Daat HaRav — The Alter Rebbe's Shulchan Aruch on Siman 312

הַנִּצְרָךְ לִנְקָבָיו בַּמֶּה מְקַנֵּחַ בְּשַׁבָּת וּבוֹ ט"ו סְעִיפִים

מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת הִתִּירוּ לְטַלְטֵל אֲבָנִים לְקַנֵּחַ בָּהֶם בְּבֵית הַכִּסֵּא. וַאֲפִלּוּ אִם נִפְנֶה עַל הַגַּג וְיֵּשׁ טֹרַח לְהַעֲלוֹתָן עִמּוֹ לַגַּג — הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

וְכַמָּה אֲבָנִים מֻתָּר לְהַכְנִיס לְבֵית הַכִּסֵּא? מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָקוֹם קָבוּעַ לְבֵית הַכִּסֵּא, דְּהַיְנוּ שֶׁלְּעוֹלָם נִכְנָס לְמָקוֹם אֶחָד לִפָּנוֹת שָׁם — מֻתָּר לְהַכְנִיס שָׁם אֲבָנִים כִּמְלֹא הַיָּד, שֶׁאִם יִשְׁתַּיְּרוּ לוֹ מֵהֶן עַרְבִית — יְקַנֵּחַ בָּהֶן שַׁחֲרִית, וְאֵין כָּאן טִלְטוּל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ.

וְאַף שֶׁאֲחֵרִים נִכְנָסִים גַּם כֵּן לִפָּנוֹת בְּמָקוֹם זֶה, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיְּקַנְּחוּ הֵם בְּמַה שֶּׁיִּשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁנִּמְצָא שֶׁטִּלְטוּל הוּא לְצֹרֶךְ אֲחֵרִים וְאֵין זֶה טִלְטוּל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, דְּמַה לִּי הוּא מַה לִּי אַחֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָאֲחֵרִים יְכוֹלִין לִטְרוֹחַ בְּעַצְמָן לְהַכְנִיס לָהֶם אֲבָנִים, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁכָּל אֲבָנִים אֵלּוּ שֶׁהוּא מַכְנִיס יִצְטָרְכוּ לוֹ בְּעַצְמוֹ אִם לֹא יַקְדִּימוּהוּ אֲחֵרִים לְקַנֵּחַ בְּמַה שֶּׁיִּשְׁתַּיְּרוּ מִמֶּנּוּ בְּקִנּוּחַ זֶה — הֲרֵי זֶה טוֹרֵחַ בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ:

One who must relieve himself — with what does he wipe on Shabbos — containing 15 se'ifim:

On account of kvod ha-briyos (human dignity), [the Sages] permitted moving stones to wipe with them in the lavatory. And even if he goes up onto the roof to relieve himself and there is exertion in bringing them up with him to the roof — this is permitted.

And how many stones is one permitted to bring into the lavatory? One who has a fixed place for his lavatory, namely that he always enters one place to relieve himself, may bring in stones there a handful at a time, for if any remain over in the evening, he may wipe with them in the morning, and there is here no tiltul without purpose.

And even though others also enter to relieve themselves in this place, and there is concern that they may wipe with whatever remains of his stones — this does not matter, for it turns out that the tiltul is for the need of others, and this is not tiltul without purpose, since what difference is it whether for him or for another? And although the others can take the trouble themselves to bring in stones for themselves, nonetheless, since it is possible that all these stones he brings in will be needed by him himself, if others do not precede him in wiping with whatever remained of them after his own wiping — behold, he is taking the trouble for himself:

אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם קָבוּעַ לְבֵית הַכִּסֵּא, שֶׁפַּעַם הוֹלֵךְ לְמָקוֹם זֶה וּפַעַם לְמָקוֹם אַחֵר — מַכְנִיס עִמּוֹ אֲבָנִים כְּשִׁעוּר רֹאשׁוֹ שֶׁל בּוּכְנָא שֶׁדָּכִין בּוֹ בְּשָׂמִים וְלֹא יוֹתֵר, לְפִי שֶׁאִם יִשְׁתַּיְּרוּ לוֹ מֵהֶן וְאַחַר כָּךְ יֵלֵךְ לִפָּנוֹת לְמָקוֹם אַחֵר — נִמְצָא שֶׁטִּלְטֵל בַּתְּחִלָּה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ.

וְאִם נִכָּר בָּאֶבֶן שֶׁקִּנְּחוּ בּוֹ כְּבָר פַּעַם אַחַת — מֻתָּר לְהַכְנִיסוֹ אֲפִלּוּ הוּא גָדוֹל הַרְבֵּה, אוֹ אֲפִלּוּ הֵן הַרְבֵּה מִמְּלֹא הַיָּד — מֻתָּר לִטּוֹל כֻּלָּן, דְּכֵיוָן שֶׁקִּנְּחוּ בָּהֶן וְרֹשֶׁם הַקִּנּוּחַ נִכָּר בָּהֶן — הֲרֵי הֵן מוּכָנִין וְעוֹמְדִין לְכָךְ, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מֻקְצֶה.

וְכֵן אֲבָנִים שֶׁיִּחֲדָן לְקִנּוּחַ מִבְּעוֹד יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא קִנַּח בָּהֶן מֵעוֹלָם — מֻתָּר לְהַכְנִיסָן לְבֵית הַכִּסֵּא אֲפִלּוּ הֵן הַרְבֵּה. וְהוּא שֶׁיִּחֲדָן לְכָךְ לְעוֹלָם, אֲבָל יִחוּד לְשַׁבָּת אַחַת אֵינוֹ מוֹעִיל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רנ"ט וש"ח:

But one who does not have a fixed place for his lavatory, going sometimes to one place and sometimes to another — he brings in with him stones the size of the head of a pestle used for pounding spices, and no more, because if any remain to him and he then goes to relieve himself elsewhere — it turns out he moved [them] at the outset without purpose.

And if it is recognizable on the stone that he has already wiped with it once — it is permitted to bring it in even if it is very large, or even if they are many — more than a handful — it is permitted to take them all, since once they have been wiped with and the trace of the wiping is recognizable on them — they are prepared and standing for that purpose, and there is no muktzeh in them.

And likewise, stones that he designated for wiping while still daytime, even though he has never yet wiped with them — it is permitted to bring them into the lavatory even if they are many. And that is provided he designated them for that permanently; but a designation for one Shabbos alone is of no avail, as explained in simanim 259 and 308:

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְבֵיתוֹ שֶׁאֵין שׁוּם אָדָם אַחֵר נִפְנֶה לְשָׁם — אָסוּר לוֹ לְהַכְנִיס לְשָׁם אֲבָנִים בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן הֵן מוּכָנִין וְעוֹמְדִים לְכָךְ, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַזְמִינָם שָׁם מֵאֶתְמוֹל, שֶׁהֲרֵי מֵאֶתְמוֹל הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּוַדַּאי יִפָּנֶה שָׁם בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאֵין שׁוּם אָדָם אַחֵר נִכְנָס לְשָׁם לִפָּנוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁגַּם אֲחֵרִים אֲפִלּוּ בְּנֵי בֵיתוֹ נִכְנָסִים שָׁם לִפָּנוֹת — לֹא הִטְרִיחוּהוּ לְהַזְמִין שָׁם אֲבָנִים מִבְּעוֹד יוֹם עַל הַסָּפֵק, כִּי שֶׁמָּא לְמָחָר יִמְצָא אַחֵר נִפְנֶה שָׁם וְיִצְטָרֵךְ לֵילֵךְ לִפָּנוֹת בְּמָקוֹם אַחֵר, וְגַם שֶׁמָּא יְקַנְּחוּ הֵם בְּמַה שֶּׁיַּזְמִין הוּא:

One who has a lavatory adjacent to his house where no other person comes to relieve himself — it is forbidden for him to bring in stones there on Shabbos unless they are prepared and standing for that, because he should have arranged them there from the previous day, since from yesterday he knew he would certainly relieve himself there on Shabbos, since no other person enters there to relieve himself. This is not so when others, even members of his household, also enter there to relieve themselves: they did not burden him to arrange stones there from while it was still day on speculation, for perhaps tomorrow he will find another relieving himself there and will need to go relieve himself elsewhere, and also perhaps they will wipe with what he arranged:

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל אֲבָנִים לְקִנּוּחַ אֶלָּא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אוֹ פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלָן אֲפִלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּכַרְמְלִית וּמִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הַיָּחִיד אִם צָרִיךְ לְכָךְ, מִפְּנֵי שֶׁאִסּוּר הַכַּרְמְלִית גַּם כֵּן אֵינָהּ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ אִסּוּר הַטִּלְטוּל, וְהִתִּירוּהוּ גַם כֵּן מִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת.

וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל:

Some say that [the Sages] only permitted moving stones for wiping in a reshus ha-yachid, or less than four amos in a karmelis. And some say it is permitted to move them even four amos in a karmelis, and from a karmelis into a reshus ha-yachid if needed for that purpose, since the prohibition of karmelis is also only from the words of the Sofrim, like the prohibition of tiltul, and they permitted it also on account of kvod ha-briyos.

And as for the halacha, in matters of the Sofrim follow the lenient view:

אִם יָרְדוּ גְשָׁמִים עַל הָאֲבָנִים וְנִטְבְּעוּ, אִם רִשּׁוּמָן נִכָּר — מֻתָּר לִטְּלָן כְּדֵי לְקַנֵּחַ, וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם סוֹתֵר וְלֹא מִשּׁוּם טוֹחֵן:

If rains fell on the stones and they sank, if their trace is recognizable — it is permitted to take them in order to wipe, and there is in this no [issur of] soser (demolisher) nor of tochen (grinder):

צְרוֹר שֶׁעָלוּ בוֹ עֲשָׂבִים מִלַּחוּת הַקַּרְקַע — מֻתָּר לְקַנֵּחַ בּוֹ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא יִתָּלְשׁוּ מִמֶּנּוּ עֲשָׂבִים, לְפִי שֶׁאַף אִם יִתָּלְשׁוּ אֵין כָּאן אִסּוּר, שֶׁדָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן הוּא. וְאַף שֶׁגִּדּוּל הָעֲשָׂבִים הוּא מִלַּחוּת הַקַּרְקַע — אֵין בָּזֶה מִשּׁוּם תּוֹלֵשׁ וְעוֹקֵר דָּבָר מִגִּדּוּלוֹ בְּמַה שֶּׁמַּגְבִּיהֵם מֵעַל הַקַּרְקַע, לְפִי שֶׁאַף כְּשֶׁהֵם בָּאֲוִיר הֵם נֶהֱנִים וּגְדֵלִים מֵרֵיחַ לַחְלוּחִיּוּת הַקַּרְקַע, וַהֲרֵי הֵם כִּמְחֻבָּרִים עֲדַיִן בַּקַּרְקַע. וְאֵין בְּהַגְבָּהָה זוֹ שׁוּם אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָסוּר לְהַגְבִּיהָם מִשּׁוּם שֶׁנִּרְאֶה כְּתוֹלֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן של"ו, וּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת לֹא גָזְרוּ:

A stone on which grasses have grown from the moisture of the ground — it is permitted to wipe with it, and we do not worry that grasses may be torn off it, since even if they are torn off there is no issur here, for it is a davar she-eino mischavein (unintended act). And although the growth of the grasses comes from the moisture of the ground, there is no issur of tolesh ve-oker davar mi-gidulo (uprooting from its growth) by lifting them from the ground, since even when they are in the air they still benefit and grow from the scent of the ground's moisture, and they are as if still attached to the ground. And in this lifting there is no Torah prohibition at all, but only from the words of the Sofrim is it forbidden to lift them since it appears like tolesh, as will be explained in siman 336; and on account of kvod ha-briyos they did not decree:

לֹא יְטַלְטֵל רֶגֶב אֲדָמָה לְקַנֵּחַ בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְקִנּוּחַ, לְפִי שֶׁהִיא נִפְרֶכֶת:

One should not move a clump of earth to wipe with it, since it is not fit for wiping, because it crumbles:

אָסוּר לְקַנֵּחַ בַּחֶרֶס אֲפִלּוּ בְּחֹל, מִשּׁוּם סַכָּנָה, שֶׁלֹּא יְנַתֵּק שִׁנֵּי הַכַּרְכַּשְׁתָּא. וַאֲפִלּוּ אִם הִיא חֶרֶס חֲלָקָה, כְּגוֹן מֵאָגְנֵי כֵלִים שֶׁהֵם חֲלָקִים וְאֵינָם מְקָרְעִים אֶת הַבָּשָׂר — אֵין לְקַנֵּחַ בָּהּ בְּחֹל, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לִכְשָׁפִים. וּכְבָר נִתְבָּאֵר בְּסִימָן ג' שֶׁבִּזְמַן הַזֶּה אֵין חוֹשְׁשִׁים לִכְשָׁפִים.

אֲבָל בְּשַׁבָּת אִם יֵשׁ לְפָנָיו חֶרֶס חֲלָקָה וּצְרוֹר — יְקַנֵּחַ בְּהַחֶרֶס, אַף בִּזְמַן שֶׁהָיָה בָהּ חֲשַׁשׁ כְּשָׁפִים, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ תּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ שֶׁרְאוּיָה לְכַסּוֹת בָּהּ פִּי הַכֵּלִים. וְלֹא יְקַנֵּחַ בְּהַצְּרוֹר, שֶׁהוּא מֻקְצֶה, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְקַנֵּחַ בִּצְרוֹר וְאֶבֶן אֶלָּא כְּשֶׁאֵין לוֹ דָּבָר אַחֵר הַמֻּתָּר בְּטִלְטוּל לְקַנֵּחַ בּוֹ:

It is forbidden to wipe with an earthenware shard even on weekdays, on account of danger, lest he sever the muscles of the sphincter. And even if it is a smooth shard, such as from the bases of vessels which are smooth and do not tear the flesh — one does not wipe with it on weekdays because there is concern of sorcery. And it has already been explained in siman 3 that nowadays we do not concern ourselves with sorcery.

But on Shabbos, if he has before him a smooth shard and a stone — he should wipe with the shard, even at the time when there was concern of sorcery, since it has upon it the status of a vessel (toras kli) because it is fit to cover the mouths of vessels. And he should not wipe with the stone, which is muktzeh, since they only permitted wiping with a stone or a small rock when one has nothing else permitted in moving with which to wipe:

הָיוּ לְפָנָיו צְרוֹר וַעֲשָׂבִים מְחֻבָּרִים, שֶׁשְּׁנֵיהֶם הֵם מֻקְצִים — יְקַנֵּחַ בָּעֲשָׂבִים בְּעוֹדָן בְּחִבּוּרָן וְלֹא יְזִיזֵם בְּיָדָיו, וְאַל יְקַנֵּחַ בַּצְּרוֹר שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְטַלְטְלוֹ בְּיָדוֹ.

וְאֵין אִסּוּר בְּקִנּוּחַ הָעֲשָׂבִים מִשּׁוּם מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְחֻבָּר, שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא בְּאִילָן אֲבָל לֹא בְּיָרָק, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן של"ו.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּעֲשָׂבִים לַחִים, אֲבָל בִּיבֵשִׁים אֵין מְקַנְּחִין בָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהַמְקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ — שִׁנָּיו הַתַּחְתּוֹנוֹת נוֹשְׁרוֹת.

וְאַף בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאֵין נִזְהָרִין מִלְּקַנֵּחַ בְּדָבָר שֶׁהָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ג' — אֵין מְקַנְּחִים בַּעֲשָׂבִים יְבֵשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חַדִּים וּמְחַתְּכִים אֶת הַבָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם:

If he had before him a small rock and grasses still attached [to the ground] — both being muktzeh — he should wipe with the grasses while still attached and not move them with his hands, and not wipe with the small rock, which would require moving it with his hand.

And there is no issur in wiping with the grasses on account of using what is attached, since they only forbade [this] for a tree but not for vegetation, as will be explained in siman 336.

In what case is this said? Regarding moist grasses; but with dry [grasses] one does not wipe, because one who wipes with something that fire can ignite — his lower teeth will fall out.

And even nowadays, when we are not careful about wiping with something fire can ignite, as explained in siman 3 — we do not wipe with dry grasses, since they are sharp and cut the flesh, as explained there:

אִם אֵין לְפָנָיו אֲפִלּוּ צְרוֹר וְאֶבֶן לְקַנֵּחַ בָּהֶן — יֵשׁ מַתִּירִין לְקַנֵּחַ אֲפִלּוּ בְּאִילָן הַמְחֻבָּר, שֶׁבִּמְקוֹם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת לֹא גָזְרוּ עַל שִׁמּוּשׁ בִּמְחֻבָּר. וְאַף אִם צָרִיךְ לְקַנֵּחַ בְּעָלִין הַמְחֻבָּרִים בּוֹ — הֲרֵי זֶה מֻתָּר, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתָּלְשׁוּ, שֶׁדָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן הוּא:

If he does not even have before him a small rock or stone with which to wipe — some permit wiping even with an attached tree, since in the place of kvod ha-briyos they did not decree against using what is attached. And even if he must wipe with leaves attached to it — this is permitted, and there is no concern that they may be torn off, since it is a davar she-eino mischavein:

לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ בִּצְרוֹר שֶׁל הַקִּנּוּחַ לְהַחֲלִיקוֹ שֶׁלֹּא יְשָׂרֵט בַּבָּשָׂר, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְמַשְׁמֵשׁ בְּחוֹל, מִשּׁוּם אִסּוּר כְּתִישָׁה, אֶלָּא יְמַשְׁמֵשׁ בְּשִׁנּוּי כִּלְאַחַר יָד:

One should not handle the wiping-stone to smooth it so that it not scratch the flesh, in the manner one does on weekdays, on account of the issur of ketishah (pounding), but rather one should handle it with a change, as kil'achar yad (in an unusual manner):

הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפָּנוֹת, שֶׁרְפוּאָתוֹ לְמַשְׁמֵשׁ בְּפִי הַטַּבַּעַת בִּצְרוֹר וְכַיּוֹצֵא בוֹ — לֹא יְמַשְׁמֵשׁ בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְמַשְׁמֵשׁ בְּחֹל, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹחֵז הַצְּרוֹר בְּכָל הַיָּד וּמְמַשְׁמֵשׁ, לְפִי שֶׁבְּמִשְׁמוּשׁ הַזֶּה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם הַשָּׁרַת נִימִין. וְאַף שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ, מִכָּל מָקוֹם "פְּסִיק רֵישֵׁהּ וְלֹא יָמוּת הוּא", שֶׁבְּוַדַּאי מַשִּׁיר נִימִין בְּמִשְׁמוּשׁ זֶה (וְלֹא הֻתַּר מִשְׁמוּשׁ זֶה אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, שֶׁעַמּוּד הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי הַדְרוֹקָן). לָכֵן הִצְרִיכוּ לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי שִׁנּוּי כִּלְאַחַר יָד, דְּהַיְנוּ שֶׁאוֹחֵז הַצְּרוֹר בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּנַחַת:

If he needed to relieve himself and was unable to, and his remedy is to massage the anal opening with a small rock or the like — he should not massage on Shabbos in the manner he massages on weekdays, namely grasping the rock in the whole hand and massaging, since in this massaging there is involved hasharas niman (causing hairs to fall). And although he does not intend this, nonetheless "pesik reisheih ve-lo yamus" — for he certainly causes hairs to fall in this massaging (and this massaging was permitted only on account of the danger, since the amud ha-chozer brings a person to dropsy). Therefore they required doing it with a change, as kil'achar yad, namely grasping the rock between two fingers and massaging gently:

לְמַשְׁמֵשׁ בְּבַרְזָא בְּפִי הַטַּבַּעַת דִּינָהּ כִּצְרוֹר, שֶׁלֹּא יֹאחֲזֶנָּה אֶלָּא בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו. וְאָסוּר לָצֵאת בְּבַרְזָא אֲפִלּוּ תְּחוּבָה כֻלָּהּ בַּגּוּף, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּכְנִיסָהּ תָּדִיר כְּדֵי לַחֲזוֹר וּלְהוֹצִיאָהּ, אֵינָהּ בְּטֵלָה אֵצֶל הַגּוּף, וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹצִיא בְּפִיו וּבְמַרְפֵּקוֹ שֶׁאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

אֲבָל דָּבָר הַבָּלוּעַ בַּגּוּף — מֻתָּר לָצֵאת בּוֹ, כְּגוֹן לִבְלוֹעַ מַרְגָּלִית אוֹ זָהָב וְלָצֵאת בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים:

Massaging the anal opening with a barza (peg/bung), its law is like that of a small rock: he should grasp it only between two fingers. And it is forbidden to go out with a barza even if it is fully inserted in the body, since since he inserts it regularly only in order to remove it again, it is not nullified relative to the body, and this is like one carrying with his mouth or elbow, which is forbidden by the words of the Sofrim.

But something swallowed within the body — it is permitted to go out with it, such as swallowing a pearl or gold and going out with them into reshus ha-rabbim:

אָסוּר לִפָּנוֹת בִּשְׂדֵה נִיר בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה מִשּׁוּם הַשְׁוָאַת גּוּמוֹת, כִּי שֶׁמָּא יִטּוֹל צְרוֹר מִמְּקוֹם גַּבְשׁוּשִׁית לְקַנֵּחַ בּוֹ וְאַחַר כָּךְ יַשְׁלִיכֶנּוּ לִמְקוֹם גּוּמָא, וַהֲרֵי זֶה מַשְׁוֶה אֶת הַחֲרִישָׁה, וְהוּא תּוֹלֶדֶת חוֹרֵשׁ.

וְאִם הִיא שְׂדֵה חֲבֵרוֹ — אַף בְּחֹל אָסוּר לִכָּנֵס בָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁדָּשׁ נִירוֹ וּמְקַלְקְלוֹ:

It is forbidden to relieve oneself in a plowed field (sdeih nir) on Shabbos, a decree on account of hashva'as gumos (leveling holes), lest he take a small rock from a mound to wipe with and then cast it into a hollow — and behold he is leveling the plowing, which is a toladah of choresh (plowing).

And if it is a fellow's field — even on weekdays it is forbidden to enter it, since he tramples his plowing and ruins it:

אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת שֶׁמְּצַדְּדִים אוֹתָן כְּמִין מוֹשָׁב חָלוּל וְיוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם בְּשָׂדוֹת בְּמָקוֹם הַמְיֻחָד לְבֵית הַכִּסֵּא — מֻתָּר לְצַדְּדָן בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁבִּנְיָן עֲרַאי הוּא, שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהִתְקַיֵּם, וּבִנְיָן עֲרַאי אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת לֹא גָזְרוּ.

וּמִכָּל מָקוֹם, לַעֲשׂוֹת כְּמִין אֹהֶל עִם גַּג — אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֹהֶל עֲרַאי:

Large stones that one sets at angles in the form of a hollow seat, and on which one sits in the fields in the place designated for the lavatory — it is permitted to set them on Shabbos, since this is a temporary structure (binyan arai) that is not made to endure, and binyan arai is forbidden only by the words of the Sofrim, and on account of kvod ha-briyos they did not decree.

Nonetheless, to make it into a kind of tent with a roof — this is forbidden, even though it is a temporary tent (ohel arai):