Daas HaRav — The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe on Siman 328

דִּין חוֹלֶה בְּשַׁבָּת וּבוֹ נ״ה סְעִיפִים:

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִחוּשׁ בְּעָלְמָא שֶׁאֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה כְּלָל, וְהוּא מִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא — אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם רְפוּאָה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

וַאֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם סְרַךְ מְלָאכָה אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאֵין בּוֹ שׁוּם אִסּוּר כְּלָל לְבָרִיא, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁעוֹשֶׂה לִרְפוּאָה וְנִכָּר הַדָּבָר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה — אָסוּר, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹק סַמְמָנִים לִרְפוּאָה כְּשֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לַעֲסוֹק בִּרְפוּאוֹת בְּשַׁבָּת, וְיִתְחַיֵּב מִשּׁוּם טוֹחֵן:

Law of the choleh on Shabbos — containing 55 se'ifim:

One who has only a slight ailment (michush be'alma) without any suspicion of danger and is strengthening himself and walking about like a healthy person — it is forbidden to do for him any refuah on Shabbos, even through a non-Jew (al yedei nochri), except in the manner that will be explained.

And even something that has no trace of melachah, not even of the words of the Sages (mi-divrei soferim), and that carries no prohibition at all for a healthy person — nonetheless, since he intends it as a refuah and the thing is recognizable as intended for healing — it is forbidden, on account of the decree (gezeirah) lest he come to grind ingredients (shechikas samanim) for healing, when it would be permitted to engage in remedies on Shabbos, and he would then be liable for tochen (grinding):

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֹלִי שֶׁל סַכָּנָה — מִצְוָה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַזָּרִיז — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וְהַשּׁוֹאֵל — הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וְהַנִּשְׁאָל — הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, שֶׁהָיָה לוֹ לִדְרוֹשׁ בָּרַבִּים שֶׁמֻּתָּר.

וַאֲפִלּוּ סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וָחַי בָּהֶם"? כְּלוֹמַר, רְאֵה שֶׁיְּהֵא חַי וַדַּאי בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת, וְלֹא שֶׁיָּבֹא עַל יְדֵי כָךְ לִידֵי סְפֵק סַכָּנָה.

וּמִכָּל מָקוֹם, אֲפִלּוּ בְּוַדַּאי סַכָּנָה — אֵין מְחַלְּלִין אֶלָּא בִּרְפוּאָה שֶׁהִיא יְדוּעָה לַכֹּל, אוֹ עַל פִּי מֻמְחֶה. וּכְשֶׁהִיא רְפוּאָה יְדוּעָה, אַף שֶׁאֵין יָדוּעַ אִם זֶה יִתְרַפֵּא בָּהּ אִם לָאו — מְחַלְּלִין מִסָּפֵק:

One who has an illness involving danger (choleh she-yesh bo sakanah) — it is a mitzvah to desecrate Shabbos for him, and the one who is zealous (zariz) — behold this is praiseworthy. The one who [first] asks [whether it is permitted] — behold this is a shedder of blood, and the one who is asked — behold this is contemptible, for he should have expounded publicly that it is permitted.

And even a doubt of danger to life (safek nefashos) overrides Shabbos, as it is stated "asher ya'aseh ha-adam vachai bahem" — what does "vachai bahem" teach? That is to say: see that he should live definitely through the performance of mitzvos, and not that he come through them to a doubt of danger.

Nonetheless, even in a case of definite danger — one desecrates only with a remedy that is known to all, or on the word of an expert (mumcheh). And when it is a known remedy, even though it is not known whether this person will be healed by it or not — one desecrates out of doubt:

כָּל מַכָּה שֶׁל חָלָל, דְּהַיְנוּ בְּאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים מֵהַשִּׁנַּיִם וְלִפְנִים, וְשִׁנַּיִם עַצְמָן בִּכְלָל — מְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת. וְהוּא שֶׁנִּתְקַלְקְלוּ הַשִּׁנַּיִם אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר אֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים מֵחֲמַת מַכָּה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בּוּעָא וְכַיּוֹצֵא בָזֶה. אֲבָל מִחוּשִׁים בְּעָלְמָא אֵינָן נִקְרָאִים מַכָּה, וְאֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ אִם כּוֹאֵב לוֹ מְאֹד.

וְאִם מִצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ — אֲזַי מֻתָּר לְחַלֵּל עַל יְדֵי נָכְרִי אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה גְמוּרָה (וְאִם אֵינוֹ מִצְטַעֵר כָּל כָּךְ — מֻתָּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי כָּל דָּבָר הָאָסוּר מִשּׁוּם שְׁבוּת), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְלָכֵן מִי שֶׁחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנּוֹ וּמִצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ (אֲזַי מֻתָּר לְחַלֵּל עַל יְדֵי נָכְרִי) — אוֹמֵר לְנָכְרִי לְהוֹצִיאוֹ.

וְאַף שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מַמְצִיא לוֹ שִׁנּוֹ וּמְסַיֵּעַ קְצָת בְּהוֹצָאָתוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁמְּסַיֵּעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, לְפִי שֶׁאַף אִם לֹא הָיָה הַיִּשְׂרָאֵל מְסַיְּעוֹ סִיּוּעַ זֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה מְעַכֵּב עַל יָדוֹ — הָיָה הַנָּכְרִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה בִּלְבַדּוֹ.

(וּלְהָאוֹמְרִים מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי אַף אִם לֹא חָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר):

Any internal injury (makkah shel chalal), namely in the internal organs from the teeth inward, and the teeth themselves included — Shabbos is desecrated for it. This is provided that the teeth, or one of the other internal organs, have been damaged as a result of an injury, or that there is an abscess (bu'a) in them and the like. But mere ailments (michushim be'alma) are not called makkah, and one does not desecrate for them even if he is in great pain.

And if he is in such pain that his whole body becomes sick from it — then it is permitted to desecrate through a non-Jew, even with a full melachah (and if he is not in such great pain — it is permitted to do through a non-Jew anything that is forbidden as a shevus), as will be explained. Therefore one whose tooth aches and who is in such pain that his whole body becomes sick from it (then it is permitted to desecrate through a non-Jew) — tells a non-Jew to extract it.

And even though the Jew presents his tooth to him and helps somewhat in extracting it — this is of no consequence, for one who assists has no substance (mesaye'a ein bo mamash), since even had the Jew not helped him with this help, but merely not hindered him — the non-Jew could have done this thing by himself.

(And according to those who say that a melachah she-einah tzerichah legufah is forbidden only by the words of the Sages — it is permitted to extract it through a non-Jew even if his whole body has not become sick from it, as will be explained):

מַכָּה שֶׁל חָלָל אֵינָהּ צְרִיכָה אֹמֶד, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּסְתָם שֶׁאֵין שָׁם בְּקִיאִין שֶׁמַּכִּירִין בָּהּ שֶׁצָּרִיךְ חִלּוּל, וְגַם הַחוֹלֶה אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם — עוֹשִׂין לוֹ כָּל מַה שֶׁרְגִילִין לַעֲשׂוֹת לוֹ בְּחֹל מִמַּאֲכָלִים וּרְפוּאוֹת שֶׁהֵם יָפִים לַחוֹלֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סַכָּנָה כְּלָל בִּמְנִיעַת הַדָּבָר הַהוּא, כֵּיוָן שֶׁמִּכָּל מָקוֹם הַחֹלִי יֵשׁ בּוֹ סַכָּנָה. אֲבָל כְּשֶׁיּוֹדְעִים וּמַכִּירִים בְּאוֹתוֹ חֹלִי שֶׁהוּא מַמְתִּין וְאֵין צָרִיךְ חִלּוּל — אָסוּר לְחַלֵּל עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מַכָּה שֶׁל חָלָל, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַחוֹלֶה אוֹ הַבָּקִי אוֹמֵר שֶׁאֵין צָרִיךְ.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ חִלּוּל — אֵין מְחַלְּלִין עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ בּוֹ שֶׁאִם לֹא יַעֲשֵׂהוּ לוֹ יִסְתַּכֵּן, אֲבָל כָּל שֶׁאֵין בִּמְנִיעַת אוֹתוֹ דָבָר סַכָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הוּא לוֹ וּרְגִילִין לַעֲשׂוֹתוֹ לוֹ בְּחֹל — אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אֶלָּא עַל יְדֵי נָכְרִים, כְּדִין צָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה.

(וְכֵן יֵשׁ לִנְהוֹג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁנּוֹהֲגִים לְהַחֲמִיר אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ סַכָּנָה בִּמְנִיעָתוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי בְּלֹא דִחוּי וְעִכּוּב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, אִם כֵּן בְּדָבָר שֶׁאֵין בִּמְנִיעָתוֹ שׁוּם סַכָּנָה כְּלָל — יֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי, אַף אִם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיִּתְעַצֵּל קְצָת. אֲבָל אִם אֵין שָׁם נָכְרִי כְּלָל — יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל סְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ יָחוּשׁ לְעַצְמוֹ בְּאִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה):

A makkah shel chalal does not require evaluation: even in an ordinary case where there are no experts present who recognize that it requires desecration, and the choleh too says nothing — one does for him everything that is usually done for him on a weekday, in foods and remedies that are good for the choleh, even though there is no danger at all in withholding that thing, since in any case the illness involves danger. But when it is known and recognized of that illness that it can wait (mamtin) and does not require desecration — it is forbidden to desecrate for it, even though it is a makkah shel chalal, and all the more so if the choleh or the expert says that it is not needed.

And some say that even where desecration is needed, one desecrates through a Jew only for something regarding which there is concern that if it is not done for him he will be endangered; but anything whose withholding involves no danger, even though he nonetheless needs it and it is usually done for him on a weekday — it is done on Shabbos only through non-Jews, like the law of the needs of a choleh who is not in danger.

(And so one should conduct oneself in these lands, where the custom is to be stringent even regarding something whose withholding involves danger, not to do it through a Jew whenever it is possible to do it through a non-Jew without any delay or hindrance at all, as will be explained; if so, something whose withholding involves no danger at all — should be done through a non-Jew, even if there is concern that he will be somewhat slow. But if there is no non-Jew there at all — one may rely on the first opinion. And nonetheless, every ba'al nefesh should be concerned for himself regarding a Torah prohibition):

מַכָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל חָלָל — נִשְׁאָלִין בְּבָקִי וּבְחוֹלֶה, אִם יֹאמַר אֶחָד מֵהֶם שֶׁצָּרִיךְ לְחִלּוּל, אוֹ שֶׁיֹּאמַר שֶׁאִם לֹא יְחַלְּלוּ אֶפְשָׁר שֶׁיַּכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ, וְהוּא בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁאִם יַכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ אֶפְשָׁר שֶׁמִּסְתַּכֵּן — מְחַלְּלִין, וְאִם לָאו — אֵין מְחַלְּלִין:

A wound that is not internal (makkah she-einah shel chalal) — one inquires of an expert and of the choleh: if either one of them says that desecration is needed, or says that if Shabbos is not desecrated his illness may grow worse, and it is in a situation where there is concern that if his illness grows worse he may be endangered — one desecrates; and if not — one does not desecrate:

מַכָּה שֶׁעַל גַּב הַיָּד אוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל, אֲפִלּוּ עָלְתָה שָׁם מֵאֵלֶיהָ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַכָּאַת בַּרְזֶל, וְכֵן מִי שֶׁבָּלַע עֲלוּקָה וְהִיא תּוֹלַעַת קְטַנָּה וּמְצוּיָה בַּמַּיִם וּכְשֶׁבָּאָה לִבְשַׂר אָדָם מוֹצֶצֶת הַדָּם עַד שֶׁהִיא כְּמוֹ חָבִית קְטַנָּה, וּכְשֶׁאָדָם בּוֹלְעָהּ בְּתוֹךְ הַמַּיִם הוּא מוֹצֶצֶת לֵחָה שֶׁבְּמֵעָיו וְנִמְצָא כְּרֵסוֹ צָבָה, וְכֵן מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה אוֹ אֶחָד מִזּוֹחֲלֵי עָפָר הַמְּמִיתִים, אֲפִלּוּ סָפֵק אִם מֵמִית אִם לָאו — הֲרֵי הֵם כְּמַכָּה שֶׁל חָלָל:

A wound on the back of the hand or the back of the foot, even if it arose there by itself and not from a blow of iron; and likewise one who swallowed a leech (alukah) — which is a small worm commonly found in water, and when it reaches a person's flesh it sucks the blood until it becomes like a small barrel, and when a person swallows it in water it sucks the moisture of his innards until his belly swells; and likewise one who was bitten by a rabid dog or by one of the deadly reptiles, even if there is doubt whether it is fatal or not — they are like a makkah shel chalal:

וְכֵן מְחַלְּלִין עַל כָּל מַכָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵחֲמַת בַּרְזֶל, אֲפִלּוּ עַל הַבָּשָׂר מִבַּחוּץ שֶׁלֹּא עַל גַּב הַיָּד וְהָרֶגֶל. וְכֵן מְחַלְּלִין עַל שְׁחִין הַבָּא בְּפִי הַטַּבַּעַת, וְעַל סִמְטָא (וְהוּא הַנִּקְרָא פלונקר״ו בְּלַעַ״ז), וְעַל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קַדַּחַת חַם בְּיוֹתֵר, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינוֹ חַם בְּיוֹתֵר אֶלָּא שֶׁהוּא עִם סִימוּר, דְּהַיְנוּ עִם קְרִירוּת (שֶׁקּוֹרִין שוידרי״ן בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז). וְהוּא שֶׁבְּפַעַם אַחַת בָּא עָלָיו הַחֲמִימוּת וְהַקְּרִירוּת, אֲבָל קַדַּחַת הַמָּצוּי שֶׁתְּחִלָּתוֹ קַר וְסוֹפוֹ חַם — אֵין בּוֹ סַכָּנָה:

And likewise one desecrates for any wound caused by iron (barzel), even though it is on the outer flesh and not on the back of the hand or the foot. And likewise for a boil at the anus (shechin habba bephi hataba'as), and for a simta (which is called plonkro in the vernacular), and for one who has a very hot fever, or even one that is not very hot but comes with shivering (simur), namely a fever with chills (which is called shvideren in the language of Ashkenaz). This is provided that the heat and the cold come upon him at one time. But the ordinary fever, whose beginning is cold and whose end is hot — involves no danger:

מִי שֶׁאֲחָזוֹ דָם (וְהוּא בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה) — מַקִּיזִין אוֹתוֹ, וַאֲפִלּוּ הוֹלֵךְ עַל רַגְלָיו, וַאֲפִלּוּ הוּא יוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁאֲחָזוֹ הַדָּם.

(וְאִם אֵין בּוֹ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה — מֻתָּר לוֹ לְהִצְטַנֵּן בַּמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמֵקֵר וְלֹא כְּמִתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה):

One seized by an [excess of] blood (mi she-achazo dam, in a manner that involves a suspicion of danger) — they perform a bloodletting for him, even though he is walking on his own feet, and even if it is the first day that he was seized by the blood.

(And if there is no suspicion of danger — he is permitted to cool himself in water, because he appears as one cooling himself and not as one intending a refuah):

הַחוֹשֵׁשׁ בְּעֵינָיו, אוֹ בְּעֵינוֹ אַחַת וְיֵשׁ בָּהּ צִיר, אוֹ שֶׁשּׁוֹתֵת מִמֶּנָּה דְּמָעוֹת מֵחֲמַת הַכְּאֵב, אוֹ שֶׁשּׁוֹתֵת דָּם, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רִיר שֶׁמַּגְלִיד תָּמִיד, אוֹ שֶׁהַכְּאֵב נוֹעֵץ בָּהּ כְּמוֹ מַחַט, אוֹ שֶׁהוּא שׂוֹרֵף וְקוֹדֵחַ — מְחַלְּלִין בִּתְחִלַּת הַחֹלִי שֶׁל כָּל אֵלּוּ, מִפְּנֵי שֶׁאָז יֵשׁ סַכָּנָה שֶׁאִם תִּפָּקַע הָעַיִן — יָמוּת, שֶׁמְּאוֹר הָעַיִן תָּלוּי בַּלֵּב.

אֲבָל בְּסוֹף הַחֹלִי שֶׁל כָּל אֵלּוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁכְּבָר הוּא קָרוֹב לְהִתְרַפְּאוֹת וְלֹא נִשְׁאַר בָּהּ אֶלָּא מִקְצָת חֹלִי שֶׁקּוֹדַחַת מְעַט — אֵין עוֹשִׂין אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, כְּגוֹן לִכְחוֹל בְּסַמָּנִים הַשְּׁחוּקִים מֵאֶתְמוֹל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

One who suffers in his eyes, or in one eye in which there is acute pain, or which discharges tears from pain, or which discharges blood, or in which there is mucus that keeps forming a crust, or in which the pain pierces like a needle, or which burns and is hot — one desecrates at the beginning of the illness in all of these, for then there is danger: if the eye should burst, he would die, because the light of the eye is dependent on the heart (me'or ha-ayin taluy ba-lev).

But at the end of the illness in all of these — namely when he is already close to recovering and only a little of the illness remains, burning slightly — one does not do, even through a non-Jew, anything but what is only a shevus, such as applying an eye-salve of ingredients ground the day before (samanim ha-shechukim me-etmol), as will be explained:

כָּל חֹלִי שֶׁהָרוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁהוּא סַכָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עַל הַבָּשָׂר מִבַּחוּץ — מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. וְאִם רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר צָרִיךְ חִלּוּל וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר אֵין צָרִיךְ חִלּוּל — מְחַלְּלִין, שֶׁכָּל סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.

וַאֲפִלּוּ אֵין שָׁם רוֹפֵא מֻמְחֶה, אֶלָּא שֶׁאֶחָד אוֹמֵר שֶׁהוּא מַכִּיר בְּחֹלִי זֶה וְנִרְאֶה לוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ חִלּוּל — מְחַלְּלִין עַל פִּיו, כִּי כָּל בְּנִי אָדָם חֲשׁוּבִין מֻמְחִין קְצָת, וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל. (וַאֲפִלּוּ אִם אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לְהִסְתַּפֵּק שֶׁמָּא הוּא צָרִיךְ לְחִלּוּל — מְחַלְּלִין. וְהוּא שֶׁאוֹמֵר שֶׁהוּא מַכִּיר חֹלִי זֶה). וּמִכָּל מָקוֹם, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֻּמְחֶה הָאוֹמֵר שֶׁאֵין צָרִיךְ חִלּוּל, אֲפִלּוּ אִם זֶה אוֹמֵר שֶׁבְּוַדַּאי צָרִיךְ חִלּוּל.

וְכָל זֶה בְּיִשְׂרָאֵל, אֲבָל סְתָם נָכְרִים שֶׁאֵינָן רוֹפְאִים — אֵין מַחֲזִיקִים אוֹתָם כִּבְקִיאִים לְחַלֵּל שַׁבָּת עַל פִּיהֶם, כְּשֶׁאֵין שָׁם יִשְׂרָאֵל הַמַּכִּיר חֹלִי זֶה:

Any illness about which the physicians say it is dangerous, even though it is on the outer flesh — one desecrates Shabbos for it. And if one physician says that desecration is needed and another physician says it is not needed — one desecrates, for any doubt of danger to life is treated leniently (kol safek nefashos lehakel).

And even if there is no expert physician there, but one person says that he recognizes this illness and that it seems to him that it requires desecration — one desecrates on his word, for all people are considered somewhat expert, and any doubt of danger to life is treated leniently. (And even if he says that there is room for doubt whether it perhaps requires desecration — one desecrates. This is provided that he says that he recognizes this illness.) Nonetheless, he is not believed to contradict the expert who says that it does not require desecration, even if he says that it certainly requires desecration.

And all this is regarding a Jew. But ordinary non-Jews who are not physicians — they are not considered expert enough to desecrate Shabbos on their word, when there is no Jew there who recognizes this illness:

אִם לֹא רָצָה הַחוֹלֶ[ה] לְקַבֵּל הַתְּרוּפָה, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיְּחַלְּלוּ עָלָיו שַׁבָּת — כּוֹפִין אוֹתוֹ, שֶׁהִיא חֲסִידוּת שֶׁל שְׁטוּת:

If the choleh does not want to accept the remedy, because he does not want Shabbos to be desecrated for him — one compels him, for that is foolish piety (chassidus shel shtus):

חוֹלֶה אוֹמֵר צָרִיךְ אֲנִי לִתְרוּפָה פְלוֹנִית, וְרוֹפֵא אוֹמֵר אֵין צָרִיךְ — שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה, כִּי "לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ". וְאִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁאוֹתָהּ הַתְּרוּפָה מַזִּיק לוֹ — שׁוֹמְעִין לָרוֹפֵא:

The choleh says "I need such-and-such remedy," and the physician says "he does not need it" — one listens to the choleh, for "the heart knows the bitterness of its soul" (lev yode'a maras nafsho). And if the physician says that this remedy is harmful to him — one listens to the physician:

חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה שֶׁאֲמָדוּהוּ בְּיוֹם שַׁבָּת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ רְפוּאָה יְדוּעָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מְלֶאכֶת חִלּוּל שַׁבָּת שְׁמוֹנָה יָמִים — אֵין אוֹמְרִים נַמְתִּין עַד הַלַּיְלָה וְנִמְצָא שֶׁלֹּא נְחַלֵּל עָלָיו אֶלָּא שַׁבָּת אַחַת, אֶלָּא יַעֲשׂוּ מִיָּד, אַף עַל פִּי שֶׁמְּחַלְּלִין עָלָיו שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, שֶׁאַף שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יָמוּת הַיּוֹם, שֶׁהֲרֵי אֲמָדוּהוּ שֶׁיִּתְקַיֵּם שְׁמוֹנָה יָמִים, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יָמוּת לְאַחַר הַשְּׁמוֹנָה יָמִים אִם לֹא יַתְחִילוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ הָרְפוּאָה מִיָּד.

אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לוֹ הָרְפוּאָה מִיָּד בְּלִי חִלּוּל שַׁבָּת, אֶלָּא שֶׁיִּצְטָרְכוּ לִשְׁהוֹת שָׁעָה מֻעֶטֶת — לֹא יְחַלְּלוּ כְּדֵי לַעֲשׂוֹתָהּ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם שִׁהוּי כְּלָל, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵין חֲשַׁשׁ סַכָּנָה כְּלָל בְּשִׁהוּי מֻעָט זֶה, לְפִי שֶׁהַשַּׁבָּת דְּחוּיָה הִיא אֵצֶל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ וְלֹא הֻתְּרָה לְגַמְרֵי, וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר לְהַצִּילוֹ בְּלֹא חִלּוּל שַׁבָּת — אֵינָהּ נִדְחֵית בִּשְׁבִילוֹ.

וּמִכָּל מָקוֹם, אַף אִם יֵשׁ לְפָנֵינוּ נָכְרִים אוֹ קְטַנִּים שֶׁאֵינָן בְּנֵי מִצְווֹת — אֵין אוֹמְרִים הֲרֵי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי אֵלּוּ וְלֹא יִתְחַלֵּל שַׁבָּת עַל יְדֵי יִשְׂרְאֵלִים בְּנֵי מִצְווֹת, לְפִי שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהַצִּילוֹ אֶלָּא בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה הָאֲסוּרָה בְּשַׁבָּת — הֲרֵי נִדְחֶה הַשַּׁבָּת בִּשְׁבִילוֹ לְגַבֵּי יִשְׂרְאֵלִים הַמְחֻיָּבִים בְּהַצָּלָתוֹ, וְאֵין כָּאן חִלּוּל כְּלָל.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אִם בָּא הַיִּשְׂרָאֵל לְהַחֲמִיר עַל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי אוֹ קָטָן, אוֹ מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִטְרוֹחַ בְּעַצְמוֹ — יֵשׁ אִסּוּר בַּדָּבָר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הָרוֹאִים בְּקֹשִׁי הִתִּירוּ פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וְאֵין מַתִּירִים אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה עַל יְדֵי הַמְחֻיָּבִים בְּמִצְווֹת, וְשֶׁמָּא יָבֹא הַדָּבָר שֶׁכְּשֶׁלֹּא יִמְצְאוּ נָכְרִים אוֹ קְטַנִּים — לֹא יִרְצוּ לְחַלֵּל עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל.

וַאֲפִלּוּ בְּנָשִׁים שֶׁהֵן מְחֻיָּבוֹת בְּמִצְווֹת וְאֵין בָּהֶן חֲשָׁשׁ זֶה — אַף עַל פִּי כֵן אֵין מוֹסְרִין לָהֶן לְבַדָּן הָעֵסֶק וְהַפִּקּוּחַ הַזֶּה שֶׁיֵּעָשֶׂה עַל יָדָן, כִּי שֶׁמָּא יִתְעַצְּלוּ אוֹ יִפְשְׁעוּ בּוֹ. אֲבָל מִצְטָרְפִין עִם יִשְׂרָאֵל, וּמוֹסְרִין הַדָּבָר לְיִשְׂרָאֵל וְהָאִשָּׁה מִתְעַסֶּקֶת עַל יְדֵי הַיִּשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל עוֹסֵק בּוֹ — אַף הִיא מִזְדָּרֶזֶת עַל יָדוֹ.

וּמִכָּל מָקוֹם, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְהִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת הַכֹּל עַל יְדֵי יִשְׂרְאֵלִים גְּדוֹלִים בְּחָכְמָה, וְלֹא עַל יְדֵי הֶדְיוֹטוֹת וְנָשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא שַׁבָּת קַלָּה בְּעֵינֵיהֶם וְיָבֹאוּ לְהָקֵל שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, וְגַם כְּדֵי לְהוֹרוֹת הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה בָּרַבִּים.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַשַּׁבָּת דְּחוּיָה הִיא וְלֹא הֻתְּרָה כְּלָל, מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא יְהֵא חִלּוּל מִן הַתּוֹרָה — צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת, שֶׁלֹּא יְהֵא חִלּוּל בִּמְלָאכָה מִן הַתּוֹרָה. וְלָכֵן אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלֹא דִחוּי וּבְלֹא אִחוּר עַל יְדֵי שִׁנּוּי — עוֹשֶׂה עַל יְדֵי שִׁנּוּי, שֶׁאָז אֵין אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה. וְאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי בְּלֹא אִחוּר כְּלָל — צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי מִן הַתּוֹרָה. וְלֹא אָסְרוּ לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתְעַצֵּל הַנָּכְרִי וְיָבֹא לִידֵי דִחוּי וְעִכּוּב, אֲבָל לֹא כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עָלָיו וּמְזָרְזוֹ בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לָחוּשׁ לִכְלוּם.

וְהָעִקָּר כַּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְאַף עַל פִּי כֵן הַמִּנְהָג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ כַּסְבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. אֲבָל טוֹב שֶׁלֹּא לִנְהוֹג כֵּן, כִּי יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא יִרְאוּ עַכְשָׁו שֶׁאֵין עוֹשִׂין רַק עַל יְדֵי נָכְרִי, יִסְבְּרוּ שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר בָּזֶה לְעוֹלָם עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְלִפְעָמִים לֹא יִהְיֶה נָכְרִי מָצוּי וְעַל יְדֵי זֶה יִסְתַּכֵּן הַחוֹלֶה בְּמַה שֶּׁיַּמְתִּינוּ עַל הַנָּכְרִי. וְעַל כָּל פָּנִים, הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי — יְגַלֶּה לָרַבִּים בְּאוֹתוֹ פַעַם שֶׁיֵּשׁ הֶתֵּר לְיִשְׂרָאֵל עַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁהַנָּכְרִי הוּא מְזֻמָּן כָּאן:

A choleh in danger whom they evaluated on Shabbos as needing a known remedy that involves a melachah of Shabbos desecration for eight days — one does not say "let us wait until night, and it will turn out that we desecrate only one Shabbos for him," but they act immediately, even though two Shabbosos will be desecrated for him. For even though he will certainly not die today, since they evaluated that he will survive eight days, nonetheless there is concern that he may die after the eight days if they do not begin the remedy for him immediately.

But where it is possible to do the remedy for him immediately without Shabbos desecration, except that they would need to wait a short while — they should not desecrate in order to do it right away without any delay at all, if it is in a situation where there is no suspicion of danger at all in this short delay; for Shabbos is set aside (dechuyah) in the face of pikuach nefesh and not entirely permitted (hutrah), and wherever it is possible to save him without Shabbos desecration — it is not set aside for him.

And nonetheless, even if there are before us non-Jews or minors who are not obligated in mitzvos — one does not say "it is possible to do it through these, and Shabbos will not be desecrated by Jews obligated in mitzvos"; for since there is no way to save him except by performing a melachah forbidden on Shabbos — Shabbos is set aside for him with respect to the Jews who are obligated to save him, and there is no desecration here at all.

Moreover, even if the Jew comes to be stringent with himself and do it through a non-Jew or a minor, or because he does not want to trouble himself — there is a prohibition in the matter by the words of the Sages (mi-divrei soferim), lest onlookers say that pikuach nefesh was permitted only with difficulty and is not permitted lechatchilah through those obligated in mitzvos, and lest the matter come to this, that when they do not find non-Jews or minors — they will not want to desecrate through the great ones of Israel.

And even with women, who are obligated in mitzvos and with whom there is not this concern — nonetheless one does not hand over to them alone this undertaking and this rescue, to be done by them, for perhaps they will be slow or negligent in it. But they join together with a Jew [man]: one hands the matter to the Jew, and the woman takes part through the Jew, for since the Jew is engaged in it — she too is spurred on through him.

And nonetheless, it is the choicest mitzvah (mitzvah min ha-muvchar) to strive to do everything through Jews great in wisdom, and not through ordinary people and women, so that Shabbos should not be light in their eyes and they come to be lenient where there is no pikuach nefesh, and also in order to teach the practical halachah in public.

And some say that since Shabbos is set aside and not permitted at all, whatever can be done so that there should be no Torah-level desecration — must be done, so that there should be no desecration through a Torah-level melachah. Therefore, if it is possible to do it without delay and without lateness through a shinui (alteration) — one does it through a shinui, for then there is no Torah prohibition. And if it is possible to do it through a non-Jew without any lateness at all — it must be done through a non-Jew by Torah law. And they forbade doing it through a non-Jew only where there is concern that the non-Jew may be slow and it come to delay and hindrance, but not when a Jew stands over him and spurs him on, in a way that there is nothing at all to be concerned about.

And the main [ruling] is like the first opinion. And even so, the custom in these lands is like the latter opinion. But it is good not to conduct oneself so, for there is concern that, seeing now that it is done only through a non-Jew, they will think that there is a prohibition in this through a Jew at all times; and at times no non-Jew will be available, and through this the choleh will be endangered by their waiting for the non-Jew. And in any event, one who wishes to do it through a non-Jew — should make known publicly on that occasion that there is a permission for the Jew himself, except that the non-Jew happens to be at hand here:

כָּל הַזָּרִיז לְחַלֵּל שַׁבָּת בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, אֲפִלּוּ אִם מְתַקֵּן עִמּוֹ דָּבָר אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁפֵּרַשׂ מְצוּדָה לְהַעֲלוֹת תִּינוֹק שֶׁנָּפַל לַנָּהָר וְצָד עִמּוֹ דָּגִים, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָזֶה:

Anyone who is zealous to desecrate Shabbos for something involving danger — behold this is praiseworthy, even if along with it he accomplishes something else; for example, one who spread a net to bring up a child who fell into the river, and caught fish along with him, and anything similar:

נִנְעֲלָה דֶלֶת בִּפְנֵי תִינוֹק — שׁוֹבֵר הַדֶּלֶת וּמוֹצִיאוֹ, שֶׁמָּא יִבָּעֵת הַתִּינוֹק וְיָמוּת:

If a door was locked before a child — he breaks the door and brings him out, lest the child be frightened and die:

הָיָה חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה צָרִיךְ בָּשָׂר — שׁוֹחֲטִין לוֹ, וְאֵין אוֹמְרִים נַאֲכִילֶנּוּ נְבֵלָה שֶׁהִיא אִסּוּר לָאו וְאַל נְחַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת שֶׁהִיא אִסּוּר סְקִילָה, כִּי הַשַּׁבָּת נִתְּנָה לִדָּחוֹת כְּבָר בְּהַבְעָרָה וּבְבִשּׁוּל. וְעוֹד, שֶׁבְּנֵבָלה עוֹבֵר עַל כָּל כְּזַיִת וּכְזַיִת. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹכֵל פָּחוֹת מִכְּזַיִת — יֵשׁ אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכָל אֲכִילָה וַאֲכִילָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁחִיטָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא אִסּוּר אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָמוּר. וְעוֹד, שֶׁמָּא יִהְיֶה הַחוֹלֶה קָץ בַּאֲכִילַת אִסּוּר וְיִפְרוֹשׁ וְיִסְתַּכֵּן.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַחוֹלֶה צָרִיךְ לַאֲכִילָה לְאַלְתַּר וְהַנְּבֵלָה מוּכֶנֶת מִיָּד וְהַשְּׁחוּטָה מִתְאַחֶרֶת לוֹ — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַנְּבֵלָה.

אֲבָל אִם הוּא צָרִיךְ לְהַרְתִּיחַ לוֹ יַיִן — יְמַלֵּא יִשְׂרָאֵל וְיִחַם נָכְרִי לְפִי הַמִּנְהָג שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְיַשְׁגִּיחַ עָלָיו (עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן קנ״ג וקנ״ה) שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ קֹדֶם שֶׁיַּרְתִּיחַ, וְאַף אִם יִגַּע בּוֹ — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כִּי אַף עַל פִּי כֵן לֹא יִהְיֶה בּוֹ אֶלָּא אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁיִּחַם הַיִּשְׂרָאֵל יַעֲשֶׂה אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה. וְאֵין לָחוּשׁ כְּלָל שֶׁיָּקוּץ הַחוֹלֶה בּוֹ, לְפִי שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ חָמוּר כָּל כָּךְ:

If a choleh in danger needs meat — one slaughters for him, and one does not say "let us feed him neveilah, which is a prohibition of a lav, and let us not desecrate Shabbos for him, which is a prohibition punishable by stoning (sekilah)"; for Shabbos has already been given to be set aside for kindling and for cooking. Moreover, with neveilah he transgresses on every single kezayis; and even when he eats less than a kezayis, there is a Torah prohibition in every single eating, which is not so with slaughter, where he commits only one prohibition, even though it is severe. Moreover, perhaps the choleh will be repelled by eating something forbidden, and will hold back and be endangered.

And nonetheless, if the choleh needs to eat right away, and the neveilah is ready immediately while the slaughtered meat would be delayed for him — one feeds him the neveilah.

But if he needs wine to be heated for him — a Jew should fill it and a non-Jew should heat it, according to the custom explained above. And he should watch over him (see Yoreh De'ah, siman 153 and 155) that he not touch it before it boils; and even if he does touch it — it is of no consequence, for even so there will be in it only a prohibition of the words of the Sages, which is not so when the Jew heats it, [where] he would commit a Torah prohibition. And there is no concern at all that the choleh will be repelled by it, since its prohibition is not so severe:

אֲמָדוּהוּ הָרוֹפְאִים שֶׁצָּרִיךְ גְּרוֹגֶרֶת אַחַת, וְרָצוּ עֲשָׂרָה וְהֵבִיאוּ לוֹ כָּל אֶחָד גְּרוֹגֶרֶת — כֻּלָּן פְּטוּרִין, וְיֵשׁ לָהֶם שָׂכָר מֵאֵת ה', אֲפִלּוּ הִבְרִיא בָּרִאשׁוֹנָה:

The physicians evaluated that he needs one dried fig (grogeres), and ten persons ran and each brought him a dried fig — all are exempt, and they have reward from Hashem, even if he recovered with the first:

אֲמָדוּהוּ לִשְׁתֵּי גְרוֹגְרוֹת, וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא שְׁתֵּי גְרוֹגְרוֹת מְחֻבָּרוֹת כָּל אַחַת בְּעֹקֶץ אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעוֹד שָׁלֹשׁ גְרוֹגְרוֹת מְחֻבָּרוֹת שְׁלָשְׁתָּן בְּעֹקֶץ אֶחָד — כּוֹרֵת הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלֹשׁ, שֶׁאַף שֶׁמַּרְבֶּה בִּגְרוֹגְרוֹת, מִכָּל מָקוֹם מְמַעֵט בִּתְלִישָׁה שֶׁהִיא עִקַּר הַמְּלָאכָה.

אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתַּיִם בְּעֹקֶץ אֶחָד וְשָׁלֹשׁ בְּעֹקֶץ אֶחָד — לֹא יִכְרְתוּ אֶלָּא הָעֹקֶץ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁתַּיִם, שֶׁאָסוּר לְהַרְבּוֹת בְּשִׁעוּר הַדָּבָר שֶׁהַמְּלָאכָה נַעֲשֵׂית בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַרְבֶּה בְּטֹרַח הַמְּלָאכָה, שֶׁהַכֹּל נַעֲשֵׂית בְּבַת אַחַת.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הַדָּבָר בָּהוּל — אֵין מְדַקְדְּקִים בְּכָךְ, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי דִּחוּי וְעִכּוּב:

They evaluated him for two dried figs, and they found only two dried figs each attached by a stem of its own, and another three dried figs, all three attached by one stem — one cuts the stem that has three, for even though he takes more figs, nonetheless he lessens the detaching (telishah), which is the essence of the melachah.

But if there were two on one stem and three on one stem — they should cut only the stem that has two, for it is forbidden to increase the quantity of the thing with which the melachah is done, even though he does not increase the effort of the melachah, since it is all done at one time.

And nonetheless, if the matter is urgent — one is not exacting about this, so that it not come to delay and hindrance:

חוֹלֶה שֶׁנָּפַל מֵחֲמַת חָלְיוֹ לְמִשְׁכָּב וְאֵין בּוֹ סַכָּנָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִחוּשׁ שֶׁמִּצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁנֶּחֱלַשׁ מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ, שֶׁאָז אַף עַל פִּי שֶׁהוֹלֵךְ כְּנָפַל לְמִשְׁכָּב הוּא דוֹמֶה — הֲרֵי צְרָכָיו נַעֲשִׂין עַל יְדֵי נָכְרִי, אֲפִלּוּ בִּמְלָאכוֹת גְּמוּרוֹת שֶׁל תּוֹרָה, כְּגוֹן לֶאֱפוֹת לוֹ אוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ אִם צָרִיךְ לְכָךְ. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל מַאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לֹא הִתִּירוּ אוֹתָן לְחוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה — אַף עַל פִּי כֵן הִתִּירוּ לוֹ אִסּוּר בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים בְּשַׁבָּת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁהוּא מֻתָּר מֵחֲמַת עַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַנָּכְרִי גּוֹרֵם לוֹ הָאִסּוּר.

אֲבָל אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו שַׁבָּת עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל בְּאִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר, כָּל שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנַת נֶפֶשׁ.

וּלְחַלֵּל עָלָיו יִשְׂרָאֵל בְּאִסּוּרֵי דִּבְרֵי סוֹפְרִים בְּיָדַיִם, כְּגוֹן לַעֲשׂוֹת לוֹ כָּל רְפוּאָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִשּׁוּם גְּזֵרַת שְׁחִיקַת סַמָּנִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ בְּעַצְמָהּ שׁוּם סְרַךְ מְלָאכָה בַּעֲשִׂיָּתָהּ אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אוֹ אֲפִלּוּ יֵשׁ גַּם בָּהּ בְּעַצְמָהּ אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בַּעֲשִׂיָּתָהּ — מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָהּ לוֹ בְּלֹא שׁוּם שִׁנּוּי מִדֶּרֶךְ הַחֹל, אִם יֵשׁ בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָפַל לְמִשְׁכָּב וְגַם לֹא חָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ.

אֲבָל אִם אֵין בּוֹ סַכָּנַת אֵבֶר, אֶלָּא שֶׁנָּפַל לְמִשְׁכָּב, אוֹ שֶׁמִּצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁחָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ — אֵין עוֹשִׂין לוֹ דָּבָר הָאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּשִׁנּוּי מִדֶּרֶךְ הַחֹל. וְעַל יְדֵי שִׁנּוּי מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ מְלָאכָה גְמוּרָה, כְּגוֹן הַגּוֹנֵחַ [שֶׁמֻּתָּר לִינַק] בְּפִיו, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמְּשַׁנֶּה בַּעֲשִׂיָּתָהּ — אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

וְאִם צָרִיךְ לוֹ לֶאֱכוֹל מַאֲכָלִים הַנִּכָּרִים שֶׁהֵם לִרְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מִשּׁוּם גְּזֵרַת שְׁחִיקַת סַמָּנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהוּא (דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְעוֹלָם לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי וְהוּא) חוֹלֶה בְּכָל גּוּפוֹ — הִתִּירוּ לוֹ. וְיֵשׁ אוֹסְרִין. וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל:

A choleh who because of his illness fell to bed and is not in danger, or who has an ailment from which he is in such pain that his whole body is weakened by it — for then, even though he walks about, he is like one who fell to bed — his needs are done through a non-Jew, even with full Torah-level melachos, such as baking for him or cooking for him if he needs it. And even though all forbidden foods, even those forbidden by the words of the Sages, were not permitted to a choleh who is not in danger — nonetheless they permitted him the prohibition of food cooked by non-Jews (bishulei nochrim) on Shabbos, since it is impossible otherwise, because it is permitted in itself, only that the act of the non-Jew causes it the prohibition.

But Shabbos is not desecrated for him through a Jew with a Torah prohibition, even if there is danger to a limb (sakanas ever), as long as there is no danger to life (sakanas nefesh).

And for a Jew to transgress for him rabbinic prohibitions with his own hands — such as doing for him any refuah that is forbidden because of the decree of grinding ingredients, even though it has in itself no trace of melachah in its performance, not even of the words of the Sages, or even if it does have in itself a rabbinic prohibition in its performance — it is permitted to do it for him without any alteration from the weekday manner, if there is danger to a limb, even though he did not fall to bed and his whole body has not become sick from it.

But if there is no danger to a limb, only that he fell to bed, or is in such pain that his whole body has become sick from it — one does not do for him something forbidden by the words of the Sages through a Jew except with an alteration from the weekday manner (shinui). And through a shinui it is permitted to do even a full melachah, such as one who groans [with heart pain, who is permitted to suckle] with his mouth, as will be explained; for since he alters in its performance — it is forbidden only by the words of the Sages.

And if he needs to eat foods that are recognizable as being for refuah, even though there is in this a prohibition of the words of the Sages because of the decree of grinding ingredients, as will be explained — nonetheless, since it is (something that can never be done through a non-Jew, and he is) sick in his whole body — they permitted it to him. And some forbid. And as to the halachah, in matters of the words of the Sages follow the lenient view:

וְאִם לֹא נָפַל לְמִשְׁכָּב, וְגַם אֵינוֹ מִצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַד שֶׁנֶּחֱלַשׁ כָּל גּוּפוֹ (אֲבָל עַל כָּל פָּנִים יֵשׁ לוֹ צַעַר גָּדוֹל) — מֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל כָּל שְׁבוּת הַנַּעֲשֶׂה בְּשִׁנּוּי, אֲפִלּוּ הוּא מְלָאכָה. אֲבָל אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל מַאֲכָלִים הַנִּכָּרִים שֶׁהֵם לִרְפוּאָה, וְכָל שֶׁכֵּן שְׁאָר שְׁבוּתִים שֶׁלֹּא בְשִׁנּוּי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם סְרַךְ מְלָאכָה. וְכֵן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה גְמוּרָה עַל יְדֵי נָכְרִי, שֶׁזֶּהוּ שְׁבוּת גָּמוּר, שֶׁלֹּא בְשִׁנּוּי.

וְאִם אֵין לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְלֹא חֹלִי הַכּוֹלֵל כָּל הַגּוּף, אֶלָּא מִקְצָת חֹלִי — אֲזַי מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עַל יְדֵי נָכְרִי אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְשִׁנּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״ז, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּשִׁנּוּי. וְלָכֵן מֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ רְפוּאָה מִבַּחוּץ עַל יְדֵי נָכְרִי שֶׁיַּנִּיחֶנָּה שָׁם עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה בָּזֶה. וְאַף שֶׁמְּסַיֵּעַ לוֹ קְצָת — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה (אֲבָל אָסוּר לֶאֱכוֹל מַאֲכָלִים הַנִּכָּרִים שֶׁהֵם לִרְפוּאָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר).

אֲבָל אִם אֵין לוֹ אֲפִלּוּ מִקְצָת חֹלִי, אֶלָּא מִחוּשׁ בְּעָלְמָא — אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי שׁוּם דָּבָר הַנִּכָּר שֶׁהוּא לִרְפוּאָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

And if he did not fall to bed, nor is he in such pain that his whole body is weakened (but in any case he has great pain) — it is permitted to do for him through a Jew any shevus performed with a shinui, even if it is a melachah. But he is forbidden to eat foods recognizable as being for refuah, and all the more so other shevusim without a shinui, even though they have no trace of melachah; and likewise to do a full melachah through a non-Jew, for that is a full shevus, without a shinui.

And if he has no great pain nor an illness that encompasses the whole body, but only a partial illness — then it is permitted for him to do any shevus of the words of the Sages through a non-Jew, even without a shinui, as was explained in siman 307, but not through a Jew, even with a shinui. Therefore it is permitted to do for him an external refuah through a non-Jew who places it on him there, since he himself does no act in this. And even though he helps him somewhat — it is of no consequence, as was explained above (but it is forbidden to eat foods recognizable as being for refuah, in the manner that will be explained).

But if he does not have even a partial illness, but only a mere ailment (michush be'alma) — it is forbidden to do for him, even through a non-Jew, anything recognizable as being for refuah, as was explained above:

כָּל שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל — אָסוּר אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַחוֹלֶה בְּעַצְמוֹ. אֲבָל כְּשֶׁעוֹשֶׂה לוֹ הַנָּכְרִי — מֻתָּר לַחוֹלֶה לְסַיְּעוֹ קְצָת, כְּגוֹן נָכְרִי הַכּוֹחֵל לְעֵין יִשְׂרָאֵל בְּסוֹף הַחֹלִי שֶׁהִיא קוֹדַחַת מְעַט — מֻתָּר לוֹ לִפְתּוֹחַ וְלִסְגּוֹר הָעַיִן שֶׁיִּכָּנֵס בָּהּ הַכְּחוֹל יָפֶה, שֶׁמְּסַיֵּעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ, כָּל שֶׁהָיָה יָכוֹל הַנָּכְרִי לַעֲשׂוֹתוֹ בִּלְבַדּוֹ בְּלֹא סִיּוּעַ הַיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה הַיִּשְׂרָאֵל מְעַכֵּב עַל יָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה לוֹ מְלָאכָה גְמוּרָה בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר — מֻתָּר לַחוֹלֶה לְסַיְּעוֹ בְּעִנְיָן זֶה שֶׁנִּתְבָּאֵר.

(וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמְסַיֵּעַ לִמְלָאכָה גְמוּרָה הוּא שְׁבוּת גָּמוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שמ״ו, וְאַף כְּשֶׁמְּסַיֵּעַ לִשְׁבוּת עַל כָּל פָּנִים הוּא שְׁבוּת דִּשְׁבוּת, מִכָּל מָקוֹם כָּאן כֵּיוָן שֶׁהִתִּירוּ שְׁבוּת אֲמִירָה לְנָכְרִי לְצֹרֶךְ הַחוֹלֶה — הוּא הַדִּין שֶׁיֵּשׁ לְהַתִּיר שְׁבוּת הַסִּיּוּעַ, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַם כֵּן צֹרֶךְ הַחוֹלֶה, שֶׁעַל יְדֵי כָךְ נַעֲשֵׂית הָרְפוּאָה יוֹתֵר בְּטוֹב מִמַּה שֶּׁהָיְתָה נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי הַנָּכְרִי לְבַדּוֹ, כְּגוֹן סְגִירַת הָעַיִן שֶׁיִּכָּנֵס בּוֹ הַכְּחוֹל יָפֶה, וְכֵן פְּתִיחַת הָעַיִן לְהַכְנִיס בּוֹ הַכְּחוֹל, אוֹ לִפְתִיחַת הַפֶּה לְהוֹצִיא הַשֵּׁן, אַף שֶׁהָיָה הַנָּכְרִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָהּ בִּלְבַדּוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא הִצְרִיכוּ חֲכָמִים לְכָךְ לְהָטִיל זֶה עַל הַנָּכְרִי וְשֶׁלֹּא יַעֲשֵׂהוּ מִי שֶׁהַדָּבָר שַׁיָּךְ לוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ, דְּהַיְנוּ הַחוֹלֶה בְּעַצְמוֹ.

אֲבָל כְּשֶׁהַנָּכְרִי עוֹשֶׂה שְׁאָר דָּבָר הָאָסוּר, אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — אֵין לְיִשְׂרָאֵל (אַחֵר) לְסַיְּעוֹ בַּעֲשִׂיָּתוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵין צֹרֶךְ כְּלָל בְּסִיּוּעוֹ, שֶׁהֲרֵי הַנָּכְרִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ בִּלְבַדּוֹ. אֲבָל אִם יֵשׁ אֵיזֶה צֹרֶךְ בְּסִיּוּעוֹ, שֶׁעַל יְדֵי כָךְ נַעֲשֵׂית הָרְפוּאָה יוֹתֵר בְּטוֹב מִמַּה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה הַנָּכְרִי בִּלְבַדּוֹ — מֻתָּר אַף לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לְסַיְּעוֹ קְצָת).

וְאִם אִי אֶפְשָׁר לְהֵעָשׂוֹת כְּלָל בִּלְתִּי סִיּוּעַ הַיִּשְׂרָאֵל — אָסוּר אַף לַחוֹלֶה עַצְמוֹ לְסַיְּעוֹ:

Anything forbidden to do through a Jew — is forbidden even by the choleh himself. But when the non-Jew does it for him — it is permitted for the choleh to assist him slightly; for example, a non-Jew who applies eye-salve to the eye of a Jew at the end of the illness, when it burns only slightly — he is permitted to open and close the eye so that the salve enters it well, for one who assists has no substance (mesaye'a ein bo mamash), wherever the non-Jew could have done it by himself without the Jew's help, had the Jew merely not hindered him, as was explained above.

And even when the non-Jew does for him a full melachah where it is permitted — the choleh is permitted to assist him in this manner that was explained.

(And even though assisting in a full melachah is a full shevus of the words of the Sages, as will be explained in siman 346, and even when he assists in a shevus it is in any case a shevus de-shevus — nonetheless here, since they permitted the shevus of telling a non-Jew for the need of the choleh — the same applies, that one should permit the shevus of assisting, since it too involves a need of the choleh, for through it the refuah is done better than it would have been done by the non-Jew alone; such as closing the eye so that the salve enters it well, and likewise opening the eye to put the salve into it, or opening the mouth to extract the tooth — even though the non-Jew could have done it by himself, nonetheless the Sages did not require for this that it be imposed on the non-Jew and that the one to whom it pertains to do it, namely the choleh himself, should not do it.

But when the non-Jew does some other forbidden thing, even [forbidden] by the words of the Sages — another Jew should not assist him in doing it, since there is no need at all for his help, for the non-Jew can do it by himself. But if there is some need for his help, in that through it the refuah is done better than what the non-Jew would do alone — it is permitted even for another Jew to assist him slightly).

And if it cannot be done at all without the Jew's help — it is forbidden even for the choleh himself to assist him:

מֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת תַּבְשִׁיל לְקָטָן שֶׁאֵין לוֹ מַה לֶּאֱכוֹל, שֶׁסְּתָם צָרְכֵי קָטָן דִּינָם כְּצָרְכֵי חוֹלֶה שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה. וּמֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ מֻקְצֶה אֲפִלּוּ בְּיָדַיִם, אִם אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר:

It is permitted to tell a non-Jew to cook a dish for a child who has nothing to eat, for the ordinary needs of a child have the status of the needs of a choleh she-ein bo sakanah. And it is permitted to feed him muktzeh, even with one's hands, if it is impossible otherwise:

לֹא הִתִּירוּ אֲמִירָה לְנָכְרִי בִּשְׁבִיל חוֹלֶה אֶלָּא כְּשֶׁצָּרִיךְ לָהּ בְּשַׁבָּת, אֲבָל לֹא לְצֹרֶךְ מוֹצָאֵי שַׁבָּת:

They permitted amirah le-nochri for a choleh only when he needs it on Shabbos, but not for the need of motza'ei Shabbos:

הִקִּיז דָּם וְנִצְטַנֵּן — סַכָּנָה הִיא, וְעוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ בִּתְקוּפַת תַּמּוּז. אֲבָל לְחוֹלֶה אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה, מִכָּל מָקוֹם אֵין בְּצִנָּה סַכָּנָה לוֹ, שֶׁאֶפְשָׁר לְחַמְּמוֹ בִּבְגָדִים, לָכֵן אֵין עוֹשִׂין לוֹ מְדוּרָה אֶלָּא עַל יְדֵי נָכְרִים, אֶלָּא אִם כֵּן אֵין שָׁם בְּגָדִים לְחַמְּמוֹ בָּהֶם.

וּלְהָאוֹמְרִים שֶׁכָּל חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה עוֹשִׂין לוֹ עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל כָּל מַה שֶּׁרְגִילִין לַעֲשׂוֹת לוֹ בְּחֹל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּמְנִיעַת הַדָּבָר הַהוּא סַכָּנָה — (מִכָּל מָקוֹם) מֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ גַם כֵּן מְדוּרָה עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל כְּדַרְכּוֹ בְּחֹל (וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה הֵיאַךְ יֵשׁ לִנְהוֹג בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ):

One who let blood and became chilled — it is a danger; one makes a fire (medurah) for him on Shabbos, even in the height of summer (tekufas Tammuz). But for another choleh, even though he is in danger, nonetheless the cold involves no danger for him, since it is possible to warm him with garments; therefore one does not make him a medurah except through non-Jews, unless there are no garments there to warm him with.

And according to those who say that for any choleh in danger one does through a Jew everything that is usually done for him on a weekday, even though there is no danger in withholding that thing — (nonetheless) it is permitted to make him a medurah too through a Jew, in its weekday manner (and it was already explained above how one should conduct oneself in these lands):

אֵין נוֹתְנִין יַיִן לְתוֹךְ הָעַיִן, מִפְּנֵי שֶׁנִּכָּר הַדָּבָר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. אֲבָל מֻתָּר לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הָעַיִן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא כְּרוֹחֵץ וְלֹא כְּמִתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. וְהוּא שֶׁאֵינוֹ פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר הָעַיִן, אֲבָל אִם פּוֹתְחָהּ וְסוֹגְרָהּ שֶׁיִּכָּנֵס בָּהּ הַיַּיִן — נִכָּר הַדָּבָר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה וְאָסוּר. וְעַכְשָׁו שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִרְחוֹץ בְּיַיִן — אָסוּר בְּכָל עִנְיָן כְּשֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה:

One does not place wine into the eye, because the matter is recognizable as intending refuah. But it is permitted to place it on top of the eye, because it appears only as washing and not as intending refuah. This is provided that he does not open and close the eye; but if he opens and closes it so that the wine enters it — the matter is recognizable as intending refuah, and it is forbidden. And now that it is not customary to wash with wine — it is forbidden in every manner when he intends refuah:

רֹק תָּפֵל, דְּהַיְנוּ כָּל שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם מִשֶּׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, וְהוּא חָזָק וּמְרַפֵּא — אָסוּר לִתְּנוֹ אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי הָעַיִן, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה כְּרוֹחֵץ, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִרְחוֹץ בְּרֹק מִפְּנֵי מְאִיסוּתוֹ. אֲבָל אִם רוֹחֵץ פִּיו בְּמַיִם וְאַחַר כָּךְ מַעֲבִירָם עַל עֵינָיו, אַף עַל פִּי שֶׁרֹק תָּפֵל מְעֹרָב בָּהֶם — מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מְאוּסִין לִרְחוֹץ בָּהֶם. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּוֹחַ עֵינָיו — מֻתָּר לְלַחְלְחָם אֲפִלּוּ בְּרֹק תָּפֵל לְבַדּוֹ, שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא בְּמִתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה, אֲבָל זוֹ אֵינָהּ רְפוּאָה:

Fasting saliva (rok tafel), namely whenever he has not tasted anything since he awoke from his sleep, which is strong and healing — it is forbidden to place even on top of the eye, for he does not appear as washing, since it is not customary to wash with saliva because of its repulsiveness. But if one washes his mouth with water and afterwards passes it over his eyes, even though fasting saliva is mixed in it — it is permitted, because it is not repulsive to wash with. And if he cannot open his eyes — it is permitted to moisten them even with fasting saliva alone, for they forbade only when he intends refuah, but this is not refuah:

שׁוֹרֶה אָדָם קִילוֹרִין רַכִּין וּצְלוּלִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנוֹתֵן עַל גַּבֵּי הָעַיִן בְּשַׁבָּת לִרְפוּאָה, וְאֵין גּוֹזְרִים מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמָּנִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִצְרִיכוּהוּ לִשְׁרוֹתָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת — יֵשׁ לוֹ הֶכֵּר בָּזֶה שֶׁאָסוּר לַעֲסוֹק בִּרְפוּאוֹת בְּשַׁבָּת. וְאֵין לָחוּשׁ לְמַרְאִית הָעַיִן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא כְּרוֹחֵץ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא רַךְ וְצָלוּל — סָבוּר הָרוֹאֶה שֶׁהוּא יַיִן. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְתַּח וְיִסְגּוֹר הָעַיִן, שֶׁאָז מוּכָח שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. אֲבָל קִילוֹר עָב — אָסוּר לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי עַיִן בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁנִּכָּר שֶׁהוּא לִרְפוּאָה. וְאִם הִנִּיחוֹ עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם — מֻתָּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רנ״ב:

A person may soak soft and clear collyria (kilorin rakkin u-tzelulin) on Friday and apply them to the eye on Shabbos for refuah, and one does not decree on account of shechikas samanim, for since they required him to soak them on Friday — he has a reminder (heker) in this that it is forbidden to engage in remedies on Shabbos. And there is no concern for appearances (maris ha-ayin), because it appears only as washing, for since it is soft and clear — the onlooker thinks it is wine. Provided only that he does not open and close the eye, for then it is evident that he intends refuah. But a thick collyrium — it is forbidden to apply to the eye on Shabbos, because it is recognizable that it is for refuah. And if he placed it on [the eye] while it was still day — it is permitted, as was explained in siman 252:

מַעֲבִירִין גֶּלְדֵי מַכָּה וְסָכִין בַּשֶּׁמֶן, בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדַּרְכָּן לָסוּךְ אַף שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ״ז. אֲבָל לֹא יָסוּךְ בַּחֵלֶב, מִפְּנֵי שֶׁנִּמּוֹחַ, וְאָסוּר מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ״ו. וַאֲפִלּוּ בִּגְמַר מַכָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁכְּבָר נִתְרַפְּאָה וְאֵין לוֹ צַעַר מִמֶּנָּה — מֻתָּר לְהַעֲבִיר גִּלְדֶיהָ וּלְסוּכָהּ לְתַעֲנוּג בְּעָלְמָא.

אֲבָל אֵין נוֹתְנִין שֶׁמֶן וְחַמִּין מְעֹרָבִים יַחַד עַל גַּבֵּי מַכָּה, וְלֹא עַל גַּבֵּי מוֹךְ לִתְּנוֹ עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁנִּכָּר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה. אֲבָל נוֹתְנָן עַל בְּשָׂרוֹ חוּץ לְמַכָּה, שֶׁאָז אֵינוֹ מוּכָח שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה, וְהֵם שׁוֹתְתִים וְיוֹרְדִים לַמַּכָּה. אֲבָל מֻתָּר לָתֵת עָלֶיהָ שֶׁמֶן לְבַדּוֹ בִּמְקוֹמוֹת שֶׁדַּרְכָּן לָסוּךְ שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה. וְכֵן מֻתָּר לָתֵת עָלֶיהָ חַמִּין לְבַדָּן, אִם הוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְכֵן (מֻתָּר לִתֵּן שֶׁמֶן לְבַדּוֹ) עַל גַּבֵּי מוֹךְ לִתְּנוֹ עָלֶיהָ. (אֲבָל לֹא חַמִּין אֲפִלּוּ לְבַדָּן (אִם אֵין הַמּוֹךְ (עַיֵּן סִימָן ש״א) מְיֻחָד לְכָךְ), מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִסְחוֹט. אֲבָל בַּשֶּׁמֶן אֵין גּוֹזְרִים שֶׁמָּא יִסְחוֹט, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״כ):

One may remove the scabs of a wound (geldei makkah) and anoint with oil, in places where it is customary to anoint even not for refuah, as was explained in siman 327. But he should not anoint with fat (chelev), because it melts, and it is forbidden for the reason explained in siman 326. And even at the end of the wound, namely when it has already healed and he has no pain from it — it is permitted to remove its scabs and anoint it for mere pleasure.

But one does not place oil and hot water mixed together upon a wound, nor upon a wad (moch) to place it on it, because it is recognizable that he intends refuah. But he places them on his flesh outside the wound, for then it is not evident that he intends refuah, and they flow down onto the wound. But it is permitted to put oil alone on it in places where it is customary to anoint not for refuah. And likewise it is permitted to put hot water alone on it, if it was heated on Friday; and likewise (it is permitted to put oil alone) on a wad to place it on it. (But not hot water, even alone (if the wad (see siman 301) is not designated for this), because of the decree lest he wring it out. But with oil one does not decree lest he wring it out, as was explained in siman 320):

מֻתָּר לִתֵּן עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה סְפוֹג וַחֲתִיכוֹת בְּגָדִים יְבֵשִׁים אִם הֵם חֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן לִרְפוּאָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְסָרְטוּ בְּגָדָיו אֶת הַמַּכָּה. אֲבָל לֹא חֲתִיכוֹת בְּגָדִים יְשָׁנִים, שֶׁהֵן מְרַפְּאוֹת.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁלֹּא הָיוּ מֵעוֹלָם עַל הַמַּכָּה, אֲבָל אִם הָיוּ כְּבָר עַל הַמַּכָּה — שׁוּב אֵינָן מְרַפְּאוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יְשָׁנוֹת, וּמֻתָּר לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי מַכָּה בְּשַׁבָּת:

It is permitted to place upon the wound a sponge and pieces of dry cloth if they are new, because they are not for refuah, but only so that his garments should not scratch the wound. But not old pieces of cloth, for they heal.

In what case are these words said? When they were never on the wound; but if they were already on the wound — they no longer heal, even though they are old, and it is permitted to place them upon a wound on Shabbos:

נוֹתְנִין עָלֶה עַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׁמְּרָהּ, חוּץ מֵעֲלֵי גְפָנִים שֶׁהֵם לִרְפוּאָה, וְהוּא הַדִּין כָּל עָלִין שֶׁהֵן מְרַפְּאִין. וְאִם נְתָנָם עָלֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם וֶהֱסִירָם מֵעָלֶיהָ מִשֶּׁחָשֵׁכָה אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד — מֻתָּר לְהַחֲזִירָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אָסְרוּ כָּל רְפוּאָה מִשּׁוּם גְּזֵרַת שְׁחִיקַת סַמָּנִים אֶלָּא כְּשֶׁמַּתְחִילָהּ בְּשַׁבָּת, אֲבָל לֹא כְּשֶׁכְּבָר עֲשָׂאָהּ לוֹ מִבְּעוֹד יוֹם וּמַחֲזִירָהּ לוֹ בְּשַׁבָּת.

אֲבָל רְטִיָּה שֶׁהֱסִירָהּ מֵעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בְּמֵזִיד, אֲפִלּוּ עוֹדָהּ בְּיָדוֹ — אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְמָרֵחַ וְיַחֲלִיק הַגּוּמוֹת שֶׁבָּהּ וְיִתְחַיֵּב מִשּׁוּם מְמַחֵק, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שי״ד.

אֲבָל אִם הֻחְלְקָה מֵעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה מֵאֵלֶיהָ מִשֶּׁחָשֵׁכָה — לֹא גָזְרוּ בָּזֶה, וּמֻתָּר לְהַחֲזִירָהּ. וַאֲפִלּוּ אִם נָפְלָה מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי — דִּינָהּ כְּהֻחְלְקָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנָּפְלָה עַל גַּבֵּי כְּלִי, אֲבָל אִם נָפְלָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, אִם בָּא לְהַחֲזִירָהּ — הֲרֵי זֶה כְּמַנִּיחָה בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, וְאָסוּר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יְמָרֵחַ וּמִשּׁוּם גְּזֵרַת שְׁחִיקַת סַמָּנִים.

וְעַל יְדֵי נָכְרִי מֻתָּר לְהַנִּיחָהּ עַל הַמַּכָּה אֲפִלּוּ בַּתְּחִלָּה, אִם יֵשׁ לוֹ מִמֶּנָּה צַעַר וּמִקְצָת חֹלִי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. אֲבָל אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לַעֲשׂוֹת הָרְטִיָּה בְּשַׁבָּת, שֶׁמֵּרוּחַ הָרְטִיָּה הוּא מְלָאכָה גְמוּרָה, וְעַל יְדֵי נָכְרִי הוּא שְׁבוּת גָּמוּר, וְלֹא הִתִּירוּהוּ אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה כָּל גּוּפוֹ אוֹ שֶׁיֵּשׁ סַכָּנַת אֵבֶר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

מְגַלֶּה אָדָם קְצָת רְטִיָּה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה וּמַחֲזִירָהּ עָלֶיהָ, וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה קְצָתָהּ הַשֵּׁנִי וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה וּמַחֲזִירָהּ עָלֶיהָ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְסִירָהּ כֻּלָּהּ בְּבַת אַחַת — מֻתָּר לְהַחֲזִירָהּ. אֲבָל לֹא יְקַנֵּחַ אֶת הָרְטִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ:

One places a leaf upon the wound on Shabbos, for it only protects it, except for vine leaves, which are for refuah; and the same applies to all leaves that heal. And if he placed them on it while it was still day and removed them from it after dark, even deliberately — it is permitted to replace it, because they forbade any refuah on account of the decree of grinding ingredients only when he begins it on Shabbos, but not when he already did it for himself while it was still day and replaces it on Shabbos.

But a retiyyah (bandage) that he removed deliberately (be-meizid) from atop the wound, even while it is still in his hand — it is forbidden to replace it, by decree lest he smear (memare'ach) and smooth out its hollows and become liable for memachek (smoothing), as was explained in siman 314.

But if it slipped off the wound by itself after dark — they did not decree in this, and it is permitted to replace it. And even if it fell off him entirely — its law is like one that slipped.

In what case are these words said? When it fell onto a utensil; but if it fell onto the ground, if he comes to replace it — this is like placing it for the first time on Shabbos, and it is forbidden, by decree lest he smear, and on account of the decree of grinding ingredients.

And through a non-Jew it is permitted to place it on the wound even for the first time, if he has pain and a partial illness from it, as was explained above. But it is forbidden to tell a non-Jew to make the bandage on Shabbos, for smearing the bandage is a full melachah, and through a non-Jew it is a full shevus, and they permitted it only if his whole body has become sick or there is danger to a limb, as was explained above.

A person may uncover part of the bandage and wipe the mouth of the wound and return it onto it, and then uncover its other part and wipe the mouth of the wound and return it onto it; for since he does not remove it entirely at one time — it is permitted to replace it. But he should not wipe the bandage, because he is smearing:

מַכָּה שֶׁנִּתְרַפְּאָה — מֻתָּר לִתֵּן עָלֶיהָ רְטִיָּה בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כִּמְשַׁמְּרָהּ שֶׁלֹּא יְסָרְטוּהָ בְּגָדָיו. וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יְמָרֵחַ אוֹ יִשְׁחוֹק סַמָּנִים, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִתְרַפְּאָה — אֵינוֹ בָּהוּל עָלֶיהָ כָּל כָּךְ שֶׁיָּבֹא לִידֵי מֵרוּחַ וּשְׁחִיקַת סַמָּנִים:

A wound that has healed — it is permitted to place upon it a bandage (retiyyah) initially on Shabbos, since it only serves as protection (kim'shamrah), so that his garments should not scratch it. And there is no concern lest he smear or grind ingredients, for since it has already healed — he is not so anxious about it that he would come to smearing and grinding ingredients:

הַמֵּפִיס מֻרְסָא בְּשַׁבָּת, אִם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה בִּשְׁבִיל שֶׁיִּכָּנֵס בָּהּ הָאֲוִיר לִרְפוּאָה — הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם "מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ", מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן לָהּ פֶּתַח, וְכָל הַמְתַקֵּן פֶּתַח לְשׁוּם דָּבָר תָּלוּשׁ — חַיָּב מִשּׁוּם תִּקּוּן כְּלִי שֶׁהוּא תּוֹלֶדֶת "מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ", כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שי״[ד], וּמַה לִּי תִּקּוּן כְּלִי וּמַה לִּי תִּקּוּן מַכָּה, לָכֵן גַּם בְּתִקּוּן פֶּתַח לְמַכָּה יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם "מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ". וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל פֶּתַח הֶעָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם — הֲרֵי אַף פֶּתַח זֶה עָשׂוּי לְהַכְנִיס אֲוִיר וּלְהוֹצִיא לֵחָה תָּמִיד.

וְאִם הֱפִיסָהּ כְּדֵי לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַלֵּחָה הַמְצַעַרְתּוֹ בִּלְבַד, וְלֹא כְּדֵי לְהַכְנִיס בּוֹ אֲוִיר לִרְפוּאָה — מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּמֵּילָא נַעֲשֶׂה פֶּתַח הָרָאוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְכָךְ — הֲרֵי זוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ.

וְאַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ חַיָּב עָלֶיהָ, מִכָּל מָקוֹם כָּאן כֵּיוָן שֶׁחִיּוּבוֹ הוּא מִשּׁוּם תִּקּוּן הַמַּכָּה, אִם כֵּן כְּשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְתִקּוּן זֶה וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לוֹ, אַף שֶׁנַּעֲשֶׂה מֵאֵלָיו — אֵין זֶה חָשׁוּב תִּקּוּן כְּלָל, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לִגְזוֹר שֶׁמָּא יִתְכַּוֵּן לְפֶתַח, וּמִשּׁוּם צַעֲרוֹ לֹא גָזְרוּ.

וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא הִתִּירוּ אֶלָּא כְּשֶׁמְּפִיסָהּ לְצֹרֶךְ הַלֵּחָה שֶׁל עַכְשָׁו בִּלְבַד, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ אִם תַּחֲזוֹר וְתִסְתּוֹם. אֲבָל אִם חָפֵץ שֶׁתִּשָּׁאֵר כָּךְ פְּתוּחָה לְהוֹצִיא לֵחָה תָּמִיד, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְהַכְנִיס לָהּ אֲוִיר — אָסוּר. וְטוֹב לָחוּשׁ לִדְבָרָיו לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי:

One who lances a boil (mefis mursah) on Shabbos, if it is in order to make for it an opening so that air may enter it for refuah — behold he is liable on account of "makeh be-patish," because he fashions an opening for it; and anyone who fashions an opening for any detached thing — is liable on account of repairing a utensil (tikkun keli), which is a derivative of "makeh be-patish," as was explained in siman 314; and what difference is there between repairing a utensil and repairing a wound? Therefore fashioning an opening for a wound too involves "makeh be-patish." And even though one is liable only for an opening made for bringing in and taking out, as was explained there — this opening too is made for bringing in air and taking out pus continually.

And if he lanced it only in order to expel from it the pus that pains him, and not in order to bring air into it for refuah — it is permitted. And even though an opening fit for bringing in and taking out is formed of itself, nonetheless, since he does not need it — this is a melachah she-einah tzerichah legufah.

And even according to those who say that one is liable for a melachah she-einah tzerichah legufah, nonetheless here, since his liability is on account of repairing the wound, then when he does not need this repair and does not intend it, even though it comes about of itself — this is not considered a repair at all, and it is as though he did nothing whatsoever; except that there is room to decree lest he intend [to make] an opening, and because of his pain they did not decree.

And there is one who says that they permitted it only when he lances it for the need of the present pus alone, and is not concerned if it closes up again. But if he wishes it to remain open so, to expel pus continually, even though he does not intend to bring air into it — it is forbidden. And it is good to be concerned for his words, to do it through a non-Jew:

אֲבָל אָסוּר לָחוּךְ שְׁחִין, שֶׁמּוֹצִיא דָם, וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם חוֹבֵל. וְאֵינוֹ דוֹמֶה לְהוֹצָאַת לֵחָה, שֶׁהַלֵּחָה אֵינָהּ מְחֻבֶּרֶת וּמֻבְלַעַת בַּבָּשָׂר אֶלָּא כְּמֻפְקֶדֶת וּנְתוּנָה בְּתוֹךְ כְּלִי, וּכְשֶׁמֵּפִיס הַשְּׁחִין לְהוֹצִיאָהּ — אֵינוֹ אֶלָּא כְּפוֹתֵחַ כְּלִי לְהוֹצִיא מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָם, שֶׁהוּא מְחֻבָּר וּמֻבְלָע בַּבָּשָׂר:

But it is forbidden to scrape (lachuch) a boil (shechin), since it brings out blood, and there is in it chovel. And it is not comparable to expelling pus, for the pus is not attached and absorbed in the flesh, but is as if deposited and placed within a vessel, and when he lances the boil to expel it — he is merely like one who opens a vessel to take out what is inside it; which is not so with blood, which is attached and absorbed in the flesh:

נֶקֶב שֶׁבַּמַּכָּה שֶׁכְּבָר נִפְתַּח וּבָא לְהַרְחִיבוֹ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא — אָסוּר. אֲבָל אִם חָזַר וְנִסְתַּם — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לַחֲזוֹר וּלְפָתְחוֹ בְּשַׁבָּת כְּבַתְּחִלָּה, כְּמוֹ שֶׁמֻּתָּר לִפְתּוֹחַ נֶקֶב שֶׁנִּסְתַּם בִּכְלִי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שי״ד. וְכֵן אוֹתָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נֶקֶב בַּזְּרוֹעַ שֶׁקּוֹרִין אַפְטוּרָ״א וְנִסְתַּם הַנֶּקֶב קְצָת — יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם מֻתָּר לִתֵּן בְּתוֹכוֹ קִטְנִית שֶׁיִּפָּתַח. וּרְטִיָּה מֻתָּר לִתֵּן עַל הָאַפְטוּרָ״א, שֶׁהֲרֵי הִיא כְּמַכָּה שֶׁנִּתְרַפְּאָה שֶׁמֻּתָּר לִתֵּן עָלֶיהָ רְטִיָּה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (בְּסִימָן זֶה). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר לִתֵּן עַל הָאַפְטוּרָ״א (וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו).

וְאִם יוֹדֵעַ שֶׁמּוֹצִיא דָם כְּשֶׁמְּקַנְּחָהּ — לֹא יְקַנְחָהּ בְּשַׁבָּת, דִּ"פְסִיק רֵישֵׁהּ" הוּא. אֲבָל מֻתָּר לְהַחֲלִיף בֶּגֶד אַחֵר, שֶׁאִם לֹא יַחֲלִיף יַסְרִיחַ, וְגָדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת, וְגַם יֵשׁ לוֹ צַעַר מִזֶּה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמַכָּה זוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ נֶקֶב, אֲבָל בְּמַכָּה שֶׁאֵין בָּהּ נֶקֶב — אָסוּר לְהַחֲלִיף הַבֶּגֶד אוֹ הַנְּיָר, (לְפִי) שֶׁמּוֹשֵׁךְ לֵחָה מֵהַמַּכָּה (בִּנְטִילָתוֹ אוֹתָם מֵעָלֶיהָ), וְאָסוּר מִשּׁוּם מְפָרֵק, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יַנִּיחַ צוק״ר זל״ב עַל הַמַּכָּה שֶׁאֵין בָּהּ נֶקֶב:

A hole in the wound that has already opened and one comes to widen it on Shabbos, even by any amount — is forbidden. But if it closed up again — there is room for doubt whether it is permitted to open it again on Shabbos as at first, just as it is permitted to open a hole that became blocked in a utensil, as was explained in siman 314. And likewise those who have a hole in the arm, which is called aptura, and the hole became somewhat blocked — there is room for doubt whether it is permitted to place a legume in it so that it opens. And it is permitted to place a bandage on the aptura, for it is like a wound that has healed, on which it is permitted to place a bandage, as was explained (in this siman). And there is one who forbids placing [it] on the aptura (and one should be concerned for his words).

And if he knows that it brings out blood when he wipes it — he shall not wipe it on Shabbos, for it is a "pesik reishei." But it is permitted to change to another cloth, for if he does not change it, it will become foul-smelling, and great is human dignity (kevod ha-beriyos), and he also suffers from it.

In what case are these words said? With this wound that has a hole; but with a wound that has no hole — it is forbidden to change the cloth or the paper, (because) he draws pus from the wound (when he takes them off it), and it is forbidden on account of mefarek, as will be explained. And all the more so he should not place tzukker zelb on a wound that has no hole:

מִי שֶׁנִּגְּפָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ שֶׁלֹּא מֵחֲמַת בַּרְזֶל — צוֹמְתָהּ בְּיַיִן כְּדֵי לְהַעֲמִיד הַדָּם, אֲבָל לֹא בְחֹמֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָזָק, וְיֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה. וְאִם הוּא מְעֻנָּג — אַף הַיַּיִן מוֹעִיל לוֹ כְּמוֹ הַחֹמֶץ, וְאָסוּר כְּשֶׁאֵין הַמַּכָּה עַל גַּב הַיָּד אוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל, שֶׁאָז מֻתָּר לְחַלֵּל עָלֶיהָ אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה גְמוּרָה, וְכֵן אִם הִיא מֵחֲמַת הַכָּאַת בַּרְזֶל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

One who injured his hand or foot, not by iron — he staunches it (tzomesah) with wine in order to stop the blood, but not with vinegar, because it is strong and involves refuah. And if he is delicate (me'unag) — even the wine is effective for him like the vinegar, and it is forbidden — when the wound is not on the back of the hand or the back of the foot, for then it is permitted to desecrate for it even with a full melachah; and likewise if it is from a blow of iron, as was explained above:

מִי שֶׁנִּשְׁמַט פֶּרֶק יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּצָא הָעֶצֶם מִמְּקוֹמוֹ — לֹא יְשַׁפְשְׁפֶנּוּ הַרְבֵּה בְּצוֹנֵן, שֶׁזֶּהוּ רְפוּאָתוֹ, אֶלָּא רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא — נִתְרַפֵּא:

One whose hand-joint or foot-joint became dislocated, namely the bone came out of its place — he shall not rub it much in cold water, for that is its remedy, but bathes as usual, and if he is healed — he is healed:

צִפֹּרֶן שֶׁפֵּרְשָׁה, וְצִיצִין שֶׁהֵם כְּמִין רְצוּעוֹת דַּקּוֹת שֶׁפֵּרְשׁוּ מֵעוֹר הָאֶצְבַּע סְבִיב הַצִּפֹּרֶן, אִם פֵּרְשׁוּ רֻבָּן, כֵּיוָן שֶׁהֵם קְרוֹבִים לְהִנָּתֵק — אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גּוֹזֵז מִן הַתּוֹרָה, אֲפִלּוּ כְּשֶׁחוֹתְכָן בִּכְלִי, אֶלָּא שֶׁאָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

אֲבָל לְהָסִיר בְּיָד, שֶׁאֵין זוֹ דֶּרֶךְ גְּזִיזָה — מֻתָּר אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה, אִם הֵן מְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ. וְהוּא שֶׁפֵּרְשׁוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהִתְחִילוּ לִפְרוֹשׁ [לְ]צַד הַצִּפֹּרֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁ"כְּלַפֵּי מַעְלָה" הוּא כְּלַפֵּי הַגּוּף, וְלֹא כְּלַפֵּי הַצִּפֹּרֶן. וְצָרִיךְ לָחוּשׁ לִשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים.

וְאִם לֹא פֵרְשׁוּ רֻבָּן וּנְטָלָן בְּיָד — פָּטוּר, אֲבָל אָסוּר. חֲתָכָן בִּכְלִי — חַיָּב מִשּׁוּם גּוֹזֵז, וְאַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ פָּטוּר — (ו)יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּגוֹזֵז חַיָּב לְדִבְרֵי הַכֹּל, מִטַּעַם שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״מ:

A nail that has detached, and tzitzin, which are like thin strips that have detached from the skin of the finger around the nail: if most of them have detached, since they are close to being severed — there is in them no Torah-level transgression of gozez (shearing), even when he cuts them with an instrument, but it is forbidden by the words of the Sages.

But to remove them by hand, which is not the manner of shearing — is permitted even lechatchilah, if they cause him pain. This is provided that they detached upward, namely that they began to detach toward the nail. And some say that "upward" means toward the body and not toward the nail. And one must be concerned for both interpretations.

And if most of them did not detach and he took them off by hand — he is exempt, but it is forbidden. If he cut them with an instrument — he is liable on account of gozez; and even according to those who say that one is exempt for a melachah she-einah tzerichah legufah — some say that with gozez one is liable according to all, for the reason that will be explained in siman 340:

הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו — לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן חֹמֶץ וְיִפְלֹט, שֶׁנִּכָּר הוּא שֶׁהוּא לִרְפוּאָה, אֲבָל מְגַמֵּעַ וּבוֹלֵעַ, אוֹ מְטַבֵּל בּוֹ פִּתּוֹ וְיֹאכְלֶנּוּ כְּדַרְכּוֹ בְּחֹל.

וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי נָכְרִי אָסוּר לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם דָּבָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּאוֹתוֹ דָבָר שׁוּם סְרַךְ מְלָאכָה אֲפִלּוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֶלָּא שֶׁנִּכָּר שֶׁהִיא לִרְפוּאָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמִחוּשׁ בְּעָלְמָא, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ צַעַר כָּל כָּךְ עַד שֶׁנֶּחְלַשׁ כָּל גּוּפוֹ מִמֶּנּוּ — מֻתָּר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי כָּל דָּבָר שֶׁאֵין אִסּוּרוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

One who suffers in his teeth — he shall not sip vinegar over them and spit it out, for it is recognizable that it is for refuah; but he may sip and swallow, or dip his bread in it and eat it in his usual weekday manner.

And even through a non-Jew it is forbidden to do anything for him, even though that thing has no trace of melachah, not even of the words of the Sages, but only that it is recognizable that it is for refuah.

In what case are these words said? With a mere ailment; but if he is in such pain that his whole body is weakened by it — it is permitted to do through a non-Jew anything whose prohibition is only of the words of the Sages, as was explained above:

הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ — לֹא יְעָרְעֶנּוּ בַּשֶּׁמֶן, דְּהַיְנוּ לְהַשְׁהוֹת שֶׁמֶן בְּפִיו טֶרֶם שֶׁיִּבְלָעֶנּוּ, שֶׁנִּכָּר שֶׁמְּכַוֵּן לִרְפוּאָה, אֲבָל בּוֹלֵעַ הוּא שֶׁמֶן, וְאִם נִתְרַפֵּא — נִתְרַפֵּא.

וְיֵשׁ אוֹסְרִים אֲפִלּוּ לִבְלוֹעַ, מִפְּנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶן הוּא מַזִּיק לַגּוּף, וְאֵין דֶּרֶךְ לִשְׁתּוֹתוֹ אֶלָּא לִרְפוּאָה. וְהַכֹּל לְפִי הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן, שֶׁאִם אֵין דֶּרֶךְ בְּרִיאִים לִבְלוֹעַ — אָסוּר.

אֲבָל מֻתָּר לִתֵּן שֶׁמֶן הַרְבֵּה לְתוֹךְ אֲנִיגְרוֹן וְלִבְלוֹעַ, שֶׁאָז אֵינוֹ מַזִּיק לַגּוּף, וְאֵינוֹ נִכָּר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה אֶלָּא לִשְׁתִיָּה. וּבִלְבַד שֶׁיִּבְלָעֶנּוּ מִיָּד וְלֹא יַשְׁהֶנּוּ בְּפִיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִפְלְטֶנּוּ, שֶׁאָז נִכָּר שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה:

One who suffers in his throat — he shall not gargle (ye'are'enu) with oil, namely keep the oil in his mouth before he swallows it, for it is recognizable that he intends refuah; but he may swallow oil, and if he is healed — he is healed.

And some forbid even swallowing, because oil is harmful to the body, and it is not customary to drink it except for refuah. And everything follows the place and the time: if it is not the custom of the healthy to swallow it — it is forbidden.

But it is permitted to put much oil into anigron and swallow it, for then it does not harm the body, and it is not recognizable that he intends refuah but only drinking. Provided only that he swallows it immediately and does not keep it in his mouth; and needless to say that he should not spit it out, for then it is recognizable that he intends refuah:

הַגּוֹנֵחַ מִכְּאֵב לֵב, שֶׁרְפוּאָתוֹ לִינַק בְּפִיו מִן הַבְּהֵמָה — מֻתָּר לִינַק בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁמְּפָרֵק כִּלְאַחַר יָד הוּא, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִינַק בְּפִיו אֶלָּא לַחֲלוֹב לְתוֹךְ כְּלִי וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ, לְפִיכָךְ אֵין בִּינִיקָה אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּמִשּׁוּם צַעֲרוֹ לֹא גָזְרו֯.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּצַעַר שֶׁל הַגּוֹנֵחַ, אֲבָל אִם אֵין לוֹ אֶלָּא צַעַר שֶׁל רָעָב — אָסוּר לִינַק מֵהַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב מֻתָּר לִינַק (אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַחֲלוֹב עַל יְדֵי נָכְרִי, וְגַם אֵין לוֹ מַאֲכָל לַחֲלוֹב לְתוֹכוֹ):

One who groans from heart pain (hagonea'ch), whose remedy is to suckle with his mouth from an animal — it is permitted to suckle on Shabbos, because it is mefarek ki-le'achar yad (extracting in an unusual manner), for it is not the way to suckle with one's mouth, but to milk into a vessel and drink from it; therefore suckling involves no Torah prohibition but only one of the words of the Sages, and because of his pain they did not decree.

In what case are these words said? With the pain of one who groans; but if he has only the pain of hunger — it is forbidden to suckle from the animal on Shabbos; but on Yom Tov it is permitted to suckle (if it is impossible for him to milk through a non-Jew, and he also has no food to milk into):

לֹא תַקִּיל אִשָּׁה חָלָב מִדַּדֶּיהָ לְתוֹךְ הַכּוֹס אוֹ לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה לְהָנִיק אֶת בְּנָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהַחוֹלֵב לְתוֹךְ כְּלִי מְפָרֵק גָּמוּר הוּא, וְחַיָּב מִשּׁוּם דָּשׁ, וְלֹא הִתִּירוּ מְלָאכָה גְמוּרָה אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה.

אֲבָל מֻתָּר לְאִשָּׁה לְקַלֵּחַ מֵהֶחָלָב בִּכְדֵי שֶׁיֶּאֱחוֹז הַתִּינוֹק אֶת הַדַּד וְיִנוֹק, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֶחָלָב הַזֶּה הוֹלֵךְ לְאִבּוּד — אֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְפָרֵק מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״כ, וּלְצֹרֶךְ הַתִּינוֹק לֹא גָזְרוּ.

אֲבָל אָסוּר לְהַתִּיז מֵחֲלָבָהּ עַל מִי שֶׁנָּשַׁף בּוֹ רוּחַ רָעָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה וְגַם לֹא צַעַר גָּדוֹל כְּדֵי שֶׁנַּתִּיר לוֹ אִסּוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁהִתִּירוּ בְּגוֹנֵחַ וְדוֹמָיו, עַיֵּן סוֹף סִימָן ש״ל:

A woman shall not extract milk (takil chalav) from her breasts into a cup or into a pot to nurse her son, because one who milks into a vessel is a full mefarek and is liable on account of dash (threshing), and they permitted a full melachah only where there is danger.

But it is permitted for a woman to squirt some of the milk so that the infant will grasp the nipple and nurse, for since this milk goes to waste — there is in it no Torah-level mefarek, but only one of the words of the Sages, as was explained in siman 320, and for the need of the infant they did not decree.

But it is forbidden to spray some of her milk on one upon whom an evil spirit (ru'ach ra'ah) has blown, because there is in it no danger, nor great pain such that we would permit him a prohibition of the words of the Sages through a Jew, as they permitted for one who groans and the like; see the end of siman 330:

אֵין לוֹעֲסִין מִין שְׂרָף הַנִּקְרָא מַצְטְכִי, וְלֹא שָׁפִין אֶת הַשִּׁנַּיִם בְּסַם. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה, אֲבָל אִם אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן אֶלָּא מִשּׁוּם רֵיחַ הַפֶּה — מֻתָּר:

One does not chew the kind of resin called matzteki, nor rub the teeth with a drug (sam). When? When he intends refuah; but if he intends it only on account of mouth-odor — it is permitted:

כָּל אֳכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁהֵם מַאֲכַל בְּרִיאִים — מֻתָּר לְאָכְלָן וְלִשְׁתּוֹתָן לִרְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם קָשִׁים לִקְצָת דְּבָרִים וְנִכָּר קְצָת שֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה, כְּגוֹן טְחוֹל שֶׁקָּשֶׁה לִבְנֵי מֵעַיִם אֶלָּא שֶׁיָּפֶה וּמוֹעִיל לְשִׁנַּיִם, אוֹ כַּרְשִׁינִין שֶׁקָּשִׁין לְשִׁנַּיִם אֶלָּא שֶׁיָּפִין וּמְרַפְּאִין לִבְנֵי מֵעַיִם, אַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ הַבְּרִיאִים לְאָכְלָן לִפְעָמִים גַּם שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה — מֻתָּר לְאָכְלָן גַּם לִרְפוּאָה.

וְכָל שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל וּמַשְׁקֵה בְּרִיאִים — אָסוּר לְאָכְלוֹ וְלִשְׁתּוֹתוֹ לִרְפוּאָה, גְּזֵרָה מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמָּנִים. וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִחוּשׁ בְּעָלְמָא וּמִתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ כְּבָרִיא, אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹאֵב לוֹ מְאֹד. אֲבָל אִם חָלָה מִמֶּנּוּ כָּל גּוּפוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַזֵּק וְהוֹלֵךְ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם נָפַל לְמִשְׁכָּב — כְּבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה שֶׁיֵּשׁ מַתִּירִין.

אֲבָל אִם אֵין לוֹ מִחוּשׁ כְּלָל, וְאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן כְּלָל לִרְפוּאָה אֶלָּא לְצֹרֶךְ אַחֵר, כְּגוֹן הָאוֹכֵל שְׂרָפִים מְתוּקִים וְגוֹמֵעַ בֵּיצָה חַיָּה כְּדֵי לְהַנְעִים הַקּוֹל — מֻתָּר. אֲבָל כְּשֶׁמִּתְכַּוֵּן לִרְפוּאָה — אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּרִיא גָמוּר וְאֵין לוֹ שׁוּם מִחוּשׁ:

All foods and drinks that are food of the healthy — it is permitted to eat and drink them for refuah, even though they are hard on some things and it is somewhat recognizable that he intends refuah; such as spleen, which is hard on the intestines but is good and beneficial for the teeth, or vetch (karshinin), which is hard on the teeth but is good and healing for the intestines — even so, since it is the way of the healthy to eat them sometimes also not for refuah — it is permitted to eat them also for refuah.

And anything that is not food and drink of the healthy — it is forbidden to eat and drink it for refuah, by decree on account of grinding ingredients. This is when he has a mere ailment and is strengthening himself and walking about like a healthy person, even though he is in great pain. But if his whole body has become sick from it, even though he strengthens himself and walks about, and needless to say if he fell to bed — it was already explained above that there are those who permit.

But if he has no ailment at all, and does not intend refuah at all but some other need, such as one who eats sweet resins and swallows a raw egg in order to make the voice pleasant — it is permitted. But when he intends refuah — it is forbidden, even though he is entirely healthy and has no ailment whatsoever:

אֵין עוֹשִׂים אַפִּיקְטְוִזִין, דְּהַיְנוּ גְּרָמַת קִיא, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ רְפוּאָה, אֲפִלּוּ בְּחֹל, מִשּׁוּם הֶפְסֵד אֳכָלִין שֶׁבְּמֵעָיו, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ הוּא רָעֵב וְחוֹזֵר וְאוֹכֵל. וְאִם מִצְטַעֵר מֵרֹב הַמַּאֲכָל — בְּחֹל מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּסַם, וּבְשַׁבָּת אָסוּר בְּסַם, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לִרְפוּאָה, אֲבָל מֻתָּר לְהַכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ גְּרוֹנוֹ עַד שֶׁיָּקִיא:

One does not make apiktevizin, namely inducing vomiting, not for the need of refuah, even on a weekday, because of the waste of the food in his innards, for as a result he becomes hungry and eats again. And if he suffers from too much food — on a weekday it is permitted even by a drug, and on Shabbos it is forbidden by a drug, because it resembles refuah; but it is permitted to insert his hand into his throat until he vomits:

הַחוֹשֵׁשׁ בְּמֵעָיו — מֻתָּר לִכְפּוֹת עֲלֵיהֶם כּוֹס שֶׁעֵרוּ מִמֶּנּוּ חַמִּין, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ הֶבֶל. וְכֵן מֻתָּר לְהַעֲלוֹת אָזְנַיִם, דְּהַיְנוּ גִּידֵי הָאֹזֶן שֶׁיּוֹרְדִין לִפְעָמִים וּמִתְפָּרְקִין הַלְּחָיַיִם — מַעֲלִין אוֹתָם בֵּין בְּיָד בֵּין בִּכְלִי. וְכֵן לְהַעֲלוֹת אֻנְקְלִי, דְּהַיְנוּ תְּנוּךְ שֶׁכְּנֶגֶד הַלֵּב שֶׁנִּכְפָּף לְצַד פְּנִים. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּסַמְמָנִים כְּדֵי שֶׁנָּחוּשׁ לִשְׁחִיקָה, וְיֵשׁ לוֹ צַעַר מֵהֶם:

One who suffers in his intestines — it is permitted to overturn upon them a cup from which hot water has been emptied, even though there is still warmth in it. And likewise it is permitted to raise the "ears" (oznayim), namely the tendons of the ear that sometimes descend so that the jaws become dislocated — one raises them, whether by hand or with a utensil. And likewise to raise the unkali, namely the cartilage opposite the heart that has bent inward. For each of these is not done with drugs, such that we would be concerned about grinding, and he suffers from them:

וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁתַּכֵּר, שֶׁרְפוּאָתוֹ לָסוּךְ כַּפּוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו בְּשֶׁמֶן וּמֶלַח — מֻתָּר לְסוּכָם בְּשַׁבָּת מִטַּעַם זֶה. וְאֵין לִלְמוֹד מִזֶּה הֶתֵּר לְאוֹתָם שֶׁנּוֹהֲגִים בִּקְצָת מְדִינוֹת לְהָשִׂים תּוֹךְ הַחֹטֶם אֵפֶר מֵעֵשֶׂב כָּתוּשׁ לְהָפִיג הַשִּׁכְרוּת, כִּי אוֹתוֹ אֵפֶר פְּעֻלָּתוֹ כִּרְפוּאָה לִשְׁאָר דְּבָרִים גַּם כֵּן, וְשַׁיָּךְ בּוֹ גְּזֵרַת שְׁחִיקַת סַמָּנִים:

And likewise one who became drunk, whose remedy is to anoint the palms of his hands and the soles of his feet with oil and salt — it is permitted to anoint them on Shabbos, for this reason. And one should not derive from this a permission for those who are accustomed in some lands to put into the nose ash of a crushed herb to dispel the drunkenness, for that ash acts as a refuah for other things as well, and the decree of grinding ingredients applies to it:

אָסוּר לְשַׁפְשֵׁף עַל הַגּוּף בְּכֹחַ, אֲפִלּוּ לְתַעֲנוּג בְּעָלְמָא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שכ״ז, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּדֵי שֶׁיִּיגַע וְיַזִּיעַ. וְכֵן אָסוּר לְיַגֵּעַ עַצְמוֹ בִּשְׁאָר דָּבָר כְּדֵי שֶׁיַּזִּיעַ לִרְפוּאָה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִשְׁחַק וְיִשְׁתֶּה סַמָּנִים הַמְּבִיאִים זֵעָה.

וְאָסוּר לִדְחוֹק כְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק כְּדֵי לְהוֹצִיא הָרְעִי, שֶׁמָּא יָבֹא לְהַשְׁקוֹתוֹ סַמָּנִים הַמְשַׁלְשְׁלִים:

It is forbidden to rub forcefully on the body (shafshef), even for mere pleasure, as was explained in siman 327, and it goes without saying in order to exert himself and sweat. And likewise it is forbidden to exert oneself by any other means in order to sweat for refuah, by decree lest he grind and drink drugs that bring on sweat.

And it is forbidden to press an infant's belly to extract the excrement, lest one come to give him laxative drugs to drink:

רוֹחֲצִין לִרְפוּאָה בְּמֵי גְרָר וּבְמֵי חַמְתָן וּבְמֵי טְבֶרְיָא וּבַמַּיִם הַיָּפִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְלוּחִים, לְפִי שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לִרְחוֹץ בָּהֶם אַף שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה, וְאֵינוֹ נִכָּר שֶׁמְּכַוֵּן לִרְפוּאָה.

אֲבָל לֹא בַּמַּיִם הָרָעִים שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל, וְלֹא בְּמֵי מִשְׁרֶה, שֶׁהֵם מְאוּסִים, וְאֵין דֶּרֶךְ לִרְחוֹץ בָּהֶם שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁשּׁוֹהֶה בָּהֶם, אֲבָל אִם אֵינוֹ שׁוֹהֶה — מֻתָּר, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא כְּמֵקֵר.

וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִרְחוֹץ בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא אֶלָּא לִרְפוּאָה — אָסוּר לִרְחוֹץ בָּהֶם בְּשַׁבָּת לִרְפוּאָה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ שׁוֹהֶה בָּהֶם:

One bathes for refuah in the waters of Gerar, the waters of Chamtan, the waters of Tiveria, and in the good waters of the Great Sea, even though they are salty, because it is customary to bathe in them even not for refuah, and it is not recognizable that he intends refuah.

But not in the bad waters of the Great Sea, nor in soak-waters (mei mishrah), for they are repulsive, and it is not customary to bathe in them not for refuah.

In what case are these words said? When he tarries in them; but if he does not tarry — it is permitted, for he appears only as one cooling himself.

And in a place where it is not customary to bathe in the hot springs of Tiveria except for refuah — it is forbidden to bathe in them on Shabbos for refuah, even if he does not tarry in them:

אֵין רוֹחֲצִין בְּמַיִם הַמְשַׁלְשְׁלִים, וְלֹא בְּטִיט שֶׁטּוֹבְעִין בּוֹ. וְאֵין שׁוֹתִין מַשְׁקֶה הַמְשַׁלְשֵׁל, אֲפִלּוּ הוּא מַאֲכַל בְּרִיאִים וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ לִרְפוּאָה כְּלָל. מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֵלּוּ צַעַר הֵם, וְכָתוּב: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג":

One does not bathe in laxative waters, nor in mud in which one sinks. And one does not drink a laxative beverage, even if it is food of the healthy and he does not drink it for refuah at all. Because all these are distressing (tza'ar), and it is written: "ve-karasa la-Shabbos oneg" ("and you shall call the Shabbos a delight"):

לוֹחֲשִׁין עַל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רָצִין אַחֲרָיו, וְאֵין בְּכָךְ מִשּׁוּם צֵידָה, אֲפִלּוּ לְהַמְחַיְּבִים בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ:

One whispers (lochashin) over snakes and scorpions so that they not cause harm, even though they are not running after him, and there is in this no tzeidah (trapping), even according to those who hold one liable for a melachah she-einah tzerichah legufah:

נוֹתְנִין כְּלִי עַל גַּבֵּי הָעַיִן לְהָקֵר, וְהוּא שֶׁיְּהֵא כְּלִי הַמֻּתָּר בְּטִלְטוּל. וְהוּא הַדִּין מַה שֶּׁעוֹשִׂין לְאָדָם שֶׁחָשׁ בְּעֵינָיו, שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתוֹ בְּטַבַּעַת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּשֵּׁט הַנֶּפַח:

One places a vessel upon the eye to cool it, provided the vessel is permitted in tiltul. And the same applies to what is done for a person whose eyes ail, that they encircle it with a ring so that the swelling should not spread:

עֶצֶם שֶׁיָּצָא מִמְּקוֹמוֹ — אָסוּר לְהַחֲזִירוֹ, מִפְּנֵי שֶׁדּוֹמֶה לְבוֹנֶה (וְעוֹד שֶׁכָּל רְפוּאָה אֲסוּרָה). וַאֲפִלּוּ לְשַׁפְשְׁפוֹ הַרְבֵּה בְּצוֹנֵן — אָסוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

אֲבָל עֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר — מַחֲזִירִים אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁאִם לֹא יַחֲזִירוּהוּ בְּשַׁבָּת — יֵשׁ בָּזֶה סַכָּנָה לְאוֹתוֹ אֵבֶר, וּבִמְקוֹם סַכָּנַת אֵבֶר לֹא גָזְרוּ:

A bone that came out of its place (etzem she-yatza mim-mekomo) — it is forbidden to put it back, because it resembles building (boneh) (and moreover, because all refuah is forbidden). And even to rub it much in cold water — is forbidden, as was explained above.

But a bone that broke — it is put back into its place, for if it is not put back on Shabbos, there is in this danger to that limb, and where there is danger to a limb (sakanas ever) they did not decree:

אָסוּר לְהַנִּיחַ בֶּגֶד עַל מַכָּה שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנָּה דָּם, מִפְּנֵי שֶׁהַדָּם יִצְבַּע אוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּקַלְקֵל הוּא, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכָל שֶׁכֵּן בְּבֶגֶד אָדֹם, שֶׁמְּתַקְּנוֹ. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהוֹצִיא תְּחִלָּה אֶת הַדָּם מֵהַמַּכָּה, מִשּׁוּם חוֹבֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ קוּרֵי עַכָּבִישׁ וּמְכַסֶּה בָהֶם כָּל הַדָּם וְכָל הַחַבּוּרָה, וְאַחַר כָּךְ כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט. וְיֵשׁ מְפַקְפְּקִים לֶאֱסוֹר כְּרִיכַת קוּרֵי עַכָּבִישׁ, מִפְּנֵי שֶׁמְּרַפְּאִים, אֶלָּא יִרְחוֹץ בַּמַּיִם אוֹ בַּיַּיִן תְּחִלָּה לְהַעֲבִיר הַדָּם שֶׁבַּמַּכָּה, וְאַחַר כָּךְ יִכְרוֹךְ עָלֶיהָ הַסְּמַרְטוּט. וְטוֹב לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם, אֲבָל הָעִקָּר כַּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

It is forbidden to place a cloth on a wound from which blood is coming out, because the blood will dye it. And even though he is spoiling it (mekalkel), nonetheless it is forbidden by the words of the Sages; and all the more so with a red cloth, which he improves. And he cannot first remove the blood from the wound, on account of chovel, as was explained above.

Rather, how should he act? He wraps cobwebs (korei akavish) around it and covers with them all the blood and the whole wound, and afterwards wraps a rag (smartut) around it. And some have misgivings and forbid wrapping cobwebs, because they heal; rather he should first wash with water or with wine to remove the blood that is on the wound, and afterwards wrap the rag around it. And it is good to be concerned for their words, but the main [ruling] is like the first opinion:

אָסוּר לִמְצוֹץ בְּפִיו דָּם מֵהַמַּכָּה, מִשּׁוּם חוֹבֵל. וּבַמִּילָה לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וְלָכֵן אָסוּר לִמְצוֹץ דָּם שֶׁבֵּין הַשִּׁנַּיִם (וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים),

וְאָסוּר לְהַנִּיחַ עַל הַמַּכָּה דָּבָר הַמּוֹשֵׁךְ דָּם וְלֵחָה, מִשּׁוּם מְפָרֵק. וְאַף עַל פִּי שֶׁמּוֹשֵׁךְ מֵעַצְמוֹ, מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁהוּא מַנִּיחוֹ שָׁם כְּדֵי לִמְשׁוֹךְ — הֲרֵי זֶה כְּחוֹבֵל וּמְפָרֵק בְּיָדָיו:

It is forbidden to suck blood from the wound with one's mouth, on account of chovel; and at a circumcision (milah) they permitted it only because of the danger. And therefore it is forbidden to suck the blood that is between the teeth (and even though it is mefarek ki-le'achar yad, nonetheless it is forbidden by the words of the Sages).

And it is forbidden to place upon a wound something that draws blood and pus, on account of mefarek. And even though it draws of itself, nonetheless, since he places it there in order to draw — this is like wounding and extracting with his hands:

אָסוּר לָשׂוּם פְּתִילָה בְּפִי הַטַּבַּעַת כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת לְמִי שֶׁהוּא עָצוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יָשִׂים אוֹתָהּ בְּשִׁנּוּי, שֶׁיֹּאחֲזֶנָּה בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו וְיַנִּיחֶנָּה בְּנַחַת, מִשּׁוּם הַשָּׁרַת נִימִין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שי״ב.

אֲבָל אָסוּר לַעֲשׂוֹת קריסטי״ר אֲפִלוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי, אֲפִלּוּ הֱכִינָהּ מֵאֶתְמוֹל (מִשּׁוּם גְּזֵרַת שְׁחִיקַת סַמָּנִים), אִם לֹא בְּחוֹלֶה. וְגַם בְּחוֹלֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי מְלָאכָה גְמוּרָה שֶׁל תּוֹרָה, (וְכֵן) אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי נָכְרִי — יַעֲשֶׂה עַל יְדֵי נָכְרִי:

It is forbidden to insert a suppository (petilah) in the rectum in the manner that is customarily done for one who is constipated, unless he inserts it with a shinui, holding it with two of his fingers and placing it gently — because of the removal of hairs (hasharas nimin), as was explained in siman 312.

But it is forbidden to perform a kristir (enema) even with a shinui, even if he prepared it the day before (because of the decree of grinding ingredients), unless for a choleh. And even with a choleh one must take care not to come to a full Torah-level melachah; (and likewise) if it is possible to do it through a non-Jew — he should do it through a non-Jew: