Daat HaRav — The Shulchan Aruch HaRav on Siman של"ד

דִּינֵי דְלֵקָה בְּשַׁבָּת וּבוֹ כ"ט סְעִיפִים:

נָפְלָה דְלֵקָה בְּשַׁבָּת — גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יַצִּילוּ כְּלוּם מִפָּנֶיהָ, אֲפִלּוּ לְמָקוֹם הַמֻּתָּר בְּטִלְטוּל, וַחֲפָצִים הַמֻּתָּרִים בְּטִלְטוּל, וַאֲפִלּוּ אֹכָלִים וּמַשְׁקִים לֹא יַצִּיל אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ לְאוֹתָהּ שַׁבָּת בִּלְבָד, כְּגוֹן אִם נָפְלָה בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶם הַסְּעֻדָּה — מַצִּיל מְזוֹן ג' סְעֻדּוֹת, הָרָאוּי לְאָדָם — לְאָדָם, הָרָאוּי לִבְהֵמָה — לִבְהֵמָה, וּבְשַׁחֲרִית — מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, וּבַמִּנְחָה — מְזוֹן סְעֻדָּה אַחַת, שֶׁאִם יִהְיֶה מֻתָּר לְהַצִּיל כָּל חֲפָצָיו — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמֵּחֲמַת טִרְדַּת הַהַצָּלָה שֶׁהוּא בָּהוּל וְנֶחְפָּז לְהַצִּיל יִשְׁכַּח שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְיָבֹא לְכַבּוֹת הַדְּלֵקָה:

Laws of deleikah (fire) on Shabbos — containing 29 se'ifim:

A fire broke out on Shabbos — the Sages decreed that nothing be saved from before it, even to a place where moving (tiltul) is permitted, and even objects permitted in tiltul; and even foods and drinks, one saves only what is needed for that Shabbos alone. For example, if it broke out on Friday night before the meal — one saves food (ma'achel mazon) for three meals: what is fit for a person — for the person, what is fit for an animal — for the animal; in the morning (shacharis) — food for two meals; and at minchah — food for one meal. For if it were permitted to save all his belongings — there is concern that on account of the bustle of saving, being agitated (bahul) and hurried to save, he might forget that it is Shabbos and come to extinguish the fire:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ, אֲבָל בָּתִּים הַקְּרוֹבִים וִירֵאִים שֶׁתַּגִּיעַ לָהֶם הַדְּלֵקָה — יְכוֹלִים לְהַצִּיל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, לְפִי שֶׁהֵם אֵינָן בְּהוּלִין כָּל כָּךְ שֶׁיִּשְׁכְּחוּ הַשַּׁבָּת מֵחֲמַת טִרְדַּת הַהַצָּלָה.

וַאֲפִלּוּ מָעוֹת אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַמֻּקְצִים הַחֲשׁוּבִים — מֻתָּר לָהֶם לְהַצִּיל, וְהוּא הַדִּין שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלָם כְּדֵי לְהַצִּילָם מִפְּנֵי הַלִּסְטִים אוֹ, מִפְּנֵי עַבְדֵי הַמּוֹשֵׁל הַבָּאִים לְחַפֵּשׂ בְּתֵבָתוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה, לְפִי שֶׁלֹּא גָזְרוּ כְּלָל עַל טִלְטוּל מֻקְצֶה בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, אֶלָּא אִם כֵּן אֶפְשָׁר לְהַצִּיל בְּעִנְיָן אַחֵר, כְּגוֹן מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנָקִי בָּרְחוֹב, שֶׁאָסוּר לַהֲבִיאָהּ לְבֵיתוֹ אֲפִלּוּ בְּעִיר הַמְעֹרֶבֶת, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹשִׁיב שָׁם שׁוֹמֵר אוֹ לִשְׁמוֹר בְּעַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ו, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה.

אֲבָל יֵשׁ אוֹסְרִים טִלְטוּל מֻקְצֶה וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה וְאִי אֶפְשָׁר לְהַצִּיל בְּעִנְיָן אַחֵר. וְכֵן עִקָּר.

וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְהַצִּיל מָעוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה אוֹ מִפְּנֵי הַלִּסְטִים, לְפִי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ וּבְוַדַּאי יַצִּילֵם מֵהֶפְסֵד, וְאִם לֹא נַתִּיר לוֹ לְהַצִּיל עַל יְדֵי טִלְטוּל מֻקְצֶה יָבֹא לִידֵי אִסּוּר חָמוּר שֶׁיְּכַבֶּה הַדְּלֵקָה, אוֹ שֶׁיַּחְפִּירֵם וְיַטְמִינֵם בַּקַּרְקַע וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה.

(וְאַף שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּילָם בִּלְבָד, מִכָּל מָקוֹם מֵחֲמַת שֶׁהוּא בָּהוּל וְנֶחְפָּז בְּהַצָּלָתָם — יְמַהֵר לְהַצִּילָם בְּכָל הַצָּלָה שֶׁתִּזְדַּמֵּן לוֹ יוֹתֵר בִּמְהֵרָה אַף שֶׁהִיא בְּאִסּוּר חָמוּר, כִּי יֹאמַר אֵיךְ שֶׁאַצִּיל לֹא אַצִּיל בְּהֶתֵּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהִתִּירוּ לוֹ לְהַצִּיל עַל יְדֵי טִלְטוּל — לֹא יַצִּיל עַל יְדֵי אִסּוּר חָמוּר).

וּמִטַּעַם זֶה יֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"א, אֲבָל לְפִי שֶׁהַרְבֵּה חוֹלְקִין עַל הֶתֵּר זֶה, לְפִיכָךְ אֵין לְהָקֵל אֶלָּא בְּאִסּוּר טִלְטוּל, שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא גָזְרוּ כְּלָל טִלְטוּל מֻקְצֶה בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, אֲבָל בְּכַרְמְלִית אֵין לְהָקֵל כְּלָל.

וְגַם אֲפִלּוּ בְּטִלְטוּל לְבָד אֵין לְהָקֵל אֶלָּא בְּבָתִּים הַקְּרוֹבִים לַדְּלֵקָה, אֲבָל בַּבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ — אֲפִלּוּ מְזוֹנוֹת אָסוּר לְהַצִּיל יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן מָעוֹת.

וְכָל זֶה בִּדְלֵקָה וְלִסְטִים וְכַיּוֹצֵא בָזֶה שֶׁהַדָּבָר בָּהוּל (וְנֶחְפָּז הוּא) מְאֹד (לְהַצִּיל מִפְּנֵיהֶם), אֲבָל אִם יָרְדוּ גְשָׁמִים עַל סְחוֹרָה הַמֻּקְצֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַדָּבָר בָּהוּל כָּל כָּךְ — אֵין לָחוּשׁ שֶׁיָּבֹא לְהַצִּיל עַל יְדֵי אִסּוּר חָמוּר אִם נֶאֱסוֹר לוֹ הַטִּלְטוּל, וְלָכֵן אֵין הֶתֵּר בְּזֶה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה, אֶלָּא לְטַלְטֵל עַל יְדֵי נָכְרִי אִם יֵשׁ שָׁם הֶפְסֵד גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז:

In what case is this said? In the house in which the fire is. But the neighboring houses that fear the fire will reach them — may save whatever they wish, since they are not so agitated that they would forget Shabbos because of the bustle of saving.

Even money or other important muktzeh items — they are permitted to save, and likewise it is permitted to move them in order to save them from robbers (listim) or from the governor's servants who come to search his chest, and the like. For they did not decree at all on moving muktzeh in a place of great loss (hefsed merubeh), unless it is possible to save in another way. For instance, one who forgot a purse in the street: it is forbidden to bring it into his house even in an eruv-enclosed city, since he can post a guard there or guard it himself, as explained in siman 266, and likewise in all such cases.

But some forbid moving muktzeh even in a place of great loss and where it is impossible to save in another way. And this is the main view (vechen ikar).

Nevertheless, some say that it is permitted to save money and similar items from a fire or from robbers, since a person is agitated (bahul) over his money and will certainly save it from loss; and if we do not permit him to save by moving muktzeh, he will come to a graver transgression by extinguishing the fire, or by digging and burying them in the ground, and the like.

(And although he could save them alone, nevertheless because he is agitated and hurried in their rescue — he will rush to save them by whatever means presents itself most quickly to him, even though it involves a graver transgression, for he will say: however I save, I will not save by something permitted. Which is not the case when they permit him to save through tiltul — he will not save through a graver transgression.)

For this reason some permit even carrying through a karmelis as explained in siman 301. But since many dispute this leniency, one should be lenient only regarding the prohibition of tiltul, where some say they did not decree at all on moving muktzeh in a place of great loss; but regarding karmelis one should not be lenient at all.

And even regarding tiltul alone, one should only be lenient in the houses near the fire, but in the house in which the fire is — even foods are forbidden to save beyond three meals, all the more so money.

And all this applies to fire, robbers, and the like where the matter is very rushed (and the person is hurried) to save from them; but if rain fell on muktzeh merchandise — since the matter is not so rushed, there is no concern that he will come to save through a graver transgression if we forbid moving for him. Therefore there is no leniency in this and the like, except to move via a non-Jew (nochri) if there is great loss there, as explained in siman 307:

הִצִּיל פַּת נְקִיָּה לְשָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת — לֹא יַחֲזִיר וְיַצִּיל פַּת הַדְרָאָה. אֲבָל אִם הִצִּיל פַּת הַדְרָאָה — יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהַצִּיל פַּת נְקִיָּה, כִּי יָכוֹל לְהַעֲרִים וְלוֹמַר בְּפַת נְקִיָּה אֲנִי חָפֵץ. וְכֵן יָכוֹל לְהַעֲרִים לְהַצִּיל שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת מִכָּל מִין, שֶׁאִם הִצִּיל בָּשָׂר שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת — יָכוֹל לְהַצִּיל אַחַר כָּךְ דָּגִים, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר בְּדָגִים אֲנִי חָפֵץ, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּינִים.

וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מַה יֹּאכַל בְּמָקוֹם אַחֵר כָּל הַשַּׁבָּת — רַשַּׁאי לְהַצִּיל ג' סְעֻדּוֹת מֵהַדְּלֵקָה. לְפִיכָךְ, אֲפִלּוּ אִם הִצִּיל הוּא הַרְבֵּה — רַשָּׁאִים בְּנֵי בֵיתוֹ לְהַצִּיל כָּל אֶחָד ג' סְעֻדּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַה יֹּאכְלוּ מִמַּה שֶּׁהִצִּיל הוּא:

If he saved fine bread for three meals — he does not go back and save coarse bread. But if he saved coarse bread — he may go back and save fine bread, since he can use a ruse (ha'aramah) and say: 'It is the fine bread I desire.' Likewise he may use a ruse to save three meals of each kind: if he saved meat for three meals — he may afterward save fish, since he can say: 'It is fish I desire,' and likewise for all other kinds.

And even if he has what to eat in another place for the entire Shabbos — he is permitted to save three meals from the fire. Therefore, even if he himself saved much — the members of his household are permitted to save, each one, three meals, even though they have what to eat from what he saved:

מַצִּילִין מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לְשַׁבָּת, כְּגוֹן אִם חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאַף שֶׁעַכְשָׁו לְפִי הַקְּבִיעוּת שֶׁבְּיָדֵינוּ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם גַּם אִם חָל בְּה' וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִמְצָא לִקְנוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מַצִּילִין בּוֹ ג' סְעֻדּוֹת לְשַׁבָּת.

אֲבָל אֵין מַצִּילִין מִשַּׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם טוֹב, וְלֹא לְשַׁבָּת הַבָּאָה. אֲבָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים — מַצִּילִין מְזוֹן סְעֻדָּה אַחַת, מִפְּנֵי עַגְמַת נֶפֶשׁ:

One saves from Yom Kippur for Shabbos, for example if Yom Kippur falls on the eve of Shabbos. And although nowadays according to our fixed calendar Yom Kippur cannot fall on the eve of Shabbos, nevertheless even if it falls on Thursday and one knows that he will not find what to buy on the eve of Shabbos — one saves food on it for three Shabbos meals.

But one does not save from Shabbos for Yom Kippur, nor for Yom Tov, nor for the following Shabbos. But on Yom Kippur for the conclusion of Yom Kippur — one saves food for one meal, on account of distress (agmas nefesh):

מַצִּילִין לְחוֹלֶה וּלְזָקֵן וּלְרַעַבְתָן כְּבֵינוֹנִי:

One saves for an ill person, for an elderly person, and for a glutton — as for an average person:

לֹא אָסְרוּ לְהַצִּיל יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת אֶלָּא כְּשֶׁמּוֹצִיא וְחוֹזֵר וּמוֹצִיא, אֲבָל כְּשֶׁמּוֹצִיא הַכֹּל בְּפַעַם אַחַת — מֻתָּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּכֵלִים הַרְבֵּה, אֶלָּא בִּכְלִי אֶחָד. לְפִיכָךְ, מַצִּילִין סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעֻדּוֹת, וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וַאֲפִלּוּ אִם פֵּרַשׂ טַלִּיתוֹ וְהֵבִיא אֹכָלִין וְהִנִּיחַ לְתוֹכוֹ, וְחָזַר וְהֵבִיא וְהִנִּיחַ — מֻתָּר. אַף עַל פִּי שֶׁטּוֹרֵחַ לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס הַרְבֵּה פְעָמִים — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמּוֹצִיא הַכֹּל בְּפַעַם אַחַת — הַצָּלָה אַחַת הִיא.

וַאֲפִלּוּ הָיוּ הָאֹכָלִין בְּכֵלִים וּמְעָרֶה אוֹתָם לְתוֹךְ הַטַּלִּית — מֻתָּר. אֲבָל לְהַנִּיחַ הַרְבֵּה כֵּלִים מְלֵאִים אֹכָלִים תּוֹךְ הַטַּלִּית וּלְהוֹצִיאָם בְּבַת אַחַת — אָסוּר, כֵּיוָן שֶׁהֵם בְּכֵלִים מְחֻלָּקִים, וְלֹא הִתִּירוּ לְהַצִּיל אֶלָּא בִּכְלִי אֶחָד:

They only forbade saving more than three meals when one carries out and goes back and carries out again; but when one carries out everything at one time — it is permitted. Provided they not be in many vessels, but in one vessel. Therefore one may save a basket full of loaves even if there are a hundred meals in it, and a round of pressed figs, and a barrel of wine. Even if he spread out his tallis, brought food and placed it inside, then went back and brought more and placed it — it is permitted. Even though he troubles himself to gather and assemble many times — this is of no concern, since since he carries out everything at one time — it is one act of saving.

And even if the food was in vessels and he empties them into the tallis — it is permitted. But to place many vessels full of food inside the tallis and carry them out all at once — is forbidden, since they are in separate vessels, and they only permitted saving in one vessel:

כְּשֶׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַצִּיל יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת — כָּךְ אֲחֵרִים אֵינָם רַשָּׁאִים לְהַצִּיל לוֹ. אֲבָל מֻתָּר לוֹ לוֹמַר לָהֶם "בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם" אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בָּהֶם שֶׁיַּחֲזִירוּ לוֹ, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יַצִּילוּ כָּל אֶחָד יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת בִּכְלִי אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם בְּהוּלִים כָּל כָּךְ עַל הַדְּלֵקָה שֶׁיָּבֹאוּ לְכַבּוֹתָהּ — אַף עַל פִּי כֵן לֹא חִלְּקוּ חֲכָמִים בִּגְזֵרָתָם.

וְאִם הֵם רוֹצִים יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לְעַצְמָן בְּמַה שֶּׁהִצִּילוּ, כֵּיוָן שֶׁהוּא אָמַר לָהֶם "הַצִּילוּ לָכֶם", הֲרֵי הִפְקִיר לָהֶם, וְזָכוּ מִן הַהֶפְקֵר.

וְאִם הֵם יִרְאֵי שָׁמַיִם וְאֵינָן רוֹצִים לִזְכּוֹת, כֵּיוָן שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ הִפְקִיר, אֶלָּא רוֹצִים לְהַחֲזִיר לוֹ וּלְקַבֵּל שָׂכָר עַל טֹרַח הַצָּלָתָם — הָרְשׁוּת בְּיָדָם, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל שֶׁלָּהֶם שֶׁזָּכוּ בּוֹ מִן הַהֶפְקֵר, אֶלָּא שֶׁהֵם מוֹחֲלִים לוֹ הַמּוֹתָר עַל כְּדֵי שְׂכָרָם, אֲבָל עַד כְּדֵי שְׂכָרָם אֵינָן מוֹחֲלִין לוֹ וְשֶׁלָּהֶם הוּא שֶׁזָּכוּ בּוֹ מִן הַהֶפְקֵר, וְאֵינוֹ נִקְרָא שְׂכַר שַׁבָּת כְּלָל.

וּמִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא לִטּוֹל שָׂכָר עַל טֹרַח הַצָּלָה שֶׁבְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, כִּי הֶחָסִיד יֵשׁ לוֹ לְוַתֵּר מִשֶּׁלּוֹ בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נִדְנוּד עֲבֵרָה.

אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהֶם "הַצִּילוּ לָכֶם" — אֵינָם יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לְעַצְמָן כְּלָל אִם רָצוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַצִּיל יוֹתֵר, כִּי אֵינוֹ הֶפְקֵר בִּשְׁבִיל כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ עֲדַיִן, כִּי יָכוֹל לוֹמַר אֲנִי הָיִיתִי מַמְצִיא לִי אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ מַצִּילִין לְעַצְמָן וּמַחֲזִירִים לִי, וּלְפִיכָךְ אֵין הַלָּלוּ שֶׁהִצִּילוּ רַשָּׁאִים לִטּוֹל שָׂכָר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׂכַר שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא זָכוּ בּוֹ מִן הַהֶפְקֵר:

Just as he is not permitted to save more than three meals — so others are not permitted to save for him. But he may say to them: 'Come and save for yourselves,' even though he knows they will return it to him, provided that none of them saves more than three meals in one vessel. And although they are not so agitated about the fire as to come to extinguish it — nevertheless the Sages did not distinguish in their decree.

And if they wish, they may acquire for themselves what they saved, since he told them 'Save for yourselves,' he has declared it hefker (ownerless) for them, and they acquired from the hefker.

And if they are God-fearing (yirei shamayim) and do not wish to acquire — knowing that he did not declare hefker of his own will, but they wish to return it to him and receive payment for the trouble of saving — they are entitled to do so, and there is no issue of sechar Shabbos (Shabbos wages) in this, since everything is theirs by virtue of acquiring from hefker. They merely waive to him the surplus beyond their wages, but up to their wages they do not waive, and it is theirs by virtue of having acquired from hefker. This is not called sechar Shabbos at all.

And it is a midas chassidus (pious measure) not to take wages for the trouble of saving on Shabbos, even though it is not sechar Shabbos; for the pious one (chassid) must give up from his own in anything that has a hint of transgression.

But if he did not say to them 'Save for yourselves' — they cannot acquire for themselves at all even if they wish, even though he himself is not permitted to save more, since it is not hefker on this account alone, since he has not yet despaired (nisya'esh), for he could say: 'I would have found people who would save for themselves and return to me.' Therefore those who saved are not permitted to take wages, because it is sechar Shabbos, since they did not acquire from hefker:

מֻתָּר לוֹ לְהַצִּיל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ הַצְּרִיכִים לוֹ הַיּוֹם (לְג' סְעֻדּוֹת הַלָּלוּ), כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת (וְכַיּוֹצֵא בָהּ מִשְּׁאָר כְּלֵי סְעֻדָּה):

He is permitted to save his utensils needed for today (for those three meals), such as cups and small jugs (and the like from the other meal utensils):

כָּל הַצָּלָה שֶׁאָמַרְנוּ אֵינָהּ אֶלָּא לְחָצֵר אַחֶרֶת הַמְעֹרֶבֶת עִם חָצֵר זוֹ, אֲבָל לֹא לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְכַרְמְלִית, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ אִסּוּר דִּבְרֵי סוֹפְרִים בִּשְׁבִיל ג' סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת, אֶלָּא הַהַצָּלָה בִּלְבַדָּהּ:

All the saving we have spoken about applies only to another courtyard joined by eruv with this courtyard, but not to one which is not joined by eruv, and certainly not to a karmelis; for they did not permit the rabbinic prohibition of the Scribes (divrei sofrim) for the sake of three Shabbos meals, but only the saving itself:

וְכָל זֶה בִּמְזוֹנוֹת וּכְלֵי תַשְׁמִישׁוֹ הַנִּטָּלִים בְּיָד, אֲבָל בְּגָדִים שֶׁיָּכוֹל לְלָבְשָׁם — מֻתָּר לוֹ לִלְבּוֹשׁ וְלַעֲטוֹף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטוֹף וּמוֹצִיא וּפוֹשֵׁט, וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא, אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְהַצִּיל אֶלָּא בְּדֶרֶךְ לְבִישָׁה — זָכוּר הוּא וְלֹא יָבֹא לְכַבּוֹת.

וַאֲפִלּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לוֹ לְהוֹצִיא בְּדֶרֶךְ לְבִישָׁה (אֲפִלּוּ לוֹבֵשׁ בּוֹ בְּעִנְיָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִלְבּוֹשׁ כֵּן בְּחֹל, כְּגוֹן ב' חֲגוֹרוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַשֵּׁנִי הוּא כְּמַשּׂוֹי כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"א, מִכָּל מָקוֹם בִּדְלֵקָה הֵקֵלּוּ).

וְיָכוֹל לוֹמַר לַאֲחֵרִים "בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לִי", וְהֵם לוֹבְשִׁים כָּל מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לִלְבּוֹשׁ, וְעוֹטְפִים כָּל מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לַעֲטוֹף, וּמוֹצִיאִים וּפוֹשְׁטִים, וְחוֹזְרִים וְלוֹבְשִׁים וּמוֹצִיאִים:

All this applies to foods and his utensils which are taken in hand. But garments that he can wear — he is permitted to wear and wrap whatever he can wrap, and go out and remove them, and again wear and go out, even the whole day, since they only permitted saving by way of wearing — he is mindful and will not come to extinguish.

And even to the reshus harabbim he may carry out by way of wearing (even if he wears it in a way that is not the usual way to wear in weekdays, such as two belts one on top of the other, and although some say that the second is like a burden (massoi) as explained in siman 301, nevertheless in the case of fire they were lenient).

And he may say to others: 'Come and save for me,' and they wear all that they can wear, and wrap all that they can wrap, and go out and remove them, and again wear and go out:

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ לְהַצִּיל יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת וּכְלֵי תַשְׁמִישׁוֹ הַצְּרִיכִים לוֹ הַיּוֹם אֶלָּא כְּשֶׁמַּצִּיל לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת אוֹ לְמָבוֹי הַמְעֹרָב, שֶׁהֵן סְמוּכִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְגַם אֵינָן מְקֹרִין, וְדוֹמֶה קְצָת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לְבַיִת אַחֵר שֶׁעֵרֵב עִמּוֹ — יָכוֹל לְהוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְאַף לְחָצֵר לֹא אָסְרוּ אֶלָּא לַחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁהִיא צְרִיכָה לְעָרֵב עִמּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעֵרֵב עִמּוֹ, אֲבָל לְחָצֵר שֶׁלּוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ עֵרוּב כְּלָל — יָכוֹל לְהוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין חִלּוּק כְּלָל בְּכָל זֶה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁטַּעַם הָאִסּוּר הוּא מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ כִּבּוּי — מַה לִּי [לֶ]חָצֵר מַה לִּי לַבַּיִת, מַה לִּי לַחֲצַר חֲבֵרוֹ מַה לִּי לַחֲצֵרוֹ. וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם:

Some say that they only forbade saving more than three meals and his utensils needed for today when one is saving to a courtyard joined by eruv (chatzer me'oreves) or a lane (mavoi) joined by shittuf, which are adjacent to the reshus harabbim, and are also uncovered, somewhat resembling the reshus harabbim. But to another house with which one has made eruv — he may carry out whatever he wishes. And even to a courtyard, they only forbade to a fellow's courtyard which needs eruv with him, even though he made eruv; but to his own courtyard which needs no eruv at all — he may carry out whatever he wishes.

And some say there is no distinction at all in any of this, since the reason for the prohibition is the concern of extinguishing (kibuy) — what difference does it make: courtyard or house, his fellow's courtyard or his own? And one should be concerned for their words:

כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה. וּבִימֵי חַכְמֵי הַתַּלְמוּד לֹא נִתְּנוּ לִכָּתֵב אֶלָּא כ"ד סְפָרִים, אֲבָל לֹא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְלֹא כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים, אֶלָּא הָיוּ בְּעַל פֶּה. וְאַף כ"ד סְפָרִים לֹא נִתְּנוּ לִכָּתֵב אֶלָּא עַל עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, וּבִכְתָב אַשּׁוּרִי, וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּבִדְיוֹ, אֲבָל לֹא עַל הַנְּיָר, וְלֹא בִּכְתָב אוֹ לָשׁוֹן אַחֵר, אֲפִלּוּ תַּרְגּוּם, אֶלָּא הָיוּ מְתַרְגְּמִין בְּעַל פֶּה, וְלֹא בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ל"ב גַּבֵּי תְּפִלִּין. וְאִם נִכְתְּבוּ בִּכְתָב אוֹ לָשׁוֹן אַחֵר — אֲפִלּוּ בְּחֹל אָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶם, אֶלָּא מַנִּיחָם בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה, וְהֵם מִתְאַבְּדִים מֵאֲלֵיהֶם עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶם הַכְּתוּבוֹת גַּם כֵּן בְּאוֹתוֹ כְּתָב אוֹ לָשׁוֹן. וּלְפִיכָךְ, אֵין מַצִּילִים אוֹתָם בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, וְלֹא (מִמַּיִם) אוֹ שְׁאָר דָּבָר הַמְאַבְּדָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם אֲסוּרִים בְּטִלְטוּל (וְגַם בְּחֹל אֵין לְהַצִּילָם, אֶלָּא יַנִּיחֵם שֶׁיֹּאבְדוּ).

אֲבָל אִם כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּכְתָב אַשּׁוּרִי עַל נְיָר אוֹ בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּחֹל — אַף עַל פִּי כֵן מַצִּילִין אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶם. חוּץ מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁאֵין בָּהּ אַזְכָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה לִכָּתֵב בְּדָתֵי פָּרַס וּמָדַי, וּלְפִיכָךְ אֵין בָּהּ קְדֻשָּׁה אֶלָּא אִם כֵּן כְּתוּבָה כְּהִלְכָתָהּ.

וְכָל זֶה בִּימֵיהֶם, אֲבָל עַכְשָׁו מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" — הִתִּירוּ לִכְתּוֹב כָּל הַסְּפָרִים, אֲפִלּוּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְכָל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְמַעֵט הַלֵּב וְנִתְרַבָּה הַשִּׁכְחָה, וְלָכֵן מַצִּילִין אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה וּמִכָּל מְקוֹם הַתֻּרְפָּה בְּשַׁבָּת.

וְכֵן הִתִּירוּ מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' וְגוֹ'" לִכְתּוֹב אֲפִלּוּ כ"ד סְפָרִים תַּרְגּוּם, וְכָל לָשׁוֹן, וּבְכָל כְּתָב עַל הַנְּיָר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לִכְתּוֹב אַשּׁוּרִית, וְגַם אֵין הַכֹּל מְבִינִים לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְגַם אֵין סִפֵּק בְּיַד הַכֹּל לִקְנוֹת הַקְּלַף, וְלָכֵן מַצִּילִים אוֹתָם גַּם כֵּן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה וּמִכָּל מְקוֹם הַתֻּרְפָּה.

אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְכָתְבָם בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים אֲפִלּוּ בִּזְמַן הַזֶּה, מִפְּנֵי שֶׁבְּקַל יוּכַל לִקְנוֹת דְּיוֹ כְּמוֹ מִינֵי צִבְעוֹנִים, וְאִם נִכְתְּבוּ אָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּחֹל. וְאַף עַל פִּי כֵן מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה וּמִכָּל מְקוֹם הַתֻּרְפָּה, מִפְּנֵי הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶם, חוּץ מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁאֵין בָּהּ אַזְכָּרוֹת.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנִּכְתְּבוּ בִּכְתָב אַשּׁוּרִית וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל בִּכְתָב אוֹ לָשׁוֹן אַחֵר — מֻתָּר לְכָתְבָם אֲפִלּוּ בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, וְקוֹרִין בָּהֶם, וּמַצִּילִין אוֹתָם.

וְכָל זֶה בְּכ"ד סְפָרִים שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אֲבָל שְׁאָר סְפָרִים — מֻתָּר לִכְתּוֹב בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים בְּכָל עִנְיָן, וְקוֹרִין בָּהֶם, וּמַצִּילִין אוֹתָם:

All kisvei hakodesh (Holy Writings) — one saves them from the fire. And in the days of the Sages of the Talmud, they only permitted to write the 24 books (Tanach), but not the Oral Torah (Torah she-be'al peh), nor all the blessings and prayers that the Sages instituted — these were transmitted orally. And even the 24 books could only be written on the hide of a pure animal, in Ashuris script (ashuris), in lashon hakodesh, and with ink (deyo); but not on paper, nor in any other script or language, even Aramaic translation (targum) — which was translated orally; nor in colored inks, as explained in siman 32 regarding tefillin. And if they were written in another script or language — it is even forbidden to read them on a weekday, but one places them in a hidden place (mekom haturpa) and they perish on their own together with the Divine Names (azkaros) written in the same script or language. Therefore one does not save them on Shabbos from a fire, nor (from water) or other things which destroy them, since they are forbidden in tiltul (and even on weekdays one should not save them, but leave them to be lost).

But if they are written in lashon hakodesh and Ashuris script on paper or in colored inks, even though it is forbidden to read them even on a weekday — nevertheless one saves them from a fire on Shabbos, because of the azkaros in them. Except the Megillah of Esther which has no azkaros, since it was sent to be written in the laws of Persia and Media, and therefore it has no sanctity unless written according to its laws.

And all this was in their days. But nowadays, by virtue of 'eis la'asos la-Hashem heferu torasecha' (Tehillim 119:126) — they permitted writing all books, even of the Oral Torah, and all the blessings and prayers, since the heart has shrunk and forgetfulness has increased. Therefore one saves them from a fire and from every hidden place on Shabbos.

And likewise they permitted, by virtue of 'eis la'asos la-Hashem etc.,' to write even the 24 books in targum and any language, and in any script on paper, since not everyone can write Ashuris, and not all understand lashon hakodesh, and not all have the means to buy parchment. Therefore one also saves them from a fire and from every hidden place.

But in any event, it is forbidden to write them in colored inks even nowadays, since one can easily buy ink as well as colored inks, and if they were so written, it is forbidden to read them even on a weekday. Nevertheless, one saves them from a fire and from every hidden place, because of the azkaros in them — except the Megillah of Esther which has no azkaros.

In what case is this said? When they were written in Ashuris and lashon hakodesh. But in another script or language — it is permitted to write them even in colored inks, one reads them and saves them.

And all this is regarding the 24 books of the Written Torah. But other books — it is permitted to write them in colored inks in any manner, one reads them and saves them:

לֹא הִתִּירוּ בִּזְמַן הַזֶּה לִכְתּוֹב בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת אֶלָּא כְּשֶׁאוֹתוֹ הָעָם בְּקִיאִין בְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן, אֲבָל אִם אֵינָן מְבִינִים אוֹתוֹ — אָסוּר לִכְתּוֹב. וְאֵין קוֹרִין בּוֹ, וְאֵין מַצִּילִים אוֹתוֹ (בֵּין בְּכ"ד סְפָרִים, בֵּין בִּשְׁאָר סְפָרִים שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה), שֶׁהֲרֵי לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'", וּכְשֶׁאֵין הָעָם מְבִינִים — לֹא שַׁיָּךְ "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'".

(וְכֵן אָסוּר לִכְתּוֹב שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין אוֹ פְּסוּקִים בְּקָמֵיעוֹת אוֹ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ בָּהֶם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'"). וַאֲפִלּוּ כּוֹתֵב אַשּׁוּרִית וְלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבִדְיוֹ עַל הַקְּלַף — הֲרֵי לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לִכָּתֵב אֶלָּא סֵפֶר שָׁלֵם, וְלֹא פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹת, אֶלָּא מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רפ"[ג], וּלְפִיכָךְ אֵין קוֹרִין בָּהֶם, וְאֵין מַצִּילִין אוֹתָם בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָן בִּכְלַל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.

(אֲבָל מַצִּילִים אוֹתָם מִמַּיִם אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַמְאַבְּדָם, שֶׁהֲרֵי אֵינָם אֲסוּרִים בְּטִלְטוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ח, שֶׁאֲפִלּוּ קָמֵיעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ).

וּמִכַּאן אָמְרוּ חֲכָמִים כּוֹתְבֵי קָמֵיעִין, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶם מִדְּבָרִים שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ לוֹמַר בָּהֶם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'" — הֲרֵי הֵם כְּשׂוֹרְפֵי תוֹרָה, שֶׁהֲרֵי לֹא יַצִּילוּ אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה בְּשַׁבָּת, וְיַנִּיחוּם לִשָּׂרֵף.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לִכְתּוֹב וּלְהַצִּיל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתַּן רְשׁוּת לִכְתּוֹב אַזְכָּרוֹת בִּבְרָכוֹת, וְכֵן פְּסוּקִים שֶׁבְּסִדּוּרֵי תְפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים, מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'" — הוּא הַדִּין שֶׁנִּתַּן רְשׁוּת לְכָתְבָם בְּקָמֵיעוֹת אוֹ שְׁאָר מְקוֹמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ בָּהֶם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'", וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִכְתְּבֵם בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכְלוּ לָבֹא לִידֵי בִזָּיוֹן, כְּגוֹן בְּאִגְּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רע"ו.

וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

They only permitted nowadays writing in other languages when that people is fluent in that language. But if they do not understand it — it is forbidden to write. And one does not read in it, and one does not save it (whether in the 24 books or in the other books of the Oral Torah), since they only permitted because of 'eis la'asos la-Hashem,' and when the people do not understand — 'eis la'asos la-Hashem' does not apply.

(Likewise it is forbidden to write Divine Names that may not be erased (sheimos she-einan nimchakim) or verses on amulets (kameios) or in other places where 'eis la'asos la-Hashem' does not apply.) And even if he writes Ashuris and lashon hakodesh with ink on parchment — the Torah was only given to be written as a complete book, and not as separate parshios, except by virtue of 'eis la'asos la-Hashem,' as will be explained in Yoreh De'ah siman 283. Therefore one does not read them and one does not save them on Shabbos from a fire, since they are not in the category of kisvei hakodesh.

(But one saves them from water or other things that destroy them, since they are not forbidden in tiltul, as explained in siman 308, where even an amulet that has not been proven effective (kamea she-eino mumcheh) is permitted to be moved.)

From here the Sages said: those who write amulets, and all that resembles this from things to which 'eis la'asos la-Hashem' does not apply — are like those who burn the Torah, since they will not save them from a fire on Shabbos and will leave them to burn.

And some permit writing and saving: since permission was given to write azkaros in blessings, as well as verses in prayer-books and tachanunim, by virtue of 'eis la'asos la-Hashem' — likewise permission was given to write them in amulets or other places, even though 'eis la'asos la-Hashem' does not apply to them; provided he not write them in a place where they may come to disgrace, such as in letters, as will be explained in Yoreh De'ah siman 276.

And the main view is according to the first opinion:

תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב קוֹדֶמֶת לְהַצִּיל לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה:

The Written Torah takes precedence for saving over the Oral Torah:

סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה אוֹ נִמְחַק וְיֵשׁ בּוֹ לְלַקֵּט פ"ה אוֹתִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם אַזְכָּרָה — הֲרֵי הוּא עוֹמֵד בִּקְדֻשָּׁתוֹ וּמַצִּילִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁכֵּן מָצִינוּ סֵפֶר שָׁלֵם בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא פ"ה אוֹתִיּוֹת, דְּהַיְנוּ פָּרָשַׁת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן", שֶׁנֶּחְשְׁבָה לְסֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְהוּא שֶׁפ"ה אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ הֵן תֵּבוֹת שְׁלֵמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְפֻזָּרוֹת, אֲבָל תֵּבָה שֶׁנֶּחְסַר מִמֶּנָּה אוֹת אַחַת — אֵין הַנִּשְׁאָר מִמֶּנָּה מִצְטָרֵף לַעֲלוֹת לְחֶשְׁבּוֹן פ"ה.

וְאִם יֵשׁ בְּסֵפֶר תּוֹרָה זוֹ אַזְכָּרָה אַחַת שְׁלֵמָה — מַצִּילִין אוֹתָהּ בִּשְׁבִילָהּ לְבַדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁאָר כֻּלָּהּ נִמְחַק וּבָלָה:

A Sefer Torah that has worn out or was erased, in which there can be gathered 85 letters, even if these do not contain an azkarah — it remains in its sanctity and one saves it, since we find a complete book in the Torah that has only 85 letters, namely the section 'Vayehi binsoa ha-aron,' which is counted as a book in its own right. Provided these 85 letters be complete words, even though they are scattered; but a word from which one letter is missing — what remains of it does not combine to enter the count of 85.

And if there is in this Sefer Torah a single complete azkarah — one saves it for that alone, even though all the rest is erased and worn out:

תֵּבוֹת שֶׁל תַּרְגּוּם שֶׁבַּמִּקְרָא, כְּגוֹן "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" וְ"כִדְנָא תֵּימְרוֹן לְהוֹם" שֶׁכְּתָבוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ — אַף עַל פִּי כֵן הֵן מִצְטָרְפוֹת וְעוֹלוֹת לְחֶשְׁבּוֹן פ"ה:

Words of targum within the Scripture (mikra), such as 'Yegar Sahadusa' and 'Kidnah teimrun lehom,' which he wrote in lashon hakodesh — nevertheless they combine and enter the count of 85:

כָּל דָּבָר שֶׁמַּצִּילִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי קְדֻשָּׁתוֹ — מַצִּילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, אוֹ לְמָבוֹי שֶׁאֵין בּוֹ שִׁתּוּף, וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיוּ כָּל תִּקּוּנָיו קַיָּמִים, דְּהַיְנוּ ג' מְחִצּוֹת וְלֶחִי אוֹ קוֹרָה, שֶׁלֹּא הֵקֵלּוּ בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא לְעִנְיַן חֶסְרוֹן תִּקּוּן הָעֵרוּב אוֹ הַשִּׁתּוּף בִּלְבָד, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן חֶסְרוֹן תִּקּוּן אַחֵר, בֵּין בְּמָבוֹי בֵּין בְּחָצֵר:

Anything that one saves on account of its sanctity — one saves it even to a courtyard not joined by eruv (she-einah me'oreves), or to a lane (mavoi) that has no shittuf, provided that all its dispositions are intact, namely three walls and a lechi (side-post) or a korah (beam). For they only relaxed the rules for the kisvei hakodesh regarding the lack of the fixing of eruv or shittuf only, but not regarding the lack of another fixing, whether in the lane or in the courtyard:

מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין אֲפִלּוּ לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָם מָעוֹת, וְלֹא הִצְרִיכוּהוּ לְנַעֵר הַמָּעוֹת מֵהֶם, כִּי שֶׁמָּא בְּתוֹךְ כָּךְ תִּתְחַזֵּק הַדְּלֵקָה וְלֹא יוּכַל לְהַצִּילָם כְּלָל.

וְכֵן אִם הִנִּיחַ תְּפִלִּין בְּאַרְנָקִי מְלֵאָה מָעוֹת — יָכוֹל לְהַצִּילָהּ מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה אוֹ מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וְהַגַּזְלָנִים לְמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל הַתְּפִלִּין. וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הַתְּפִלִּין מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ הִנִּיחָן בְּתוֹכָהּ בְּשַׁבָּת (עַל יְדֵי נָכְרִי), שֶׁעַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל אָסוּר לְהַצְנִיעַ תְּפִלִּין בְּתוֹכָהּ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְטַלְטְלֶנָּה קְצָת וְהִיא בָּסִיס לְהַמָּעוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ.

אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין לְתוֹכָהּ בִּשְׁעַת הַדְּלֵקָה כְּדֵי שֶׁיַּצִּיל אַגַּב הַתְּפִלִּין, שֶׁהֲרֵי לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא מֵחֲמַת חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא לֹא יוּכַל לְהַצִּיל הַתְּפִלִּין כְּלָל אִם יִצְטָרֵךְ לְהוֹצִיאָם מִמֶּנָּה, וְאֵיךְ יַנִּיחֵן שָׁם לְכַתְּחִלָּה?

אֲבָל מֻתָּר לְהַנִּיחַ בְּתוֹכָהּ תְּפִלִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַצִּילָהּ עִמָּהֶן בְּשַׁבָּת לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת אִם תִּפּוֹל דְּלֵקָה אוֹ מִפְּנֵי גַנָּבִים וְהַגַּזְלָנִים, כֵּיוָן שֶׁמַּנִּיחָן בִּשְׁעַת הֶתֵּר, וְהוּא הַדִּין לִמְזוּזָה אוֹ סֵפֶר.

אֲבָל אִם מַנִּיחַ (טַבַּעַת אוֹ) אֹכָלִין לְתוֹךְ אַרְנָקִי — אֵינָן מוֹעִילִין שֶׁיּוּכַל לְהַצִּילָהּ עַל יְדֵי כָךְ מִבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ אֲפִלּוּ לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת, כִּי אֵין (הַטַּבַּעַת אוֹ) הָאֹכָלִין חֲשׁוּבִים לְגַבֵּי הָאַרְנָקִי, וְהֵן בְּטֵלִין אֶצְלָהּ, וּלְפִיכָךְ, אַף אִם אִי אֶפְשָׁר לְנַעֲרָן מִמֶּנָּה — אֵינוֹ רַשַּׁאי לִטּוֹל אֶת הָאַרְנָקִי בִּשְׁבִילָן, אֶלָּא יַנִּיחֵן לִשָּׂרֵף עִם הָאַרְנָקִי.

וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהַנִּיחַ עָלֶיהָ אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁעַת הַדְּלֵקָה כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, אוֹ שְׁאָר דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְהַצִּילוֹ לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהָאַרְנָקִי חֲשׁוּבָה מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וְנוֹטְלָהּ וּמַצִּילָהּ עַל יְדֵי כָךְ מִבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת.

וְאַף שֶׁלֹּא אָמְרוּ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לְמֵת בִּלְבָד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"א, מִכָּל מָקוֹם מִפְּנֵי הֶפְסֵד הַדְּלֵקָה הֵקֵלּוּ גַם כֵּן כְּמוֹ בְּמֵת, שֶׁתְּהֵא הָאַרְנָקִי טְפֵלָה לְדָבָר הַמֻּתָּר שֶׁעָלֶיהָ, וַהֲרֵי זֶה כְּמַצִּיל דָּבָר הַמֻּתָּר בִּלְבַדּוֹ. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל זֶה לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה.

וְכָל זֶה בַּבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ, אֲבָל בְּבָתִּים הַקְּרוֹבִים — יֵשׁ מַתִּירִין לְטַלְטֵל אֲפִלּוּ מֻקְצֶה בִּלְבָד אִם יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, וְהוּא הַדִּין מִפְּנֵי הַלִּסְטִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

One saves the case (tik) of the Sefer with the Sefer, and the case of the tefillin with the tefillin, even to a courtyard not joined by eruv, even though there is money inside them. And they did not require him to shake out the money from them, since perhaps in the meantime the fire will strengthen and he will not be able to save them at all.

Likewise, if he placed tefillin in a purse full of money — he may save it from a fire or from thieves and robbers to a place where he can save the tefillin. And one does not obligate him to take the tefillin out of it even if he placed them inside on Shabbos (through a non-Jew). For through a Jew it is forbidden to store tefillin in it, since it is impossible that he not move it slightly, and it becomes a base (basis) for the money inside.

But initially (lechatchilah) it is forbidden to place tefillin in it at the time of the fire in order to save it via the tefillin, since they only permitted this out of concern that he might not be able to save the tefillin at all if he had to take them out — and how could he place them in it initially?

But it is permitted to place tefillin in it on the eve of Shabbos, in order to be able to save it with them on Shabbos to a courtyard not joined by eruv if a fire falls or because of thieves and robbers, since he places them in it at a permitted time. And the same applies to a mezuzah or a Sefer.

But if he places (a ring or) food in the purse — they do not suffice to allow him to save it through them from the house in which the fire is, even to a courtyard joined by eruv, since (the ring or) the food are not significant compared to the purse, and they are nullified to it (beteilim etzlah). Therefore, even if it is impossible to shake them out of it — he is not permitted to take the purse on their account, but he leaves them to burn with the purse.

And some permit placing on it even initially at the time of the fire a loaf (kikar) or a child, or any other thing that is permitted to save to a courtyard joined by eruv, even though the purse is much more significant than it; and he takes it and saves it through this from the house in which the fire is to a courtyard joined by eruv.

And although the Sages only spoke of kikar or child regarding a corpse alone, as explained in siman 311, nevertheless because of the loss of the fire they were also lenient as in the case of the corpse: the purse becomes secondary (tefelah) to the permitted item upon it, and it is as if he saves the permitted item alone. One can rely on this for leniency in matters of the Scribes (divrei sofrim) in a place of great loss.

And all this is in the house in which the fire is. But in the neighboring houses — some permit moving even pure muktzeh alone if there is great loss, and likewise against robbers, as explained above:

יֵשׁ מַתִּירִין לוֹמַר לְנָכְרִי לְהַצִּיל סְפָרִים אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁלֹּא גָזְרוּ עַל שְׁבוּת אֲמִירָה לְנָכְרִי בִּמְקוֹם בִּזְיוֹן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. וְאַף שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְהַצִּילָן לְכַרְמְלִית, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִסּוּרָהּ אֶלָּא שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ דוֹמֶה שְׁבוּת הַנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבוּת אֲמִירָה לְנָכְרִי:

Some permit telling a non-Jew (nochri) to save the holy books even through the reshus harabbim, since they did not decree the rabbinic restriction (shevus) of amirah le-nochri (telling a non-Jew) where there is disgrace (bizayon) of the kisvei hakodesh. And although they did not permit saving them to a karmelis, even though its prohibition is only shevus of the words of the Scribes — nevertheless shevus performed by a Jew is not comparable to shevus of telling a non-Jew:

הַגִּלְיוֹנִים שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה, וְשֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, וְשֶׁבֵּין דַּף לְדַף, וְשֶׁבֵּין סֵפֶר לְסֵפֶר — אֵין מַצִּילִין אוֹתָם אִם נֶחְתְּכוּ מִן הַסֵּפֶר, אוֹ שֶׁנִּמְחַק הַסֵּפֶר וְלֹא נִשְׁתַּיְּרוּ בּוֹ פ"ה אוֹתִיּוֹת:

The margins (gilyonos) above and below, between section and section, between page and page, and between book and book — one does not save them if they have been cut from the Sefer, or if the Sefer has been erased and 85 letters do not remain in it:

הַמִּינִים, דְּהַיְנוּ הָאֲדוּקִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן מוּמָרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּתְבוּ לָהֶם כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִים אַשּׁוּרִית בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַל הַקְּלַף וּבִדְיוֹ — אֵין מַצִּילִין אוֹתָם, וְאַף בְּחֹל שׂוֹרְפָם עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם אֲדוּקִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה — בְּוַדַּאי כָּתְבוּ אוֹתָן לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה.

וּמִכַּאן יֵשׁ לְהַזְהִיר עַל אוֹתָן מַטְבֵּעוֹת שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן שֵׁם בֶּן ד' אוֹתִיּוֹת שֶׁטָּבְעוּ אוֹתוֹ הַמִּינִים לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאָסוּר לִתְלוֹתָם, וְגַם אֵין לְהַחֲזִיק אוֹתָן בִּרְשׁוּתוֹ, אֶלָּא יַתִּיכֵם מִיָּד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁעָשׂוּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁמִּטַּעַם זֶה צָרִיךְ לִשְׂרוֹף הַסְּפָרִים שֶׁלָּהֶם עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶם:

The minim, namely those devoted to idolatry (avodah zarah), and likewise apostates to idolatry, who wrote for themselves the kisvei hakodesh — even if they are written in Ashuris in lashon hakodesh on parchment and with ink — one does not save them, and even on a weekday one burns them with the azkaros in them, since being devoted to idolatry — they surely wrote them for the sake of idolatry.

From here one should warn about those gold and silver coins on which there is the four-letter Name that the minim minted for the sake of idolatry: it is forbidden to hang them, and one should also not keep them in his possession, but he should melt them down immediately, so that no remembrance be left of their acts done in the name of idolatry; for it is for this reason that one must burn their books with the azkaros in them:

תֵּבָה שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר מִצִּדָּהּ הָאֶחָד — מֻתָּר לִטּוֹל עוֹר שֶׁל גְּדִי הַמֻּתָּר בְּטִלְטוּל, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ח, וְלִפְרוֹס אוֹתוֹ עָלֶיהָ סָמוּךְ לָאוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּשֵּׁט הָאוּר יוֹתֵר, שֶׁהָעוֹר הוּא מִתְחָרֵךְ וְאֵינוֹ נִשְׂרָף וּמֵגִין עַל הַתֵּבָה.

וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין רֵיקָנִים בֵּין מְלֵאִים, לְהַפְסִיק הַדְּלֵקָה. וַאֲפִלּוּ בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִים מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וּמִתְבַּקְּעִים וּמְכַבִּים אֶת הַדְּלֵקָה — לֹא גָזְרוּ בִּמְקוֹם הֶפְסֵד עַל גְּרַם כִּבּוּי כָּזֶה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתֵן הַמַּיִם יֵשׁ דָּבָר הַמַּפְסִיק בֵּינָם לָאוּר, דְּהַיְנוּ דָּפְנֵי הַכְּלֵי שֶׁנּוֹתְנָם בְּתוֹכוֹ וְהָאוּר הוּא שֶׁמְּבַקֵּעַ אֶת הַכְּלִי וּמְכַבֶּה אֶת עַצְמוֹ, וְהָאָדָם הַנּוֹתֵן מַיִם אֵינוֹ אֶלָּא גּוֹרֵם בְּעָלְמא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ה:

A chest in which the fire has caught on one side — it is permitted to take a kid's hide that is permitted in tiltul, in the manner explained in siman 308, and to spread it over the chest close to the fire, so that the fire not spread further; for the hide is singed but not consumed, and it protects the chest.

It is permitted to make a partition (mechitzah) with any vessels, whether empty or full, to halt the fire. Even with new earthenware vessels filled with water, though they cannot withstand the fire and they burst and extinguish the fire — they did not decree, in a place of loss, against causing extinction (geram kibuy) of this nature, since at the moment he places the water there is something separating between them and the fire, namely the walls of the vessel he places it in; and it is the fire that bursts the vessel and extinguishes itself, and the man placing the water is only an indirect cause (gorem be'alma), as explained in siman 265:

טַלִּית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר מִצַּד אֶחָד — מֻתָּר לִתֵּן עָלֶיהָ מַשְׁקִין רָחוֹק קְצָת מִן הָאוּר כְּדֵי שֶׁיִּכְבֶּה הָאוּר כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְשָׁם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּאן דָּבָר הַמַּפְסִיק בֵּינָם לָאוּר, מִכָּל מָקוֹם הֵם אֵינָם מְכַבִּין כְּלַל מַה שֶּׁנִּדְלַק כְּבָר, אֶלָּא שֶׁמּוֹנְעִים הָאוּר מִלִּדְלוֹק יוֹתֵר, וְהוּא כָּבֶה מֵאֵלָיו.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמַשְׁקִים שֶׁאֵינָם מְלַבְּנִים, אֲבָל מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים הַמְלַבְּנִים — אָסוּר לִתֵּן עַל הַטַּלִּית, מִשּׁוּם גְּזֵרַת סְחִיטָה, אוֹ מִשּׁוּם שֶׁשְּׁרִיַּת הַבֶּגֶד זֶהוּ כִּבּוּסוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ב וְשי"ט:

A tallis that has caught fire from one side — it is permitted to pour onto it liquids a little distant from the fire so that the fire will be extinguished when it reaches there. Even though there is nothing separating between the liquids and the fire — nevertheless they do not at all extinguish what is already burning, but only prevent the fire from burning further, and it is extinguished by itself.

In what case is this said? Regarding liquids that do not whiten. But water or other whitening liquids — it is forbidden to pour them on the tallis, on account of the decree of wringing out (sechitah), or because soaking a garment is its washing (shri'as habeged zehu kibuso), as explained in simanim 302 and 319:

טַלִּית מְקֻפֶּלֶת שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר — פּוֹשְׁטָהּ וּמִתְכַּסֶּה בָּהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּשֵּׁט הָאוּר יוֹתֵר. וְאַף אִם עַל יְדֵי זֶה נִכְבֶּה מַה שֶּׁנִּדְלַק כְּבָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ, וְלָאו "פְּסִיק רֵישֵׁהּ הוּא". וְלָכֵן לֹא יָרוּץ וְיִקְפּוֹץ וִינַעֲנֵעַ אוֹתָהּ אָנֶה וָאָנָה כְּדֵי שֶׁיִּכְבֶּה, אֶלָּא מִתְכַּסֶּה בָּהּ כְּדַרְכָּהּ. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָחַז בּוֹ הָאוּר — פּוֹשְׁטוֹ וְקוֹרֵא בוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּשֵּׁט בּוֹ הָאוּר יוֹתֵר. וְאַף אִם עַל יְדֵי זֶה נִכְבֶּה מַה שֶּׁנִּדְלַק כְּבָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יְנַעֲנֵעַ אוֹתוֹ אָנֶה וָאָנָה:

A folded tallis that has caught fire — he spreads it out and covers himself with it, so that the fire not spread further. Even if through this what was burning is extinguished — there is no concern, since he does not intend this, and it is not a pesik reisha. Therefore he should not run and jump and wave it around so that it be extinguished, but rather he should cover himself with it in its usual way. Likewise a Sefer Torah that has caught fire — he unrolls it and reads in it, so that the fire not spread in it further. Even if through this what was burning is extinguished — there is no concern, provided that he not wave it around:

אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לְכַבּוֹת הַדְּלֵקָה מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ, אֲפִלּוּ לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָה אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהַכִּבּוּי הִיא מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ח, וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל יֵשׁ לְהַתִּיר אֲמִירָה לְנָכְרִי בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז, מִכָּל מָקוֹם כַּאן בִּדְלֵקָה שֶׁהַדָּבָר בָּהוּל וְנֶחְפָּז הוּא מְאֹד לְהַצִּיל מָמוֹנוֹ וְאֵין לִבּוֹ עָלָיו, וְאִם נַתִּיר לוֹ כְּלוּם — אַף הוּא לֹא יִתֵּן דְּבָרָיו לְשִׁעוּרִים וְיָבֹא לְכַבּוֹת בְּעַצְמוֹ.

(וּמִטַּעַם זֶה אָסוּר גַּם כֵּן לְהַצִּיל עַל יְדֵי נָכְרִי בַּבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת וּכְלֵי תַשְׁמִישׁוֹ הַצְּרִיכִים לוֹ הַיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה).

אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ לְכַבּוֹת מִפְּנֵי סְפָרִים, אִם אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר:

It is forbidden to tell a non-Jew (nochri) to extinguish the fire on account of monetary loss (hefsed mamono), even according to those who say that melachah she-einah tzerichah legufah is only forbidden by the words of the Scribes — and extinguishing (kibuy) is a melachah she-einah tzerichah legufah as explained in siman 278; and although in a place of great loss there is room to permit amirah le-nochri regarding something that is forbidden to a Jew only by the words of the Scribes as explained in siman 307 — nevertheless here, in the fire where the matter is very rushed and hurried for him to save his money, and his mind is not settled — if we permit him anything, he himself will not keep his words within bounds, and he will come to extinguish on his own.

(And for this reason it is also forbidden to save through a non-Jew in the house where the fire is more than three meals and his utensils needed for today, as explained above.)

But it is permitted to tell him to extinguish on account of the holy books, if it is impossible otherwise:

נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת מֵעַצְמוֹ — אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁהַנָּכְרִי יֵשׁ לוֹ שִׁקּוּל הַדַּעַת, שֶׁשּׁוֹקֵל בְּדַעְתּוֹ שֶׁכָּךְ רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר בּוֹ עַכְשָׁו אוֹ לְאַחַר זְמַן, וְלַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא מִתְכַּוֵּן. וַאֲפִלּוּ הוּא עַבְדּוֹ הַמֻּשְׂכָּר לוֹ לִזְמַן — אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בּוֹ, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ד.

אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, וַאֲפִלּוּ אֵין אָבִיו שָׁם, לְפִי שֶׁהַקָּטָן אֵין לוֹ שִׁקּוּל הַדַּעַת שֶׁיִּתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת עַצְמוֹ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁדְּלֵקָה זוֹ הִיא הֶפְסֵד לְאָבִיו (אוֹ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר) — הֲרֵי הוּא מְכַבֶּה מִן הַסְּתָם בִּשְׁבִילוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לוֹ נַחַת רוּחַ.

אֲבָל קָטָן הַמְחַלֵּל שַׁבָּת לַהֲנָאַת עַצְמוֹ — אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בּוֹ, אֶלָּא אָבִיו בִּלְבָד אִם הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שמ"ג:

A non-Jew who comes to extinguish on his own — one need not protest against him (limchos), since the non-Jew has his own judgment, that he reasons in his mind that it is proper for him to do so, because he will earn from it now or later, and he intends his own benefit. Even if he is his slave hired for a term — one need not protest against him, for the reason explained in siman 244.

But a minor (katan) who comes to extinguish — one must protest against him, even if he has not reached the age of education (chinuch), and even if his father is not there, since the minor has no judgment to intend his own benefit; but since he knows that this fire is a loss to his father (or another Jew) — he extinguishes for him, in order to please him.

But a minor who profanes Shabbos for his own benefit — one need not protest against him, but only his father, if he has reached the age of education, as will be explained in siman 343:

בִּדְלֵקָה הִתִּירוּ לוֹמַר בִּפְנֵי הַנָּכְרִי — "כָּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד". וְאִם אֵינוֹ כַּאן — יָכוֹל לִקְרוֹתוֹ לְכַאן וְלוֹמַר כֵּן בְּפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז:

In the case of fire they permitted to say in the presence of the non-Jew: 'Whoever extinguishes will not lose (kol hamechabbeh eino mafsid).' And if he is not here — one may call him here and say this in his presence, as explained in siman 307:

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים בִּדְלֵקָה — לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בִּימֵיהֶם שֶׁלֹּא הָיוּ שְׁרוּיִים בֵּין הַנָּכְרִים, וַאֲפִלּוּ בְּגָלוּתָם הָיוּ לָהֶם מְקוֹמוֹת לְעַצְמָם, אֲבָל בִּזְמַן הַזֶּה אוֹתָם שֶׁשְּׁרוּיִים בֵּין הַנָּכְרִים וְיֵשׁ חֲשַׁשׁ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת כְּשֶׁהַדְּלֵקָה מִתְגַּבֶּרֶת, שֶׁאָז הֵם חוֹטְפִים וְשׁוֹלְלִים, וּכְשֶׁאָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ יָבֹאוּ לַהֲרוֹג אוֹתוֹ — מֻתָּר לְכַבּוֹת הַדְּלֵקָה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ הַדְּלֵקָה הִיא בְּבֵית נָכְרִי, כִּי יֵשׁ לָחוּשׁ פֶּן תִּתְגַּבֵּר הַדְּלֵקָה וְיָבֹאוּ לַחֲטוֹף וְלִשְׁלוֹל וְלַהֲרוֹג, וְכָל הַזָּרִיז לְכַבּוֹת — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

וּמִכָּל מָקוֹם, הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן, שֶׁאִם הֵם בְּטוּחִים בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם סַכָּנָה בַּדָּבָר — אָסוּר לְכַבּוֹת, אֲבָל בַּחֲשַׁשׁ סְפֵק סַכָּנַת נְפָשׁוֹת — מֻתָּר לְכַבּוֹת. וְכֵן נוֹהֲגִין.

וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא הֵקֵלּוּ אֶלָּא בְּכִבּוּי הַדְּלֵקָה, שֶׁהִיא מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, וְיֵשׁ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה אִם לֹא יְכַבֶּה, אֲבָל מִשּׁוּם הַצָּלַת מָמוֹנוֹ — אָסוּר לְחַלֵּל שַׁבָּת אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁעִקָּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּגוֹן אִסּוּר תְּחוּמִין.

וְאִם עָבַר וְחִלֵּל — צָרִיךְ כַּפָּרָה. וְהַכַּפָּרָה — הִסְכִּימוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁיִּתְעַנֶּה מ' יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְצֻפִּים, אֶלָּא ב' וְה'. וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן בַּלַיְלָה שֶׁאַחַר הַתַּעֲנִית. וְיִתֵּן י"ח פְּשׁוּטִים לִצְדָקָה בִּמְקוֹם חַטָּאת אִם נִתְחַיֵּב בָּהּ, וְהוּא שִׁעוּר סֶלַע שֶׁל תּוֹרָה. וְכַמָּה שִׁעוּר סֶלַע בְּמַטְבֵּעוֹת שֶׁלָּנוּ — יִתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן ש"ה, עַיֵּן שָׁם.

וְאִם יִרְצֶה לִפְדּוֹת הַתַּעֲנִית — יִתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם לְעֶרֶךְ י"ב פְּשׁוּטִים אִם אֶפְשָׁר לוֹ. וְהֶעָשִׁיר יִתֵּן יוֹתֵר, הַכֹּל לְפִי עָשְׁרוֹ, שֶׁהֲרֵי טַעַם הַפִּדְיוֹן שֶׁשָּׁקוּל צַעַר הַמָּמוֹן כְּנֶגֶד צַעַר הַתַּעֲנִית, וּבְעָשִׁיר דִּין מֵאָה מָנֶה כְּדִין פְּרוּטָה לְעָנִי.

וְאִם יוּכַל לִדְחוֹת הַתַּעֲנִית לִימוֹת הַחֹרֶף — יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקס"[ח].

וְכָל זֶה בִּמְחַלֵּל שַׁבָּת בִּשְׁבִיל הַצָּלַת מָמוֹן, אֲבָל הַמְכַבִּין הַדְּלֵקָה בִּמְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה בִּדְלֵקָה, וְרוֹצִים לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל זֶה — אֵין מַנִּיחִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ מִלְּכַבּוֹת:

Some say that all that the Sages forbade in the case of fire — they only forbade in their days when they were not settled among the non-Jews, and even in their exile they had places of their own. But nowadays, those who are settled among the non-Jews and where there is concern of mortal danger (sakanas nefashos) when the fire strengthens — for then the non-Jews come to seize and plunder, and when a man stands up for his money they come to kill him — it is permitted to extinguish the fire on Shabbos, even if the fire is in a non-Jew's house, since there is concern lest the fire strengthen and they come to seize, plunder and kill; and whoever is diligent to extinguish — is praiseworthy.

Nevertheless, all depends on the situation: if they are certain that there will be no danger in the matter — it is forbidden to extinguish. But in a doubt of mortal danger (sfeik sakanas nefashos) — it is permitted to extinguish. And so the custom is.

Nevertheless, they only allowed leniency regarding the extinguishing of the fire, which is a melachah she-einah tzerichah legufah, and where there is concern of danger if one does not extinguish. But to save money — it is forbidden to profane Shabbos even through a melachah she-einah tzerichah legufah, and even regarding something whose essence is from the words of the Scribes, such as the prohibition of techumim.

And if he transgressed and profaned — he needs atonement (kapparah). And the atonement — the Acharonim have agreed that he fast forty days, even if not consecutive, but on Monday and Thursday. He shall not eat meat nor drink wine on the night following the fast. He shall give 18 peshutim to tzedakah in place of the chatas if he was obligated in it — this is the measure of the sela of the Torah. And what is the measure of a sela in our coins — will be explained in Yoreh De'ah siman 305, see there.

And if he wishes to redeem the fast — he gives for each day about 12 peshutim if he can. The wealthy gives more, all according to his wealth, for the reason for redemption is that the pain of money is equivalent to the pain of the fast, and for the wealthy, a hundred maneh is like a perutah for the poor.

And if he can postpone the fast to the winter days — this will be explained in siman 568.

All this is for one who profanes Shabbos to save money. But those who extinguish the fire in places where there is concern of danger in the fire, and want to be stringent upon themselves and do teshuvah for this — one does not let them, so that they not refrain from extinguishing:

גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת — לֹא שַׁיָּךְ בָּהּ כִּבּוּי מִן הַתּוֹרָה, הוֹאִיל וְאֵינָהּ בּוֹעֶרֶת. אֲבָל אָסוּר לְכַבּוֹתָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאִם הִיא מֻנַּחַת בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים נִזּוֹקִים בָּהּ — מֻתָּר לְכַבּוֹתָהּ, שֶׁבִּמְקוֹם הֶזֵּק הַגּוּף שֶׁל רַבִּים — לֹא גָזְרוּ.

אֲבָל גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ שַׁיָּךְ בָּהּ כִּבּוּי, וְאַף אִם הִיא מֻנַּחַת בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים נִזּוֹקִים בָּהּ — אָסוּר לְכַבּוֹתָהּ לְהַמְחַיְּבִים מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, שֶׁאִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה לֹא הֻתַּר לְעוֹלָם אֶלָּא בִּמְקוֹם פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בִּלְבָד.

אֲבָל לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — מֻתָּר לְכַבּוֹת אֲפִלּוּ גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ הַמֻּנַּחַת בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים נִזּוֹקִים בָּהּ, שֶׁבִּמְקוֹם הֶזֵּק הַגּוּף לֹא גָזְרוּ, אַף עַל פִּי שֶׁגָּזְרוּ בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מָמוֹן. וְכֵן עִקָּר.

(וְאַף עַל פִּי כֵן, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ יֵשׁ לוֹ לְהַחֲמִיר לְעַצְמוֹ):

A metal ember (gachelet) — there is no Torah prohibition of extinguishing (kibuy) in it, since it does not flame. But it is forbidden to extinguish it by the words of the Scribes. And if it is lying in a place where many are injured by it — it is permitted to extinguish it, for in a place of bodily harm to many — they did not decree.

But a wooden ember, there is kibuy in it. And even if it is lying in a place where many are injured by it — it is forbidden to extinguish it according to those who hold melachah she-einah tzerichah legufah as a Torah prohibition, since a Torah prohibition was never permitted except in a case of pikuach nefesh alone.

But according to those who say melachah she-einah tzerichah legufah is only forbidden by the words of the Scribes — it is permitted to extinguish even a wooden ember lying in a place where many are injured by it, since in a place of bodily harm they did not decree, although they did decree in a place of monetary loss. And this is the main view.

(And nevertheless, every baal nefesh (man of soul) should be stringent upon himself):