Daas HaRav — The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe on Siman 329

עַל מִי מְחַלְּלִין שַׁבָּת וּבוֹ י׳ סְעִיפִים:

כָּל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַזָּרִיז — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

אֲפִלּוּ נָפְלָה דְלֵקָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת וְיָרֵא שֶׁמָּא תַּעֲבוֹר לְחָצֵר זוֹ וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חוֹלֶה אוֹ קְטַנִּים וְאֵין שָׁהוּת לְהַבְרִיחָם טֶרֶם שֶׁתַּגִּיעַ לָהּ הַדְּלֵקָה — מְכַבִּין כְּדֵי שֶׁלֹּא תַעֲבוֹר.

וַאֲפִלּוּ אֶפְשָׁר לְהַבְרִיחָם דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים גְּמוּרָה — מוּטָב לְכַבּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַכִּבּוּי מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רע״ח, וְהוֹצָאַת חוֹלֶה אוֹ קְטַנִּים שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֵילֵךְ הִיא מְלָאכָה גְמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״ח:

For whom we are mechalel Shabbos — and it contains 10 seifim:

All pikuach nefesh (saving a life) overrides Shabbos, and the one who is zariz (zealous) — he is praiseworthy.

Even if a fire broke out in a different courtyard and one is afraid that it may spread to this courtyard and come to danger — for example, there is a sick person or young children in it, and there is no time to make them flee before the fire reaches it — one extinguishes (mechabin) so that it does not spread.

And even where it is possible to make them flee through a full-fledged reshus ha-rabbim (public domain) — it is better to extinguish, since extinguishing (kibuy) is a melachah she-einah tzerichah le-gufah (a melachah whose body is not needed for itself), as explained in Siman 278; whereas carrying out a sick person or young children who cannot walk is a full-fledged melachah, as explained in Siman 308:

אֵין הוֹלְכִין בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרֹב. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ תִּשְׁעָה נָכְרִים וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד עוֹמְדִים בֶּחָצֵר, וְנָפְלָה מַפֹּלֶת עַל אֶחָד מֵהֶם בְּאוֹתָהּ חָצֵר וְאֵין יָדוּעַ אִם יִשְׂרָאֵל הוּא אִם נָכְרִי, שֶׁמְּפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגָּל, שֶׁהֲרֵי הַיִּשְׂרָאֵל וְהַנָּכְרִי הָיוּ קְבוּעִים בְּאוֹתָהּ חָצֵר, וְכָל הַקָּבוּעַ הוּא כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל. אֶלָּא אֲפִלּוּ פֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְשָׁם נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, שֶׁהָיָה רָאוּי לֵילֵךְ אַחַר הָרֹב — אַף עַל פִּי כֵן מְפַקְּחִין עָלָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּשְׁאָר קְבִיעוּת הָרִאשׁוֹן בִּמְקוֹמוֹ (בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתוֹ מֵהַקְּבִיעוּת) — הֲרֵי אָנוּ חוֹשְׁבִין אוֹתוֹ כְּקָבוּעַ עִמָּהֶם לְהָקֵל בִּסְפֵק נְפָשׁוֹת.

אֲבָל אִם נֶעֶקְרוּ כֻלָּם בְּזֶה אַחַר זֶה, וּבִשְׁעַת עֲקִירָתָם פֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם לְחָצֵר אַחֶרֶת וְנָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת — אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּעֵר כְּבָר קְבִיעוּת הָרִאשׁוֹן מִמְּקוֹמוֹ (בִּשְׁעַת פְּרִישָׁתוֹ שֶׁל זֶה) — אִי אֶפְשָׁר לְהָקֵל בּוֹ מִשּׁוּם קָבוּעַ, וְהוֹלְכִין בּוֹ אַחַר הָרֹב שֶׁהֵם נָכְרִים.

אֲבָל אִם נֶעֶקְרוּ כֻלָּם — הֲרֵי עֲדַיִן הֵם קְבוּעִים בְּיַחַד, וּכְשֶׁפֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם — הֲרֵי פֵּרֵשׁ מֵהַקָּבוּעַ, וּמְפַקְּחִין עָלָיו.

וְכֵן תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם פּוֹרְשִׁים כֻּלָּם מִמְּקוֹם קְבִיעוּתָם — הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן ד׳, עַיֵּן שָׁם שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִין):

We do not follow the majority (rov) in pikuach nefesh. It goes without saying that if there were nine non-Jews and one Jew standing in a courtyard, and a heap of rubble fell on one of them in that same courtyard, and it is not known whether he is a Jew or a non-Jew — we clear the rubble (mefakchin alav es ha-gal), since the Jew and the non-Jew were fixed (kevu'im) in that same courtyard, and every kavua case is treated as half-and-half, and a doubt of lives is treated leniently. Moreover: even if one of them separated to another courtyard and a heap of rubble fell on him there — where it would have been proper to follow the majority — we nevertheless clear the rubble for him: since the original fixed group (keviyus) remains in its place (at the time he separated from the fixed group), we regard him as kavua with them, to be lenient in a doubt of lives.

But if they all dispersed (ne'ekru) one after another, and at the moment of their dispersal one of them separated to another courtyard and a heap of rubble fell on him — we do not clear the rubble for him: since the original fixed group has already been shaken loose from its place (at the time this one separated), it is impossible to be lenient with him on account of kavua, and we follow the majority with him, who are non-Jews.

But if they all dispersed [at once] — they are still fixed together, and when one of them separates, he has separated from the fixed group, and we clear the rubble for him.

And likewise an infant found in a city whose majority is non-Jewish — there are those who say that we do not desecrate Shabbos for him, since every single day they all separate from their fixed place — we follow the majority (as written in Even ha-Ezer Siman 4; see there, for some disagree):

מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק עוֹדֶנּוּ חַי סָפֵק כְּבָר מֵת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, אֲפִלּוּ אִם תִּמְצֵי לוֹמַר שֶׁהוּא שָׁם סָפֵק יִשְׂרָאֵל סָפֵק נָכְרִי — מְפַקְּחִין עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה סְפֵקוֹת, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תוֹרָה "וָחַי בָּהֶם", שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא בְּשׁוּם עִנְיָן לִידֵי מִיתַת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שְׁמִירַת הַמִּצְווֹת.

וַאֲפִלּוּ מְצָאוּהוּ מְרֻצָּץ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא לְפִי שָׁעָה — מְפַקְּחִים וּבוֹדְקִים עַד חָטְמוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ חַיּוּת — מְפַקְּחִים וּמוֹצִיאִים אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל חַיֵּי שָׁעָה, וְאִם לֹא הִרְגִּישׁוּ בְּחָטְמוֹ חַיּוּת — אָז וַדַּאי כְּבָר מֵת, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מְרֻצָּץ.

בֵּין שֶׁפָּגְעוּ בְּרֹאשׁוֹ תְּחִלָּה וּבֵין שֶׁפָּגְעוּ בְּרַגְלָיו תְּחִלָּה, וְרָאוּ שֶׁאֵין חַיּוּת בְּלִבּוֹ — אַף עַל פִּי כֵן בּוֹדְקִין עַד חָטְמוֹ, כִּי עִקַּר הֶכֵּר חַיּוּת הוּא בְּחֹטֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו":

One on whom a heap fell, where there is doubt whether he is still alive or already dead, doubt whether he is there or not, even granting that he is there a doubt whether he is a Jew or a non-Jew — we clear for him, even though there are several doubts in it; for the Torah said "va-chai bahem" ("and he shall live by them") — that one should in no way come to the death of a Jew through the observance of the mitzvos.

And even if they found him crushed (meruttzatz), so that he cannot live except momentarily — they clear and check up to his nose: if there is life in him — they clear and take him out for the sake of momentary life (chayei sha'ah); and if they did not sense life at his nose — then he is certainly already dead, even if he is not crushed.

Whether they reached his head first or reached his feet first, and they saw that there is no life in his heart — they nevertheless check up to his nose, for the principal sign of life is in the nose, as it is said: "kol asher nishmas ruach chayim be-apav" ("all in whose nostrils is the breath of the spirit of life"):

מָצָא עֶלְיוֹנִים מֵתִים — לֹא יֹאמַר "כְּבָר מֵתוּ הַתַּחְתּוֹנִים", אֶלָּא מְפַקֵּחַ עֲלֵיהֶם שֶׁמָּא הֵם חַיִּים. מַעֲשֶׂה הָיָה וּמָצְאוּ עֶלְיוֹנִים מֵתִים וְתַחְתּוֹנִים חַיִּים:

If one found the upper ones dead — let him not say "the lower ones are already dead," but he clears (mefakeach) over them, for perhaps they are alive. It once happened that they found the upper ones dead and the lower ones alive:

הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לוֹ דָּם וּמֻתָּר לְהָרְגוֹ, וְנָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת שָׁם — אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו (שֶׁהֲרֵי אֵין מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתוֹ):

The ba ba-machteret (one who comes through a tunnel-burglar) under conditions where he has no blood and it is permitted to kill him, on whom a heap of rubble fell there — we do not clear over him (for we are not commanded to keep him alive):

נָכְרִים שֶׁצְּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן — אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת.

וְאִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ בָּאוּ סְתָם וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא בָאוּ אֶלָּא מְמַשְׁמְשִׁים לָבֹא — יוֹצְאִים עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת.

וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר, אֲפִלּוּ אֵינָן רוֹצִים לָבֹא אֶלָּא עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ — מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת, שֶׁמָּא יִלְכְּדוּ הָעִיר וּמִשָּׁם תְּהֵא הָאָרֶץ נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לִפְנֵיהֶם:

Non-Jews who besieged Jewish towns — if they came for matters of money (iskei mamon) — we do not desecrate Shabbos for them.

And if they came for matters of lives (iskei nefashos), and even if they came without stated purpose and there is reason to fear that they came for matters of lives, and even if they have not yet come but are about to come — we go out against them with weapons and we desecrate Shabbos for them.

And in a city near the border (sefar), even if they wish to come only for matters of straw and stubble — we desecrate Shabbos for them, lest they capture the city and from there the land become easy to conquer before them:

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאָנוּ דָרִין בֵּין הָאֻמּוֹת שֶׁשּׁוֹלְלִין וְהוֹרְגִין, אֲפִלּוּ אִם לֹא בָאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי מָמוֹן — מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאִם לֹא יַנִּיחֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל לִשְׁלוֹל וְלָבֹז — יַהַרְגֶנּוּ, וַחֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַעֲמוֹד אֶחָד נֶגְדָּם וְיֵהָרֵג, וַהֲרֵי זֶה עֵסֶק נְפָשׁוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם, הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן.

אֲבָל יָחִיד שֶׁבָּאוּ עָלָיו לִקַּח מָמוֹנוֹ — יַנִּיחַ לָהֶם לִטּוֹל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל שַׁבָּת אֲפִלּוּ בְּאִסּוּר דִּבְרֵי סוֹפְרִים, אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש״א:

There are those who say that in the present era, when we dwell among the nations who plunder and kill, even if they have come only for matters of money — we desecrate Shabbos for them, since if the Jew will not allow him to plunder and despoil — he will kill him; and there is a presumption (chazakah) that a person does not hold himself back where his money is concerned, and there is reason to fear lest one stand against them and be killed — and this is a matter of lives. Nevertheless, all is according to the situation.

But an individual against whom they came to take his money — let him allow them to take all that he has, and let him not desecrate Shabbos even by a prohibition of the words of the Sofrim (issur divrei soferim), except in the manner explained in Siman 301:

הָרוֹאֶה סְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וְכֵן נָהָר שׁוֹטֵף, וְכֵן יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי נָכְרִי — מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם שַׁבָּת כְּדֵי לְהַצִּילָם, וַאֲפִלּוּ הוּא סָפֵק אִם יַצִּיל.

וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ סַכָּנָה — אֵין לוֹ לְסַכֵּן עַצְמוֹ כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת חֲבֵרוֹ, מֵאַחַר שֶׁהוּא חוּץ מִן הַסַּכָּנָה. וְאַף שֶׁרוֹאֶה בְּמִיתַת חֲבֵרוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק וַחֲבֵרוֹ וַדַּאי, מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי נֶאֱמַר "וָחַי בָּהֶם", וְלֹא שֶׁיָּבֹא לִידֵי סְפֵק מִיתָה עַל יְדֵי שֶׁיְּקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ":

One who sees a ship in which there is a Jew foundering in the sea, and likewise a rushing river, and likewise an individual being pursued by a non-Jew — it is a mitzvah upon every person to desecrate Shabbos for them in order to save them, and even if it is doubtful whether he will save.

Nevertheless, if there is danger — he is not to endanger himself to save his fellow, since he is outside the danger. And even though he sees his fellow's death, and even though his own case is a doubt while his fellow's is a certainty, nevertheless it is said "va-chai bahem" — and not that he should come to a doubt of death by fulfilling what is said "lo sa'amod al dam re'echa" ("you shall not stand by the blood of your fellow"):

כָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל — חוֹזְרִים בִּכְלֵי זֵינָם לִמְקוֹמָם אִם מִתְפַּחֲדִים מִפְּנֵי הַנָּכְרִים לִשְׁבּוֹת בַּמָקוֹם שֶׁהִצִּילוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ת״ז:

All who go out to rescue — return with their weapons (klei zayin) to their place if they are afraid, because of the non-Jews, to stay (lishbos) in the place where they rescued, as will be explained in Siman 407:

מִי שֶׁרוֹצִים נָכְרִים לְאָנְסוֹ לְהָמִיר, אִם מְחַלְּלִין עָלָיו לְהַצִּילוֹ — נִתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן ש״ו:

One whom non-Jews want to compel to apostasy (lehamir), whether we desecrate Shabbos for him to save him — this was explained at the end of Siman 306: