דעת הרב — שולחן ערוך אדמו"ר הזקן על סימן ש"ב

דִּינֵי נִקּוּי וְקִפּוּל הַבְּגָדִים בְּשַׁבָּת וּבוֹ כ"ה סְעִיפִים:
הַמְנַעֵר טַלִּית חֲדָשָׁה שְׁחוֹרָה מִן הַטַּל שֶׁעָלֶיהָ — חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁנִּעוּרָהּ מִן הַטַּל הוּא מְיַפֶּה וּמוֹעִיל לָהּ כְּמוֹ כִּבּוּס. וְהוּא שֶׁמַּקְפִּיד עָלֶיהָ שֶׁלֹּא לְלָבְשָׁהּ בְּלֹא נִעוּר, אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלֶיהָ, שֶׁאַף אִם לֹא הָיָה מְנַעֲרָהּ לֹא הָיָה נִמְנָע מִלְּלָבְשָׁהּ — אֵין יִפּוּי זֶה חָשׁוּב אֶצְלוֹ כְּכִבּוּס, וּמֻתָּר לוֹ לְנַעֲרָהּ קֹדֶם שֶׁיִּלְבָּשֶׁנָּה.
אֲבָל אִם הִיא לְבָנָה אוֹ אֲדֻמָּה אוֹ שְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִים אוֹ שֶׁאֵינָהּ חֲדָשָׁה — אֵין הַנִּעוּר יָפֶה לָהּ כְּמוֹ כִּבּוּס, וְלָכֵן מֻתָּר לְנַעֲרָהּ אַף אִם מַקְפִּיד עָלֶיהָ שֶׁלֹּא לְלָבְשָׁהּ בְּלֹא נִעוּר.
וְעַד אֵימָתַי נִקְרֵאת חֲדָשָׁה? כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ כָּל כָּךְ אֶלָּא עֲדַיִן הִיא בְּחִדּוּשָׁה:

מנער טלית חדשה שחורה מן הטל — חייב. ל"ט אבות מלאכה — מלאכת מלבן. המנער טלית חדשה ושחורה (שמקפיד עליה) מן הטל שעליה — חייב, מפני שהניעור מן הטל מייפה ומועיל לטלית כייפוי כיבוס. ועל ידי כך נעשה דבר חדש — הוא תיקון מלבושו.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּטַל, אֲבָל אִם יָרְדוּ גְשָׁמִים (הַרְבֵּה) עַל שׁוּם בֶּגֶד, בֵּין לָבָן בֵּין שָׁחוֹר וּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין, וְכָל שֶׁכֵּן אִם נָפַל בְּמַיִם, הוֹאִיל וְנִבְלְעוּ בּוֹ מַיִם — אָסוּר לְנַעֲרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ כָּל בֶּגֶד בָּלוּעַ מִמַּיִם כְּשֶׁמְּנַעֲרִין אוֹתוֹ נִסְחָטִין מִמֶּנּוּ מַיִם.
וְהוּא שֶׁהַבֶּגֶד חָדָשׁ, שֶׁמִּן הַסְּתָם הוּא מַקְפִּיד עָלָיו בְּיוֹתֵר לְנַעֲרוֹ מִיָּד מִפְּנֵי שֶׁמִּתְקַצֵּר בְּמַיִם, אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו — מֻתָּר לְנַעֲרוֹ (שֶׁאַף אִם יִסְחוֹט מִמֶּנּוּ הַמַּיִם — הֲרֵי אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ, וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן מֻתָּר. אֲבָל כְּשֶׁהוּא מַקְפִּיד עָלָיו לְנַעֲרוֹ — אֲזַי הוּא כִּפְסִיק רֵישֵׁהּ וְלֹא יָמוּת, שֶׁקָּרוֹב לְוַדַּאי שֶׁיִּסָּחֲטוּ הַמַּיִם מִמֶּנּוּ בְּנִעוּרוֹ).
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר אַף אִם הוּא בֶּגֶד יָשָׁן שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו. וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו:

במה דברים אמורים — בטל. אבל אם ירדו גשמים הרבה על שום בגד, בין לבן בין שחור ושאר מיני צבעונין, וכל שכן אם נפל במים — הואיל ונבלע בו הרבה מים, הניעור הוא ככיבוס ממש. ויש מי שאוסר אף אם הוא בגד ישן שאינו מקפיד עליו, וטוב לחוש לדבריו.

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאָסוּר לְנַעֵר בֶּגֶד חָדָשׁ וְשָׁחוֹר מִן הֶעָפָר אוֹ הָאָבָק שֶׁעָלָיו אִם מַקְפִּיד שֶׁלֹּא לְלָבְשׁוֹ בְּלֹא נִעוּר, מִשּׁוּם שֶׁהוּא כְּכִבּוּס, שֶׁהָאָבָק מְקַלְקֵל מַרְאִיתוֹ וְנִעוּרוֹ מִמֶּנּוּ הוּא כִּבּוּס. וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו.
אֲבָל מֻתָּר לְהָסִיר הַנּוֹצוֹת מִן הַבֶּגֶד, שֶׁאֵין הַנּוֹצָה דְּבוּקָה בַּבֶּגֶד כְּמוֹ הָאָבָק וְהֶעָפָר, וְאֵין הֲסָרָתָהּ דּוֹמָה כְּלָל לְכִבּוּס.
(וְאֵין אִסּוּר בַּהֲסָרַת הַנּוֹצוֹת מִשּׁוּם טִלְטוּל מֻקְצֶה, לְפִי שֶׁמִּן הַסְּתָם כְּבָר הָיוּ בְּכַר אוֹ בְּכֶסֶת וְנָפְלוּ מֵהֶן עַל הַבֶּגֶד, וַהֲרֵי הֵן רְאוּיוֹת לְהַחֲזִירָן לָהֶן וְלִשְׁכַּב עֲלֵיהֶן, וּלְכָךְ אֵינָן מֻקְצוֹת כְּלָל. אֲבָל נוֹצוֹת שְׁלֵמוֹת שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לְכַר וְכֶסֶת עַד שֶׁיִּמְרוֹט אוֹתָן מִקָּנִים שֶׁלָּהֶן שֶׁהֵם קָשִׁים וְאֵינָם רְאוּיִים לִשְׁכַּב עֲלֵיהֶן — אָסוּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תצ"ט לְעִנְיַן יוֹם טוֹב).
וְאִם מֻתָּר לַהֲסִירָם עַל יְדֵי מַכְבֶּדֶת הָעֲשׂוּיָה מִקֵּסָמִים — יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ז.
וְכֵן אִם יָשַׁב לוֹ זֶרַע פִּשְׁתָּן אוֹ תַּבְשִׁיל עַל כְּסוּתוֹ — מֻתָּר לְקַלְּפוֹ:

ניעור בגד חדש מעפר ואבק. יש מי שאומר שאסור לנער בגד חדש ושחור מן העפר או האבק אם מקפיד שלא ללבשו בלא ניעור, משום שזה ככיבוס שהאבק מקלקל את מראיתו. ויש מקילים. ולכן עדיף ללכלך מעט את הבגד קודם הוצאתו בשבת.

הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לַחֲזוֹר וְלִתְפּוֹר עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ח — חַיָּב, שֶׁהוּא מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת, שֶׁכֵּן בַּמִּשְׁכָּן יְרִיעָה שֶׁנָּפַל בָּהּ תּוֹלַעַת וּמְנַקֵּב בָּהּ נֶקֶב קָטָן וְעָגֹל, וּכְדֵי לְתָפְרוֹ צָרִיךְ לִקְרוֹעַ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה אֶת הַנֶּקֶב, שֶׁלֹּא תְהֵא הַתְּפִירָה עֲשׂוּיָה קְמָטִים קְמָטִים. וְהַקּוֹרֵעַ שֶׁלֹּא עַל מְנָת לַחֲזוֹר וְלִתְפּוֹר — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
לְפִיכָךְ מִי שֶׁנִּסְתַּבְּכוּ בְּגָדָיו בְּקוֹצִים — מַפְרִישָׁן בְּצִנְעָה, וּמִתְמַהְמֵהַּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְעוּ. וְאִם נִקְרְעוּ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְכָךְ, וְאֵין כַּאן פְּסִיק רֵישֵׁהּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִתְמַהְמֵהַּ הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִקָּרְעוּ.
וּמֻתָּר לִפְצוֹעַ אֶת הָאֱגוֹז בְּמַטְלִית וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִקָּרַע, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תק"ח:

הקורע על מנת לחזור ולתפור — חייב. מאבות מלאכות. הקורע על מנת לחזור ולתפור (סימן רע"ח) חייב, שכן במשכן יריעה שנפל בה תולעת — מנקבים בה נקב קטן וקורעים אותה כדי לתפור יפה. מכאן יסוד מלאכת קורע (אם הוא מתקן).

דֶּרֶךְ הָאוּמָנִים הָעוֹשִׂים כְּלֵי מַתֶּכֶת לְהַכּוֹת בַּפַּטִּישׁ עַל הַכְּלִי אַחַר שֶׁנִּגְמַר כְּדֵי לְהַשְׁווֹת עַקְמִימוּתוֹ בְּהַכָּאָה זוֹ, וְהַכָּאָה זוֹ הִיא גְמַר מְלֶאכֶת הַכְּלִי, וְהוּא אַב מְלָאכָה שֶׁהָיְתָה בִּכְלֵי הַמִּשְׁכָּן.
וְכָל הָעוֹשֶׂה שׁוּם דָּבָר שֶׁהוּא גְמַר עֲשִׂיַּת הַכְּלִי וְתִקּוּנוֹ — הֲרֵי גְמַר זֶה נֶחְשָׁב לִמְלָאכָה, וְהוּא תּוֹלְדַת "מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ" שֶׁהָיָה בַּמִּשְׁכָּן, כְּגוֹן הַצָּר צוּרָה בִּכְלִי הָעוֹמֵד לְצַיְּרוֹ, אֲפִלּוּ לֹא צִיֵּר אֶלָּא מִקְצָת הַצּוּרָה — הֲרֵי עָשָׂה מִקְצָת גְּמַר הַכְּלִי וְחַיָּב, שֶׁאַף שֶׁהַצִּיּוּר מִצַּד עַצְמוֹ אֵינוֹ חָשׁוּב מְלָאכָה, מִכָּל מָקוֹם עַכְשָׁו שֶׁהַכְּלִי נִגְמָר וְנִתְקָּן עַל יָדוֹ — הֲרֵי הוּא נֶחְשָׁב לִמְלָאכָה.
וְכֵן כָּל הָעוֹשֶׂה אֵיזֶה תִּקּוּן לִכְלִי — הֲרֵי תִּקּוּן זֶה נֶחְשָׁב לִמְלָאכָה וְחַיָּב.
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הָעוֹשֶׂה כְּלִי מִתְּחִלָּתוֹ, שֶׁחַיָּב מִשּׁוּם "מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ", אַף אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם בּוֹנֶה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"ד וְסִמָּן שכ"ב:

מכה בפטיש — גמר מלאכה. דרך האומנים העושים כלי מתכת להכות בפטיש על הכלי אחר שנגמר, להשוות עיקומו — הכאה זו היא גמר מלאכת הכלי, והיא אב מלאכה ("מכה בפטיש"). מכאן: כל המסיים מלאכה בכלי כאילו הכה בפטיש.

לְפִיכָךְ, הַלּוֹקֵט יַבֶּלֶת שֶׁעַל גַּבֵּי הַבְּגָדִים, כְּגוֹן אֵלּוּ הַיַּבַּלוֹת שֶׁבִּכְלֵי צֶמֶר הַנִּשְׁאָרִים בָּהֶם מִן הָאֲרִיגָה, וְכֵן קַשִּׁין וְקֵסָמִים דַּקִּין שֶׁנֶּאֶרְגוּ בַּבֶּגֶד שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן, הַנּוֹטֵל אוֹתָם לְאַחַר הָאֲרִיגָה — חַיָּב מִשּׁוּם "מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ" אִם הוּא מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא מְסִירֵם בְּכַוָּנָה כְּדֵי לְיַפּוֹת הַבֶּגֶד, שֶׁיִּפּוּי זֶה הוּא חָשׁוּב גְּמַר עֲשִׂיַּת הַבֶּגֶד וְתִקּוּנוֹ, לְפִי שֶׁמַּקְפִּיד עֲלֵיהֶם.
אֲבָל אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם וְאֵינוֹ מְסִירֵם אֶלָּא דֶּרֶךְ מִתְעַסֵּק בְּעָלְמָא — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

ליקוט יבלות מבגד. לפיכך, הלוקט יבלת מעל בגדי צמר — היבלות שנשארו בהן מהאריגה, וכן קשים וקיסמים שנארגו שלא במתכוון — אם הוא מקפיד עליהם חייב משום מכה בפטיש. ואם הוא מסיים את הבגד בדבר זה — מלאכה גמורה היא.

שְׁלָל שֶׁעוֹשִׂים הַחַיָּטִים, דְּהַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת תְּפִירָתָם מְחַבְּרִים בְּחוּטִין אֶת עֶלְיוֹנוּת הַבֶּגֶד עִם מַה שֶּׁתּוֹפְרִים תַּחְתָּיו, וְאַחַר גְּמַר תְּפִירָתָם מוֹצִיא חוּטִין אֵלּוּ מִן הַבֶּגֶד — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם הַמּוֹצִיאָם בְּשַׁבָּת חַיָּב מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ אִם מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם, וְאִם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר:

חוטי שלל של החייטים. חוטים שמחברים בהם בתחילת התפירה את עליונות הבגד עם תחתיו, ואחר גמר התפירה מוציאים אותם — מותר להוציאם בשבת, שאינו אלא הסרת חוט ארעי. ואינו בכלל קורע.

מֻתָּר לְקַפֵּל הַבְּגָדִים קֹדֶם לְבִישָׁתָם כְּדֵי שֶׁיִּתְפַּשְּׁטוּ מִקְּמָטֵיהֶם וְיִהְיוּ מְהֻדָּרִים עָלָיו כְּשֶׁיַּלְבִּישֵׁם, וְהוּא שֶׁיַּלְבִּישֵׁם בּוֹ בַיּוֹם. וְכֵן אַחַר שֶׁלְּבָשָׁם וּפְשָׁטָם מֵעָלָיו — יוּכַל לַחֲזוֹר וּלְקַפְּלָם אִם דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר וּלְלָבְשָׁם בּוֹ בַיּוֹם, שֶׁנִּמְצָא קִפּוּל זֶה הוּא לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת.
אֲבָל אִם אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר וּלְלָבְשׁוֹ עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת — אָסוּר לְקַפְּלוֹ בְּשַׁבָּת (מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר). וְלָכֵן אָסוּר לְקַפֵּל הַטַּלִּית שֶׁל מִצְוָה שֶׁפּוֹשְׁטִין בְּשַׁבָּת שַׁחֲרִית בִּמְקוֹמוֹת שֶׁאֵין חוֹזְרִין וּמִתְעַטְּפִין בָּהֶם בְּמִנְחָה:

קיפול בגדים לפני לבישה. מותר לקפל את הבגדים קודם לבישתם כדי שיתפשטו מקמטיהם ויהיו מהודרים — והוא שילבישם באותו יום. וכן אחר שלבשם והפשיטם — מותר לקפל אם הולך ללבשם שוב באותו יום.

לֹא הִתִּירוּ לְקַפֵּל אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת אֶלָּא בְּאָדָם אֶחָד, אֲבָל שְׁנַיִם לֹא יְקַפְּלוּ בֶּגֶד אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁשְּׁנַיִם מְקַפְּלִים הֵן מַפְשִׁיטִים קְמָטָיו (בִּידֵיהֶם בְּקִפּוּלָם), וְנִרְאִין כִּמְתַקְּנִין כֵּלִים בְּשַׁבָּת (מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁאֶחָד מְקַפֵּל מִתְפַּשְּׁטִים הַקְּמָטִים מֵאֲלֵיהֶן).
וַאֲפִלּוּ בְּאָדָם אֶחָד לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בִּבְגָדִים חֲדָשִׁים, אֲבָל לֹא בִּישָׁנִים, שֶׁהַיְשָׁנִים קִפּוּלָם מְתַקְּנָם יוֹתֵר מִן הַחֲדָשִׁים, שֶׁהַחֲדָשִׁים קָשִׁים מֵאֲלֵיהֶן וְאֵין מְמַהֲרִין לִקְמוֹט.
וַאֲפִלּוּ בַּחֲדָשִׁים לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא בִּלְבָנִים, אֲבָל לֹא בִּצְבוּעִים, שֶׁהַצְּבוּעִים קִפּוּלָם מְתַקְּנָם יוֹתֵר.
וַאֲפִלּוּ בִּלְבָנִים לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא כְּשֶׁאֵין לוֹ בֶּגֶד אַחֵר מְקֻפָּל לְהַחֲלִיף הַיּוֹם, שֶׁאָז הִתִּירוּ לוֹ מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת שֶׁלֹּא יֵלֵךְ בִּבְגָדִים מְקֻמָּטִים, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ בֶּגֶד אַחֵר מְקֻפָּל — אָסוּר לְקַפֵּל אֶת זֶה, מִשּׁוּם שֶׁעַל כָּל פָּנִים נִרְאֶה קְצָת כִּמְתַקֵּן כְּלִי בְּשַׁבָּת.
וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלְּקַפֵּל שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר קִפּוּלוֹ הָרִאשׁוֹן — מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, אַף (לְצֹרֶךְ מָחָר), וּבִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, וְהוּא בֶּגֶד יָשָׁן וְצָבוּעַ, וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲלִיף, לְפִי שֶׁאֵין לְקִפּוּל זֶה שׁוּם קִיּוּם, וְאֵין כַּאן שׁוּם תִּקּוּן כְּלִי כְּלָל. וְנִרְאִין דְּבָרָיו:

קיפול לצורך שבת — באדם אחד בלבד. לא התירו לקפל אפילו לצורך שבת אלא באדם אחד. אבל שניים לא יקפלו בגד אחד, שכששניים מקפלים — מפשיטים יותר את הקמטים, ונראה כעין כיבוס/מכבש. וצריכים להיזהר שלא לעשות קיפול חדש שאינו בקמטים הישנים.

אֵין מַצִּיעִין הַמִּטָּה מִשַּׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם שֶׁיּוּכַל לִישַׁן עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לִישַׁן עָלֶיהָ עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת — הֲרֵי הוּא מֵכִין מִשַּׁבָּת לְחֹל, וְאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַמִּטָּה עוֹמֶדֶת בַּחֶדֶר שֶׁדָּר שָׁם וְיֵשׁ בִּזָּיוֹן וְדָבָר מְגֻנֶּה הוּא אִם תַּעֲמוֹד כָּךְ בְּלֹא הַצָּעָה — מֻתָּר לְהַצִּיעָהּ, שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת וְלִכְבוֹדוֹ.
וּמַצִּיעִין מִלֵּיל שַׁבָּת לְשַׁבָּת, אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מִטּוֹת וְיוֹתֵר, שֶׁאִם יִצְטָרֵךְ לִישַׁן בְּאַחַת מֵהֶן — יִישַׁן. וּמִכָּל מָקוֹם, טוֹב יוֹתֵר לְהַצִּיעָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת (עַיֵּן סִמָּן רס"ב):

הצעת המיטה משבת למוצאי שבת. אין מציעים את המיטה משבת למוצאי שבת, אף שיש שהות ביום שיוכל לישון עליה בשבת עצמו — כיון שאין דעתו לישן עליה אלא למחר, נמצא טורח לחול. אבל אם דעתו לישן עליה — מותר.

מַכְבֵּשׁ, וְהוּא כְּלִי שֶׁכּוֹבְשִׁין בּוֹ הַבְּגָדִים אַחַר הַכְּבִיסָה, וְהֵן שְׁתֵּי לוּחוֹת זֶה עַל זֶה וְהַבְּגָדִים בֵּינֵיהֶם, וְעַמּוּדִים מְנֻקָּבִים קְבוּעִים בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל לוּחַ הַתַּחְתּוֹן, וּכְנֶגְדָּם יֵשׁ נְקָבִים בַּלּוּחַ הָעֶלְיוֹן בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹתָיו, וְתוֹחֲבִין הָעַמּוּדִים בְּנִקְבֵי הָעֶלְיוֹן, וּמוֹרִידִין הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה עַל הַבְּגָדִים לְכָבְשָׁן, וְאַחַר כָּךְ תּוֹחֲבִין יְתֵדוֹת בְּנִקְבֵי הָעַמּוּדִים שֶׁלֹּא יַעֲלֶה הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה — מֻתָּר לְהַתִּיר מַכְבֵּשׁ זֶה בְּשַׁבָּת, דְּהַיְנוּ לִטּוֹל הַיְתֵדוֹת מֵהָעַמּוּדִים וּלְפָתְחוֹ לִטּוֹל מִמֶּנּוּ הַבְּגָדִים לְצֹרֶךְ שַׁבָּת.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמַכְבֵּשׁ שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, אֲבָל מַכְבֵּשׁ שֶׁל כּוֹבְסִים — אָסוּר לְהַתִּירוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תָּחוּב בְּחָזְקָה וְהַתָּרָתוֹ דּוֹמָה לִסְתִירָה. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה מֻתָּר כְּבָר מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אָסוּר לִשְׁמוֹט מִמֶּנּוּ בְּגָדָיו לְלָבְשָׁם בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבֹא לְהַתִּירוֹ בְּשַׁבָּת:

מכבש — כיבוש בגדים. מכבש הוא כלי שכובשים בו את הבגדים אחר הכביסה (שתי לוחות ובגדים ביניהן ועמודים מנוקבים בארבע זויות). אסור לפותחו בשבת אם הוא של בעל הבית — לפי שזהו תיקון כלי וכיבוסו של בגד. אבל מכבש של כובס — מותר בתנאים מסוימים שהיה פתוח מבעוד יום.

חָלוּק לְאַחַר כְּבִיסָה הוּא מִתְקַשֶּׁה, וּמְשַׁפְשְׁפִים אוֹתוֹ בְּיָדַיִם לְרַכְּכוֹ, וְאַף הַלִּבּוּן שֶׁלּוֹ מַצְהִיל יוֹתֵר עַל יְדֵי שִׁפְשׁוּף זֶה — אַף עַל פִּי כֵן מֻתָּר לְשַׁפְשְׁפוֹ בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ נִרְאֶה כִּמְלַבֵּן, לְפִי שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁכַּוָּנָתוֹ בִּשְׁבִיל לְרַכְּכוֹ וְלֹא בִּשְׁבִיל לְהַצְהִיל הַלִּבּוּן, שֶׁאֵין אָדָם מַקְפִּיד כָּל כָּךְ עַל לִבּוּנוֹ וְצִהוּלוֹ שֶׁל חָלוּק שֶׁהוּא בֶּגֶד תַּחְתּוֹן.
אֲבָל הַסּוּדָר שֶׁהוּא בֶּגֶד עֶלְיוֹן וְאָדָם מַקְפִּיד יוֹתֵר עַל לִבּוּנוֹ וְצִהוּלוֹ — אָסוּר לְשַׁפְשְׁפוֹ בְּיָדַיִם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמִתְכַּוֵּן לְהַצְהִיל הַלִּבּוּן, וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לִמְלַבֵּן.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּירוּ אַף בְּחָלוּק אֶלָּא כְּשֶׁהוּא שֶׁל צֶמֶר אוֹ שֶׁל מֶשִׁי, אֲבָל שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְכֵן כָּל שְׁאָר כְּלֵי פִשְׁתָּן — אָסוּר לְשַׁפְשְׁפָם אֲפִלּוּ מְעַט בְּיָדַיִם כְּדֵי לְרַכְּכָם, מִפְּנֵי שֶׁרִכּוּכָם זֶהוּ לִבּוּנָם. וְנָכוֹן לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם, כֵּיוָן שֶׁהוּא דָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כָּל כָּךְ.
וּמִנְהַג הָעוֹלָם לְהָקֵל לְשַׁפְשְׁפָם בְּיָדַיִם לְרַכְּכָם (אֶלָּא שֶׁנִּזְהָרִין לְרַכֵּךְ בִּכְלִי הַמְּיֻחָד לְכָךְ):

שפשוף חלוק לאחר כביסה. חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו ביד לרככו — ואף הלבון שלו מצהיל יותר על ידי שפשוף זה. אף על פי כן מותר לשפשפו בשבת, כי אין כאן כיבוס ממש אלא ריכוך, וההלבנה היא ממילא.

אָסוּר לַעֲשׂוֹת קְמָטִים בַּעֲנָק שֶׁבְּצַוָּאר שֶׁקּוֹרִין (קַאלְנֶע"ר) בְּעֵצִים הַמְּיֻחָדִים לְכָךְ. וְכֵן הַקְּמָטִים שֶׁעוֹשׂוֹת הַנָּשִׁים בְּבָתֵּי זְרוֹעוֹתֵיהֶם — אֲסוּרוֹת לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקי"ט וְתקמ"א:

קמטי קישוט בעניבת הצוואר. אסור לעשות קמטים בעניק שבצוואר ("קאלנער") בעצים המיוחדים לכך, וכן הקמטים שעושות הנשים בבתי זרועותיהן — אסור לעשות בשבת. אלו עשיית כלי, מלאכת מתקן.

טִיט שֶׁעַל רַגְלוֹ אוֹ עַל מִנְעָלוֹ — מְקַנְּחוֹ בְּכֹתֶל, אֲבָל לֹא בַּקַּרְקַע, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַשְׁוֶה גּוּמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע בְּכַוָּנָה, לְפִי שֶׁדֶּרֶךְ אָדָם לְחַזֵּר אַחַר מְקוֹם גּוּמָא לְקַנֵּחַ בּוֹ רַגְלָיו שֶׁהַטִּיט מִתְקַנֵּחַ שָׁם הֵיטֵב, וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא עָסוּק לְקַנֵּחַ — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשְׁכַּח שֶׁהוּא שַׁבָּת וִיכַוֵּן לְהַשְׁווֹת הַגּוּמוֹת בְּקִנּוּחוֹ.
וְיֵשׁ מַתִּירִין אַף בַּקַּרְקַע, שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁיַּשְׁוֶה גוּמוֹת בְּמִתְכַּוֵּן, וְאִם הֻשְׁווּ הַגּוּמוֹת מֵאֲלֵיהֶן עַל יְדֵי קִנּוּחוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם שֶׁדָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן מֻתָּר.
וְיֵשׁ אוֹסְרִין אַף בְּכֹתֶל שֶׁל חוֹמָה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן.
וּלְעִנְיַן הֲלָכָה — בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל, וּמֻתָּר לְקַנֵּחַ מִן הַדִּין בֵּין בַּקַּרְקַע בֵּין בְּכֹתֶל שֶׁל חוֹמָה, אֶלָּא שֶׁלְּכַתְּחִלָּה טוֹב לְקַנֵּחַ בַּקּוֹרָה אוֹ בְּכֹתֶל שֶׁל עֵץ שֶׁהוּא מֻתָּר לְדִבְרֵי הַכֹּל, וְכֵן בַּחֲתִיכַת חֶרֶס הַמֻּתֶּרֶת בְּטִלְטוּל, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ח.
וְאִם אֵין לְפָנָיו אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ — יוֹתֵר טוֹב לְקַנֵּחַ בְּכֹתֶל אֲפִלּוּ שֶׁל חוֹמָה מִלְּקַנֵּחַ בַּקַּרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁרַבּוּ הַמַּתִּירִין עַל הָאוֹסְרִין לְקַנֵּחַ בְּכֹתֶל שֶׁל חוֹמָה:

קינוח טיט מהרגל או מהמנעל. טיט שעל רגלו או מנעלו — מקנחו בכותל, אבל לא בקרקע, גזרה שמא ישוה גומות שבקרקע. ובמנעל חדש שיש בו דיו או חרס — אסור לקנח גם בכותל, שמא יממחק את העור. ובסנדל חלק — מותר אף בקרקע.

הַמְמַחֵק אֶת הָעוֹר, דְּהַיְנוּ שֶׁמְּגָרֵר אֶת הַצֶּמֶר אוֹ הַשֵּׂעָר מֵעַל הָעוֹר עַד שֶׁיַּחֲלִיק פְּנֵי הָעוֹר — חַיָּב, וְהוּא מֵאֲבוֹת מְלָאכוֹת, שֶׁכֵּן הָיוּ עוֹשִׂין בַּמִּשְׁכָּן בְּעוֹרוֹת תְּחָשִׁים וְאֵילִים מְאָדָּמִים.
לְפִיכָךְ, אֵין מְגָרְדִין סַנְדָּל אוֹ מִנְעָל, בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן, אֲפִלּוּ בְּגַב הַסַּכִּין, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּחֻדּוֹ אוֹ בְּצִפֹּרֶן, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלֵף אֶת הָעוֹר מְעַט, וַהֲרֵי זֶה מְמַחֵק:

ממחק עור — מאבות מלאכות. הממחק את העור, שמגרר את הצמר או השער מעל העור עד שמחליק פני העור — חייב, מאבות מלאכות, שכן היו עושים במשכן בעורות תחשים. מכאן: כל החלקה של עור היא תולדת ממחק.

לְפִיכָךְ, הַנּוֹהֲגִים לְקַנֵּחַ מִנְעֲלֵיהֶם בַּבַּרְזֶל הַקָּבוּעַ לִפְנֵי פֶּתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת — לֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים, שֶׁהֲרֵי הוּא חַד כְּמוֹ גַּב הַסַּכִּין, וְלָכֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ עָב וְרָחָב בְּרֹאשׁוֹ:

בקרזל קבוע לפני בית הכנסת — לא יפה. לפיכך, הנוהגים לקנח מנעליהם בברזל הקבוע לפני פתח בית הכנסת — לא יפה הם עושים, שהרי הוא חד כמו גב הסכין, וצריך לעשותו עב כדי שלא יהיה בכלל ממחק.

טִיט שֶׁעַל גַּבֵּי בִּגְדּוֹ — לֹא יְשַׁפְשְׁפוֹ מִבַּחוּץ (דְּהַיְנוּ בִּמְקוֹם הַטִּיט), מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּמְלַבֵּן, אֶלָּא יְשַׁפְשְׁפוֹ מִבִּפְנִים. כֵּיצַד? לוֹקֵחַ הַבֶּגֶד מִבִּפְנִים (דְּהַיְנוּ בְּצַד הב' כְּנֶגֶד הַטִּיט) וּמְשַׁפְשְׁפוֹ, שֶׁאָז אֵין הַדָּבָר נִכָּר כָּל כָּךְ שֶׁמַּעֲבִיר אֶת הַטִּיט שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה כִּמְלַבֵּן. וְיָכוֹל גַּם כֵּן לְגָרֵד הַטִּיט בְּצִפֹּרֶן אוֹ בְּסַכִּין אֲפִלּוּ בְּחֻדּוֹ, שֶׁאֵין לָחוּשׁ בְּבֶגֶד לִמְמַחֵק.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּטִיט לַח, אֲבָל בְּטִיט יָבֵשׁ — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לְשַׁפְשְׁפוֹ מִבִּפְנִים אָסוּר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְגָרְדוֹ, מִפְּנֵי שֶׁטִּיט הַיָּבֵשׁ מִתְפָּרֵר לְפֵרוּרִים דַּקִּים עַל יְדֵי שִׁפְשׁוּף אוֹ גְרִידָה, וַהֲרֵי זֶה כְּעֵין תּוֹלֶדֶת הַטּוֹחֵן, שֶׁמְּחַלֵּק גּוּף אֶחָד לְגוּפִים דַּקִּים הַרְבֵּה, וְאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל מִן הַתּוֹרָה אֵין אִסּוּר, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף דָּבָר הַמִּתְפָּרֵר וְנִטְחָן. וְאַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְגוּף דָּבָר הַמִּתְפָּרֵר — אֵין פֵּרוּר זֶה תּוֹלֶדֶת הַטּוֹחֵן, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִטְחוֹן אֶלָּא כְּשֶׁצָּרִיךְ לְגוּף דָּבָר הַנִּטְחָן:

טיט על בגד — שפשוף מבפנים. טיט שעל גבי בגדו — לא ישפשפו מבחוץ (במקום הטיט) שנראה כמלבן, אלא ישפשפו מבפנים. כיצד? לוקח את הבגד מבפנים (מצידו השני של הטיט) ומשפשפו אגב חבירו, וכך מסיר הטיט בלי שהוא נראה ככיבוס.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים? כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מַמָּשׁוּת הַטִּיט, שֶׁכְּשֶׁמְּגָרְדוֹ נוֹפְלִים מִמֶּנּוּ פֵּרוּרִים זֶה דּוֹמֶה לְטוֹחֵן, אֲבָל אִם אֵין שָׁם אֶלָּא מַרְאֵה הַטִּיט וּמְגָרֵד שָׁם לְבַטֵּל הַמַּרְאֶה — אֵין זֶה דּוֹמֶה לְטוֹחֵן, וּמֻתָּר. וְכֵן מִי שֶׁבִּגְדּוֹ מְטֻנָּף קְצָת וְאֵין שָׁם מַמָּשׁוּת הַצּוֹאָה אֶלָּא הַמַּרְאֶה בִּלְבָד — יָכוֹל לְגָרֵד שָׁם לְהָסִיר הַמַּרְאֶה כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל בִּנְקִיּוּת, אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִתְפַּלֵּל כָּךְ בְּלֹא גְרִידָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ע"ו:

טיט בעל ממשות מול מראה בלבד. איסור מדברי סופרים זה הוא כשיש ממשות הטיט שכשמגרדו נופלים ממנו פירורים (זה דומה לטוחן). אבל אם אין שם אלא מראית הטיט בלי ממשות — אין איסור.

מִנְעָל אוֹ סַנְדָּל שֶׁיֵּשׁ עָלָיו טִיט אוֹ צוֹאָה — מֻתָּר לְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם לְהַעֲבִירָן מֵעָלָיו. וְכֵן שְׁאָר כָּל כְּלֵי עוֹר שֶׁנִּתְלַכְלְכוּ — מֻתָּר לִתֵּן עֲלֵיהֶם מַיִם לְהַעֲבִיר הַלִּכְלוּךְ, אוֹ לְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם עַד שֶׁיַּעֲבוֹר, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם כִּבּוּס, שֶׁאֵין כִּבּוּס בְּעוֹר בְּשִׁכְשׁוּךְ לְבַדּוֹ.
אֲבָל אָסוּר לְשַׁפְשְׁפוֹ צִדּוֹ זֶה עַל צִדּוֹ זֶה לְאַחַר שֶׁבָּאוּ עָלָיו מַיִם, שֶׁזֶּהוּ כִּבּוּס גָּמוּר, וְאָסוּר גַּם בְּעוֹר (מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֲבָל מִן הַתּוֹרָה אֵינוֹ חַיָּב אַף אִם סְחָטוֹ אַחַר כָּךְ):

שכשוך מנעל במים. מנעל או סנדל שיש עליו טיט או צואה — מותר לשכשכו במים להעבירם. וכן שאר כלי עור שנתלכלכו — מותר לתת עליהם מים להעביר הטינוף. הטעם: זה איננו כיבוס שכלי עור לא קולט מים כבגד.

אֲבָל בֶּגֶד שֶׁיֵּשׁ עָלָיו אֵיזֶה לִכְלוּךְ, כְּגוֹן טִפַּת דָּם אוֹ רֹק, וְכָל שֶׁכֵּן טִיט אוֹ צוֹאָה, אִם נָתַן עַל מָקוֹם הַמְלֻכְלָךְ מַיִם (אוֹ שְׁאָר מַשְׁקֶה הַמְלַבֵּן) אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא — חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁכְשֵׁךְ כְּלָל, לְפִי שֶׁשְּׁרִיַּת בֶּגֶד זֶהוּ כִּבּוּסוֹ.
(וַאֲפִלּוּ שְׁאָר מַשְׁקִים שֶׁאֵינָם מְלַבְּנִים אֶלָּא מְלַכְלְכִים — אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לִתְּנָם עַל מְקוֹם הַלִּכְלוּךְ לְהַעֲבִירוֹ, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר).
אֶלָּא יְקַנַּח הַלִּכְלוּךְ בִּסְמַרְטוּט, וְיִזָּהֵר לְקַנֵּחַ בְּקַל, וְלֹא יִדְחוֹק, פֶּן יִסְחוֹט לִכְלוּךְ הַבָּלוּעַ בַּבֶּגֶד, שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר בִּסְחִיטָתוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"כ:

בגד שיש עליו לכלוך — "שרייתו זהו כיבוסו". אבל בגד שיש עליו לכלוך — טיפת דם או רוק, וכל שכן טיט או צואה — אם נתן מים על מקום המלוכלך אפילו כל שהוא — "שרייתו זהו כיבוסו", וחייב. וזה היסוד הגדול: עצם נתינת המים על כתם נחשבת כביסה.

אֲבָל בֶּגֶד שֶׁאֵין עָלָיו לִכְלוּךְ וְטִנּוּף, אַף עַל פִּי שֶׁהֻשְׁחַר מֵחֲמַת לְבִישָׁה אוֹ תַּשְׁמִישׁ — אֵין אוֹמְרִים בּוֹ שְׁרִיָּתוֹ זֶהוּ כִּבּוּסוֹ, וּמֻתָּר לִתֵּן עָלָיו מַיִם מוּעָטִים, אֲבָל לֹא מְרֻבִּים, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבֹא לְסָחֳטוֹ אַחַר כָּךְ לְהוֹצִיא מֵימָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בֶּגֶד שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מֵימָיו לְסָחֳטָם מִמֶּנּוּ אַף בְּחֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"א.
וְיֵשׁ חוֹלְקִין עַל זֶה וְאוֹמְרִים שֶׁאַף בֶּגֶד שֶׁאֵין עָלָיו שׁוּם לִכְלוּךְ — שְׁרִיָּתוֹ זֶהוּ כִּבּוּסוֹ, אַף אִם לִבּוּנוֹ מַצְהִיל מְאֹד. וְלָכֵן אָסוּר לִתֵּן עָלָיו אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקֶה הַמְלַבֵּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְלִבּוּן, דִּ"פְסִיק רֵישֵׁהּ הוּא". וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְהַחֲמִיר בְּשֶׁל תּוֹרָה (שֶׁאֵין זוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, הוֹאִיל וּמַה שֶּׁהַבֶּגֶד מִתְלַבֵּן נוֹחַ הוּא לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ, עַיֵּן סִמָּן רע"ח).
וּלְפִי זֶה, מַיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹלָעִים — אָסוּר לִשְׁתּוֹתָם עַל יְדֵי מַפָּה בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁרֶה בְּמַיִם אֶלָּא דָּבָר מוּעָט מֵהַמַּפָּה כְּדֵי הַנָּחַת פִּיו.
אֲבָל יֵשׁ מְקִלִּין אַף לְפִי סְבָרָא זוֹ בִּמְעַט מַיִם, שֶׁאֵין אוֹמְרִים שְׁרִיָּתוֹ בָּהֶם זֶהוּ כִּבּוּסוֹ (כְּשֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְלִבּוּנוֹ, וְלָכֵן מֻתָּר לִשְׁתּוֹת הַמַּיִם עַל יְדֵי מַפָּה, הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁרֶה אֶלָּא דָּבָר מוּעָט, וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְלִבּוּן כְּלָל. וְאֵין לִמְחוֹת בְּיַד הַמְּקִלִּין, כֵּיוָן שֶׁלִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן. אֲבָל כָּל יְרֵא שָׁמַיִם יַחְמִיר לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא לִכְנוֹס לִסְפֵק אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה).
וְאֵין חִלּוּק בְּכָל זֶה בֵּין בְּגָדִים לְבָנִים לִצְבוּעִים, שֶׁגַּם בִּצְבוּעִים שַׁיָּךְ אִסּוּר כִּבּוּס כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל פִּשְׁתָּן בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל צֶמֶר אוֹ מֶשִׁי אוֹ שְׁאָר מִינִים.
וּמִכָּל מָקוֹם, לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין אוֹמְרִים בְּבֶגֶד שֶׁאֵין עָלָיו לִכְלוּךְ שְׁרִיָּתוֹ בְּמַיִם זֶהוּ כִּבּוּסוֹ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּדֶרֶךְ נִקָּיוֹן, אֲבָל אִם הוּא בְּדֶרֶךְ לִכְלוּךְ, כְּגוֹן הַמִּסְתַּפֵּג בְּסָדִין אַחַר הָרְחִיצָה, וְכֵן הַמְנַגֵּב יָדָיו בְּמַפָּה אַחַר הַנְּטִילָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רֹב מַיִם עַל גּוּפוֹ וְעַל יָדָיו וּמַטְפִּיחַ הַסָּדִין וְהַמַּפָּה — אֵין בְּזֶה מִשּׁוּם כִּבּוּס, שֶׁאֵינוֹ כִּבּוּס אֶלָּא לִכְלוּךְ.
וּמִטַּעַם זֶה הִתִּירוּ לְהוֹלֵךְ לִדְבַר מִצְוָה לַעֲבוֹר בְּמַיִם בִּבְגָדָיו, וְאֵין אוֹמְרִים שְׁרִיָּתוֹ זֶהוּ כִּבּוּסוֹ, לְפִי שֶׁזֶּהוּ גַם כֵּן דֶּרֶךְ לִכְלוּךְ כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּמַיִם כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בָּהֶם, וְאֵינוֹ דֶּרֶךְ נִקָּיוֹן כְּלָל.
וְיֵשׁ מַחְמִירִין שֶׁלֹּא יְהֵא רִבּוּי מַיִם עַל יָדָיו, אֶלָּא יְנַגְּבֵן בְּכֹחַ זוֹ בְּזוֹ לְהָסִיר מֵהֶם הַמַּיִם כְּפִי יְכָלְתּוֹ קֹדֶם שֶׁיְּקַנְּחוֹ בְּמַפָּה. וְטוֹב לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ הֶפְסֵד כְּלָל. אֲבָל הַמִּנְהָג לְהָקֵל. וְכֵן עִקָּר.
וְלָכֵן מֻתָּר לְנַגֵּב יָדָיו בְּבֶגֶד שֶׁהִטִּיל עָלָיו תִּינוֹק מֵי רַגְלַיִם כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת מֵי רַגְלַיִם בְּהַמַּיִם שֶׁיָּבֹאוּ עֲלֵיהֶם מִנִּגּוּב יָדָיו, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ע"ז, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם כִּבּוּס, כֵּיוָן שֶׁהוּא דֶּרֶךְ לִכְלוּךְ עַל יְדֵי נִגּוּב יָדָיו וְלֹא דֶּרֶךְ נִקָּיוֹן.
אֲבָל אָסוּר לִטּוֹל יָדָיו בְּמַיִם עַל הַמֵּי רַגְלַיִם כְּדֵי לְבַטְּלָם, שֶׁאַף שֶׁהַמַּיִם הַיּוֹרְדִים מִיָּדָיו נִקְרָאִים שׁוֹפָכִים — אֵין זֶה נִקְרָא דֶּרֶךְ לִכְלוּךְ, כֵּיוָן שֶׁהֵם צְלוּלִים וּרְאוּיִים לְכִבּוּס, וּשְׁרִיָּתָם זֶהוּ כִּבּוּסָם, לְפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה, שֶׁאוֹמְרִים שְׁרִיַּת בֶּגֶד זֶהוּ כִּבּוּסוֹ אַף כְּשֶׁאֵין עָלָיו שׁוּם לִכְלוּךְ וְטִנּוּף.
וְאִם יֵשׁ עַל בִּגְדּוֹ צוֹאָה וּשְׁאָר דָּבָר מְטֻנָּף — אָסוּר לְהַעֲבִירוֹ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נִגּוּב הַיָּדַיִם אַף שֶׁהוּא דֶּרֶךְ לִכְלוּךְ, כֵּיוָן שֶׁמַּעֲבִיר בְּזֶה לִכְלוּךְ יוֹתֵר גָּדוֹל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמֵי רַגְלַיִם שֶׁאֵינוֹ מַעֲבִירֵם מֵהַבֶּגֶד עַל יְדֵי הַנִּגּוּב, אֶלָּא שֶׁמְּבַטְּלֵם וּמְטַהֲרֵם כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְפַּלֵּל.
וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִקַּח תִּינוֹק בְּחֵיקוֹ בְּשַׁבָּת אִם לֹא עַל כַּר:

בגד שאין עליו לכלוך — אין שרייה כיבוס. בגד נקי שהשחיר מחמת לבישה — אין אומרים בו שרייתו זהו כיבוסו, ומותר לתת עליו מים מועטים. ואם נתבטל המים בו שאין צוללת — מותר לסחטו. הסעיף האריך בכל פרטי "שרייה זו כיבוסה" — ראה את ההפניות לסי' רע"ח, של"ה, ש"כ.

מִי שֶׁנִּתְלַכְלְכוּ יָדָיו בְּטִיט — מְקַנְּחֵם בִּזְנַב הַסּוּס אוֹ בִּזְנַב הַפָּרָה, אוֹ בְּמַפָּה הַקָּשָׁה הָעֲשׂוּיָה לֶאֱחוֹז בָּהּ הַקּוֹצִים, אֲבָל לֹא בְּמַפָּה שֶׁמְּקַנְּחִים בָּהּ הַיָּדַיִם, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחֹל, וְיָבֹא לְכַבֵּס הַמַּפָּה:

קינוח ידים מטיט — לא במפה. מי שנתלכלכו ידיו בטיט — מקנחם בזנב סוס/פרה, או במפה הקשה. אבל לא במפה שמקנחים בה את הידיים, שמא יסחוט. וכל שכן שאסור לרחוץ ידיו בדבר שעלולים לקלקלו.

כּוֹס שֶׁהָיָה בּוֹ מַיִם אוֹ יַיִן אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים אֲפִלּוּ שֶׁאֵינָם מְלַבְּנִים — אָסוּר לְנַגְּבוֹ בְּמַפָּה אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מֵימֶיהָ לְסָחֳטָם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַכּוֹס צָר — אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִסְחוֹט קְצָת מִמַּה שֶּׁיִּבָּלַע בְּמַפָּה עַל יְדֵי הַנִּגּוּב, וְיֵשׁ בְּזֶה אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, עַל כָּל פָּנִים, אַף בְּמַשְׁקִים שֶׁאֵינָם מְלַבְּנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"כ.
אֲבָל מֻתָּר לְקַנֵּחַ הַסַּפְסָל וְכַיּוֹצֵא בְּבֶגֶד שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מֵימָיו לְסָחֳטוֹ אַחַר הַקִּנּוּחַ אַף בְּחֹל.
אֲבָל מֻתָּר לְנַגֵּב הַיָּדַיִם אַחַר הַנְּטִילָה אַף בְּבֶגֶד שֶׁמַּקְפִּיד עַל מֵימָיו (וְכֵן פָּנָיו), מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָזְרוּ כְּלָל עַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"א (עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם):

ניגוב כוס במפה — אסור. כוס שהיו בו מים או יין או שאר משקים, אפילו שאינם מלבנים — אסור לנגבו במפה אפילו אינו מקפיד על מימיה, שכיון שהכוס צר — הוא יבוא לידי סחיטה.

אֵין מִסְתַּכְּלִין בְּשַׁבָּת בְּמַרְאָה שֶׁל מַתֶּכֶת, שֶׁהִיא חֲרִיפָה כְּאִזְמֵל וְדֶרֶךְ לְהָסִיר בָּהּ בְּחֹל אֶת הַנִּימִין הַמְדֻלְדָּלִין מֵרֹאשׁוֹ וּזְקָנוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה בָּהּ שֶׁהֵן מְדֻלְדָּלִין, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִשְׁכַּח שֶׁהוּא שַׁבָּת וְיָסִיר בָּהּ הַנִּימִין כְּדַרְכּוֹ בְּחֹל. וְאַף אִם הוּא קָבוּעַ וּמְחֻבֶּרֶת בַּכֹּתֶל — אָסוּר, שֶׁלֹּא חִלְּקוּ חֲכָמִים בִּגְזֵרָתָם בְּמַרְאָה זוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲשָׁשׁ זֶה לִפְעָמִים. וְגַם הַנָּשִׁים אֲסוּרוֹת לְהִסְתַּכֵּל בְּמַרְאָה זוֹ, מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכָּן בְּחֹל לְהַשִּׁיר בָּהּ שְׂעָרוֹת לְבָנוֹת מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹרוֹת:

מראה של מתכת בשבת. אין מסתכלים בשבת במראה של מתכת — שהיא חריפה כאיזמל, ודרך להסיר בה בחול את הנימים המדולדלים מן הראש והזקן. אם יסתכל בה בשבת ויראה ניצוצות — שמא יבוא לחתוך.

אֲבָל מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בְּמַרְאָה שֶׁאֵין בָּהּ חֲשָׁשׁ זֶה, אֲפִלּוּ אֵינָהּ קָבוּעַ, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין אִסּוּר מִשּׁוּם "לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה", עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן קנ"ו:

מראה שאין בה חשש זה. מותר להסתכל במראה שאין בה חשש זה (כגון מראה קבועה בכותל או מראה רגילה), אפילו אם אינה קבועה, ובלבד שאין איסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה" (סי' קנ"ו).