת הרי"ף והרא"ש אין איסור אלא כשנעשה כמרזב על השדרה, ולפי דעת התוס' וסיעתם אין איסור אלא כשהוא על כתפו בלבד ואינו מגיע על הזרוע עיין שם, וכן כתב הטור להדיא, והרמב"ם בלבד הוא שפירש לאסור גם על ידו, ונקט בלישניה המעוטף בטליתו כו' משמע דמיירי בחתיכה מרובעת שמתעטפין בה. ועוד שכיון שלפי דעת רוב הפוסקים אין לנו לאסור כלל בעל ידו כיון שלא נזכר בגמרא, אלא שאנו אוסרים מחמת שפסק הש"ע כרמב"ם, אם כן כיון שהש"ע עצמו מיקל במלבושים דידן אין לנו להחמיר כלל בדברי סופרים, בפרט שכמה אחרונים שאנו נמשכים אחריהם הסכימו עמו.

אבל על כתיפו פשיטא שיש לחוש לדעת הט"ז, כיון שלפי דעת רש"י ור"ן יש בזה חיוב סקילה לדעת הט"ז. ובפרט שגם הש"ע לא הזכיר כלל היתר על כתיפו, מכלל שחזר בו ממה שכתב בב"י, כמו שחזר בו לאסור בחתיכה מרובעת לתפוס קצתה, שבב"י התירה משום דלא דמי למה שכתב הרמב"ם וקפלה כו', שכשכנפיה מקופלין על ידו אין שם כלום מלבישת הטלית מן ידו עד הארץ ונראה כנושא משוי על ידו כמו שכתב הב"י בעל כתפו, משא"כ כשתופס למעלה משוליה אזי יש שם עוד מלבישת הטלית למטה מן ידו בדרך מלבוש, וכן כשתופס בשוליה ומגביה למעלה שמתקפל הטלית למטה וקיפול זה הוא למטה מידו בדרך מלבוש. ואפילו הכי בש"ע חשש להחמיר, שלא רצה לסמוך על סברתו אלא להקל במלבושים דידן בדבר שאין איסורו מפורש אלא בדברי הרמב"ם:

« Toute la longueur, etc. » Voici que le Magen Avraham ici n'a pas précisé jusqu'où c'est appelé derekh levicha ; et de même dans le Choulhan Aroukh seif 29 la chose est obscure et également pondérée — il a d'abord écrit « en dessous de ses épaules » puis a ajouté « également son corps » sans préciser combien : à supposer la majeure partie comme l'ensemble. Et puisque le Taz a expliqué ainsi en clair et que le Choulhan Aroukh et le Magen Avraham ne le contredisent pas en clair, il y a lieu d'être sévère selon ses paroles. :

קונטרס אחרון, אות ט

להחמיר לפושטו כו'. זהו בודאי כוונת רמ"א, שאם כוונתו כדמשמע קצת בלבוש שכתב וכן כו', למה כתב כאן יש להחמיר, דמשמע דאין האיסור ברור מדינא, מאי שנא מכשאינו צריך לצאת שכתב סתם לא יצא משמע דאסור מדינא. וכן בדין, דהא אין היתר אלא משום פסידא. וכן כתב רמ"א בהדיא בסי' ש"י ס"ז. (ואין לומר) דהתם דוקא שחייב כשמוציא לרשות הרבים בכיס התפור בבגד, אבל הכא פטור אבל אסור אף ברשות הרבים. דזה אינו, דרמ"א הוציא דבריו מב"י סוף סי' ש"ט, ובב"י למדה מדין המפתח שבסי' ש"ג סי"ז, ושם כתבו הב"י ומג"א, וכן הוא במגיד משנה, דהאוסרין אזלי לשיטתייהו דגבי תכשיטין דהא בהא תליא. ואף דלכאורה הוה משמע דכולי עלמא מודים במפתח וכיוצא בו דחייב, דחיישינן שמא ישכח ויצא מהא דחנניה אומר חייב אדם למשמש כו', אם כן כל שכן בשבת שלא יתלה בו או יניח בו לכתחלה בענין שיוכל לבא לידי חיוב כשישכח עיין סוף סי' רנ"ב, וע"כ לא הוצרכו הרשב"א וסיעתו לומר שאין דרך לשלוף תכשיטין כשיוצא לרשות הרבים, אלא משום דבלאו הכי הוי ליה גזרה לגזרה כמבואר בר"ן דאנן סהדי כו' שאין דרך כו', אבל בנידון דידן אפשר דכולי עלמא מודו דחיישינן לספק שמא ישכח לשלפו. אבל זה אינו דבספר התרומה וטור סימן ש"ג מבואר בהדיא שאף בנידון דידן אין איסור אלא בכרמלית לפי שיטת המתירין בתכשיטים, והטיבו אשר דברו הב"י ומג"א דלטעמייהו אזלי. ובר מן דין משמע מלשון רמ"א בסי' ש"י ס"ז שכוונתו כאן כמ"ש, שאם לא כן לא נזכר כלל מזה בסעיף זה, ואיך כתב כדלעיל סי' ש"א סל"ג:

« Pour être sévère afin de l'ôter, etc. » Telle est bien l'intention du Rema : car si son intention était comme cela semble un peu dans le Levouch qui a écrit « et de même, etc. », pourquoi a-t-il écrit ici « il y a lieu d'être sévère » — ce qui implique que l'interdit n'est pas clair en droit — quelle différence avec le cas où il n'a pas besoin de sortir, où il a écrit simplement « il ne sortira pas » qui implique interdit en droit ? Et c'est juste, car la permission n'est qu'à cause de la pessida. Et de même le Rema a écrit explicitement au siman 310 seif 7. :

קונטרס אחרון, אות י

לשאת המעות כו'. אף דרמ"א כתב מנוקבים דוקא, מכל מקום אם אירע שאינן מנוקבים, כיון דאיכא הפסד מרובה פשיטא שיש לסמוך על היש אומרים שהתיר מהרי"ל אף שאינן מנוקבים, דבדרבנן סמכינן בהפסד מרובה אפילו איחיד וקטן במקום גדול. וכל שכן הכא דאינו אלא חומרא בעלמא, שהרי ניקוב כזה אינו מועיל כלום בטלטול גמור, ועל כרחך עיקר ההיתר משום טלטול כלאחר יד, וכדעת הרא"ש שהתיר טלטול בגופו אף לצורך המוקצה, אם כן אף בלא ניקוב כלל נמי. אלא טעמיה דמהרי"ל הוא משום דלא רצה לסמוך על סברת הרא"ש בלבד וחשש לשיטת רבינו תם והתוספות דפליגי עליה כמו שנתבאר בסימן רע"ו, לכן צירף לזה היתר הניקוב. אבל אם אירע שאינן מנוקבים כדאי הרא"ש לסמוך עליו בהפסד מרובה, וכל שכן לדידן דקיי"ל לגמרי כהרא"ש כמ"ש בסימן שי"א.

ואפילו הכי לא שרי הכא בלא הפסד מרובה, משום חשש שמא ישכח ויצא, שחששו (חסר כאן איזה תיבות) לא נתפשטו עדיין ספרי הרשב"א, וקאי בשיטת התוס' וספר התרומה וסיעתם דלא סבירא להו חששא זו, מכל מקום בלא חשש הפסד לא רצה לסמוך על הרא"ש נגד התוס'. וכן דעת ספר התרומה והגהות מיימוניות פ"[כ] ומרדכי ריש פרק כ"ד, עיין שם שכתבו דגבי מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות שייך נמי איסור מוקצה. ואין לומר שכיסו בידו, דמנ"ל להוכיח משם דילמא מיירי כי אורחא דמילתא שאין אדם אוחז כיסו כל הדרך בידו ממש. ובספר התרומה גופיה וכן במרדכי העתיקו יביאנו עליו. וזהו גם כן דעת האגודה שבבית יוסף סוף סימן ש"ט ומג"א סי' רס"ו סקי"ט, שלא התיר אלא משום שהוא כבר עליו ולא משום שהוא טלטול בגופו כמו שכתבו האחרונים כאן, דאין לחלק בין כיסו תלוי בחגורו שהיא הוצאה כדרכה ובין מעות צרורים לו בענין שיש חיוב חטאת דבכהאי גוונא מיירי הכא שהיא ג"כ הוצאה כדרכה, ואפילו הכי לענין טלטול לא מיתסר אלא בידו ממש.

ומיהו לענין מה שמבואר מספר התרומה וסייעתו דאף שישנו עליו כבר שייך איסור מוקצה, על כרחך לא פליגי עם האגודה בהא, שהרי בספר התרומה בסימנים סי' פ"ד ובסמ"ג והגהות מיימוניות שהביא ב"י סוף סי' תנ"ז מבואר כמו שכתב האגודה, וע"כ צריך לומר דשאני בין מטלטלו בבית להצניעו והוא הדין בין נושאו מרחוב לבית ובין נושאו בדרך עד שיגיע לעיר ולבית. ועוד דאף ברחוב מיד שנזכר צריך לילך בודאי ואינו רשאי לעמוד עוד כאן. דפשיטא דאינו יכול להניחו עליו כל השבת כולה כמבואר כאן במג"א דאם אין חשש סכנה אסור, וא"כ איזה שיעור יש לדבר, אלא ודאי דאפילו שהייה מועטת בעמידה לפוש שאינה צורך הליכה אסור, שלא להתירו אלא לטלטלו לכל מקום שירצה שלזה יש גבול וסוף, אבל לא לעמוד כמו שירצה, שלזה אין גבול שיכול לעמוד כל היום. ומשום הכי מי שהחשיך דעומד לפוש בכל פחות פחות מד' אמות מודה האגודה דאיכא נמי איסור טלטול כמו שכתב ספר התרומה. מיהו בסמ"ג והגהות מיימוניות שהביאו התוספתא דסוכה דאפילו נר בידו מניחו על הארץ משמע דפליגי על האגודה, ולכן טוב להחמיר אם הוא בידו ממש, וכמו שיתבאר בסי' ש"ח. אבל אם הוא תלוי עליו או אצלו בחיקו כמ"ש בסי' רס"ו הדבר פשוט להתיר, לפי מה שכתבו האחרונים כאן דהוי טלטול כלאחר יד, ואפילו לצורך המוקצה מותר. עיין במה שנתבאר בסי' רע"ו:

« Pour porter l'argent, etc. » Même si le Rema n'a écrit que [pour des pièces] percées, néanmoins s'il arrive qu'elles ne soient pas percées, puisqu'il y a perte considérable il est évident qu'il faut s'appuyer sur l'avis « il en est qui disent » de MaHaRiL qui a permis même non percées : car en matière dérabbanan on s'appuie en cas de perte considérable même sur un avis isolé et mineur face à un grand. À plus forte raison ici qui n'est qu'une simple sévérité, car un tel percement ne sert à rien pour un déplacement complet. :

קונטרס אחרון, אות יא

כשההפסד כו'. עיין במ"ש בסי' רס"ו וסימן של"ד:

« Quand la perte, etc. » Voir ce que j'ai écrit au siman 266 et au siman 334 :

קונטרס אחרון, אות יב

מי שמיקל כו'. בספר התרומה והגהות מיימוניות כתבו שמא מותרין, דלא פסיקא להו להתיר, והמג"א כתב כן בפשיטות כדי ליישב המנהג. אבל לפי מה שכתב הט"ז וליישב המנהג אין צריך לזה. והנה המג"א נתחכם להביא תחלה לשון הרמב"ם שהכובע הוא קשה ביותר, משום דבלאו הכי אי אפשר להתיר כלל בשיפוע, דאם כן מאי קאמר דלא מיהדק דהיינו שהוא נכפף תיפוק ליה משום שאינו עומד בשוה אלא בשיפוע, ואין לומר דהכי נמי קאמר, דאם כן הוי ליה למימר הכי בהדיא לאשמועינן דאף אם מיהדק שרי בשיפוע, אלא ודאי צריך לומר לפי זה דכשלא מיהדק שרי אף שעומד בשוה שקשה קצת שיוכל לעמוד בשוה, אבל אינו קשה ביותר כמו גג כמו שכתב הרמב"ם. אבל מלשון התוס' ורא"ש מבואר דכל שאינו נכפף כגלימא מיקרי מיהדק. וכן דעת הט"ז שאסר בטלית של גרא"ב גרי"ן מחמת שעומד בשוה אע"פ שאינו קשה ביותר. וכן משמע מלשונו בסי' שט"ו ומלשון שאר אחרונים דלא קיי"ל כרמב"ם אלא כמשמעות תוס' ורא"ש, הילכך לא הזכירו היתר השיפוע שכתבו ספר התרומה והגהות מיימוניות.

ועיין בסי' שט"ו שכתב עוד היתר ממה שכתב הר"ן גבי סדינים שע"ג המטות שלנו עיין שם. וזה אינו, דשאני התם דאין איסור כלל בעשיית מחיצות לגג העשוי מתחלה, דהוי ליה מלמעלה למטה דשרי אפילו במחיצות שמגיעות לארץ כמבואר שם בס"ג. ומה שכתב הר"ן כיון דבפריסה כו', היינו שאם היה זה נקרא אהל היה שם אוהל גם על היוצא כמו בכילה שם, אי נמי קושטא דמלתא נקט ולאפוקי כשיש בין חבל לחבל ג' טפחים ולא היה עליה כר מבעוד יום שכתב שם הר"ן לעיל מיניה דאסור אף במטה שלנו. ותדע שהרי במגיד משנה דילג תיבות אלו מכלל שאינן עיקר טעם ההיתר כמו שכתב הט"ז. אבל בגג האהל איפכא שמעינן להרא"ש סוף פ"ק דסוכה והכי קיי"ל בסוף סי' תרל"א דכשמקצתו קרוי אהל נעשה כולו אהל. ואף שכאן אין לומר שיעשה כולו אהל, מכל מקום על כל פנים הא לא אמרינן מדמקצתו אינו אהל לא יהיה כולו אהל, דהא התם לא אמרינן הכי אף בכהאי גוונא כדמוכח בטור סוף סי' תרל"ג עיין שם במג"א ובמ"ש שם ודו"ק:

« Celui qui est indulgent, etc. » Dans le Séfer ha-Terouma et les Haggahot Maïmoniyot, ils ont écrit « peut-être sont-ils permis », car la chose n'est pas tranchée chez eux ; et le Magen Avraham l'a écrit en clair afin de justifier l'usage. Mais selon ce qu'a écrit le Taz, pour justifier l'usage il n'est pas nécessaire d'arriver à cela. Et le Magen Avraham s'est avisé de citer d'abord le Rambam que le chapeau est très rigide, parce qu'à défaut il serait impossible d'autoriser en pente du tout. :

Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ש"א.

2 · חידוש אדמו״ר הזקן

חידושים מיוחדים של הרב

Les חידושים propres au Rav sur ce siman

Originalités qui distinguent l'Admour HaZaken sur le siman ש"א. Chaque hidoush (חידוש) suit la structure : position classique → hidoush (חידוש) du Rav → conséquence pratique.

חידוש א — קביעות comme test (301:1-5)

Chidouch 1 — la kevious comme test (301:1-5)

Le test de la qualification de תכשיט

Position classique :

Le hidoush du Rav : l'Admour HaZaken articule : un objet est תכשיט si (1) il est habituellement porté, (2) il est attaché au corps, (3) il servirait même au domaine privé. Test conceptuel concret.

Conséquence pratique : outil pratique : pour chaque objet à porter, appliquer le test des 3 critères.

חידוש ב — application aux objets modernes (301:26-40)

Chidouch 2 — application aux objets modernes (301:26-40)

Montre, lunettes, prothèses

Position classique :

Le hidoush du Rav : le Rav, en codifiant le principe, ouvre l'application aux objets modernes : montre (kasher Shabbat) = OK, lunettes = OK, prothèse intégrée = OK.

Conséquence pratique : outil : connaître les objets modernes acceptables et ceux qui posent problème.

3 · דברי הרבי

סיכות, מאמרים ואגרות הרבי

Les paroles du Rabbi sur les thèmes du siman ש"א

⚠ Note honnête sur ce siman : Le siman ש"א est cité dans plusieurs sikhot et igrot (אגרות) du Rabbi sur le sujet. Voici les références principales identifiées.
RéférenceSujetLien avec le siman ש"א
Likoutei Sikhot — diverses sikhot sur le sujet Application du Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken siman ש"א Le Rabbi cite le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken siman ש"א et articule l'application moderne.
Igrot Kodesh — réponses sur cas pratiques Cas pratiques liés au siman Réponses du Rabbi à des Hassidim sur des questions pratiques relevant de ce siman.

⚠ Validation : les références ci-dessus sont des indices de recherche à valider contre les volumes physiques de l'édition Kehot. La source la plus directe pour les pesakim du Rabbi par siman reste שערי הלכה ומנהג.

4 · למעשה

הלכה למעשה — מנהג חב״ד

La conduite Habad pratique

Points de conduite halakhique qui découlent directement du Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken siman ש"א, dans la sensibilité Habad.

Pour le Hassid (חסיד) Habad — Siman ש"א

  • ① Vêtements et chaussures = OK Shabbat. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken ש"א:6-15.
  • ② Bijoux habituels = OK pour la femme. Le hidoush א du Rav. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken ש"א:16-25.
  • ③ Montre kasher Shabbat = OK. Le hidoush ב du Rav. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken ש"א:26-40.
  • ④ Lunettes, prothèses, appareils auditifs = OK. Intégrés au corps. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken ש"א:41-63.
  • ⑤ Téléphone, badge pro = problème. Pas תכשיט. Référence : Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken ש"א:41-63.
  • ⑥ Mahadoura Batra : pour les objets composites (smartwatch), consulter.

⚠ Cette section présente la conduite halakhique Habad. Pour toute question concrète : consulter ton Rav.