Daat HaRav — Le Choulhan Aroukh de l'Admour HaZaken sur le Siman שס"ב

אֵיזֶה מְחִצָּה קָרוּי מְחִצָּה לְטַלְטֵל וּבוֹ כ"ב סְעִיפִים:

כָּל מְחִצּוֹת שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ כְּדֵי לָדוּר בְּתוֹכָן, דְּהַיְנוּ לִכְנִיסָה וִיצִיאָה תָּמִיד (עַיֵּן סִמָּן שנ"ח גַּבֵּי קַרְפֵּף), אֶלָּא לִשְׁמוֹר מַה שֶׁיַּנִּיחוּ בְּתוֹכָן אוֹ לֵישֵׁב בְּתוֹכָן לִשְׁמוֹר הַשָּׂדוֹת, שֶׁאֵינוֹ דָר בָּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֶלָּא מִסְתּוֹפֵף בְּצִלָּהּ בִּלְבָד כְּשֶׁהַחַמָּה עוֹמֶדֶת עָלָיו (אֲבָל סֻכָּה שֶׁדָּר בָּהּ הַשּׁוֹמֵר יוֹמָם וָלַיְלָה — דִּירָה מְעֻלָּה הִיא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ"ח), וְכֵן מְחִצּוֹת הָעֲשׂוּיִין לִצְנִיעוּת בְּעָלְמָא, כְּגוֹן הַבַּנָּאִים שֶׁבּוֹנִים בַּחַמָּה וְעוֹשִׂין מְחִצָּה לְהָגֵן עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי הַחַמָּה, וְכֵן הָאַכְסַדְרָה שֶׁבּוֹנִים בְּתוֹךְ הַפַּרְדֵּס (שֶׁתַּשְׁמִישׁ מְחִצָּה זוֹ גַּם כֵּן אֵינוֹ קָבוּעַ לְהִתְלוֹנֵן בְּצִלָּהּ אֲפִלּוּ יוֹם וְלַיְלָה אֶחָד בִּקְבִיעוּת, אֶלָּא כְּשֶׁהַחַמָּה קוֹדֶרֶת בִּלְבָד, אֲבָל מְחִצָּה הָעֲשׂוּיָה לְיוֹם וְלַיְלָה אֶחָד — דִּירָה מְעֻלָּה הִיא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ס).

וְכָל מְחִצּוֹת אֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְחִצּוֹת גְּמוּרוֹת מִן הַתּוֹרָה וְהַזּוֹרֵק לְתוֹכָן מֵרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּתוֹכָן כַּמָּה מִילִין, מִכָּל מָקוֹם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָן אֶלָּא בְּד' אַמּוֹת אִם יֵשׁ בְּתוֹכָן יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֵינָן חֲשׁוּבוֹת מֻקָּפוֹת לְדִירָה. אֲבָל עַד בֵּית סָאתַיִם וְעַד בִּכְלָל, מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הַמֻּקָּף:

Quelle mehitsa est appelée mehitsa le-taltel (cloison permettant le transport) — et il comporte 22 se'ifim :

Toutes les cloisons qui n'ont pas été dressées en vue d'y habiter, c'est-à-dire pour y entrer et en sortir en permanence (voir siman 358 au sujet du karpef), mais pour garder ce que l'on y dépose, ou pour s'y asseoir afin de surveiller les champs — où l'on ne demeure pas jour et nuit, mais où l'on se met seulement à l'ombre quand le soleil tape (toutefois la soukka dans laquelle le gardien demeure jour et nuit est une habitation pleine, comme expliqué siman 358) ; et de même les cloisons dressées par simple souci d'intimité, par exemple les bâtisseurs qui œuvrent au soleil et dressent une cloison pour s'en protéger ; et de même l'akhsadra que l'on bâtit au milieu du verger (dont l'usage n'est pas non plus fixe pour s'y abriter même un seul jour ou une nuit en permanence, mais seulement quand le soleil brûle ; en revanche une cloison faite pour un jour et une nuit constitue une habitation pleine, comme expliqué siman 360).

Toutes ces cloisons, bien qu'elles soient des cloisons pleines selon la Torah — et que celui qui y jette depuis le reshut harabim soit passible même s'il s'y trouve plusieurs milles —, néanmoins, par décret rabbinique, on n'y transporte pas au-delà de quatre coudées si elles renferment plus de deux beit sé'ah, parce qu'elles ne sont pas considérées comme entourées en vue d'une habitation. Mais jusqu'à deux beit sé'ah inclus, il est permis de transporter dans toute l'enceinte :

לְפִיכָךְ אִילָן שֶׁעֲנָפָיו יוֹרְדִין לְמַטָּה כָּל סְבִיבוֹ, אִם אֵינָם גְּבוֹהִים ג' טְפָחִים מִן הָאָרֶץ וְעִקָּרָן בְּמָקוֹם שֶׁמְּחֻבָּרִים לָאִילָן הוּא גָבוֹהַּ י' טְפָחִים — הֲרֵי הֵם חֲשׁוּבִים מְחִצָּה וּמֻתָּר לְטַלְטֵל בְּתוֹכָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ לְדִירָה.

וְהוּא שֶׁיְּמַלֵּא הָאֲוִיר שֶׁבֵּין הָעֲנָפִים בְּעֵצִים אוֹ בְּקַשׁ וִיקַשְּׁרֵם שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא יְנִידֵם הָרוּחַ, שֶׁכָּל מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה אֵינָהּ מְחִצָּה.

וְהוּא הַדִּין אִם אֵין גְּבוֹהִים י' טְפָחִים בְּמָקוֹם שֶׁמְּחֻבָּרִים לָאִילָן, אֶלָּא שֶׁבָּאֶמְצַע הֵם גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה, שֶׁעֲשׂוּיִים כְּקֶשֶׁת. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בֵּינֵיהֶם ד' עַל ד' בְּכָל גֹּבַהּ עֲשָׂרָה, שֶׁאִם אֵין בֵּינֵיהֶם ד' אֶלָּא מִלְּמַטָּה מֵעֲשָׂרָה וְאֵילַךְ — הֲרֵי הֵן כְּכַרְמְלִית:

C'est pourquoi un arbre dont les branches retombent tout autour : si elles ne sont pas à plus de trois tefahim au-dessus du sol, et qu'à l'endroit où elles sont rattachées au tronc elles sont à dix tefahim de hauteur — elles sont considérées comme mehitsa, et il est permis de transporter à l'intérieur, bien qu'elles n'aient pas été faites pour habitation.

À condition de remplir l'espace entre les branches avec du bois ou de la paille, et de les y attacher pour que le vent ne les fasse pas bouger — car toute mehitsa qui ne peut tenir face à un vent ordinaire n'est pas une mehitsa.

Et il en va de même si elles ne sont pas hautes de dix tefahim à l'endroit de l'attache au tronc, mais qu'au milieu elles atteignent dix, étant comme un arc. Et il faut qu'il y ait entre elles quatre [tefahim] sur quatre dans tous les dix tefahim de hauteur ; car s'il n'y a quatre entre elles qu'à partir d'en bas, en dessous de dix — elles ont alors le statut de karmélit :

וְכָל זֶה עַד בֵּית סָאתַיִם, אֲבָל יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם — אָסוּר. וַאֲפִלּוּ נָטַע הָאִילָן מִתְּחִלָּה לְשֵׁם כָּךְ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲנָפָיו מְחִצּוֹת סְבִיבוֹ, לְהַתִּיר שָׁם הַטִּלְטוּל — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לָדוּר בּוֹ אֶלָּא לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ לִשְׁמוֹר הַשָּׂדוֹת. אֲבָל אִם הוּא עָשׂוּי לָדוּר בּוֹ, וַאֲפִלּוּ לֹא נְטָעוֹ מִתְּחִלָּה כְּדֵי לָדוּר בּוֹ, אֶלָּא שֶׁמִּלֵּא קַשׁ בֵּין הָעֲנָפִים כְּדֵי לָדוּר בּוֹ — אִם רֹב הַדֹּפֶן מִן הַקַּשׁ הַמְמַלֵּא שָׁם לְדִירָה, הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ כָּל הַדֹּפֶן עָשׂוּי לְדִירָה, וּמְטַלְטְלִין שָׁם אֲפִלּוּ בְּיוֹתֵר מִסָּאתַיִם (וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵין בְּרֹחַב הַקַּשׁ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר — מֻתָּר. וְאִם יֵשׁ בְּרָחְבּוֹ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רֹב הַדֹּפֶן — גַּם כֵּן מֻתָּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ"ח):

Et tout cela jusqu'à deux beit sé'ah ; mais au-delà de deux beit sé'ah, c'est interdit. Et même si l'arbre a été planté dès le départ dans ce but — pour que ses branches forment cloison autour, afin d'y autoriser le transport —, cela n'aide en rien, puisqu'il n'a pas été fait pour y habiter mais pour s'y abriter à l'ombre afin de garder les champs. En revanche, s'il est fait pour y habiter — et même s'il ne l'a pas planté au départ pour y habiter mais qu'il a rempli de paille entre les branches afin d'y habiter — alors, si la majorité de la paroi est en paille destinée à l'habitation, c'est comme si toute la paroi avait été faite pour habitation, et l'on y transporte même au-delà de deux sé'ah (et même si la largeur de la paille ne dépasse pas dix [coudées], c'est permis ; et si sa largeur dépasse dix, bien que ce ne soit pas la majorité de la paroi, c'est également permis, comme expliqué siman 358) :

תֵּל שֶׁגָּבוֹהַּ ה' טְפָחִים, וְעָשָׂה עָלָיו מְחִצָּה ה' טְפָחִים — הֲרֵי זֶה עַל גַּבָּיו רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה לְכָל דָּבָר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ כַּאן מְחִצָּה י' טְפָחִים, הַיְנוּ ה' טְפָחִים מִן גֹּבַהּ עַצְמוֹ, שֶׁאוֹמְרִים בּוֹ "גּוּד אַסֵּק מְחִצָּה" לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שמ"ה, וְה' טְפָחִים מִן הַמְּחִצָּה, שֶׁהַמְּחִצָּה וְ"גוּד" מִצְטָרְפִין.

מְחִצָּה הָעוֹמֶדֶת מֵאֵלֶיהָ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית לְשֵׁם מְחִצָּה — כְּשֵׁרָה לְכָל דָּבָר:

Une butte (tel) haute de cinq tefahim, sur laquelle on a dressé une cloison de cinq tefahim — son sommet est reshut hayachid à part entière pour toute chose ; car il y a ici une cloison de dix tefahim, à savoir cinq tefahim par sa hauteur même (sur laquelle on applique goud assik mehitsa vers le haut, comme expliqué siman 345), et cinq tefahim par la cloison — la cloison réelle et le goud se cumulant.

Une mehitsa qui se tient d'elle-même, c'est-à-dire qui n'a pas été faite en vue d'une cloison — est valable pour toute chose :

מְחִצָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג, כְּשֵׁרָה לְכָל דָּבָר. בְּמֵזִיד — מְחִצָּה הִיא לְהַחֲמִיר, לְחַיֵּב הַזּוֹרֵק מִתּוֹכָהּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל לֹא לְהָקֵל, לְהַתִּיר הַטִּלְטוּל בְּתוֹכָהּ, מִשּׁוּם קְנָס. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם מְחִצָּה כְּלָל בִּתְחִלַּת הַשַּׁבָּת. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׁם וֶהֱסִירָהּ וְחָזַר וַעֲשָׂאָה — אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד חָזְרָה לְהֶתֵּרָהּ הָרִאשׁוֹן:

Une mehitsa dressée le Chabbat par inadvertance (shogeg) est valable pour toute chose. Volontairement (mezid), elle est mehitsa pour aggraver — pour rendre passible celui qui jette depuis l'intérieur vers le reshut harabim — mais non pour alléger : on n'y autorise pas le transport, par mesure de sanction (kenas). En quoi cela s'applique-t-il ? Quand il n'y avait aucune cloison au début du Chabbat. Mais s'il y en avait une, qu'on l'a retirée, et qu'on l'a refaite — même volontairement, elle retrouve son autorisation première :

וְכָל זֶה כְּשֶׁהַמְּחִצָּה הִיא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּכַרְמְלִית, וְעַל יָדָהּ נַעֲשָׂה שָׁם רְשׁוּת הַיָּחִיד. אֲבָל אִם גַּם בְּלֹא מְחִצָּה זוֹ יֵשׁ שָׁם עוֹד מְחִצּוֹת, שֶׁעַל יָדָן נַעֲשָׂה שָׁם רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁהָיָה אָסוּר לְטַלְטֵל שָׁם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים — מוֹעֶלֶת מְחִצָּה זוֹ לְהַתִּיר לְטַלְטֵל שָׁם, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה בִּתְחִלַּת הַשַּׁבָּת וְנַעֲשֵׂית בְּשַׁבָּת בְּמֵזִיד.

וְאִם הָיְתָה שָׁם בִּתְחִלַּת הַשַּׁבָּת וְנָפְלָה אַחַר כָּךְ — מֻתָּר אֲפִלּוּ לֹא חָזְרָה וְנַעֲשֵׂית כְּלָל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁגַּם מִבַּלְעָדֶיהָ יֵשׁ שָׁם עוֹד מְחִצּוֹת, הֲרֵי אָנוּ אוֹמְרִים "שַׁבָּת — כֵּיוָן שֶׁהֻתְּרָה, הֻתְּרָה":

Et tout cela quand la mehitsa est dressée dans le reshut harabim ou dans un karmélit, et que par elle s'y constitue un reshut hayachid. Mais si, sans cette mehitsa, il y a déjà là d'autres cloisons qui en font un reshut hayachid à part entière selon la Torah, et que l'on était seulement empêché d'y transporter par décret rabbinique — alors cette mehitsa aide à permettre le transport, et même si elle n'existait pas au début du Chabbat et a été dressée le Chabbat volontairement.

Et si elle existait au début du Chabbat puis est tombée — c'est permis même si elle n'a pas été refaite du tout, car puisque, sans elle, il y a là d'autres cloisons, nous disons « Chabbat — kévan she-houtra, houtra » (le Chabbat, dès lors qu'il a été permis, demeure permis) :

כֵּיצַד? כְּגוֹן שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה שֶׁהִקִּיפוּ בְּמַחְצְלָאוֹת סְבִיבוֹתֵיהֶם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּכַרְמְלִית, וְהִבְדִּילוּ גַּם בֵּינֵיהֶם, וְלֹא עֵרְבוּ יַחַד, וְהָיָה כָּל אֶחָד מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּשֶׁלּוֹ, וּבְשַׁבָּת נִגְלְלוּ הַמַּחְצְלָאוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם — אָנוּ אוֹמְרִים "שַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהֻתְּרָה הֻתְּרָה", כֵּיוָן שֶׁגַּם מִבַּלְעֲדֵי הַמַּחְצְלָאוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם הָיְתָה רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה עַל יְדֵי מַחְצְלָאוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת.

וְאִם קֹדֶם הַשַּׁבָּת לֹא הָיוּ מַחְצְלָאוֹת פְּרוּסוֹת בֵּינֵיהֶם, וְנִפְרְסוּ בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד — מֻתָּר.

אֲבָל מַחְצְלָאוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְרְסוּ בְּשַׁבָּת בְּמֵזִיד אֵינָן מוֹעִילוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ כְּבָר פְּרוּסוֹת בִּתְחִלַּת הַשַּׁבָּת וְנִגְלְלוּ וְחָזְרוּ וְנִפְרְסוּ. וְאִם לֹא חָזְרוּ וְנִפְרְסוּ, אֵין אוֹמְרִים בָּהֶם "שַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהֻתְּרָה הֻתְּרָה", הוֹאִיל וְאֵין כַּאן מְחִצּוֹת הַמַּפְסִיקוֹת בֵּין רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ כַּרְמְלִית גְּמוּרָה.

(אֲבָל קַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁלֹּא הֻקַּף לְדִירָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּכַרְמְלִית מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כֵּיוָן שֶׁמִּן הַתּוֹרָה הוּא רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה — אוֹמְרִים בּוֹ "שַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהֻתְּרָה הֻתְּרָה", כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ס):

Comment cela ? Par exemple deux ou trois personnes qui ont dressé des nattes (mahatsla'ot) tout autour d'eux dans le reshut harabim ou dans un karmélit, qui ont aussi séparé entre eux, sans avoir fait de 'érouv commun, et chacun pouvait transporter dans son enclos — si le Chabbat les nattes intermédiaires se sont enroulées, nous disons « Chabbat kévan she-houtra houtra », puisque, sans les nattes intermédiaires, il y avait déjà reshut hayachid à part entière grâce aux nattes extérieures.

Et si avant Chabbat les nattes n'étaient pas étendues entre eux, et qu'elles ont été déployées le Chabbat — même volontairement, c'est permis.

Mais les nattes extérieures déployées le Chabbat volontairement n'aident pas, à moins qu'elles n'aient déjà été étendues au début du Chabbat, se soient enroulées, puis aient été redéployées. Et si elles n'ont pas été redéployées, on n'applique pas chez elles « Chabbat kévan she-houtra houtra », puisqu'il n'y a plus là de cloisons interrompant entre le reshut harabim ou le karmélit à part entière.

(Mais un karpef de plus de deux beit sé'ah qui n'a pas été clôturé pour habitation, bien qu'il soit considéré comme karmélit par les divrei sofrim — puisque selon la Torah il est reshut hayachid à part entière —, nous y appliquons « Chabbat kévan she-houtra houtra », comme expliqué siman 360) :

וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת שֶׁבַּיָּם שֶׁהֵן קְשׁוּרוֹת זוֹ בְּזוֹ וְעֵרְבוּ יַחַד, וּבְשַׁבָּת נִפְסְקוּ — אֵין אוֹמְרִים בָּהֶן "שַׁבָּת כֵּיוָן שֶׁהֻתְּרָה הֻתְּרָה", לְפִי שֶׁכְּשֶׁנִּפְסְקוּ הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הַיָּם מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ"ה, וְהַיָּם הוּא כַּרְמְלִית גְּמוּרָה. אֲבָל אִם חָזְרוּ וְנִקְשְׁרוּ, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד — חָזְרוּ לְהֶתֵּרָן הָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁמִּבַּלְעֲדֵי זֶה הָיוּ שְׁתֵּיהֶן רְשׁוּת הַיָּחִיד:

De même, deux navires en mer attachés l'un à l'autre, dont les occupants ont fait un 'érouv commun, et qui se sont détachés le Chabbat — on n'applique pas chez eux « Chabbat kévan she-houtra houtra », car une fois détachés, c'est comme si la mer s'interposait entre eux (comme expliqué siman 355), et la mer est un karmélit à part entière. Mais s'ils sont rattachés à nouveau, même volontairement — ils retrouvent leur autorisation première, puisque, sans cela, les deux étaient déjà reshut hayachid :

סְפִינָה — מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכֻלָּה אֲפִלּוּ הִיא יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּבָה לְמֻקֶּפֶת דִּירָה. וְאֵין אוֹמְרִים מְחִצּוֹתֶיהָ לְהַבְרִיחַ מַיִם נַעֲשׂוּ, שֶׁלֹּא לְדִירָה.

וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם כְּפָאָהּ לָדוּר תַּחְתֶּיהָ, שֶׁכְּפִיָּתָהּ — זוֹ הִיא עֲשִׂיַּת מְחִצָּתָהּ לְדִירַת מַטָּה, וְנַעֲשָׂה עַל יְדֵי כֵן מֻקֶּפֶת לְדִירָה גַּם עַל גַּבָּהּ מִלְמַעְלָה מִשּׁוּם "גּוּד אַסֵּק".

אֲבָל אִם כְּפָאָהּ לְזַפְּתָהּ — אֵין מְטַלְטְלִין בָּהּ, בֵּין תַּחְתֶּיהָ בֵּין עָלֶיהָ, אֶלָּא בְּד' אַמּוֹת אִם הִיא יוֹתֵר מִסָּאתַיִם, מִפְּנֵי שֶׁבִּטֵּל מְחִצּוֹתֶיהָ מִתּוֹרַת דִּירָה בִּכְפִיָּתָן זוֹ, שֶׁאֵינָן עוֹמְדוֹת כָּל זְמַן כְּפִיָּתָן לֹא לְדִירַת מַטָּה וְלֹא לְדִירַת מַעְלָה:

Un navire (sefina) : il est permis d'y transporter dans sa totalité, même s'il dépasse deux beit sé'ah, parce qu'il est considéré comme entouré en vue d'une habitation. Et nous ne disons pas que ses cloisons ont été faites pour repousser les eaux, et non pour habitation.

Inutile de dire, s'il a été retourné pour habiter en dessous — car son retournement constitue précisément la dresse de ses cloisons en vue d'une habitation par-dessous, et il devient ainsi enceint pour habitation aussi au-dessus, par goud assik.

Mais s'il a été retourné pour le goudronner — on ne peut y transporter, ni en dessous ni au-dessus, qu'à quatre coudées s'il dépasse deux sé'ah, parce qu'il a, par ce retournement, annulé ses cloisons de leur statut d'habitation : tant qu'il est retourné ainsi, elles ne servent ni à une habitation par le bas ni par le haut :

בַּכֹּל עוֹשִׂין מְחִצָּה מִבְּעוֹד יוֹם, אֲפִלּוּ בְּכֵלִים וְאֻכָּפוֹת הַגְּבוֹהִים י' טְפָחִים, אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפָן לְהִנָּטֵל אַחַר הַשַּׁבָּת. וַאֲפִלּוּ מְחִצּוֹת שֶׁל עֵרֶב בְּלֹא שְׁתִי, כְּגוֹן שֶׁל חֲבָלִים הַמְּתוּחִים עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת סָבִיב חֶבֶל עַל גַּבֵּי חֶבֶל בְּגֹבַהּ י' טְפָחִים, אוֹ שֶׁל שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, כְּגוֹן קָנִים הַגְּבוֹהִים עֲשָׂרָה הַנְּעוּצִים בָּאָרֶץ זֶה אֵצֶל זֶה — הֲרֵי זֶה מוֹעֶלֶת עַד בֵּית סָאתַיִם, אֲפִלּוּ לְיָחִיד בְּיִשּׁוּב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"ס.

וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין חֶבֶל לַחֲבֵרוֹ אוֹ בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ ג' טְפָחִים. וְכָל אֲוִיר שֶׁהוּא פָּחוֹת מִג' טְפָחִים נֶחְשָׁב כְּסָתוּם לְגַמְרֵי. אֲבָל אִם יֵשׁ אֲפִלּוּ בֵּין חֶבֶל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ ג' טְפָחִים — אֵינוֹ מְחִצָּה כְּלָל, (אֶלָּא אִם כֵּן הָאֲוִיר שֶׁל ג' טְפָחִים הוּא בָּאֶמְצַע) וְיֵשׁ מֵחֶבֶל הָעֶלְיוֹן שֶׁל ג' טְפָחִים הַלָּלוּ עַד חֶבֶל הָעֶלְיוֹן שֶׁבְּרֹאשׁ גֹּבַהּ הַמְּחִצָּה יוֹתֵר מִג' טְפָחִים סָתוּם בַּחֲבָלִים, וּמֵחֶבֶל הַתַּחְתּוֹן שֶׁל ג' טְפָחִים אֲוִיר הַלָּלוּ סָתוּם גַּם כֵּן בַּחֲבָלִים עַד פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ, שֶׁאִם אֵין מֵחֶבֶל הָעֶלְיוֹן שֶׁל ג' טְפָחִים הַלָּלוּ עַד חֶבֶל הָעֶלְיוֹן שֶׁבְּרֹאשׁ גֹּבַהּ הַמְּחִצָּה אֶלָּא ג' טְפָחִים סְתוּמִים בַּחֲבָלִים — הֲרֵי הָאֲוִיר שֶׁמִּצַּד זֶה וּמִצַּד זֶה לְג' טְפָחִים הַלָּלוּ הַסְּתוּמִים, דְּהַיְנוּ הָאֲוִיר הָעֶלְיוֹן שֶׁעַד חֶבֶל שֶׁבְּרָאשֵׁי גֹּבַהּ הַמְּחִצָּה עִם הָאֲוִיר שֶׁל ג' טְפָחִים הַלָּלוּ, בָּאִים וּמְבַטְּלִים הַג' טְפָחִים סְתוּמִים שֶׁבֵּינֵיהֶם. אֲבָל אִם הַסָּתוּם יוֹתֵר מִג' טְפָחִים, אֲזַי אֵין אֲוִיר זֶה מְבַטֵּל הַסָּתוּם שֶׁעָלָיו, הוֹאִיל וְהוּא מְרֻבֶּה מִמֶּנּוּ.

וְכָל זֶה בֵּין חֶבֶל לְחֶבֶל. אֲבָל אִם יֵשׁ אֲוִיר ג' טְפָחִים מֵהָאָרֶץ עַד חֶבֶל הַתַּחְתּוֹן, אֲפִלּוּ מִשָּׁם וְאֵילַךְ סָתוּם לְגַמְרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה אַמָּה — אֵין זוֹ מְחִצָּה, הוֹאִיל וְהַגְּדָיִים יְכוֹלִים לִבְקוֹעַ תַּחְתֶּיהָ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שנ"ה:

De toutes matières on fait mehitsa avant le coucher du soleil — même avec des ustensiles et des bâts hauts de dix tefahim, bien qu'ils doivent être retirés après Chabbat. Et même des cloisons en érev sans shéti, comme des cordes tendues sur des piquets autour, une corde au-dessus de l'autre sur une hauteur de dix tefahim ; ou en shéti sans érev, comme des roseaux de dix de haut plantés en terre côte à côte — cela vaut jusqu'à deux beit sé'ah, même pour un individu en zone habitée, comme expliqué siman 360.

À condition qu'il n'y ait pas, entre une corde et l'autre ou entre un roseau et l'autre, trois tefahim. Tout vide de moins de trois tefahim est considéré comme entièrement bouché. Mais s'il y a, ne serait-ce qu'entre une seule corde et l'autre, trois tefahim — ce n'est pas une mehitsa du tout (sauf si le vide de trois tefahim est au milieu, qu'il y a de la corde supérieure de ces trois tefahim jusqu'à la corde tout en haut de la mehitsa plus de trois tefahim bouchés en cordes, et de la corde inférieure de ces trois tefahim ce vide est également bouché en cordes jusqu'à moins de trois tefahim près du sol) — car s'il n'y a, de la corde supérieure de ces trois jusqu'à la corde au sommet de la mehitsa, que trois tefahim bouchés en cordes, alors le vide d'au-dessus et celui de ces trois tefahim en bas, viennent annuler les trois tefahim bouchés qui sont entre eux. Mais si le bouché dépasse trois tefahim, ce vide ne suffit pas à annuler le bouché qui le surplombe, étant moindre que lui.

Et tout cela entre corde et corde. Mais s'il y a un vide de trois tefahim du sol à la corde du bas, même si au-dessus tout est bouché sur plus de cent coudées — ce n'est pas une mehitsa, puisque les chevreaux peuvent passer en dessous, comme expliqué siman 355 :

וְכָל זֶה בַּחֲבָלִים. אֲבָל בְּקָנִים, אִם יֵשׁ בֵּין קָנֶה אֶחָד לַחֲבֵרוֹ ג' טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר, עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת — אֵין הַמְּחִצָּה נִפְסֶלֶת בִּשְׁבִיל זֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ אֲוִיר סָמוּךְ לִקְצֵה הַמְּחִצָּה, וְלֹא נִשְׁאַר שָׁם עוֹמֵד יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר עַד הַקָּצֶה — אֵין אוֹמְרִים שֶׁיָּבֹא אֲוִיר זֶה עִם אֲוִיר הָעוֹלָם שֶׁחוּץ לַקָּצֶה וִיבַטְּלוּ עוֹמֵד הַנִּשְׁאָר מֵאֲוִיר זֶה עַד הַקָּצֶה, לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים שֶׁהָאֲוִיר מְבַטֵּל הָעוֹמֵד אֶלָּא בַּאֲוִיר שֶׁהוּא נֶחְשָׁב כְּסָתוּם עַל יְדֵי הָעוֹמֵד, כְּגוֹן הָאֲוִיר שֶׁבְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה וְהָאֲוִיר שֶׁלְּמַעְלָה עַד לָרָקִיעַ, שֶׁהוּא נֶחְשָׁב גַּם כֵּן כְּסָתוּם כְּשֶׁיֵּשׁ תַּחְתָּיו עוֹמֵד גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה. אֲבָל אֲוִיר הָעוֹלָם שֶׁחוּץ לִקְצֵה הַמְּחִצָּה אֵין נֶחְשָׁב כְּסָתוּם כְּלָל עַל יְדֵי הָעוֹמֵד, וְלָכֵן אֵינוֹ מְבַטְּלוֹ כְּלָל:

Et tout cela pour les cordes. Mais pour les roseaux, s'il y a entre un roseau et l'autre trois tefahim ou plus, jusqu'à dix coudées — la mehitsa n'est pas pour autant invalidée, à moins que le parouts (le vide) ne soit majoritaire sur le omed (le plein), comme on l'expliquera. Et même s'il y a un vide près de l'extrémité de la mehitsa, et qu'il ne reste de plein jusqu'au bord que dix [tefahim] au plus — on ne dit pas que ce vide se conjugue avec le vide du monde au-delà du bord pour annuler le plein qui subsiste du vide jusqu'au bord, car on ne dit que le vide annule le plein que là où le vide est considéré comme bouché par le plein, par exemple le vide à l'intérieur de la mehitsa, ou le vide au-dessus jusqu'au firmament — qui est lui aussi considéré comme bouché lorsqu'il y a au-dessous un plein de dix tefahim de haut. Mais le vide du monde au-delà du bord de la mehitsa n'est en rien considéré comme bouché par le plein, donc il ne l'annule pas du tout :

אֲפִלּוּ מִבַּעֲלֵי חַיִּים עוֹשִׂים מְחִצָּה, שֶׁיַּעֲמִיד שָׁם בְּהֵמָה לְדֹפֶן מִבְּעוֹד יוֹם וּמֻתָּר לְטַלְטֵל שָׁם בְּשַׁבָּת, וּבִלְבָד שֶׁתְּהֵא קְשׁוּרָה שָׁם, עַל דֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס"ג. וְאִם הֶחָלָל שֶׁבֵּין הָרַגְלַיִם גָּבוֹהַּ ג' טְפָחִים — צָרִיךְ לִגְדוֹר שָׁם בְּקָנִים:

Même avec des êtres vivants on dresse mehitsa : on installe là une bête en guise de paroi avant le coucher du soleil, et il est permis de transporter le Chabbat ; à condition qu'elle soit attachée là, à la manière qui sera expliquée siman 363. Et si l'espace entre les pattes est haut de trois tefahim — il faut clôturer là avec des roseaux :

וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה מֵהָאֲנָשִׁים הָעוֹמְדִים זֶה אֵצֶל זֶה בְּפָחוֹת מִג' טְפָחִים, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בִּנְיָן בְּכָךְ (שֶׁהֲרֵי הָאָדָם הוּא בֶּן דַּעַת וְעוֹמֵד לְדַעַת עַצְמוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּהֵמָה שֶׁהִיא כְּעֵץ בְּעָלְמָא וְהַעֲמָדָתָהּ לִמְחִצָּה דּוֹמָה לְבִנְיָן) וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵם מְהַלְּכִים חֲשׁוּבִים מְחִצָּה וּבֵינֵיהֶם רְשׁוּת הַיָּחִיד גְּמוּרָה (אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁיֵּשׁ מֵהֶם כְּד' מְחִצּוֹת מַקִּיפוֹת לֶחָלָל שֶׁבֵּינֵיהֶם):

Et même le Chabbat il est permis de faire mehitsa à partir d'êtres humains qui se tiennent côte à côte à moins de trois tefahim, car ce n'est pas une manière de construire (puisque l'homme est doué d'intelligence et se tient pour son propre compte ; ce qui n'est pas le cas de la bête, qui est comme un simple bout de bois, et la disposer comme cloison s'apparente à construire). Et même quand ils marchent, ils sont considérés comme mehitsa, et entre eux il y a reshut hayachid à part entière (si la configuration est telle qu'il y en a comme quatre cloisons entourant l'espace entre eux) :

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֻּתָּר לְהַעֲמִידָם בְּשַׁבָּת? אֶלָּא כְּשֶׁהֵם אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁלְּשֵׁם מְחִצָּה הוּא מַעֲמִידֵם שָׁם (שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם אֵינָם מִתְכַּוְּנִים לִמְחִצָּה, וְהֵם בְּנֵי דַעַת וְעוֹמְדִים לָדַעַת עַצְמָן, אֵין בְּזֶה מִשּׁוּם עֲשִׂיַּת מְחִצָּה בְּשַׁבָּת). אֲבָל אִם אֲפִלּוּ אֶחָד מֵהֶם יוֹדֵעַ — אָסוּר לְהַעֲמִידָם. וְאִם עָבַר וְהֶעֱמִידָם בְּמֵזִיד, דִּינָם כִּמְחִצָּה הַנַּעֲשֵׂית בְּמֵזִיד בְּשַׁבָּת שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה.

וַאֲפִלּוּ אִם לֹא הוֹדִיעָם עַתָּה שֶׁעוֹשֶׂה מֵהֶם מְחִצּוֹת, אִם קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיֵּדְעוּ, כְּגוֹן שֶׁעָשָׂה מֵהֶם מְחִצָּה פַּעַם אַחַת וְנוֹדַע לָהֶם כְּבָר — לֹא יַעֲשֶׂה הוּא מֵהֶם מְחִצָּה עוֹד, שֶׁמָּא יַרְגִּישׁוּ בַּדָּבָר טֶרֶם שֶׁיַּסְפִּיקוּ לִגְמוֹר עֲשִׂיַּת הַמְּחִצָּה וְאַחַר כָּךְ יִגְמְרוּהָ, וְנִמְצָא נַעֲשֵׂית בְּאִסּוּר. אֲבָל יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם אָדָם אַחֵר רַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת מֵהֶם מְחִצָּה עוֹד (וּסְפֵק דִּבְרֵי סוֹפְרִים לְהָקֵל):

De quoi parle-t-on, quand on permet de les disposer le Chabbat ? Quand ils ne savent pas qu'on les dispose en vue d'une cloison (car puisqu'ils ne visent pas une cloison et qu'étant doués d'intelligence, ils se tiennent pour leur propre compte — il n'y a pas là « dresse de cloison le Chabbat »). Mais si même un seul d'entre eux le sait — il est interdit de les disposer. Et si l'on a transgressé et qu'on les a disposés volontairement, leur statut est celui d'une mehitsa dressée volontairement le Chabbat, expliqué plus haut.

Et même si on ne leur fait pas savoir maintenant qu'on en fait des cloisons, si la chose est probable qu'ils le sachent — par exemple, parce qu'on en a déjà fait cloison une fois et qu'ils l'ont appris — il ne refera plus d'eux une cloison, de crainte qu'ils ne s'en aperçoivent avant que l'on n'ait fini de la former, et qu'ensuite ils l'achèvent : la mehitsa se trouverait formée en transgression. Mais on peut hésiter à savoir si un autre que lui a le droit de refaire d'eux une cloison (et le doute en matière de divrei sofrim se tranche pour l'allègement) :

וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹשֶׂה מֵהֶם מְחִצָּה פַּעַם רִאשׁוֹנָה, אִם מַעֲמִידֵם תְּחִלָּה כִּמְחִצּוֹת, וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכֵם כָּךְ כְּדֵי לְטַלְטֵל בֵּינֵיהֶם כְּשֶׁהֵם מְהַלְּכִים — קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁיַּרְגִּישׁוּ בַּדָּבָר קֹדֶם שֶׁיִּגְמוֹר הוֹלָכָתָם אוֹתָם כִּמְחִצּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִידָם תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכָם, וְהוּא הוֹלֵךְ בֵּינֵיהֶם. וְלֹא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל בֵּינֵיהֶם דֶּרֶךְ הִלּוּכָם אֶלָּא כְּשֶׁהֵם מְהַלְּכִים מֵעַצְמָם:

Et même quand il en fait cloison la première fois, s'il les dispose d'abord en cloison et qu'ensuite il les conduit ainsi, afin de transporter entre eux pendant qu'ils marchent — la chose est probable qu'ils s'en aperçoivent avant qu'il ait fini de les mener comme cloisons, puisqu'il les a d'abord disposés puis menés, et qu'il marche entre eux. On n'a permis de transporter entre eux pendant qu'ils marchent que lorsqu'ils marchent d'eux-mêmes :

אִם בָּאוּ תְּחִלָּה שֶׁלֹּא לָדַעַת, אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ הִרְגִּישׁוּ בַּדָּבָר, לְאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה מֵהֶם הַמְּחִצּוֹת, קֹדֶם שֶׁהִסְפִּיק לְטַלְטֵל בֵּינֵיהֶם — אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁעַת עֲשִׂיַּת הַמְּחִצָּה הָיְתָה שֶׁלֹּא לָדַעַת:

S'ils sont d'abord venus sans le savoir, même s'ils s'en sont aperçus par la suite — une fois la mehitsa faite d'eux, avant qu'il n'ait eu le temps de transporter entre eux — cela n'a aucune importance, puisque, lors de la formation de la mehitsa, c'était à leur insu :

אֵין לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה שֶׁל בְּנֵי אָדָם אֶלָּא בִּשְׁעַת הַצֹּרֶךְ וּבִשְׁעַת הַדְּחָק. וְאִם שָׁכַח חֵפֶץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — יוֹתֵר טוֹב לְהוֹלִיךְ שָׁם תִּינוֹקוֹת, וְהֵם יַגְבִּיהוּ הַחֵפֶץ מֵאֲלֵיהֶם וִיבִיאוּהוּ לַבַּיִת, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה מְחִצּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם וִיבִיאֶנּוּ גָּדוֹל.

וְהוּא שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ שֶׁחֵפֶץ זֶה הוּא שֶׁל אָבִיו, וְלַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא מִתְכַּוֵּן בַּהֲבָאָתוֹ אוֹתוֹ, שֶׁסָּבוּר שֶׁמָּצָא חֵפֶץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אֲבָל אִם יוֹדֵעַ שֶׁחֵפֶץ זֶה שֶׁל אָבִיו, הֲרֵי הוּא מִתְכַּוֵּן מִן הַסְּתָם בַּהֲבָאָתוֹ בִּשְׁבִיל אָבִיו, וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לִמְחוֹת בְּתִינוֹק זֶה שֶׁלֹּא יְבִיאֶנּוּ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן של"ד, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יוֹלִיכֶנּוּ שָׁמָּה כְּדֵי שֶׁיְּבִיאֶנּוּ (וְהוּא הַדִּין אִם הַחֵפֶץ הוּא שֶׁל אַחֵר, וְהַתִּינוֹק יוֹדְעוֹ וּמַכִּירוֹ וִיבִיאֶנּוּ אֵלָיו).

וְכָל זֶה בַּאֲחֵרִים. אֲבָל אָבִיו מְצֻוֶּה לְחַנְּכוֹ וְלִגְעוֹר בּוֹ וּלְהַפְרִישׁוֹ כְּשֶׁרוֹאֵהוּ מְחַלֵּל שַׁבָּת אֲפִלּוּ לַהֲנָאַת עַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּאִסּוּרֵי דִּבְרֵי סוֹפְרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שמ"ג, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יוֹלִיכֶנּוּ שָׁמָּה כְּדֵי שֶׁיְּבִיאֶנּוּ, אֲפִלּוּ אֵין הַחֵפֶץ שֶׁלּוֹ:

On ne fait pas mehitsa de personnes sauf en cas de besoin et de contrainte. Et si l'on a oublié un objet dans le reshut harabim — il vaut mieux y conduire des enfants, qui ramasseront l'objet d'eux-mêmes et le rapporteront à la maison, plutôt que de dresser une cloison humaine pour qu'un adulte le rapporte.

À condition que l'enfant ne sache pas que l'objet appartient à son père, et qu'il vise à le rapporter pour son propre profit, croyant avoir trouvé un objet dans le reshut harabim. Mais s'il sait que l'objet appartient à son père, par défaut il vise à le rapporter en vue de son père ; et tout homme doit empêcher cet enfant de le rapporter, comme expliqué siman 334 ; a fortiori, on ne le conduira pas là-bas afin qu'il le rapporte (et il en va de même si l'objet appartient à un autre que l'enfant connaît et reconnaît, et qu'il le rapportera à lui).

Et tout cela vis-à-vis d'autrui. Mais le père lui-même est tenu d'éduquer son enfant, de le reprendre et de l'en écarter quand il le voit profaner le Chabbat, même pour son propre profit, et même dans les interdits rabbiniques (divrei sofrim), comme expliqué siman 343 ; et a fortiori il ne le conduira pas là-bas afin qu'il le rapporte, même si l'objet n'est pas le sien :

כָּל הֶקֵּף מְחִצּוֹת שֶׁהַפָּרוּץ שֶׁבּוֹ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד — אָסוּר, וּכְאִלּוּ כֻּלּוֹ פָּרוּץ, אֶלָּא אִם כֵּן כָּל פִּרְצָה מֵהֶם פְּחוּתָה מִג' טְפָחִים. אֲבָל אִם הַפָּרוּץ כְּעוֹמֵד שָׁוֶה בְּשָׁוֶה — מֻתָּר (בֵּין בִּמְחִצּוֹת שֶׁל שְׁתִי בֵּין בִּמְחִצּוֹת שֶׁל עֵרֶב), שֶׁכָּךְ הִיא הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי — שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָרֹב פָּרוּץ, וְלֹא שֶׁיְּהֵא צָרִיךְ הָרֹב עוֹמֵד, וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּמָקוֹם אֶחָד פָּרוּץ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר אַמּוֹת. אֲבָל עַד עֶשֶׂר וְעַד בִּכְלָל — מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּפֶתַח:

Toute enceinte de cloisons dont le parouts (la part vide) excède le omed (la part pleine) est interdite, et c'est comme si elle était entièrement ouverte — sauf si chaque brèche y est moindre de trois tefahim. Mais si le parouts égale le omed à parts égales — c'est permis (tant dans les cloisons en shéti que dans celles en érev), car c'est halakha le-Moshé mi-Sinaï : que la majorité ne soit pas ouverte, sans qu'il soit requis que la majorité soit pleine ; à condition qu'il n'y ait pas en un seul endroit une ouverture de plus de dix coudées. Mais jusqu'à dix inclus — c'est permis, parce que cela équivaut à une porte :

אִם עָשָׂה צוּרַת פֶּתַח, אֲפִלּוּ לְפִרְצָה יְתֵרָה מֵעֶשֶׂר — מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין כַּאן פָּרוּץ כְּלָל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּחָצֵר וּמָבוֹי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דִּיּוּרִים וּמַקִּיפִים אוֹתָם לְדִירָה וְלֹא בִּשְׁבִיל הֶתֵּר טִלְטוּל בִּלְבָד, לָכֵן מוֹעִיל בָּהֶם כְּשֶׁהֶקֵּף דִּירָתָם הוּא עַל יְדֵי צוּרַת פֶּתַח מִד' רוּחוֹת. אֲבָל בְּבִקְעָה שֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת בָּהּ הֶקֵּף כְּדֵי לְהַתִּיר לְטַלְטֵל בְּתוֹכוֹ, אֵינוֹ מוֹעִיל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּשֶׁכָּל הַד' רוּחוֹת מֻקָּפוֹת עַל יְדֵי צוּרַת פֶּתַח בִּלְבָד. אֲבָל אִם הַהֶקֵּף הוּא כְּתִקּוּנוֹ, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בּוֹ פְּרָצוֹת יְתֵרוֹת עַל עֶשֶׂר — מוֹעִיל בָּהֶן צוּרַת פֶּתַח, אֲפִלּוּ אִם הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צוּרַת פֶּתַח מוֹעִיל לְפִרְצָה יְתֵרָה מֵעֶשֶׂר אֲפִלּוּ בְּחָצֵר, אֶלָּא אִם כֵּן עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ, אוֹ בְּרוּחַ שְׁלִישִׁית שֶׁל מָבוֹי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן (שס"ג) [שס"ד]. אֲבָל לְפִרְצַת עֶשֶׂר מוֹעִיל צוּרַת פֶּתַח אֲפִלּוּ פָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד. וַאֲפִלּוּ כָּל הַד' רוּחוֹת הֵן עַל יְדֵי צוּרַת פֶּתַח, וְאֵין בָּהֶן אֶלָּא עֶשֶׂר עַל עֶשֶׂר — מֻתָּר, אֲפִלּוּ בְּבִקְעָה. וְטוֹב לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם אַף עַל פִּי שֶׁהָעִקָּר כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה:

S'il a dressé une tsouras hapétah (forme de porte) — même pour une brèche de plus de dix [coudées], c'est permis, parce qu'il n'y a plus là de parouts du tout. De quoi parle-t-on ? D'une cour ou d'une ruelle où il y a des résidents, et qu'on les a clôturées pour habitation et non pour la seule autorisation du transport ; aussi y suffit-il que l'enceinte d'habitation soit faite par tsouras hapétah sur les quatre côtés. Mais dans une plaine (bik'ah) que l'on veut entourer pour autoriser le transport — par décret rabbinique, cela ne suffit pas si les quatre côtés sont enceints uniquement par tsouras hapétah. En revanche, si l'enceinte est conforme, mais qu'il s'y trouve des brèches de plus de dix — la tsouras hapétah y est efficace, même si le parouts excède le omed.

Et certains disent que la tsouras hapétah n'est efficace pour une brèche de plus de dix, même dans une cour, qu'à condition que le omed excède le parouts ; ou sur le troisième côté d'une ruelle, comme expliqué siman (363) [364]. Mais pour une brèche de dix [au plus], la tsouras hapétah est efficace même si le parouts excède le omed. Et même si les quatre côtés sont en tsouras hapétah, et qu'il n'y a là que dix sur dix — c'est permis, même en plaine. Et il est bon de tenir compte de leur avis, bien que l'opinion principale soit la première :

מַהוּ צוּרַת פֶּתַח? קָנֶה מִכַּאן וְקָנֶה מִכַּאן, אֲפִלּוּ אֶחָד רָחוֹק מֵחֲבֵרוֹ, וְקָנֶה עַל גַּבֵּיהֶם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם אֶלָּא יֵשׁ בֵּינֵיהֶם כַּמָּה אַמּוֹת, וּבִלְבָד שֶׁיְּהֵא גֹּבַהּ הַקָּנִים שֶׁמִּכַּאן וּמִכַּאן י' טְפָחִים, וְיִהְיוּ מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד קָנֶה הָעֶלְיוֹן, שֶׁאָז דּוֹמֶה לְפֶתַח, שֶׁהַמַּשְׁקוֹף נִתָּן עַל הַמְּזוּזוֹת. אֲבָל אִם הֵם מְרֻחָקִים מִכְּנֶגְדּוֹ אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא — פָּסוּל, שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לְפֶתַח. וְכֵן אִם חִבֵּר קָנֶה עֶלְיוֹן לִשְׁנֵי הַקָּנִים אוֹ לְאֶחָד מֵהֶם מִן הַצַּד, וְאֵינוֹ נָתוּן עַל גַּבּוֹ מִלְמַעְלָה — שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה לְפֶתַח, שֶׁהַמַּשְׁקוֹף נִתָּן עַל גַּבֵּי הַמְּזוּזוֹת מִלְמַעְלָה — גַּם כֵּן פָּסוּל.

וְאִם עָשָׂה גַּם קָנֶה אַחֵר מְכֻוָּן תַּחַת הָעֶלְיוֹן, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִשְׁלוֹף קָנֶה הַפָּסוּל מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן.

וְאִם עָשָׂה חֶבֶל עַל הַקָּנִים — יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הוּא כָּרוּךְ בְּרָאשֵׁי הַקָּנִים מַמָּשׁ, שֶׁאֵינוֹ בּוֹלֵט כְּלוּם מֵהַקָּנִים לְמַעְלָה מֵהַחֶבֶל, כָּשֵׁר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֶבֶל נָתוּן עַל גַּבֵּי רָאשֵׁי הַקָּנִים מַמָּשׁ, אֶלָּא כָּרוּךְ שָׁם עַל צִדֵּיהֶם. וְטוֹב לְהַחֲמִיר לְכָרְכוֹ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁי הַקָּנֶה מַמָּשׁ:

Qu'est-ce qu'une tsouras hapétah ? Un roseau d'un côté et un roseau de l'autre, même éloignés l'un de l'autre, et un roseau au-dessus d'eux — même sans les toucher, fût-ce à plusieurs coudées —, à condition que la hauteur des roseaux latéraux soit de dix tefahim, et qu'ils soient bien alignés sous le roseau supérieur ; car cela ressemble alors à une porte, dont le linteau (mashkof) est posé sur les montants. Mais s'ils sont décalés par rapport à lui d'un tant soit peu — c'est invalide, car cela ne ressemble pas à une porte. De même, s'il a fixé le roseau supérieur aux deux montants — ou à l'un d'eux — par le côté, et non posé par-dessus, cela ne ressemble pas à une porte (dont le linteau est posé par-dessus les montants) — c'est également invalide.

Et s'il a fait un autre roseau aligné en dessous du supérieur, néanmoins il convient de retirer le roseau invalide à cause de mar'it ha-'ayin.

Et s'il a fait une corde sur les roseaux — certains disent que si elle est enroulée tout au sommet des roseaux, sans dépasser au-dessus de la corde, c'est valable, même si la corde n'est pas posée à proprement parler sur le sommet des roseaux mais enroulée sur leurs côtés. Et il est bon d'être rigoureux et de l'enrouler à proprement parler par-dessus le sommet du roseau :

הַקָּנִים שֶׁמִּכַּאן וּמִכַּאן צְרִיכִים שֶׁיִּהְיוּ חֲזָקִים לְקַבֶּל דֶּלֶת כָּל שֶׁהוּא, אֲפִלּוּ שֶׁל קַשׁ אוֹ שֶׁל קָנִים. אֲבָל קָנֶה הָעֶלְיוֹן דַּי בְּכָל שֶׁהוּא, וַאֲפִלּוּ הוּא שֶׁל גֶּמִי:

Les roseaux des deux côtés doivent être assez solides pour porter une porte quelconque, même de paille ou de roseaux. Mais le roseau supérieur, n'importe lequel suffit, fût-il en jonc (gémi) :

שַׁעַר הֶעָשׂוּי בְּעִגּוּל כְּכִפָּה, אִם יֵשׁ גֹּבַהּ י' טְפָחִים בְּרַגְלָיו, דְּהַיְנוּ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְהִתְעַגֵּל — מַתִּיר מִשּׁוּם צוּרַת פֶּתַח:

Une porte arrondie en forme de coupole (kippa) : s'il y a une hauteur de dix tefahim dans ses montants — c'est-à-dire avant qu'elle ne commence à s'arrondir — elle autorise au titre de tsouras hapétah :