Daas HaRav — The Shulchan Aruch of the Alter Rebbe on Siman 329

עַל מִי מְחַלְּלִין שַׁבָּת וּבוֹ י' סְעִיפִים:

כָּל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְהַזָּרִיז — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. אֲפִלּוּ נָפְלָה דְלֵקָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת וְיָרֵא שֶׁמָּא תַּעֲבוֹר לְחָצֵר זוֹ וְיָבֹא לִידֵי סַכָּנָה — מְכַבִּין כְּדֵי שֶׁלֹּא תַעֲבוֹר. וַאֲפִלּוּ אֶפְשָׁר לְהַבְרִיחָם — מוּטָב לְכַבּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהַכִּבּוּי מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ הוּא:

For whom we are mechalel Shabbos — and it contains 10 seifim:

All pikuach nefesh (saving a life) overrides Shabbos, and the one who is zariz (zealous) — he is praiseworthy. Even if a fire broke out in a different courtyard and one is afraid that it may spread to this courtyard and come to danger — one extinguishes (mechabin) so that it does not spread. And even where it is possible to make them flee (the children, etc.) — it is better to extinguish, since extinguishing (kibuy) is a melachah she-einah tzerichah le-gufah (a melachah whose body is not needed for itself):

אֵין הוֹלְכִין בְּפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרֹב. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ תִּשְׁעָה נָכְרִים וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד עוֹמְדִים בֶּחָצֵר וְנָפְלָה מַפֹּלֶת עַל אֶחָד מֵהֶם — שֶׁמְּפַקְּחִין עָלָיו, שֶׁהֲרֵי הַיִּשְׂרָאֵל וְהַנָּכְרִי הָיוּ קְבוּעִים, וְכָל הַקָּבוּעַ הוּא כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל. אֲבָל אִם נֶעֶקְרוּ כֻלָּם וּבִשְׁעַת עֲקִירָתָם פֵּרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם — אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו:

We do not follow the majority (rov) in pikuach nefesh. It goes without saying that if there were nine non-Jews and one Jew standing in a courtyard and a heap of rubble fell on one of them — we clear the rubble (mefakchin alav), since the Jew and the non-Jew were fixed (kevu'im), and every kavua case is treated as half-and-half, and a doubt of lives is treated leniently. But if they all dispersed (ne'ekru) and at the moment of their dispersal one of them separated — we do not clear the rubble for him:

מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק עוֹדֶנּוּ חַי סָפֵק כְּבָר מֵת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, אֲפִלּוּ אִם תִּמְצֵי לוֹמַר שֶׁהוּא שָׁם סָפֵק יִשְׂרָאֵל סָפֵק נָכְרִי — מְפַקְּחִין עָלָיו. וַאֲפִלּוּ מְצָאוּהוּ מְרֻצָּץ — מְפַקְּחִים וּבוֹדְקִים עַד חָטְמוֹ:

One on whom a heap fell, where there is doubt whether he is still alive or already dead, doubt whether he is there or not, even granting that he is there a doubt whether he is a Jew or a non-Jew — we clear for him. And even if they found him crushed — they clear and check up to his nose:

מָצָא עֶלְיוֹנִים מֵתִים — לֹא יֹאמַר "כְּבָר מֵתוּ הַתַּחְתּוֹנִים", אֶלָּא מְפַקֵּחַ עֲלֵיהֶם שֶׁמָּא הֵם חַיִּים:

If one found the upper ones dead — let him not say "the lower ones are already dead," but he clears (mefakeach) over them, for perhaps they are alive:

הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת בְּעִנְיָן שֶׁאֵין לוֹ דָּם וּמֻתָּר לְהָרְגוֹ, וְנָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת — אֵין מְפַקְּחִין עָלָיו:

The ba ba-machteret (one who comes through a tunnel-burglar) under conditions where he has no blood and it is permitted to kill him, on whom a heap of rubble fell — we do not clear over him:

נָכְרִים שֶׁצְּרוּ עַל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, אִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן — אֵין מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת. וְאִם בָּאוּ עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וַאֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא בָאוּ אֶלָּא מְמַשְׁמְשִׁים לָבֹא — יוֹצְאִים עֲלֵיהֶם בִּכְלֵי זַיִן וּמְחַלְּלִין. וּבְעִיר הַסְּמוּכָה לַסְּפָר, אֲפִלּוּ עַל עִסְקֵי תֶּבֶן וְקַשׁ — מְחַלְּלִין:

Non-Jews who besieged Jewish towns — if they came for matters of money (iskei mamon) — we do not desecrate Shabbos for them. And if they came for matters of lives (iskei nefashos), and even if they have not yet come but are about to come — we go out against them with weapons and we desecrate. And in a city near the border (sefar), even if they only come for matters of straw and hay — we desecrate:

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבִּזְמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ אִם לֹא בָאוּ אֶלָּא עַל עִסְקֵי מָמוֹן — מְחַלְּלִין עֲלֵיהֶם אֶת הַשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאִם לֹא יַנִּיחֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל לִשְׁלוֹל — יַהַרְגֶנּוּ. וּמִכָּל מָקוֹם, הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן. אֲבָל יָחִיד שֶׁבָּאוּ עָלָיו — יַנִּיחַ לָהֶם לִטּוֹל כָּל אֲשֶׁר לוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל שַׁבָּת:

There are those who say that in the present era, even if they have come only for matters of money — we desecrate Shabbos for them, since if the Jew will not allow him to plunder — he will kill him. Nevertheless, all is according to the situation. But an individual against whom they came — let him give them all that he has, and let him not desecrate Shabbos:

הָרוֹאֶה סְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִשְׂרָאֵל הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וְכֵן נָהָר שׁוֹטֵף, וְכֵן יָחִיד הַנִּרְדָּף מִפְּנֵי נָכְרִי — מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לְחַלֵּל עֲלֵיהֶם שַׁבָּת. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם יֵשׁ סַכָּנָה — אֵין לוֹ לְסַכֵּן עַצְמוֹ:

One who sees a ship in which there is a Jew foundering in the sea, and likewise a rushing river, and likewise an individual being pursued by a non-Jew — it is a mitzvah upon every person to desecrate Shabbos for them. Nevertheless, if there is danger — he is not to endanger himself to save his fellow:

כָּל הַיּוֹצְאִים לְהַצִּיל — חוֹזְרִים בִּכְלֵי זֵינָם לִמְקוֹמָם אִם מִתְפַּחֲדִים מִפְּנֵי הַנָּכְרִים:

All who go out to rescue — return with their weapons (klei zayin) to their place if they are afraid of the non-Jews:

מִי שֶׁרוֹצִים נָכְרִים לְאָנְסוֹ לְהָמִיר, אִם מְחַלְּלִין עָלָיו לְהַצִּילוֹ — נִתְבָּאֵר בְּסוֹף סִימָן ש"ו:

One whom non-Jews want to compel to apostasy (lehamir), whether we desecrate Shabbos for him to save him — this was explained at the end of Siman 306: