דעת הרב — שולחן ערוך אדמו"ר הזקן על סימן של"ד

דִּינֵי דְלֵקָה בְּשַׁבָּת וּבוֹ כ"ט סְעִיפִים:
נָפְלָה דְלֵקָה בְּשַׁבָּת — גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יַצִּילוּ כְּלוּם מִפָּנֶיהָ, אֲפִלּוּ לְמָקוֹם הַמֻּתָּר בְּטִלְטוּל, וַחֲפָצִים הַמֻּתָּרִים בְּטִלְטוּל, וַאֲפִלּוּ אֹכָלִים וּמַשְׁקִים לֹא יַצִּיל אֶלָּא מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ לְאוֹתָהּ שַׁבָּת בִּלְבָד, כְּגוֹן אִם נָפְלָה בְּלֵיל שַׁבָּת קֹדֶם הַסְּעֻדָּה — מַצִּיל מְזוֹן ג' סְעֻדּוֹת, הָרָאוּי לְאָדָם — לְאָדָם, הָרָאוּי לִבְהֵמָה — לִבְהֵמָה, וּבְשַׁחֲרִית — מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, וּבַמִּנְחָה — מְזוֹן סְעֻדָּה אַחַת, שֶׁאִם יִהְיֶה מֻתָּר לְהַצִּיל כָּל חֲפָצָיו — יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמֵּחֲמַת טִרְדַּת הַהַצָּלָה שֶׁהוּא בָּהוּל וְנֶחְפָּז לְהַצִּיל יִשְׁכַּח שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת וְיָבֹא לְכַבּוֹת הַדְּלֵקָה:

אדמו"ר הזקן פותח: נפלה דליקה בשבת — גזרו חכמים שלא יצילו כלום מפניה, אפילו למקום המותר בטלטול ואפילו חפצים מותרים בטלטול. הגזירה: שמא מתוך הבהלה יבוא להציל דרך רה"ר, או יכבה. ולפיכך הותר רק להציל מעט מזון לג' סעודות וכליו הצריכים לאותו יום בלבד.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ, אֲבָל בָּתִּים הַקְּרוֹבִים וִירֵאִים שֶׁתַּגִּיעַ לָהֶם הַדְּלֵקָה — יְכוֹלִים לְהַצִּיל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, לְפִי שֶׁהֵם אֵינָן בְּהוּלִין כָּל כָּךְ שֶׁיִּשְׁכְּחוּ הַשַּׁבָּת מֵחֲמַת טִרְדַּת הַהַצָּלָה.
וַאֲפִלּוּ מָעוֹת אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַמֻּקְצִים הַחֲשׁוּבִים — מֻתָּר לָהֶם לְהַצִּיל, וְהוּא הַדִּין שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלָם כְּדֵי לְהַצִּילָם מִפְּנֵי הַלִּסְטִים אוֹ, מִפְּנֵי עַבְדֵי הַמּוֹשֵׁל הַבָּאִים לְחַפֵּשׂ בְּתֵבָתוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה, לְפִי שֶׁלֹּא גָזְרוּ כְּלָל עַל טִלְטוּל מֻקְצֶה בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, אֶלָּא אִם כֵּן אֶפְשָׁר לְהַצִּיל בְּעִנְיָן אַחֵר, כְּגוֹן מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנָקִי בָּרְחוֹב, שֶׁאָסוּר לַהֲבִיאָהּ לְבֵיתוֹ אֲפִלּוּ בְּעִיר הַמְעֹרֶבֶת, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹשִׁיב שָׁם שׁוֹמֵר אוֹ לִשְׁמוֹר בְּעַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ו, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה.
אֲבָל יֵשׁ אוֹסְרִים טִלְטוּל מֻקְצֶה וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה וְאִי אֶפְשָׁר לְהַצִּיל בְּעִנְיָן אַחֵר. וְכֵן עִקָּר.
וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לְהַצִּיל מָעוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה אוֹ מִפְּנֵי הַלִּסְטִים, לְפִי שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מָמוֹנוֹ וּבְוַדַּאי יַצִּילֵם מֵהֶפְסֵד, וְאִם לֹא נַתִּיר לוֹ לְהַצִּיל עַל יְדֵי טִלְטוּל מֻקְצֶה יָבֹא לִידֵי אִסּוּר חָמוּר שֶׁיְּכַבֶּה הַדְּלֵקָה, אוֹ שֶׁיַּחְפִּירֵם וְיַטְמִינֵם בַּקַּרְקַע וְכַיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה.
(וְאַף שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּילָם בִּלְבָד, מִכָּל מָקוֹם מֵחֲמַת שֶׁהוּא בָּהוּל וְנֶחְפָּז בְּהַצָּלָתָם — יְמַהֵר לְהַצִּילָם בְּכָל הַצָּלָה שֶׁתִּזְדַּמֵּן לוֹ יוֹתֵר בִּמְהֵרָה אַף שֶׁהִיא בְּאִסּוּר חָמוּר, כִּי יֹאמַר אֵיךְ שֶׁאַצִּיל לֹא אַצִּיל בְּהֶתֵּר, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁהִתִּירוּ לוֹ לְהַצִּיל עַל יְדֵי טִלְטוּל — לֹא יַצִּיל עַל יְדֵי אִסּוּר חָמוּר).
וּמִטַּעַם זֶה יֵשׁ מַתִּירִין אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא דֶּרֶךְ כַּרְמְלִית כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"א, אֲבָל לְפִי שֶׁהַרְבֵּה חוֹלְקִין עַל הֶתֵּר זֶה, לְפִיכָךְ אֵין לְהָקֵל אֶלָּא בְּאִסּוּר טִלְטוּל, שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא גָזְרוּ כְּלָל טִלְטוּל מֻקְצֶה בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, אֲבָל בְּכַרְמְלִית אֵין לְהָקֵל כְּלָל.
וְגַם אֲפִלּוּ בְּטִלְטוּל לְבָד אֵין לְהָקֵל אֶלָּא בְּבָתִּים הַקְּרוֹבִים לַדְּלֵקָה, אֲבָל בַּבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ — אֲפִלּוּ מְזוֹנוֹת אָסוּר לְהַצִּיל יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן מָעוֹת.
וְכָל זֶה בִּדְלֵקָה וְלִסְטִים וְכַיּוֹצֵא בָזֶה שֶׁהַדָּבָר בָּהוּל (וְנֶחְפָּז הוּא) מְאֹד (לְהַצִּיל מִפְּנֵיהֶם), אֲבָל אִם יָרְדוּ גְשָׁמִים עַל סְחוֹרָה הַמֻּקְצֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַדָּבָר בָּהוּל כָּל כָּךְ — אֵין לָחוּשׁ שֶׁיָּבֹא לְהַצִּיל עַל יְדֵי אִסּוּר חָמוּר אִם נֶאֱסוֹר לוֹ הַטִּלְטוּל, וְלָכֵן אֵין הֶתֵּר בְּזֶה וְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה, אֶלָּא לְטַלְטֵל עַל יְדֵי נָכְרִי אִם יֵשׁ שָׁם הֶפְסֵד גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז:

במה דברים אמורים? בבית שהדליקה בו, שבעליו בהול. אבל בתים סמוכים שיראים שתגיע להם הדליקה — הותר להציל הכל, שאינם בהולים כל כך לשכוח את השבת. וכן בני אותו בית עצמם שהדליקה בבית אחר, חצרם וכיו"ב.

הִצִּיל פַּת נְקִיָּה לְשָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת — לֹא יַחֲזִיר וְיַצִּיל פַּת הַדְרָאָה. אֲבָל אִם הִצִּיל פַּת הַדְרָאָה — יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהַצִּיל פַּת נְקִיָּה, כִּי יָכוֹל לְהַעֲרִים וְלוֹמַר בְּפַת נְקִיָּה אֲנִי חָפֵץ. וְכֵן יָכוֹל לְהַעֲרִים לְהַצִּיל שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת מִכָּל מִין, שֶׁאִם הִצִּיל בָּשָׂר שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת — יָכוֹל לְהַצִּיל אַחַר כָּךְ דָּגִים, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר בְּדָגִים אֲנִי חָפֵץ, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּינִים.
וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מַה יֹּאכַל בְּמָקוֹם אַחֵר כָּל הַשַּׁבָּת — רַשַּׁאי לְהַצִּיל ג' סְעֻדּוֹת מֵהַדְּלֵקָה. לְפִיכָךְ, אֲפִלּוּ אִם הִצִּיל הוּא הַרְבֵּה — רַשָּׁאִים בְּנֵי בֵיתוֹ לְהַצִּיל כָּל אֶחָד ג' סְעֻדּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַה יֹּאכְלוּ מִמַּה שֶּׁהִצִּיל הוּא:

הציל פת נקיה לג' סעודות — לא יחזור ויציל פת הדראה (פחות נקיה). אבל אם הציל פת הדראה — יכול לחזור ולהציל פת נקיה, שיכול להערים ולומר: "בפת נקיה אני חפץ".

מַצִּילִין מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לְשַׁבָּת, כְּגוֹן אִם חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְאַף שֶׁעַכְשָׁו לְפִי הַקְּבִיעוּת שֶׁבְּיָדֵינוּ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם גַּם אִם חָל בְּה' וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִמְצָא לִקְנוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מַצִּילִין בּוֹ ג' סְעֻדּוֹת לְשַׁבָּת.
אֲבָל אֵין מַצִּילִין מִשַּׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְיוֹם טוֹב, וְלֹא לְשַׁבָּת הַבָּאָה. אֲבָל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים — מַצִּילִין מְזוֹן סְעֻדָּה אַחַת, מִפְּנֵי עַגְמַת נֶפֶשׁ:

מצילים מיום הכיפורים לשבת — אם חל יום כיפור בערב שבת. ואף שאצלנו לפי הקביעות, אי אפשר שיחול יום כיפור בערב שבת — הדין נשאר תאורטי לזמן הסנהדרין.

מַצִּילִין לְחוֹלֶה וּלְזָקֵן וּלְרַעַבְתָן כְּבֵינוֹנִי:

מצילים גם לחולה וגם לזקן וגם לרעבתן — כפי שיעור בינוני, ולא יותר.

לֹא אָסְרוּ לְהַצִּיל יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת אֶלָּא כְּשֶׁמּוֹצִיא וְחוֹזֵר וּמוֹצִיא, אֲבָל כְּשֶׁמּוֹצִיא הַכֹּל בְּפַעַם אַחַת — מֻתָּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּכֵלִים הַרְבֵּה, אֶלָּא בִּכְלִי אֶחָד. לְפִיכָךְ, מַצִּילִין סַל מָלֵא כִּכָּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעֻדּוֹת, וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וַאֲפִלּוּ אִם פֵּרַשׂ טַלִּיתוֹ וְהֵבִיא אֹכָלִין וְהִנִּיחַ לְתוֹכוֹ, וְחָזַר וְהֵבִיא וְהִנִּיחַ — מֻתָּר. אַף עַל פִּי שֶׁטּוֹרֵחַ לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס הַרְבֵּה פְעָמִים — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁמּוֹצִיא הַכֹּל בְּפַעַם אַחַת — הַצָּלָה אַחַת הִיא.
וַאֲפִלּוּ הָיוּ הָאֹכָלִין בְּכֵלִים וּמְעָרֶה אוֹתָם לְתוֹךְ הַטַּלִּית — מֻתָּר. אֲבָל לְהַנִּיחַ הַרְבֵּה כֵּלִים מְלֵאִים אֹכָלִים תּוֹךְ הַטַּלִּית וּלְהוֹצִיאָם בְּבַת אַחַת — אָסוּר, כֵּיוָן שֶׁהֵם בְּכֵלִים מְחֻלָּקִים, וְלֹא הִתִּירוּ לְהַצִּיל אֶלָּא בִּכְלִי אֶחָד:

לא אסרו להציל יותר מג' סעודות אלא במוציא וחוזר ומוציא (כפעולה חוזרת), אבל אם מוציא הכל בפעם אחת — מותר. ובלבד שלא יהיו בכלים הרבים, אלא בכלי אחד גדול. לפיכך מצילים סל מלא ככרות, אף שיש בו לכמה סעודות.

כְּשֶׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַצִּיל יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת — כָּךְ אֲחֵרִים אֵינָם רַשָּׁאִים לְהַצִּיל לוֹ. אֲבָל מֻתָּר לוֹ לוֹמַר לָהֶם "בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם" אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בָּהֶם שֶׁיַּחֲזִירוּ לוֹ, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יַצִּילוּ כָּל אֶחָד יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת בִּכְלִי אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם בְּהוּלִים כָּל כָּךְ עַל הַדְּלֵקָה שֶׁיָּבֹאוּ לְכַבּוֹתָהּ — אַף עַל פִּי כֵן לֹא חִלְּקוּ חֲכָמִים בִּגְזֵרָתָם.
וְאִם הֵם רוֹצִים יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לְעַצְמָן בְּמַה שֶּׁהִצִּילוּ, כֵּיוָן שֶׁהוּא אָמַר לָהֶם "הַצִּילוּ לָכֶם", הֲרֵי הִפְקִיר לָהֶם, וְזָכוּ מִן הַהֶפְקֵר.
וְאִם הֵם יִרְאֵי שָׁמַיִם וְאֵינָן רוֹצִים לִזְכּוֹת, כֵּיוָן שֶׁיּוֹדְעִים שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ הִפְקִיר, אֶלָּא רוֹצִים לְהַחֲזִיר לוֹ וּלְקַבֵּל שָׂכָר עַל טֹרַח הַצָּלָתָם — הָרְשׁוּת בְּיָדָם, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם שְׂכַר שַׁבָּת, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל שֶׁלָּהֶם שֶׁזָּכוּ בּוֹ מִן הַהֶפְקֵר, אֶלָּא שֶׁהֵם מוֹחֲלִים לוֹ הַמּוֹתָר עַל כְּדֵי שְׂכָרָם, אֲבָל עַד כְּדֵי שְׂכָרָם אֵינָן מוֹחֲלִין לוֹ וְשֶׁלָּהֶם הוּא שֶׁזָּכוּ בּוֹ מִן הַהֶפְקֵר, וְאֵינוֹ נִקְרָא שְׂכַר שַׁבָּת כְּלָל.
וּמִדַּת חֲסִידוּת שֶׁלֹּא לִטּוֹל שָׂכָר עַל טֹרַח הַצָּלָה שֶׁבְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, כִּי הֶחָסִיד יֵשׁ לוֹ לְוַתֵּר מִשֶּׁלּוֹ בְּכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נִדְנוּד עֲבֵרָה.
אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהֶם "הַצִּילוּ לָכֶם" — אֵינָם יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לְעַצְמָן כְּלָל אִם רָצוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַצִּיל יוֹתֵר, כִּי אֵינוֹ הֶפְקֵר בִּשְׁבִיל כָּךְ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ עֲדַיִן, כִּי יָכוֹל לוֹמַר אֲנִי הָיִיתִי מַמְצִיא לִי אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ מַצִּילִין לְעַצְמָן וּמַחֲזִירִים לִי, וּלְפִיכָךְ אֵין הַלָּלוּ שֶׁהִצִּילוּ רַשָּׁאִים לִטּוֹל שָׂכָר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׂכַר שַׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁלֹּא זָכוּ בּוֹ מִן הַהֶפְקֵר:

כשם שהוא עצמו לא רשאי להציל יותר מג' סעודות — כך אחרים אינם רשאים להציל לו. אבל מותר לו לומר להם: "בואו והצילו לכם" (לעצמכם), אף שיודע שיחזירו לו, שאינם בהולים.

מֻתָּר לוֹ לְהַצִּיל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ הַצְּרִיכִים לוֹ הַיּוֹם (לְג' סְעֻדּוֹת הַלָּלוּ), כְּגוֹן כּוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת (וְכַיּוֹצֵא בָהּ מִשְּׁאָר כְּלֵי סְעֻדָּה):

מותר להציל את כלי תשמישו הצריכים לו היום (לג' סעודות), כגון כוסות וקיתוניות וכלי סעודה אחרים.

כָּל הַצָּלָה שֶׁאָמַרְנוּ אֵינָהּ אֶלָּא לְחָצֵר אַחֶרֶת הַמְעֹרֶבֶת עִם חָצֵר זוֹ, אֲבָל לֹא לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְכַרְמְלִית, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ אִסּוּר דִּבְרֵי סוֹפְרִים בִּשְׁבִיל ג' סְעֻדּוֹת שֶׁל שַׁבָּת, אֶלָּא הַהַצָּלָה בִּלְבַדָּהּ:

כל ההצלות הללו רק לחצר אחרת המעורבת עם החצר שבה הדליקה, אבל לא למבוי שאינו מעורב. ובוודאי לא לכרמלית — שלא התירו דברי סופרים לצורך ג' סעודות בלבד.

וְכָל זֶה בִּמְזוֹנוֹת וּכְלֵי תַשְׁמִישׁוֹ הַנִּטָּלִים בְּיָד, אֲבָל בְּגָדִים שֶׁיָּכוֹל לְלָבְשָׁם — מֻתָּר לוֹ לִלְבּוֹשׁ וְלַעֲטוֹף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטוֹף וּמוֹצִיא וּפוֹשֵׁט, וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא, אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְהַצִּיל אֶלָּא בְּדֶרֶךְ לְבִישָׁה — זָכוּר הוּא וְלֹא יָבֹא לְכַבּוֹת.
וַאֲפִלּוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר לוֹ לְהוֹצִיא בְּדֶרֶךְ לְבִישָׁה (אֲפִלּוּ לוֹבֵשׁ בּוֹ בְּעִנְיָן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִלְבּוֹשׁ כֵּן בְּחֹל, כְּגוֹן ב' חֲגוֹרוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַשֵּׁנִי הוּא כְּמַשּׂוֹי כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"א, מִכָּל מָקוֹם בִּדְלֵקָה הֵקֵלּוּ).
וְיָכוֹל לוֹמַר לַאֲחֵרִים "בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לִי", וְהֵם לוֹבְשִׁים כָּל מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לִלְבּוֹשׁ, וְעוֹטְפִים כָּל מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לַעֲטוֹף, וּמוֹצִיאִים וּפוֹשְׁטִים, וְחוֹזְרִים וְלוֹבְשִׁים וּמוֹצִיאִים:

כל זה במזון וכלי תשמיש הניטלים ביד. אבל בגדים שיכול ללבוש — מותר ללבוש ולעטוף כל מה שיכול, להוציא ולפשוט, ולחזור ללבוש עוד. וכן רשאי לומר לאחרים: "בואו והצילו לכם", ואף שיודע שיחזירו לו.

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא אָסְרוּ לְהַצִּיל יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת וּכְלֵי תַשְׁמִישׁוֹ הַצְּרִיכִים לוֹ הַיּוֹם אֶלָּא כְּשֶׁמַּצִּיל לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת אוֹ לְמָבוֹי הַמְעֹרָב, שֶׁהֵן סְמוּכִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְגַם אֵינָן מְקֹרִין, וְדוֹמֶה קְצָת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לְבַיִת אַחֵר שֶׁעֵרֵב עִמּוֹ — יָכוֹל לְהוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וְאַף לְחָצֵר לֹא אָסְרוּ אֶלָּא לַחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁהִיא צְרִיכָה לְעָרֵב עִמּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעֵרֵב עִמּוֹ, אֲבָל לְחָצֵר שֶׁלּוֹ שֶׁאֵין צָרִיךְ עֵרוּב כְּלָל — יָכוֹל לְהוֹצִיא כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין חִלּוּק כְּלָל בְּכָל זֶה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁטַּעַם הָאִסּוּר הוּא מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ כִּבּוּי — מַה לִּי [לֶ]חָצֵר מַה לִּי לַבַּיִת, מַה לִּי לַחֲצַר חֲבֵרוֹ מַה לִּי לַחֲצֵרוֹ. וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם:

יש אומרים שלא אסרו להציל יותר מג' סעודות אלא לחצר המעורבת או למבוי המעורב (סמוכים לרה"ר ולא מאוד מגודרים, חוששים לבהילות שיוציא לרה"ר). אבל לבית אחר מותר להציל הכל. למעשה — נוהגים להחמיר.

כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מַצִּילִין אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה. וּבִימֵי חַכְמֵי הַתַּלְמוּד לֹא נִתְּנוּ לִכָּתֵב אֶלָּא כ"ד סְפָרִים, אֲבָל לֹא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְלֹא כָּל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים, אֶלָּא הָיוּ בְּעַל פֶּה. וְאַף כ"ד סְפָרִים לֹא נִתְּנוּ לִכָּתֵב אֶלָּא עַל עוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, וּבִכְתָב אַשּׁוּרִי, וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וּבִדְיוֹ, אֲבָל לֹא עַל הַנְּיָר, וְלֹא בִּכְתָב אוֹ לָשׁוֹן אַחֵר, אֲפִלּוּ תַּרְגּוּם, אֶלָּא הָיוּ מְתַרְגְּמִין בְּעַל פֶּה, וְלֹא בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ל"ב גַּבֵּי תְּפִלִּין. וְאִם נִכְתְּבוּ בִּכְתָב אוֹ לָשׁוֹן אַחֵר — אֲפִלּוּ בְּחֹל אָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶם, אֶלָּא מַנִּיחָם בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה, וְהֵם מִתְאַבְּדִים מֵאֲלֵיהֶם עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶם הַכְּתוּבוֹת גַּם כֵּן בְּאוֹתוֹ כְּתָב אוֹ לָשׁוֹן. וּלְפִיכָךְ, אֵין מַצִּילִים אוֹתָם בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, וְלֹא (מִמַּיִם) אוֹ שְׁאָר דָּבָר הַמְאַבְּדָם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם אֲסוּרִים בְּטִלְטוּל (וְגַם בְּחֹל אֵין לְהַצִּילָם, אֶלָּא יַנִּיחֵם שֶׁיֹּאבְדוּ).
אֲבָל אִם כְּתוּבִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּכְתָב אַשּׁוּרִי עַל נְיָר אוֹ בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּחֹל — אַף עַל פִּי כֵן מַצִּילִין אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶם. חוּץ מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁאֵין בָּהּ אַזְכָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה לִכָּתֵב בְּדָתֵי פָּרַס וּמָדַי, וּלְפִיכָךְ אֵין בָּהּ קְדֻשָּׁה אֶלָּא אִם כֵּן כְּתוּבָה כְּהִלְכָתָהּ.
וְכָל זֶה בִּימֵיהֶם, אֲבָל עַכְשָׁו מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" — הִתִּירוּ לִכְתּוֹב כָּל הַסְּפָרִים, אֲפִלּוּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְכָל הַבְּרָכוֹת וְהַתְּפִלּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁנִּתְמַעֵט הַלֵּב וְנִתְרַבָּה הַשִּׁכְחָה, וְלָכֵן מַצִּילִין אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה וּמִכָּל מְקוֹם הַתֻּרְפָּה בְּשַׁבָּת.
וְכֵן הִתִּירוּ מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' וְגוֹ'" לִכְתּוֹב אֲפִלּוּ כ"ד סְפָרִים תַּרְגּוּם, וְכָל לָשׁוֹן, וּבְכָל כְּתָב עַל הַנְּיָר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לִכְתּוֹב אַשּׁוּרִית, וְגַם אֵין הַכֹּל מְבִינִים לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְגַם אֵין סִפֵּק בְּיַד הַכֹּל לִקְנוֹת הַקְּלַף, וְלָכֵן מַצִּילִים אוֹתָם גַּם כֵּן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה וּמִכָּל מְקוֹם הַתֻּרְפָּה.
אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְכָתְבָם בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים אֲפִלּוּ בִּזְמַן הַזֶּה, מִפְּנֵי שֶׁבְּקַל יוּכַל לִקְנוֹת דְּיוֹ כְּמוֹ מִינֵי צִבְעוֹנִים, וְאִם נִכְתְּבוּ אָסוּר לִקְרוֹת בָּהֶם אֲפִלּוּ בְּחֹל. וְאַף עַל פִּי כֵן מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה וּמִכָּל מְקוֹם הַתֻּרְפָּה, מִפְּנֵי הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶם, חוּץ מִמְּגִלַּת אֶסְתֵּר שֶׁאֵין בָּהּ אַזְכָּרוֹת.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁנִּכְתְּבוּ בִּכְתָב אַשּׁוּרִית וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל בִּכְתָב אוֹ לָשׁוֹן אַחֵר — מֻתָּר לְכָתְבָם אֲפִלּוּ בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, וְקוֹרִין בָּהֶם, וּמַצִּילִין אוֹתָם.
וְכָל זֶה בְּכ"ד סְפָרִים שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, אֲבָל שְׁאָר סְפָרִים — מֻתָּר לִכְתּוֹב בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים בְּכָל עִנְיָן, וְקוֹרִין בָּהֶם, וּמַצִּילִין אוֹתָם:

כל כתבי הקודש מצילים אותם מפני הדליקה. בימי חז"ל לא ניתנו ליכתב אלא כ"ד ספרים (תנ"ך), ולא תורה שבעל פה ולא הברכות והתפילות. ובזמן הזה התירו לכתוב הכל משום "עת לעשות לה'", ומצילים גם תרגומי המקרא בכל לשון על הניר.

לֹא הִתִּירוּ בִּזְמַן הַזֶּה לִכְתּוֹב בִּשְׁאָר לְשׁוֹנוֹת אֶלָּא כְּשֶׁאוֹתוֹ הָעָם בְּקִיאִין בְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן, אֲבָל אִם אֵינָן מְבִינִים אוֹתוֹ — אָסוּר לִכְתּוֹב. וְאֵין קוֹרִין בּוֹ, וְאֵין מַצִּילִים אוֹתוֹ (בֵּין בְּכ"ד סְפָרִים, בֵּין בִּשְׁאָר סְפָרִים שֶׁל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה), שֶׁהֲרֵי לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'", וּכְשֶׁאֵין הָעָם מְבִינִים — לֹא שַׁיָּךְ "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'".
(וְכֵן אָסוּר לִכְתּוֹב שֵׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין אוֹ פְּסוּקִים בְּקָמֵיעוֹת אוֹ בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ בָּהֶם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'"). וַאֲפִלּוּ כּוֹתֵב אַשּׁוּרִית וְלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבִדְיוֹ עַל הַקְּלַף — הֲרֵי לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לִכָּתֵב אֶלָּא סֵפֶר שָׁלֵם, וְלֹא פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹת, אֶלָּא מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'", כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רפ"[ג], וּלְפִיכָךְ אֵין קוֹרִין בָּהֶם, וְאֵין מַצִּילִין אוֹתָם בְּשַׁבָּת מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, שֶׁהֲרֵי אֵינָן בִּכְלַל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ.
(אֲבָל מַצִּילִים אוֹתָם מִמַּיִם אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַמְאַבְּדָם, שֶׁהֲרֵי אֵינָם אֲסוּרִים בְּטִלְטוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ח, שֶׁאֲפִלּוּ קָמֵיעַ שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ).
וּמִכַּאן אָמְרוּ חֲכָמִים כּוֹתְבֵי קָמֵיעִין, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָהֶם מִדְּבָרִים שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ לוֹמַר בָּהֶם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'" — הֲרֵי הֵם כְּשׂוֹרְפֵי תוֹרָה, שֶׁהֲרֵי לֹא יַצִּילוּ אוֹתָם מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה בְּשַׁבָּת, וְיַנִּיחוּם לִשָּׂרֵף.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר לִכְתּוֹב וּלְהַצִּיל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתַּן רְשׁוּת לִכְתּוֹב אַזְכָּרוֹת בִּבְרָכוֹת, וְכֵן פְּסוּקִים שֶׁבְּסִדּוּרֵי תְפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים, מִשּׁוּם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'" — הוּא הַדִּין שֶׁנִּתַּן רְשׁוּת לְכָתְבָם בְּקָמֵיעוֹת אוֹ שְׁאָר מְקוֹמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שַׁיָּךְ בָּהֶם "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'", וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִכְתְּבֵם בְּמָקוֹם שֶׁיּוּכְלוּ לָבֹא לִידֵי בִזָּיוֹן, כְּגוֹן בְּאִגְּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן רע"ו.
וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:

לא התירו בזמן הזה לכתוב כתבי הקודש בשאר לשונות אלא כשאותו העם בקיאים באותו לשון. אם אינם מבינים — אסור לכתוב, אין קוראים בו ואין מצילים אותו מן הדליקה. וכן הברכות והתפילות שתיקנו חכמים שלא בלשון הקודש — לא ניתנות להיכתב אלא במקום הצורך.

תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב קוֹדֶמֶת לְהַצִּיל לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה:

תורה שבכתב קודמת להצלה לפני תורה שבעל פה.

סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה אוֹ נִמְחַק וְיֵשׁ בּוֹ לְלַקֵּט פ"ה אוֹתִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם אַזְכָּרָה — הֲרֵי הוּא עוֹמֵד בִּקְדֻשָּׁתוֹ וּמַצִּילִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁכֵּן מָצִינוּ סֵפֶר שָׁלֵם בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא פ"ה אוֹתִיּוֹת, דְּהַיְנוּ פָּרָשַׁת "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן", שֶׁנֶּחְשְׁבָה לְסֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְהוּא שֶׁפ"ה אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ הֵן תֵּבוֹת שְׁלֵמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְפֻזָּרוֹת, אֲבָל תֵּבָה שֶׁנֶּחְסַר מִמֶּנָּה אוֹת אַחַת — אֵין הַנִּשְׁאָר מִמֶּנָּה מִצְטָרֵף לַעֲלוֹת לְחֶשְׁבּוֹן פ"ה.
וְאִם יֵשׁ בְּסֵפֶר תּוֹרָה זוֹ אַזְכָּרָה אַחַת שְׁלֵמָה — מַצִּילִין אוֹתָהּ בִּשְׁבִילָהּ לְבַדָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁאָר כֻּלָּהּ נִמְחַק וּבָלָה:

ספר תורה שבלה או נמחק — אם נשארו בו פ"ה אותיות שאפשר ללקטן (אפילו בלא אזכרות) — עומד בקדושתו ומצילים אותו מן הדליקה. הגדר נלמד מ"ויהי בנסע" שהוא ספר שלם בתורה ובו רק פ"ה אותיות.

תֵּבוֹת שֶׁל תַּרְגּוּם שֶׁבַּמִּקְרָא, כְּגוֹן "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" וְ"כִדְנָא תֵּימְרוֹן לְהוֹם" שֶׁכְּתָבוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ — אַף עַל פִּי כֵן הֵן מִצְטָרְפוֹת וְעוֹלוֹת לְחֶשְׁבּוֹן פ"ה:

תיבות של תרגום בתוך המקרא (כגון "יגר שהדותא", "כדנה תאמרון להם") שנכתבו בלשון הקודש — מצטרפות לחשבון פ"ה אותיות, אף שהן בלשון תרגום.

כָּל דָּבָר שֶׁמַּצִּילִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי קְדֻשָּׁתוֹ — מַצִּילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת, אוֹ לְמָבוֹי שֶׁאֵין בּוֹ שִׁתּוּף, וּבִלְבָד שֶׁיִּהְיוּ כָּל תִּקּוּנָיו קַיָּמִים, דְּהַיְנוּ ג' מְחִצּוֹת וְלֶחִי אוֹ קוֹרָה, שֶׁלֹּא הֵקֵלּוּ בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא לְעִנְיַן חֶסְרוֹן תִּקּוּן הָעֵרוּב אוֹ הַשִּׁתּוּף בִּלְבָד, אֲבָל לֹא לְעִנְיַן חֶסְרוֹן תִּקּוּן אַחֵר, בֵּין בְּמָבוֹי בֵּין בְּחָצֵר:

כל דבר שמצילים אותו מפני קדושתו (ספר תורה, תפילין, מזוזה) — מצילים אותו אפילו לחצר שאינה מעורבת או למבוי שאין בו שיתוף, בתנאי שכל תיקוני המבוי קיימים (ג' מחיצות ולחי).

מַצִּילִין תִּיק הַסֵּפֶר עִם הַסֵּפֶר וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין אֲפִלּוּ לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָם מָעוֹת, וְלֹא הִצְרִיכוּהוּ לְנַעֵר הַמָּעוֹת מֵהֶם, כִּי שֶׁמָּא בְּתוֹךְ כָּךְ תִּתְחַזֵּק הַדְּלֵקָה וְלֹא יוּכַל לְהַצִּילָם כְּלָל.
וְכֵן אִם הִנִּיחַ תְּפִלִּין בְּאַרְנָקִי מְלֵאָה מָעוֹת — יָכוֹל לְהַצִּילָהּ מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה אוֹ מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וְהַגַּזְלָנִים לְמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַצִּיל הַתְּפִלִּין. וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הַתְּפִלִּין מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ הִנִּיחָן בְּתוֹכָהּ בְּשַׁבָּת (עַל יְדֵי נָכְרִי), שֶׁעַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל אָסוּר לְהַצְנִיעַ תְּפִלִּין בְּתוֹכָהּ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְטַלְטְלֶנָּה קְצָת וְהִיא בָּסִיס לְהַמָּעוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ.
אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין לְתוֹכָהּ בִּשְׁעַת הַדְּלֵקָה כְּדֵי שֶׁיַּצִּיל אַגַּב הַתְּפִלִּין, שֶׁהֲרֵי לֹא הִתִּירוּ אֶלָּא מֵחֲמַת חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא לֹא יוּכַל לְהַצִּיל הַתְּפִלִּין כְּלָל אִם יִצְטָרֵךְ לְהוֹצִיאָם מִמֶּנָּה, וְאֵיךְ יַנִּיחֵן שָׁם לְכַתְּחִלָּה?
אֲבָל מֻתָּר לְהַנִּיחַ בְּתוֹכָהּ תְּפִלִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַצִּילָהּ עִמָּהֶן בְּשַׁבָּת לְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת אִם תִּפּוֹל דְּלֵקָה אוֹ מִפְּנֵי גַנָּבִים וְהַגַּזְלָנִים, כֵּיוָן שֶׁמַּנִּיחָן בִּשְׁעַת הֶתֵּר, וְהוּא הַדִּין לִמְזוּזָה אוֹ סֵפֶר.
אֲבָל אִם מַנִּיחַ (טַבַּעַת אוֹ) אֹכָלִין לְתוֹךְ אַרְנָקִי — אֵינָן מוֹעִילִין שֶׁיּוּכַל לְהַצִּילָהּ עַל יְדֵי כָךְ מִבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ אֲפִלּוּ לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת, כִּי אֵין (הַטַּבַּעַת אוֹ) הָאֹכָלִין חֲשׁוּבִים לְגַבֵּי הָאַרְנָקִי, וְהֵן בְּטֵלִין אֶצְלָהּ, וּלְפִיכָךְ, אַף אִם אִי אֶפְשָׁר לְנַעֲרָן מִמֶּנָּה — אֵינוֹ רַשַּׁאי לִטּוֹל אֶת הָאַרְנָקִי בִּשְׁבִילָן, אֶלָּא יַנִּיחֵן לִשָּׂרֵף עִם הָאַרְנָקִי.
וְיֵשׁ מַתִּירִין לְהַנִּיחַ עָלֶיהָ אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁעַת הַדְּלֵקָה כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, אוֹ שְׁאָר דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לְהַצִּילוֹ לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהָאַרְנָקִי חֲשׁוּבָה מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה, וְנוֹטְלָהּ וּמַצִּילָהּ עַל יְדֵי כָךְ מִבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ לְחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת.
וְאַף שֶׁלֹּא אָמְרוּ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לְמֵת בִּלְבָד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שי"א, מִכָּל מָקוֹם מִפְּנֵי הֶפְסֵד הַדְּלֵקָה הֵקֵלּוּ גַם כֵּן כְּמוֹ בְּמֵת, שֶׁתְּהֵא הָאַרְנָקִי טְפֵלָה לְדָבָר הַמֻּתָּר שֶׁעָלֶיהָ, וַהֲרֵי זֶה כְּמַצִּיל דָּבָר הַמֻּתָּר בִּלְבַדּוֹ. וְיֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל זֶה לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מְרֻבֶּה.
וְכָל זֶה בַּבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ, אֲבָל בְּבָתִּים הַקְּרוֹבִים — יֵשׁ מַתִּירִין לְטַלְטֵל אֲפִלּוּ מֻקְצֶה בִּלְבָד אִם יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד מְרֻבֶּה, וְהוּא הַדִּין מִפְּנֵי הַלִּסְטִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה:

מצילים את תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אפילו לחצר שאינה מעורבת, ואף שיש בתוכם מעות — לא הצריכו לנער המעות, פן תתפשט הדליקה בינתיים. כיון שבדרך כלל אין שם מעות, נעשו טפלים לקדושה.

יֵשׁ מַתִּירִין לוֹמַר לְנָכְרִי לְהַצִּיל סְפָרִים אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁלֹּא גָזְרוּ עַל שְׁבוּת אֲמִירָה לְנָכְרִי בִּמְקוֹם בִּזְיוֹן כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. וְאַף שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְהַצִּילָן לְכַרְמְלִית, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִסּוּרָהּ אֶלָּא שְׁבוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ דוֹמֶה שְׁבוּת הַנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבוּת אֲמִירָה לְנָכְרִי:

יש מתירים לומר לגוי להציל ספרים אפילו דרך רה"ר — שלא גזרו על אמירה לגוי במקום ביזוי כתבי הקודש. אך אסור להציל לכרמלית, ולא יאמר לגוי במקום שיש איסור דרבנן בלבד אלא אם כן יש חשש ביזוי.

הַגִּלְיוֹנִים שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה, וְשֶׁבֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה, וְשֶׁבֵּין דַּף לְדַף, וְשֶׁבֵּין סֵפֶר לְסֵפֶר — אֵין מַצִּילִין אוֹתָם אִם נֶחְתְּכוּ מִן הַסֵּפֶר, אוֹ שֶׁנִּמְחַק הַסֵּפֶר וְלֹא נִשְׁתַּיְּרוּ בּוֹ פ"ה אוֹתִיּוֹת:

הגליונים שלמעלה ולמטה, ובין פרשה לפרשה, ובין דף לדף, ובין ספר לספר — אם נחתכו מן הספר או שנמחק הספר ולא נשתיירו בו פ"ה אותיות — אין מצילים אותם, שאיבדו את קדושתם.

הַמִּינִים, דְּהַיְנוּ הָאֲדוּקִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן מוּמָרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּתְבוּ לָהֶם כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִים אַשּׁוּרִית בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַל הַקְּלַף וּבִדְיוֹ — אֵין מַצִּילִין אוֹתָם, וְאַף בְּחֹל שׂוֹרְפָם עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם אֲדוּקִים בַּעֲבוֹדָה זָרָה — בְּוַדַּאי כָּתְבוּ אוֹתָן לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה.
וּמִכַּאן יֵשׁ לְהַזְהִיר עַל אוֹתָן מַטְבֵּעוֹת שֶׁל זָהָב וָכֶסֶף שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶן שֵׁם בֶּן ד' אוֹתִיּוֹת שֶׁטָּבְעוּ אוֹתוֹ הַמִּינִים לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁאָסוּר לִתְלוֹתָם, וְגַם אֵין לְהַחֲזִיק אוֹתָן בִּרְשׁוּתוֹ, אֶלָּא יַתִּיכֵם מִיָּד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁעָשׂוּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁמִּטַּעַם זֶה צָרִיךְ לִשְׂרוֹף הַסְּפָרִים שֶׁלָּהֶם עִם הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶם:

מינים (האדוקים בעבודה זרה) ומומרים שכתבו כתבי הקודש — אף שכתובים אשורית בלשון הקודש על קלף בדיו — אין מצילים אותם מהדליקה, ואדרבה: שורפים אותם במקומם, שכתבום לעבודה זרה.

תֵּבָה שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר מִצִּדָּהּ הָאֶחָד — מֻתָּר לִטּוֹל עוֹר שֶׁל גְּדִי הַמֻּתָּר בְּטִלְטוּל, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ח, וְלִפְרוֹס אוֹתוֹ עָלֶיהָ סָמוּךְ לָאוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּשֵּׁט הָאוּר יוֹתֵר, שֶׁהָעוֹר הוּא מִתְחָרֵךְ וְאֵינוֹ נִשְׂרָף וּמֵגִין עַל הַתֵּבָה.
וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין רֵיקָנִים בֵּין מְלֵאִים, לְהַפְסִיק הַדְּלֵקָה. וַאֲפִלּוּ בִּכְלֵי חֶרֶס חֲדָשִׁים מְלֵאִים מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וּמִתְבַּקְּעִים וּמְכַבִּים אֶת הַדְּלֵקָה — לֹא גָזְרוּ בִּמְקוֹם הֶפְסֵד עַל גְּרַם כִּבּוּי כָּזֶה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתֵן הַמַּיִם יֵשׁ דָּבָר הַמַּפְסִיק בֵּינָם לָאוּר, דְּהַיְנוּ דָּפְנֵי הַכְּלֵי שֶׁנּוֹתְנָם בְּתוֹכוֹ וְהָאוּר הוּא שֶׁמְּבַקֵּעַ אֶת הַכְּלִי וּמְכַבֶּה אֶת עַצְמוֹ, וְהָאָדָם הַנּוֹתֵן מַיִם אֵינוֹ אֶלָּא גּוֹרֵם בְּעָלְמא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רס"ה:

תיבה שאחזה בה האש מצידה האחד — מותר ליטול עור גדי המותר בטלטול ולפרוס אותו עליה סמוך לאש, כדי שלא תתפשט האש יותר. אף שהעור יתלהט וייחרך — אינו מתכוון לכך, וזה "פסיק רישיה דלא ניחא ליה" שמותר בדרבנן.

טַלִּית שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר מִצַּד אֶחָד — מֻתָּר לִתֵּן עָלֶיהָ מַשְׁקִין רָחוֹק קְצָת מִן הָאוּר כְּדֵי שֶׁיִּכְבֶּה הָאוּר כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְשָׁם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּאן דָּבָר הַמַּפְסִיק בֵּינָם לָאוּר, מִכָּל מָקוֹם הֵם אֵינָם מְכַבִּין כְּלַל מַה שֶּׁנִּדְלַק כְּבָר, אֶלָּא שֶׁמּוֹנְעִים הָאוּר מִלִּדְלוֹק יוֹתֵר, וְהוּא כָּבֶה מֵאֵלָיו.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּמַשְׁקִים שֶׁאֵינָם מְלַבְּנִים, אֲבָל מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים הַמְלַבְּנִים — אָסוּר לִתֵּן עַל הַטַּלִּית, מִשּׁוּם גְּזֵרַת סְחִיטָה, אוֹ מִשּׁוּם שֶׁשְּׁרִיַּת הַבֶּגֶד זֶהוּ כִּבּוּסוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ב וְשי"ט:

טלית שאחז בה האור מצד אחד — מותר ליתן עליה משקין רחוק קצת מהאש, כדי שיכבה האור כשיגיע לשם. אף שאין כאן דבר מפסיק בינו לאש, נחשב כ"גרמא" כי האש לא תכבה מיד.

טַלִּית מְקֻפֶּלֶת שֶׁאָחַז בָּהּ הָאוּר — פּוֹשְׁטָהּ וּמִתְכַּסֶּה בָּהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּשֵּׁט הָאוּר יוֹתֵר. וְאַף אִם עַל יְדֵי זֶה נִכְבֶּה מַה שֶּׁנִּדְלַק כְּבָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לְכָךְ, וְלָאו "פְּסִיק רֵישֵׁהּ הוּא". וְלָכֵן לֹא יָרוּץ וְיִקְפּוֹץ וִינַעֲנֵעַ אוֹתָהּ אָנֶה וָאָנָה כְּדֵי שֶׁיִּכְבֶּה, אֶלָּא מִתְכַּסֶּה בָּהּ כְּדַרְכָּהּ. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁאָחַז בּוֹ הָאוּר — פּוֹשְׁטוֹ וְקוֹרֵא בוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּשֵּׁט בּוֹ הָאוּר יוֹתֵר. וְאַף אִם עַל יְדֵי זֶה נִכְבֶּה מַה שֶּׁנִּדְלַק כְּבָר — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יְנַעֲנֵעַ אוֹתוֹ אָנֶה וָאָנָה:

טלית מקופלת שאחז בה האור — פושטה ומתכסה בה כדי שלא יתפשט האור יותר. ואף שעל ידי כך נכבה מה שכבר נדלק — אין בכך כלום, שאינו מתכוון לכך, וגם זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אָסוּר לוֹמַר לְנָכְרִי לְכַבּוֹת הַדְּלֵקָה מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ, אֲפִלּוּ לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָה אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְהַכִּבּוּי הִיא מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רע"ח, וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד גָּדוֹל יֵשׁ לְהַתִּיר אֲמִירָה לְנָכְרִי בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז, מִכָּל מָקוֹם כַּאן בִּדְלֵקָה שֶׁהַדָּבָר בָּהוּל וְנֶחְפָּז הוּא מְאֹד לְהַצִּיל מָמוֹנוֹ וְאֵין לִבּוֹ עָלָיו, וְאִם נַתִּיר לוֹ כְּלוּם — אַף הוּא לֹא יִתֵּן דְּבָרָיו לְשִׁעוּרִים וְיָבֹא לְכַבּוֹת בְּעַצְמוֹ.
(וּמִטַּעַם זֶה אָסוּר גַּם כֵּן לְהַצִּיל עַל יְדֵי נָכְרִי בַּבַּיִת שֶׁהַדְּלֵקָה בּוֹ יוֹתֵר מִג' סְעֻדּוֹת וּכְלֵי תַשְׁמִישׁוֹ הַצְּרִיכִים לוֹ הַיּוֹם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה).
אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ לְכַבּוֹת מִפְּנֵי סְפָרִים, אִם אִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר:

אסור לומר לגוי לכבות הדליקה משום הפסד ממונו — אף לדעת הסוברים שמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה רק מדברי סופרים. הטעם: לא התירו אמירה לגוי במלאכה דרבנן במקום הפסד ממון בלבד.

נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת מֵעַצְמוֹ — אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, לְפִי שֶׁהַנָּכְרִי יֵשׁ לוֹ שִׁקּוּל הַדַּעַת, שֶׁשּׁוֹקֵל בְּדַעְתּוֹ שֶׁכָּךְ רָאוּי לוֹ לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂתַּכֵּר בּוֹ עַכְשָׁו אוֹ לְאַחַר זְמַן, וְלַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא מִתְכַּוֵּן. וַאֲפִלּוּ הוּא עַבְדּוֹ הַמֻּשְׂכָּר לוֹ לִזְמַן — אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בּוֹ, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן רמ"ד.
אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת — צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, וַאֲפִלּוּ אֵין אָבִיו שָׁם, לְפִי שֶׁהַקָּטָן אֵין לוֹ שִׁקּוּל הַדַּעַת שֶׁיִּתְכַּוֵּן לַהֲנָאַת עַצְמוֹ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁדְּלֵקָה זוֹ הִיא הֶפְסֵד לְאָבִיו (אוֹ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר) — הֲרֵי הוּא מְכַבֶּה מִן הַסְּתָם בִּשְׁבִילוֹ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לוֹ נַחַת רוּחַ.
אֲבָל קָטָן הַמְחַלֵּל שַׁבָּת לַהֲנָאַת עַצְמוֹ — אֵין צָרִיךְ לִמְחוֹת בּוֹ, אֶלָּא אָבִיו בִּלְבָד אִם הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שמ"ג:

גוי שבא לכבות מעצמו — אין צריך למחות בו, שהגוי יש לו "שיקול הדעת" — הוא שוקל בדעתו שכדאי לו לעשות זאת (לקבל שכר), ועושה הוא לטובת עצמו ולא לטובת הישראל.

בִּדְלֵקָה הִתִּירוּ לוֹמַר בִּפְנֵי הַנָּכְרִי — "כָּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד". וְאִם אֵינוֹ כַּאן — יָכוֹל לִקְרוֹתוֹ לְכַאן וְלוֹמַר כֵּן בְּפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ז:

בדליקה התירו לומר בפני הגוי: "כל המכבה אינו מפסיד" — רמז שהוא יקבל שכר. ואם אין הגוי כאן, מותר לקראו ולומר זאת בפניו (כמבואר בסימן ש"ז).

יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָסְרוּ חֲכָמִים בִּדְלֵקָה — לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בִּימֵיהֶם שֶׁלֹּא הָיוּ שְׁרוּיִים בֵּין הַנָּכְרִים, וַאֲפִלּוּ בְּגָלוּתָם הָיוּ לָהֶם מְקוֹמוֹת לְעַצְמָם, אֲבָל בִּזְמַן הַזֶּה אוֹתָם שֶׁשְּׁרוּיִים בֵּין הַנָּכְרִים וְיֵשׁ חֲשַׁשׁ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת כְּשֶׁהַדְּלֵקָה מִתְגַּבֶּרֶת, שֶׁאָז הֵם חוֹטְפִים וְשׁוֹלְלִים, וּכְשֶׁאָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ יָבֹאוּ לַהֲרוֹג אוֹתוֹ — מֻתָּר לְכַבּוֹת הַדְּלֵקָה בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ הַדְּלֵקָה הִיא בְּבֵית נָכְרִי, כִּי יֵשׁ לָחוּשׁ פֶּן תִּתְגַּבֵּר הַדְּלֵקָה וְיָבֹאוּ לַחֲטוֹף וְלִשְׁלוֹל וְלַהֲרוֹג, וְכָל הַזָּרִיז לְכַבּוֹת — הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
וּמִכָּל מָקוֹם, הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן, שֶׁאִם הֵם בְּטוּחִים בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם סַכָּנָה בַּדָּבָר — אָסוּר לְכַבּוֹת, אֲבָל בַּחֲשַׁשׁ סְפֵק סַכָּנַת נְפָשׁוֹת — מֻתָּר לְכַבּוֹת. וְכֵן נוֹהֲגִין.
וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא הֵקֵלּוּ אֶלָּא בְּכִבּוּי הַדְּלֵקָה, שֶׁהִיא מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, וְיֵשׁ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה אִם לֹא יְכַבֶּה, אֲבָל מִשּׁוּם הַצָּלַת מָמוֹנוֹ — אָסוּר לְחַלֵּל שַׁבָּת אֲפִלּוּ בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁעִקָּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּגוֹן אִסּוּר תְּחוּמִין.
וְאִם עָבַר וְחִלֵּל — צָרִיךְ כַּפָּרָה. וְהַכַּפָּרָה — הִסְכִּימוּ הָאַחֲרוֹנִים שֶׁיִּתְעַנֶּה מ' יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רְצֻפִּים, אֶלָּא ב' וְה'. וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן בַּלַיְלָה שֶׁאַחַר הַתַּעֲנִית. וְיִתֵּן י"ח פְּשׁוּטִים לִצְדָקָה בִּמְקוֹם חַטָּאת אִם נִתְחַיֵּב בָּהּ, וְהוּא שִׁעוּר סֶלַע שֶׁל תּוֹרָה. וְכַמָּה שִׁעוּר סֶלַע בְּמַטְבֵּעוֹת שֶׁלָּנוּ — יִתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִמָּן ש"ה, עַיֵּן שָׁם.
וְאִם יִרְצֶה לִפְדּוֹת הַתַּעֲנִית — יִתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם לְעֶרֶךְ י"ב פְּשׁוּטִים אִם אֶפְשָׁר לוֹ. וְהֶעָשִׁיר יִתֵּן יוֹתֵר, הַכֹּל לְפִי עָשְׁרוֹ, שֶׁהֲרֵי טַעַם הַפִּדְיוֹן שֶׁשָּׁקוּל צַעַר הַמָּמוֹן כְּנֶגֶד צַעַר הַתַּעֲנִית, וּבְעָשִׁיר דִּין מֵאָה מָנֶה כְּדִין פְּרוּטָה לְעָנִי.
וְאִם יוּכַל לִדְחוֹת הַתַּעֲנִית לִימוֹת הַחֹרֶף — יִתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקס"[ח].
וְכָל זֶה בִּמְחַלֵּל שַׁבָּת בִּשְׁבִיל הַצָּלַת מָמוֹן, אֲבָל הַמְכַבִּין הַדְּלֵקָה בִּמְקוֹמוֹת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חֲשַׁשׁ סַכָּנָה בִּדְלֵקָה, וְרוֹצִים לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל זֶה — אֵין מַנִּיחִין אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּנְעוּ מִלְּכַבּוֹת:

יש אומרים שכל מה שאסרו חכמים בדליקה (שלא להציל יותר מג' סעודות וכו') לא אסרו אלא בימיהם, שלא היו שרויים בין הגויים. אבל בזמן הזה ששרויים בין הגויים — לא יבהלו לעבור על השבת, ומותר להציל הכל. ויש להחמיר במקום שאפשר.

גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת — לֹא שַׁיָּךְ בָּהּ כִּבּוּי מִן הַתּוֹרָה, הוֹאִיל וְאֵינָהּ בּוֹעֶרֶת. אֲבָל אָסוּר לְכַבּוֹתָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְאִם הִיא מֻנַּחַת בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים נִזּוֹקִים בָּהּ — מֻתָּר לְכַבּוֹתָהּ, שֶׁבִּמְקוֹם הֶזֵּק הַגּוּף שֶׁל רַבִּים — לֹא גָזְרוּ.
אֲבָל גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ שַׁיָּךְ בָּהּ כִּבּוּי, וְאַף אִם הִיא מֻנַּחַת בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים נִזּוֹקִים בָּהּ — אָסוּר לְכַבּוֹתָהּ לְהַמְחַיְּבִים מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ, שֶׁאִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה לֹא הֻתַּר לְעוֹלָם אֶלָּא בִּמְקוֹם פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ בִּלְבָד.
אֲבָל לְהָאוֹמְרִים שֶׁמְּלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — מֻתָּר לְכַבּוֹת אֲפִלּוּ גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ הַמֻּנַּחַת בְּמָקוֹם שֶׁרַבִּים נִזּוֹקִים בָּהּ, שֶׁבִּמְקוֹם הֶזֵּק הַגּוּף לֹא גָזְרוּ, אַף עַל פִּי שֶׁגָּזְרוּ בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מָמוֹן. וְכֵן עִקָּר.
(וְאַף עַל פִּי כֵן, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ יֵשׁ לוֹ לְהַחֲמִיר לְעַצְמוֹ):

גחלת של מתכת — אינה בוערת ממש, ולכן אין בה כיבוי דאורייתא; אבל אסור לכבותה מדברי סופרים. ואם היא מונחת במקום שרבים ניזוקים בה — מותר לכבותה (משום היזק רבים, ומדברי סופרים בלבד).