דעת הרב — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על סימן ש

שֶׁיְּסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבוֹ ד' סְעִיפִים:

לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּכָל מִינֵי סִדּוּר הַנְּהוּגִים אֶצְלוֹ בַּעֲרִיכַת הַשֻּׁלְחָן לִסְעֻדָּה גְמוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו לֹא יֹאכַל אֶלָּא כְּזַיִת, הֵן מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ יוֹתֵר, הֵן מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ תָּאֵב לְיוֹתֵר, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת הֲכָנָה בְּסִדּוּר הַשֻּׁלְחָן, כְּגוֹן פְּרִיסַת מַפָּה וְכַיּוֹצֵא בָזֶה כְּמוֹ לִסְעֻדָּה גְמוּרָה, כְּדֵי לְלַוּוֹת אֶת הַשַּׁבָּת בִּיצִיאָתוֹ דֶּרֶךְ כָּבוֹד כְּמוֹ בִּכְנִיסָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ר[ס]"ב:

וְלָכֵן יֵשׁ נוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת נֵרוֹת בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת יוֹתֵר מִשְּׁאָר לֵילוֹת הַחֹל.

וְנוֹהֲגִים גַּם כֵּן לוֹמַר פִּיּוּטִים וּזְמִירוֹת אַחַר הַבְדָּלָה, לְלַוּוֹת אֶת הַשַּׁבָּת אַחַר שֶׁיָּצָא כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּלַוִּין אֶת הַמֶּלֶךְ אַחַר שֶׁיָּצָא מִן הָעִיר:

וְטוֹב לְבַשֵּׁל בָּשָׂר אוֹ דָּבָר אַחֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לִכְבוֹד סְעֻדָּה זוֹ.

וּבִזְמַנֵּנוּ שֶׁמְּאַחֲרִין כָּל כָּךְ סְעֻדָּה ג' שֶׁאֵין יְכוֹלִים לֶאֱכוֹל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת — יְכוֹלִים לְקַיֵּם סְעֻדָּה זוֹ בְּפֵרוֹת.

(וְאֵין צָרִיךְ לְהַקְדִּים סְעֻדָּה ג' בִּשְׁבִיל שֶׁיֹּאכְלוּ סְעֻדָּה זוֹ כָּרָאוּי, שֶׁסְּעֻדָּה זוֹ אֵינָהּ חוֹבָה כָּל כָּךְ, אֶלָּא מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר בִּלְבָד):

יֵשׁ מֵהַמְדַקְדְּקִים שֶׁהָיָה לוֹ טַלִּית (מְיֻחָד) שֶׁל מִצְוָה מְיֻחֶדֶת לְשַׁבָּת, וּבְכָל מוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה קוֹפְלָהּ, כְּדֵי לְהִתְעַסֵּק בְּמִצְוָה מִיָּד: