דעת הרב — שולחן ערוך אדמו"ר הזקן על סימן שכ"ה

נָכְרִי שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּעַד יִשְׂרָאֵל וּבוֹ כ"ב סְעִיפִים:
מֻתָּר לְזַמֵּן נָכְרִי לְבֵיתוֹ לֶאֱכוֹל עִמּוֹ בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בְּיוֹם טוֹב מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה לְבַשֵּׁל בִּשְׁבִילוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקי"ב, אֲבָל בְּשַׁבָּת אֵין לָחוּשׁ לָזֶה. וּמֻתָּר אֲפִלּוּ לִתֵּן מְזוֹנוֹת לִפְנֵי נָכְרִי בִּלְבַדּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁמְּפַרְנְסִים עֲנִיֵּי נָכְרִים מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם — חָשׁוּב כִּמְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ:

זימון נכרי לאכול עם ישראל בשבת. מותר לזמן נכרי לביתו לאכול עמו בשבת — בניגוד ליו"ט שם אסור גזירה שמא ירבה בשבילו. בשבת מותר, שכל מה שמבשל ואופה בשבת אסור, ואין חשש שירבה.

וּמֻתָּר לִתֵּן לְפָנָיו מְזוֹנוֹת בְּחָצֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיּוֹצִיאֵן לַחוּץ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רְשׁוּת לְאָכְלָן שָׁם אִם יִרְצֶה. וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יִתֵּן הוּא לְיָדוֹ מַמָּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה הוּא הָעֲקִירָה מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא הַנָּכְרִי יִטּוֹל מִיָּדוֹ, שֶׁאָז הַנָּכְרִי הוּא הָעוֹשֶׂה הָעֲקִירָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמֻּתָּר אִם מַנִּיחַ עַל גַּבֵּי קַרְקַע אוֹ עַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן וְהַנָּכְרִי נוֹטֵל מִשָּׁם.
אֲבָל אִם אֵין הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְאָכְלָן שָׁם, אוֹ שֶׁהֵם מְזוֹנוֹת מְרֻבִּים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָכְלָן שָׁם וְנִכָּר הַדָּבָר שֶׁיּוֹצִיאֵן לַחוּץ, וְכֵן אִם הַנָּכְרִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים שֶׁיָּדוּעַ וְנִכָּר הוּא שֶׁיּוֹצִיא — אָסוּר לִתֵּן לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּנוֹתֵן לוֹ עַל מְנָת לְהוֹצִיא. וְאַף שֶׁמּוֹצִיא לַהֲנָאָתוֹ וְלֹא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁדָּבָר זֶה שֶׁהוּא מוֹצִיא נוֹתְנוֹ לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל מִשֶּׁלּוֹ — אָסוּר מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ז:

נתינת מזון לנכרי בחצר. מותר לתת מזונות לפני הנכרי בחצר אף שיודע שיוציאם לחוץ, ובלבד שיהיה לו רשות לאוכלם שם. ולא ייתן ממש לידו אלא יניח לפניו. וגם עם תלמיד חכם ההגדרה דייקנית.

וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹמֵד בִּפְנִים, לֹא הִתִּירוּ לִתֵּן לְפָנָיו אֶלָּא מְזוֹנוֹת, שֶׁיִּתָּכֵן לְאָכְלָם בֶּחָצֵר, אֲבָל לֹא שְׁאָר חֲפָצִים שֶׁדֶּרֶךְ לְהוֹצִיאָן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּנוֹתֵן לוֹ עַל מְנָת לְהוֹצִיא.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּחֲפָצִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל חֲפָצִים שֶׁל נָכְרִי מֻתָּר לִתְּנָם לוֹ, שֶׁאַף שֶׁנִּרְאֶה כְּנוֹתֵן לוֹ עַל מְנָת לְהוֹצִיא — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, וְהַחֵפֶץ אֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִלּוּ לוֹמַר בְּפֵרוּשׁ: "עֲשֵׂה מְלַאכְתְּךָ בַּחֲפָצִים שֶׁלְּךָ" — מֻתָּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם.
וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַנָּכְרִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים — אָסוּר לִתֵּן לְפָנָיו אֲפִלּוּ חֲפָצִים שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁהָרוֹאֶה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹתֵן לוֹ סָבוּר שֶׁהוּא חֵפֶץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁנּוֹתֵן לְפָנָיו בֶּחָצֵר, שֶׁאֵין שָׁם רוֹאִים, וְהָרוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹצֵא מֵרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ הוּא סָבוּר שֶׁמּוֹצִיא חֵפֶץ שֶׁלּוֹ וְלֹא שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל.
(וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הָאֱמֶת הוּא שֶׁהוּא חֵפֶץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל — אָסוּר, שֶׁמָּא יִוָּדַע הָאֱמֶת לְהָרוֹאִים וְיַחְשְׁדוּהוּ שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ כְּדֵי לְהוֹצִיאוֹ בִּשְׁבִילוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחֵפֶץ שֶׁל נָכְרִי, אִם יִוָּדַע הָאֳמֶת לָרוֹאִים אֵין כָּאן חֲשָׁד כְּלָל):

בית — לא יוציא חפצים. ואפילו כשהנכרי עומד בפנים, לא התירו לתת לפניו אלא מזונות שיתכן לאוכלם בחצר, אבל לא שאר חפצים שדרך להוציאם, מפני שנראה כנותן לו במתנה כדי שיוציא — וזהו אמירה לעכו"ם בעקיפין.

וַאֲפִלּוּ הוּא חֵפֶץ שֶׁל נָכְרִי אֶלָּא שֶׁהוּא מְמֻשְׁכָּן לְיִשְׂרָאֵל — דִּינוֹ כְּחֵפֶץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ פְּדָאוֹ הַנָּכְרִי (כֵּן מַשְׁמָע בְּסִימָן רנ"ב גַּבֵּי מְכִירָה) מִבְּעוֹד יוֹם. וַאֲפִלּוּ אִם יִחֵד מָקוֹם לְהַנָּכְרִי מִבְּעוֹד יוֹם בְּתוֹךְ רְשׁוּתוֹ לְהַנִּיחַ שָׁם מַשְׁכּוֹנוֹ עַד לְמָחָר שֶׁיָּבֹא וְיִטְּלֶנּוּ מִשָּׁם — אָסוּר לְהַנִּיחוֹ לִטְּלוֹ בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם מַרְאִית הָעַיִן.
אֶלָּא אִם כֵּן שֶׁהַנָּכְרִי הוּא אַלָּם, שֶׁאָז יֵשׁ לְהָקֵל אֲפִלּוּ לֹא יִחֵד לוֹ מָקוֹם. וְכֵן בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי שָׁלוֹם, כְּגוֹן נָכְרִי שֶׁחָלָה וְשָׁלַח אַחַר מַאֲכַל יִשְׂרָאֵל — מֻתָּר לָתֵת לוֹ אוֹ אֲפִלּו לִשְׁלוֹחַ לוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי. וְהוּא הַדִּין לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן לְהוֹצִיא חָמֵץ מִבֵּיתוֹ בַּפֶּסַח, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תמ"ד, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁלִיחוּת עַל יְדֵי נָכְרִי הוּא שְׁבוּת, וְעַכְשָׁו שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָנוּ רְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא כַּרְמְלִית, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שמ"ה, הוּא שְׁבוּת דִּשְׁבוּת, וְהִתִּירוּהוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ז. וְהוּא הַדִּין מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלום, וְהוּא הַדִּין בְּנָכְרִי אַלָּם.
וּמִכָּל מָקוֹם, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִתֵּן לְיַד הַנָּכְרִי מַמָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר בְּלֹא זֶה. וַאֲפִלּוּ בַּחֲפָצִים שֶׁל נָכְרִי צָרִיךְ לִזָּהֵר בָּזֶה:

חפץ ממושכן לישראל. ואפילו הוא חפץ של נכרי שממושכן ליד ישראל — דינו כחפץ של ישראל, אפילו פדאו הנכרי מבעוד יום. וכל זה משום שלא ייראה כמסחר.

מֻתָּר לְהַחֲלִיף מַשְׁכּוֹן לְנָכְרִי בְּשַׁבָּת אִם הוּא מַלְבּוּשׁ וְיוֹצִיאֶנּוּ הַנָּכְרִי דֶּרֶךְ מַלְבּוּשׁ, כִּי אֵין זֶה מַשָּׂא וּמַתָּן. וְגַם בְּיִשְׂרָאֵל מֻתָּר בְּעִנְיָן זֶה, אִם הַיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְלָבְשׁוֹ בְּשַׁבָּת. וְאִם הַנָּכְרִי מֵבִיא הַמָּעוֹת וְנוֹטֵל הַמַּשְׁכּוֹן — מֻתָּר גַּם כֵּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחְשׁוֹב עִמּוֹ. וְטוֹב שֶׁהַנָּכְרִי יִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן בְּעַצְמוֹ וְלֹא יִגַּע בּוֹ הַיִּשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן. וְאִם הֵבִיא לוֹ מַשְׁכּוֹן אַחֵר — לֹא יִגַּע גַּם בּוֹ:

החלפת משכון של נכרי במלבוש. מותר להחליף משכון לנכרי בשבת אם הוא מלבוש והנכרי יוציאנו דרך מלבוש, כי אין זה משא ומתן ממש. וגם בישראל לישראל — מותר באופן זה.

בִּמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים לֶאֱכוֹל פַּת שֶׁל פַּלְטֵר נָכְרִי — יֵשׁ מַתִּירִין לִקַּח מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ פַּת שֶׁנֶּאֱפֵית הַיּוֹם, אִם הִיא עִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים, שֶׁאָז מִן הַסְּתָם הִיא נֶאֱפֵית בִּשְׁבִיל הַנָּכְרִים וְלֹא בִּשְׁבִיל הַיִּשְׂרָאֵל, וְאִם כֵּן אֵין לֶאֱסוֹר אוֹתָהּ מִדִּין נָכְרִי הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְגַם אֵין לֶאֱסוֹר אוֹתָהּ מִדִּין מֻקְצֶה, אֲפִלּוּ אִם הָיְתָה קֶמַח אוֹ עִסָּה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁהֵן מֻקְצִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ח — אֵין אוֹמְרִים בָּהּ "מִתּוֹךְ שֶׁהֻקְצֵית בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת הֻקְצֵית לְכָל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ", לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים כֵּן אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּתַּקֵּן וְנַעֲשָׂה רָאוּי מֵאֵלָיו מִשֶּׁחָשֵׁכָה, כְּגוֹן נֵר שֶׁכָּבָה מֵאֵלָיו מִשֶּׁחָשֵׁכָה, אֲבָל כָּל דָּבָר שֶׁגְּמָרוֹ בִּידֵי אָדָם, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּגְמַר תִּקּוּנוֹ בְּשַׁבָּת וְנַעֲשָׂה רָאוּי עַל יְדֵי אָדָם — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מֻקְצֶה כְּלָל, אֲפִלּוּ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּעוֹדוֹ אֵינוֹ רָאוּי, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מַקְצֶה מִמֶּנּוּ דַּעְתּוֹ כְּלָל בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת מִלֵּהָנוֹת מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁבְּיָדוֹ הוּא לְתַקְּנוֹ וְלַעֲשׂוֹתוֹ רָאוּי בּוֹ בַיּוֹם, כְּגוֹן הַקֶּמַח שֶׁבְּיַד נָכְרִי — אֵין לוֹ דִּין מֻקְצֶה כְּלָל בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁבְּיָדוֹ הוּא לֶאֱפוֹתוֹ וְלַעֲשׂוֹתוֹ רָאוּי בּוֹ בַיּוֹם, וְכֵיוָן שֶׁהוּא מוּכָן לְהַנָּכְרִי בְּעָלָיו — הֲרֵי זֶה מוּכָן לַכֹּל.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָמְרוּ כָּל דָּבָר שֶׁגְּמָרוֹ בִּידֵי אָדָם אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מֻקְצֶה, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהַתְחָלַת מְלֶאכֶת תִּקּוּנוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹתוֹ רָאוּי הָיְתָה קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְנִגְמְרָה בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן נָכְרִי שֶׁהִתְחִיל לַעֲשׂוֹת כְּלִי מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וּגְמָרוֹ בְּיוֹם טוֹב — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם נוֹלָד, הוֹאִיל וּגְמָרוֹ בִּידֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רנ"ב (וְכֵן פַּת שֶׁהִתְחִיל לֶאֱפוֹתָהּ, דְּהַיְנוּ שֶׁנְּתָנָהּ בַּתַּנּוּר מִבְּעוֹד יוֹם, אַף שֶׁבְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא הָיְתָה רְאוּיָה — עֲדַיִן אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מֻקְצֶה). אֲבָל פַּת שֶׁהַתְחָלַת מְלֶאכֶת תִּקּוּנָהּ שֶׁעַל יְדֵי כָךְ נַעֲשֵׂית רָאוּי, דְּהַיְנוּ מְלֶאכֶת אֲפִיָּתָהּ, הָיְתָה בְּשַׁבָּת — יֵשׁ בָּהּ מִשּׁוּם מֻקְצֶה, אִם הָיְתָה קֶמַח אוֹ עִסָּה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה תְּבוּאָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְנִטְחֲנָה וְנֶאֱפֵית בְּשַׁבָּת — אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מֻקְצֶה, וְלֹא מִשּׁוּם נוֹלָד בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקי"ז.
וּלְעִנְיַן הֲלָכָה — יֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁדָּר בִּכְפָר יְחִידִי, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשְׁאוֹל פַּת מֵחֲבֵרוֹ, אוֹ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, כְּגוֹן סְעֻדַּת בְּרִית מִילָה, אוֹ לְצֹרֶךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא — אֲזַי יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל הַמַּתִּירִים.
וּמִכָּל מָקוֹם, אָסוּר לִתֵּן מָעוֹת לְהַפַּלְטֵר מֵעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַפַּת בְּשַׁבָּת, שֶׁאָז הוּא אוֹפֶה לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר לֶאֱכוֹל מֵהַפַּת עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

פת פלטר נכרי בשבת. במקומות שנוהגים לאכול פת פלטר נכרי — יש מתירים לקנות ממנו פת אפילו פת שנאפתה היום, אם רוב העיר נכרים (אז בסתמא אפה לעצמו). הסעיף הארוך מפרט את כל פרטי המוקצה ובישולי נכרים.

(וְכָל זֶה בְּפַת. אֲבָל נָכְרִי שֶׁבִּשֵּׁל לְעַצְמוֹ, מִדְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים — אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מֻקְצֶה לְדִבְרֵי הַכֹּל, אֲפִלּוּ הֵן פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִים חַיִּין וְלֹא הָיוּ רְאוּיִים כְּלָל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים "מִתּוֹךְ שֶׁהֻקְצָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֻקְצָה לְכָל הַשַּׁבָּת כֻּלָּהּ", אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁמַּקְצֶה אוֹתוֹ הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וּדְחָאוֹ בְּיָדַיִם, כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁטְּחָנָהּ וַעֲשָׂאָהּ קֶמַח, אֲבָל לֹא בְּדָבָר שֶׁהוּא מֻקְצֶה בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁל אָדָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"י):

בישולי נכרי לעצמו — אין מוקצה. וכל זה בפת. אבל נכרי שבישל לעצמו דברים שאין בהם משום בישולי נכרים — אין בהם משום מוקצה לדברי הכל, אפילו פירות שאינם נאכלים חיים.

וְכָל זֶה בַּאֲפִיָּה (וּבִשּׁוּל) וְכַיּוֹצֵא בָהֶן מִשְּׁאָר מְלָאכוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתָלוּשׁ, חוּץ מִסְּחִיטַת פֵּרוֹת, שֶׁאִם סְחָטָן נָכְרִי אֲפִלּוּ לְעַצְמוֹ — אֲסוּרִים הַמַּשְׁקִים לְיִשְׂרָאֵל עַד לָעֶרֶב, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים אִם הָיוּ זָבִים מֵאֲלֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"כ, לְפִי שֶׁגַּם אֵלּוּ הַמַּשְׁקִין הַבָּאִים לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי סְחִיטַת נָכְרִי הֵם בִּכְלַל הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ עַל מַשְׁקִין שֶׁזָּבוּ מֵאֲלֵיהֶן, מִפְּנֵי שֶׁגַּם אֵלּוּ בָּאִים לְהַיִּשְׂרָאֵל מִמֵּילָא כְּמוֹ הַזָּבִין מֵאֲלֵיהֶן.
וְכֵן נָכְרִי שֶׁלִּקֵּט פֵּרוֹת מֵהַמְחֻבָּר לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מֻקְצֶה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁמַע אֶת הַנָּכְרִי אוֹמֵר מֵעֶרֶב שַׁבָּת "לְמָחָר אֶלְקוֹט פֵּרוֹת אֵלּוּ", וְהֵן פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמַר בִּשּׁוּלָן, שֶׁהֲכָנָה מוֹעֶלֶת לָהֶן אֲפִלּוּ בִּמְחֻבָּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שי"ח — אַף עַל פִּי כֵן אֲסוּרִים לְיִשְׂרָאֵל עַד לָעֶרֶב, לְפִי שֶׁהֵם בִּכְלַל הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ עַל פֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִים מֵאֲלֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ"ב, שֶׁגַּם פֵּרוֹת אֵלּוּ בָּאִים לְהַיִּשְׂרָאֵל מִמֵּילָא כְּמוֹ הַנּוֹשְׁרִים מֵאֲלֵיהֶם.
וְלֹא פֵּרוֹת בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ כָּל מְחֻבָּר שֶׁנִּתְלַשׁ מֵאֵלָיו אוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל אָדָם, הוּא בִּכְלַל גְּזֵרָה זוֹ. כְּגוֹן נָכְרִי שֶׁלִּקֵּט עֲשָׂבִים מֵהַמְחֻבָּר, אֲפִלּוּ הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מֻקְצֶה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל בְּהֵמוֹת שֶׁיְּכוֹלִים לִרְעוֹת שָׁם בַּעֲשָׂבִים אֵלּוּ וַהֲרֵי הֵם מוּכָנִים לוֹ — אַף עַל פִּי כֵן אֲסוּרִים מִשּׁוּם גְּזֵרַת פֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִים. וְלָכֵן אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם שׁוּם תַּשְׁמִישׁ, כְּמוֹ שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּפֵרוֹת הַנּוֹשְׁרִים. וְלָכֵן הֵם אֲסוּרִים גַּם כֵּן בְּטִלְטוּל, כֵּיוָן שֶׁאֵינָן רְאוּיִים לוֹ בּוֹ בַיּוֹם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם שׁוּם תַּשְׁמִישׁ, וַהֲרֵי הֵם מֻקְצִים, כְּמוֹ שֶׁפֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִים יֵשׁ לָהֶם דִּין מֻקְצֶה מִטַּעַם זֶה.
וַאֲפִלּוּ עֵצִים שֶׁתְּלָשָׁן הַנָּכְרִי לְעַצְמוֹ אוֹ שֶׁנָּשְׁרוּ מֵאֲלֵיהֶן בְּיוֹם טוֹב הֵם בִּכְלַל גְּזֵרָה זוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תק"ז.
וְכֵן נָכְרִי שֶׁצָּד דָּגִים אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף לְעַצְמוֹ — אֲסוּרִים לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקט"ו:

סחיטת פירות בידי נכרי. וכל זה באפיה ובישול וכיוצא בהן משאר מלאכות הנעשות בתלוש, חוץ מסחיטת פירות. אם סחטן נכרי אפילו לעצמו — אסורים המשקים לישראל בשבת. הסעיף מסביר את הגדר.

אִם לִקֵּט אוֹ צָד אוֹ אָפָה וּבִשֵּׁל אוֹ שֶׁעָשָׂה אַחַת מִשְּׁאָר מְלָאכוֹת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִים — צָרִיךְ לְהַמְתִּין לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמַר לַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מוּכָן לוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד. וַאֲפִלּוּ אֲחֵרִים שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית הַמְּלָאכָה בִּשְׁבִילָם צְרִיכִים לְהַמְתִּין כֵּן, שֶׁכָּל שֶׁנַּעֲשֵׂית מְלֶאכֶת אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל — הֶחֱמִירוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בֵּין מִי שֶׁנַּעֲשָׂה בִּשְׁבִילוֹ לַאֲחֵרִים. אֲבָל אִם נַעֲשָׂה אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל — מֻתָּר לַאֲחֵרִים מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְשִׁעוּר "בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ" — יִתְבָּאֵר בְּסִימָן תקט"ו:

אם נכרי עשה מלאכה בשביל ישראל. אם ליקט/צד/אפה/בישל/או עשה מלאכה אחרת בשביל ישראל (או בשביל ישראל ונכרים יחד) — צריך להמתין לערב "בכדי שייעשו", גזירה שמא יאמרו לו מערב שבת לעשות בשבת.

סָפֵק אִם לִקְּטָן בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁלִּקְּטָן בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְאֵין יָדוּעַ אִם נִלְקְטוּ הַיּוֹם אוֹ לָאו — אֲסוּרוֹת בּוֹ בַיּוֹם וְגַם לָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא סְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים — אֵין הוֹלְכִין בּוֹ לְהָקֵל, הוֹאִיל וְהוּא "דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין". וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלָּעֶרֶב מֻתָּר מִיָּד, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאִסּוּר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא כְּעֵין קְנַס שֶׁלֹּא יָבֹא לוֹמַר לַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹת לוֹ בְּשַׁבָּת — לֹא הֶחֱמִירוּ בִּסְפֵקוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. וְהָעִקָּר כַּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
וְאַף לְפִי סְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה — לֹא הֵקֵלּוּ אֶלָּא בִּכְגוֹן שֶׁהַנָּכְרִי אָמַר לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶרֶב שַׁבָּת לִתֵּן לוֹ פֵּרוֹת בְּשַׁבָּת, וְהָלַךְ לְבֵית הַנָּכְרִי וְנָתַן לוֹ, שֶׁאָז יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק שֶׁמָּא לִקֵּט פֵּרוֹת אֵלּוּ בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה בְדַעְתּוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת עַל פֵּרוֹת אֵלּוּ לְלַקְּטָם לוֹ בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁמָּא הָיָה בְדַעְתּוֹ לִלְקוֹט לוֹ פֵּרוֹת אֲחֵרִים, וּפֵרוֹת אֵלּוּ לִקְּטָם לְעַצְמוֹ אוֹ לְנָכְרִי אַחֵר וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וּנְתָנָם לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁבָּא אֶצְלוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. אֲבָל נָכְרִי שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ שֶׁהֵבִיא לִמְכּוֹר בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל — אֵין תּוֹלִין לְהָקֵל שֶׁמָּא לִקְּטָן מִתְּחִלָּה לְעַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לַהֲבִיאָן לְכָאן, אֶלָּא מִן הַסְּתָם לִקְּטָן מִתְּחִלָּה לְשֵׁם כָּךְ. וְכֵן אֵין לִתְלוֹת לְהָקֵל שֶׁמָּא לִקְּטָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לְפִי שֶׁנָּכְרִי הַמֵּבִיא דוֹרוֹן אוֹ לִמְכּוֹר — מִן הַסְּתָם הוּא מִתְכַּוֵּן לְהָבִיא מִן הַמְשֻׁבָּח, וּמֵבִיא מֵאוֹתָן שֶׁלִּקֵּט הַיּוֹם. וְכֵן לְעִנְיַן צֵידָה בְּיוֹם טוֹב:

ספק אם בשביל ישראל. ספק אם ליקטם הנכרי בשביל ישראל, או שידוע שליקט בשביל ישראל ולא ידוע אם נלקטו היום או לאו — אסורים בו ביום וגם לערב בכדי שייעשו. הסעיף מאריך בכל פרטי הספק.

דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ צֵידָה וּמְחֻבָּר אֶלָּא שֶׁהוּבָא מִחוּץ לַתְּחוּם, אִם הֱבִיאוֹ הַנָּכְרִי לְעַצְמוֹ אוֹ לְנָכְרִי אַחֵר — מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בּוֹ בַיּוֹם. וְאִם הֱבִיאוֹ לְיִשְׂרָאֵל — אָסוּר בַּאֲכִילָה בּוֹ בַיּוֹם לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ וְלָעֶרֶב בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמַר לַנָּכְרִי לְהָבִיא לוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם בְּשַׁבָּת כְּדֵי לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ בּוֹ בַיּוֹם אוֹ לָעֶרֶב מִיָּד. אֲבָל לַאֲחֵרִים מֻתָּר אֲפִלּוּ בּוֹ בַיּוֹם, לְפִי שֶׁאִסּוּר הַתְּחוּמִין הוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְלֹא הֶחֱמִירוּ כָּל כָּךְ בְּשֶׁל דִּבְרֵיהֶם לֶאֱסוֹר אַף לְמִי שֶׁלֹּא הוּבָא בִּשְׁבִילוֹ.
וְלָכֵן אַף מִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ מֻתָּר לוֹ לְטַלְטְלוֹ, כִּי אֵין לוֹ דִּין מֻקְצֶה, הוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה לַאֲחֵרִים בּוֹ בַיּוֹם. רַק שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְטַלְטְלוֹ חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת מִמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחוֹ הַנָּכְרִי, אִם הִנִּיחוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מֻקָּף לְדִירָה, כְּגוֹן בְּשָׂדֶה אוֹ בְּעִיר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם טִלְטְלוֹ אֶחָד שְׁתֵּי אַמּוֹת — לֹא יְטַלְטְלֶנּוּ הַשֵּׁנִי יוֹתֵר מִשְׁתֵּי אַמּוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ת"א בְּכָל דָּבָר שֶׁהוֹצִיאוֹ נָכְרִי חוּץ לַתְּחוּם.
וְאִם הוּבְאָה בִּסְפִינָה מִחוּץ לַתְּחוּם — מֻתָּר בַּאֲכִילָה אַף לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ, אִם הָלְכָה הַסְּפִינָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, שֶׁאֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ת"ד. רַק שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְטַלְטְלוֹ חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בִּסְפִינָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא הָיָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים מִשֶּׁנִּכְנַס הַשַּׁבָּת עַד שֶׁהִגִּיעַ לְתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁל מָקוֹם זֶה שֶׁהוּא בּוֹ עַתָּה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם:

הבא מחוץ לתחום. דבר שאין בו חשש צידה ומחובר אלא שהובא מחוץ לתחום — אם הביאו הנכרי לעצמו או לנכרי אחר, מותר לישראל אפילו בו ביום. אם הביאו לישראל — אסור לאותו ישראל עד מוצאי שבת.

אַף עַל פִּי שֶׁהַבָּא מִחוּץ לַתְּחוּם מֻתָּר לְמִי שֶׁלֹּא הוּבָא בִּשְׁבִילוֹ, מִכָּל מָקוֹם אִם הֵבִיאוּ שְׁנֵי דְבָרִים לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם — אֲסוּרִים לְהַחֲלִיף זֶה עִם זֶה, שֶׁהֲרֵי עַל כָּל פָּנִים נֶהֱנֶה הוּא בְּמַה שֶּׁהוּבָא לוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם, שֶׁעַל יְדֵי כֵן נוֹתֵן חֲבֵרוֹ לוֹ אֶת חֲלִיפָיו:

החלפה בין מי שהובא לו. אף שהבא מחוץ לתחום מותר למי שלא הובא בשבילו — אם הביאו שני דברים לשני בני אדם, אסורים להחליף זה עם זה, שהרי על כל אחד יש שם איסור מחוץ לתחום.

כָּל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁשָּׁהָה הַמֵּבִיא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, כְּגוֹן אִם הֵבִיא לוֹ מִמָּקוֹם רָחוֹק בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת עַל הַיּוֹם בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא רָכַב עַל סוּס וְלָכֵן מִהֵר הֲבָאָתוֹ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּדֵי הֲלִיכָה לְשָׁם בְּרֶגֶל, אֶלָּא דַּי שֶׁיַּמְתִּין שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. וְאֵין צָרִיךְ לָחוּשׁ שֶׁמָּא לֹא רָכַב כָּל כָּךְ בִּמְרוּצָה אֶלָּא רָכַב הַרְבֵּה בְּלֵיל שַׁבָּת, כִּי מִן הַסְּתָם אֵין דֶּרֶךְ לִרְכּוֹב בַּלַּיְלָה.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁיּוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם הֵבִיא, אֲבָל אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל, וְאֶפְשָׁר שֶׁהֱבִיאוֹ מִמָּקוֹם קָרוֹב — דַּי שֶׁיַּמְתִּין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי הֲבָאָה מִחוּץ לַתְּחוּם, חוּץ מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לִשְׁהוֹת בִּלְקִיטָתוֹ אוֹ צֵידָתוֹ אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ בִּמְחֻבָּר אוֹ מְחֻסַּר צֵידָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקט"ו.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּין בִּכְדֵי הֲבָאָה מִחוּץ לַתְּחוּם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּין בִּכְדֵי הֲבָאָה מִמָּקוֹם רָחוֹק יוֹתֵר — אֵין לֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת עוֹלֶה מִן הַחֶשְׁבּוֹן, וְצָרִיךְ לְהַמְתִּין שִׁעוּר זֶה לְמָחָר בְּיוֹם רִאשׁוֹן. לְפִי שֶׁאֵין רְגִילוּת לְהָבִיא בַּלַּיְלָה מִמָּקוֹם רָחוֹק חוּץ לַתְּחוּם, וְאִם כֵּן יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא מִפְּנֵי כָךְ יֹאמַר לְנָכְרִי לְהָבִיא לוֹ בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לוֹ בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת אַחַר שֶׁיִּשְׁהֶה שִׁעוּר זֶה.
וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְעִנְיַן שַׁבָּת. אֲבָל לְעִנְיַן יוֹם טוֹב — יֵשׁ לְהָקֵל כַּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְאַף לְעִנְיַן שַׁבָּת יֵשׁ לְהָקֵל לְצֹרֶךְ אוֹרְחִים אוֹ שְׁאָר סְעֻדַּת מִצְוָה.
אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהַמְתִּין בִּכְדֵי הֲבָאָה מִתּוֹךְ הַתְּחוּם, כְּגוֹן נָכְרִי שֶׁלִּקֵּט פֵּרוֹת אוֹ צָד דָּגִים בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, וְצָרִיךְ לְהַמְתִּין בִּכְדֵי לְקִיטָה אוֹ צֵידָה וַהֲבָאָה מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁלִּקֵּט וְצָד בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — הֲרֵי הַלַּיְלָה עוֹלֶה לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן לְדִבְרֵי הַכֹּל:

שיעור "בכדי שייעשו". כל מקום שצריך להמתין בכדי שייעשו — אין צריך להמתין אלא בכדי ששהה המביא ביום השבת. אם הביא ממקום רחוק בשלוש שעות ביום (כי רכב על סוס), אינו צריך להמתין כדי הליכה ברגל אלא רק שלוש שעות. הסעיף מאריך.

אִם הוּא סָפֵק אִם הוּבָא מִחוּץ לַתְּחוּם — אָסוּר לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ עַד לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי הֲבָאָה מִחוּץ לַתְּחוּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא "דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין".
וּלְהָאוֹמְרִים שֶׁבְּאִסּוּר כָּזֶה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּעֵין קְנַס שֶׁלֹּא יָבֹא לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת, לֹא הֶחֱמִירוּ בִּסְפֵקוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה — אַף כָּאן מֻתָּר בַּאֲכִילָה אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ אֲפִלּוּ בּוֹ בַיּוֹם. וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁהָעִקָּר כַּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

ספק חוץ לתחום. אם הוא ספק אם הובא מחוץ לתחום — אסור למי שהובא בשבילו עד מוצאי שבת בכדי הבאה מחוץ לתחום, מפני שהוא "דבר שיש לו מתירין". ולהמקילים בספק — יש לסמוך בשעת הדחק.

וְכָל זֶה בְּנָכְרִי שֶׁאֵינוֹ שָׁרוּי עִמּוֹ בָּעִיר, אֲבָל נָכְרִי הַשָּׁרוּי עִמּוֹ בָּעִיר וּפֵרוֹת הַמְּצוּיִים עִמּוֹ בָּעִיר — אֵין מַחֲזִיקִים מִסָּפֵק לוֹמַר שֶׁמָּא הֱבִיאָן מִחוּץ לַתְּחוּם, כִּי אַדְּרַבָּה אָנוּ אוֹמְרִים "כָּאן נִמְצְאוּ וְכָאן הָיוּ".
וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לְנָכְרִי שְׁנֵי בָתִּים, אֶחָד חוּץ לַתְּחוּם וְאֶחָד בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — תּוֹלִין לְהָקֵל שֶׁהֵבִיא מִתּוֹךְ הַתְּחוּם, כִּי מִן הַסְּתָם אֵינוֹ מַנִּיחַ בַּיִת הַקָּרוֹב וְהוֹלֵךְ לְהָבִיא מִבַּיִת הָרָחוֹק.
אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בָתִּים חוּץ לַתְּחוּם וְאֶחָד בְּתוֹךְ הַתְּחוּם — יֵשׁ לָחוּשׁ לְרֹב הַבָּתִּים שֶׁהֵם חוּץ לַתְּחוּם:

נכרי השרוי בעיר. וכל זה בנכרי שאינו שרוי עמו בעיר. אבל נכרי השרוי בעיר ופירות המצויים בעיר — אין מחזיקים מספק לומר שמא הביאם מחוץ לתחום, ומותרים לאוכלם.

נָכְרִי שֶׁמִּלֵּא מַיִם לִבְהֶמְתּוֹ מִבּוֹר שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִמְצָא שֶׁהוֹצִיא מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים — מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם בְּהֶמְתּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהַנָּכְרִי לֹא נִתְכַּוֵּן כְּלָל בִּשְׁבִילוֹ. וְהוּא שֶׁאֵין הַנָּכְרִי מַכִּירוֹ, אֲבָל אִם הוּא מַכִּירוֹ — אָסוּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה הַנָּכְרִי לִדְלוֹת גַּם בִּשְׁבִילוֹ אִם יַשְׁקֶה גַם הוּא מֵהֶם.
וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מַכִּירוֹ, אִם מִלֵּא לְצֹרֶךְ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל — אָסוּר אֲפִלּוּ לַאֲחֵרִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַיִם אֵלּוּ אֲפִלּוּ תַּשְׁמִישׁ אַחֵר, כְּגוֹן רְחִיצָה וַהֲדָחַת כֵּלִים, שֶׁכָּל שֶׁנַּעֲשָׂה בְּאִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה עַל יְדֵי נָכְרִי לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל — לֹא חִלְּקוּ חֲכָמִים בֵּין מִי שֶׁנַּעֲשָׂה בִּשְׁבִילוֹ לַאֲחֵרִים.
אֲבָל אִם מִלֵּא מִבּוֹר הָעוֹמֵד בְּכַרְמְלִית, אוֹ שֶׁהֵבִיא מַיִם לִרְשׁוּת הָרַבִּים מִן הַנָּהָר שֶׁהוּא כַּרְמְלִית — מֻתָּר לְאַחֵר שֶׁלֹּא הוּבָא בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁאִסּוּר הַכַּרְמְלִית אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ הָעוֹלָם הֶתֵּר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה לוֹמַר לְנָכְרִי לְהָבִיא שֵׁכָר אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁהֵם צֹרֶךְ הַשַּׁבָּת דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית. וְיֵשׁ שֶׁלִּמְּדוּ עֲלֵיהֶם זְכוּת לוֹמַר שֶׁצָּרְכֵי שַׁבָּת חֲשׁוּבִים הֵם כִּדְבַר מִצְוָה, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ שְׁבוּת דִּשְׁבוּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ז. וּצְרִיכִים הֵם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִתֵּן הַכְּלִי לְיַד הַנָּכְרִי, וְגַם שֶׁלֹּא לִקַּח מִיָּדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, וְגַם שֶׁלֹּא לִתֵּן מָעוֹת לְנָכְרִי, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקי"ז.
(וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין לְהָקֵל אֶלָּא בְּשֵׁכָר וְכַיּוֹצֵא בוֹ, מֵהַדְּבָרִים הַצְּרִיכִים בְּשַׁבָּת צֹרֶךְ גָּמוּר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בִּלְעָדָם אֶלָּא בְּדֹחַק קְצָת. אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ כָּל כָּךְ, כְּגוֹן פֵּרוֹת וּמִינֵי תַּבְשִׁילִים יְתֵרִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם — אֵינָן נִקְרָאִים דְּבַר מִצְוָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רס"א):

שאיבת מים על ידי נכרי לבהמתו. נכרי ששאב מים לבהמתו מבור עמוק עשרה ורחב ארבעה ברה"ר (נמצא הוצאה מרשות יחיד לרה"ר) — מותר לישראל להשקות גם הוא מהם, כל זמן שלא הוסיף בשבילו. הסעיף ארוך ומפרט.

לִקֵּט נָכְרִי עֲשָׂבִים מֵהַמְחֻבָּר לְצֹרֶךְ בְּהֶמְתּוֹ — מַאֲכִיל אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל אֶת בְּהֶמְתּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹמֵד בְּפָנֶיהָ שֶׁלֹּא תוּכַל לִנְטוֹת אֶלָּא דֶּרֶךְ שָׁם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ"ד בְּכָל דָּבָר הָאָסוּר בְּטִלְטוּל, וְאַף עֲשָׂבִים אֵלּוּ אֲסוּרִים בְּטִלְטוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.
וְהוּא שֶׁאֵין הַנָּכְרִי מַכִּירוֹ, אֲבָל אִם מַכִּירוֹ — אָסוּר לוֹ אֲפִלּוּ לַעֲמוֹד בְּפָנֶיהָ כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל מֵהֶם בְּשַׁבָּת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה הַנָּכְרִי לִלְקוֹט בִּשְׁבִיל בְּהֶמְתּוֹ אִם יַאֲכִילֶנָּה מֵהֶם. אֲבָל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, כֵּיוָן שֶׁהַנָּכְרִי לִקֵּט לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, וְאֵין אִסּוּרוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ:

ליקוט עשבים מן המחובר. ליקט נכרי עשבים מן המחובר לצורך בהמתו — מאכיל אחריו ישראל את בהמתו, שעומד בפניה שלא תוכל לנטות אלא דרך שם (אינו מאכילה ממש). וצריך להיזהר במוקצה.

וְכֵן הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ בּוֹ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ אִם הוּא מַכִּירוֹ, כְּגוֹן נָכְרִי שֶׁצָּלָה אוֹ בִּשֵּׁל לְעַצְמוֹ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים, וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּדָבָר זֶה שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְבּוֹת בּוֹ בִּשְׁבִיל שְׁנַיִם יוֹתֵר מִבִּשְׁבִיל אֶחָד.
אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין לָחוּשׁ בּוֹ שֶׁמָּא יַרְבֶּה בִּשְׁבִילוֹ, כְּגוֹן שֶׁהִדְלִיק נֵר לְעַצְמוֹ, אוֹ שֶׁעָשָׂה כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ מֵהַסְּפִינָה, שֶׁבְּנֵר אֶחָד וְכֶבֶשׁ אֶחָד יַסְפִּיק לַכֹּל — אֲפִלּוּ מַכִּירוֹ מֻתָּר:

חשש שירבה בשביל ישראל. וכן הדין בכל דבר שיש לחוש שמא ירבה בשבילו אם הוא מכירו — כגון נכרי שצלה או בישל לעצמו דברים שאין בהם משום בישולי נכרים — אם הוא מכירו, חוששים שמא הרבה בשבילו.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ, אִם אוֹמֵר בְּפֵרוּשׁ שֶׁלְּצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ אוֹמֵר כֵּן, אִם מַעֲשָׂיו מוֹכִיחִים שֶׁלְּצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה, כְּגוֹן שֶׁהִדְלִיק נֵר בַּבַּיִת שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל בּוֹ וְהָלַךְ לוֹ הַנָּכְרִי וְלֹא נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ כְּלוּם — אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ:

אף שאינו מכירו — אם אומר במפורש או מעשיו מוכיחים. אף שאינו מכירו — אם אומר בפירוש שלצורך ישראל הוא עושה, או אפילו אינו אומר כן אם מעשיו מוכיחים שלצורך ישראל — דינו כמכיר.

אִם לִקֵּט נָכְרִי עֲשָׂבִים (לִבְהֶמְתּוֹ) וְהֶאֱכִיל (גַּם) לְבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל — אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּן הַסְּתָם לִקֵּט גַּם לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל — אֵין אִסּוּר בְּלִקּוּט זֶה כְּלָל, כִּי כָּל נָכְרִי הָעוֹשֶׂה דָבָר מֵעַצְמוֹ בְּוַדַּאי מִתְכַּוֵּן הוּא לְטוֹבַת עַצְמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יַפְסִיד, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רנ"ב. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲשָׂבִים שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁל הַנָּכְרִי אוֹ שֶׁל הֶפְקֵר, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם.
(וְגַם אֵין אִסּוּר בְּמַה שֶּׁמַּאֲכִיל לְבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל מֵעֲשָׂבִים שֶׁלִּקֵּט בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁאַף שֶׁאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לֵהָנוֹת מִמַּה שֶּׁעָשָׂה הַנָּכְרִי בִּשְׁבִילוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְטוֹבַת עַצְמוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, מִכָּל מָקוֹם כָּאן אֵין גּוּפוֹ מַמָּשׁ נֶהֱנֶה מִזֶּה — לֹא גָזְרוּ חֲכָמִים אֶלָּא אִם כֵּן הוּא עַצְמוֹ עוֹמֵד בְּפָנֶיהָ כְּדֵי שֶׁתֹּאכַל, אֲבָל לֹא עַל מַה שֶּׁהַנָּכְרִי מַאֲכִילָהּ, כֵּיוָן שֶׁמִּתְכַּוֵּן בָּזֶה לְטוֹבַת עַצְמוֹ).
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה כֵּן דֶּרֶךְ מִקְרֶה (שֶׁאֵין הַדָּבָר יָדוּעַ בְּבֵרוּר שֶׁלִּקֵּט גַּם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, כִּי שֶׁמָּא לִקְּטָן לְעַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לִתֵּן לְבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל). אֲבָל אִם רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ (שֶׁכֵּיוָן שֶׁבְּוַדַּאי הוּא לִקְּטָן בִּשְׁבִילוֹ — גָּזְרוּ חֲכָמִים אַף עַל מַה שֶׁמַּאֲכִיל הַנָּכְרִי מֵהֶם לְבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל):

נכרי האכיל בהמת ישראל. אם ליקט נכרי עשבים לבהמתו והאכיל גם לבהמת ישראל — אין צריך למחות בידו. אף שמן הסתם ליקט גם לצורך ישראל — אין איסור בלקיטה זו, מפני שעיקרה לצרכו.

נָכְרִי שֶׁעָשָׂה בְּשַׁבָּת אָרוֹן אוֹ קֶבֶר לִקְבּוֹר בּוֹ מֵתוֹ אוֹ לִמְכּוֹר (בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים) — מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִקָּבֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד. וְאִם עֲשָׂאוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל — צָרִיךְ לְהַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, בֵּין לִקְבּוֹר בּוֹ יִשְׂרָאֵל זֶה שֶׁנַּעֲשָׂה בִּשְׁבִילוֹ, בֵּין לִקְבּוֹר בּוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהַקֶּבֶר אוֹ הָאָרוֹן עוֹמְדִים בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע, שֶׁאֵין הַדָּבָר מְפֻרְסָם לַכֹּל שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל פְּלוֹנִי יִשְׂרָאֵל. אֲבָל קֶבֶר הָעוֹמֵד בְּפַרְהֶסְיָא, וְכֵן אָרוֹן הַנַּעֲשָׂה בְּשַׁבָּת אֵצֶל קֶבֶר הָעוֹמֵד בְּפַרְהֶסְיָא, בְּעִנְיָן שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁקֶּבֶר זֶה אוֹ אָרוֹן זֶה נַעֲשָׂה בְּשַׁבָּת לִפְלוֹנִי יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לִקְבּוֹר בּוֹ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל עוֹלָמִית, וְאַף לְאַחַר בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, מִשּׁוּם קְנַס עַל שֶׁנִּתְחַלֵּל שַׁבָּת עַל יְדֵי נָכְרִי בְּפַרְהֶסְיָא בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל מֻתָּר לִקְבּוֹר בּוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר לְאַחַר בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וְהוּא הַדִּין אִם נִתְחַלֵּל שַׁבָּת עַל יְדֵי נָכְרִי בְּפַרְהֶסְיָא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל חַי — אָסוּר לוֹ עוֹלָמִית, מִשּׁוּם קְנַס, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא צִוָּה אֶת הַנָּכְרִי עַל כָּכָה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ עוֹלָמִית גַּבֵּי מֵת מִשּׁוּם קְנַס אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁגְּנַאי הוּא לְמֵת שֶׁיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר מְפֻרְסָם שֶׁנִּתְחַלֵּל בּוֹ שַׁבָּת בִּשְׁבִילוֹ. וּלְפִי זֶה גַּבֵּי חַי — מֻתָּר אַף לוֹ לְאַחַר בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וּלְעֵת הַצֹּרֶךְ יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל דַּעְתָּם לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים.
וְאַף לְפִי סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לֹא הֶחֱמִירוּ חֲכָמִים אֶלָּא כְּשֶׁעָשָׂה הַנָּכְרִי הַדָּבָר מֵעַצְמוֹ, אֲבָל אִם קִבֵּל עָלָיו קֹדֶם הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת זֶה וְקָצַץ לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל שָׂכָר, וְלֹא קָבַע לוֹ זְמַן אֵימָתַי יַעֲשֶׂנּוּ, וְעָשָׂה בְּשַׁבָּת מִדַּעַת עַצְמוֹ — אֵין אִסּוּר מִן הַדִּין לְאַחַר הַמְתָּנָה בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה בְּפַרְהֶסְיָא. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַנָּכְרִי שְׂכִיר יוֹם, אֶלָּא שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ הַיִּשְׂרָאֵל אֵיזֶה יוֹם, וְעָשָׂה מֵעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת.
וַאֲפִלּוּ גַּבֵּי מֵת מֻתָּר בְּעִנְיָן זֶה מִן הַדִּין, אֶלָּא שֶׁנָּכוֹן לְהַחֲמִיר אַף גַּבֵּי חַי לְדִבְרֵי הַכֹּל, שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ עוֹלָמִית שׁוּם אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל, כָּל שֶׁנִּתְחַלֵּל בּוֹ שַׁבָּת עַל יְדֵי נָכְרִי בְּפַרְהֶסְיָא עַל יְדֵי אֲמִירַת יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ עָשָׂהוּ הַנָּכְרִי בְּקַבְּלָנוּת, שֶׁאֵין בּוֹ אִסּוּר מֵעִקַּר הַדִּין, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרס"ד, אֶלָּא אִם כֵּן מִחָה בְּיַד הַנָּכְרִי וְלֹא הִשְׁגִּיחַ בּוֹ בִּשְׁבִיל הֲנָאַת עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רמ"ד:

ארון/קבר שנעשה בשבת. נכרי שעשה ארון או קבר לקבור בו את מתו או למכור (בעיר שרובה נכרים) — מותר לישראל להיקבר בו במוצאי שבת מיד. ואם עשאו בשביל ישראל — אסור עד מוצאי שבת בכדי שייעשה. הסעיף מאריך.

נָכְרִי שֶׁהֵבִיא בְּשַׁבָּת דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים חֲלִילִין לְהַסְפִּיד בָּהֶם יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה בָהֶם אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה, לֹא יַסְפִּידוּ בָּהֶם לֹא אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִשְׂרָאֵל אַחֵר, עַד שֶׁיַּמְתִּינוּ בִּכְדֵי שֶׁיְּכוֹלִים לַהֲבִיאָם בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהֱבִיאָם הַנָּכְרִי בְּשַׁבָּת, בֵּין שֶׁאוֹתוֹ מָקוֹם הוּא חוּץ לַתְּחוּם בֵּין שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ מֵהֵיכָן הֱבִיאָם — דַּי שֶׁיַּמְתִּינוּ בִּכְדֵי שֶׁיְּכוֹלִין לַהֲבִיאָם מִחוּץ לַתְּחוּם.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהֱבִיאָם בְּצִנְעָא, אֲבָל אִם הֱבִיאָם בְּפַרְהֶסְיָא בְּעִנְיָן שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהוּבְאוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בְּשַׁבָּת בִּשְׁבִיל פְּלוֹנִי יִשְׂרָאֵל — אָסוּר לְהַסְפִּיד בָּהֶם אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל עוֹלָמִית.
וְכָל זֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים גְּמוּרָה, אֲבָל אִם הֱבִיאָם דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית, אִם הֱבִיאָם מִתּוֹךְ הַתְּחוּם — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין כְּלָל אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁהוּבְאוּ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁלֹּא הֶחֱמִירוּ לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ בְּכַרְמְלִית אֶלָּא שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ, אֲבָל לֹא לְהַמְתִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ, אֶלָּא אִם כֵּן הֱבִיאָם מִחוּץ לַתְּחוּם שֶׁאָז מוֹעֶלֶת הֲבָאָתוֹ בְּשַׁבָּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּתוֹךְ הַתְּחוּם אֵין הֲבָאָתוֹ בְּשַׁבָּת מוֹעֶלֶת כָּל כָּךְ (מִפְּנֵי שֶׁהָיָה הַיִּשְׂרָאֵל יָכוֹל לֵילֵךְ לְשָׁם בְּעַצְמוֹ בְּשַׁבָּת וְלַהֲבִיאָם בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִיָּד, וּמִשּׁוּם שִׁעוּר מֻעָט שֶׁהָיָה שׁוֹהֶה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בַּחֲזִירָתוֹ מִשָּׁם לְכָאן — אֵין לָחוּשׁ בִּשְׁבִיל כָּךְ שֶׁמָּא יֹאמַר לְנָכְרִי לֵילֵךְ לְשָׁם בְּשַׁבָּת).
וְאִם הוּא סָפֵק אִם הֱבִיאָם מִחוּץ לַתְּחוּם אוֹ מִתּוֹךְ הַתְּחוּם — אָסוּר לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים מֻתָּר, אֲפִלּוּ בְּוַדַּאי חוּץ לַתְּחוּם.
וְאִם הֱבִיאָם מִחוּץ לַתְּחוּם דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית, וְאַחַר כָּךְ הֶעֱבִירָם דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים — אֵין צָרִיךְ לְהַמְתִּין אֶלָּא בִּכְדֵי שֶׁיְּכוֹלִין לַהֲבִיאָם מִתְּחִלַּת רְשׁוּת הָרַבִּים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וְאַחַר כָּךְ מֻתָּר לַאֲחֵרִים, אוֹ אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁהוּבָא בִּשְׁבִילוֹ אִם הוּבְאוּ מִתּוֹךְ הַתְּחוּם:

חלילים והבאת חפצים לישראל. נכרי שהביא בשבת דרך רה"ר חלילים להספיד בהם ישראל — כיון שנעשה בהם איסור תורה, לא יספידו בהם לא אותו ישראל ולא ישראל אחר עד שיהיה אפשר שהובאו ממקום קרוב. הסעיף ארוך ומפרט.