✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — הקדמה
סימן ש״ע · 370 · ח׳ סעיפים בשולחן ערוך
מי צריך להשתתף בעירוב חצרות — להכיר ולהבין
סימן ש״ע · 370
דיני שתוף בערוב
🌱 רמת הקדמה · מתחילים
✦ ❖ ✦
גישה ראשונה לסימן ש״ע · 370: טקסט עברי שלם של המחבר ושל הגהות הרמ״א, ביאור עברי, הסברים לימודיים של המושגים ההלכתיים, מקרים מעשיים וסיכום.
נושא: מי מן הדרים בחצר צריך ליתן חלקו בעירוב, ומי אינו אוסר על בני החצר
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״ע · 370 (ח׳ סעיפים בשולחן ערוך, עם הגהות הרמ״א בסעיפים ב, ג, ד ו־ח; י׳ סעיפים בשולחן ערוך הרב, הנלמד ברמה 4)
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
📑 תכנית הלימוד
1. טקסט השולחן ערוך — ח׳ סעיפי המחבר, עם הגהות הרמ״א
2. הרקע הכללי: למה סימן זה, מהי השאלה?
3. מושגי היסוד ההלכתיים של סימן זה
4. פירוט הסעיפים — אחד אחד
5. המשנה ברורה — ראשי פרקים
6. שיטת הרמ״א — הגהותיו בסעיפים ב, ג, ד ו־ח
7. מקרים מעשיים מודרניים
8. סיכום מעשי וכללים לזכור
9. שאלות הבנה
1. טקסט השולחן ערוך
סימן ש״ע · 370 מכיל ח׳ סעיפים מהמחבר (רבי יוסף קארו); הרמ״א מוסיף הגהות בסעיפים ב, ג (שתי הגהות), ד ו־ח. נושא הסימן: מי מן הדרים בחצר צריך ליתן חלקו בעירוב — הדר במקום שאינו חשוב דירה (סעיף א), הדרים בבתים שבעל הבית השאילם או השכירם להם (סעיף ב), חבורות בטרקלין אחד שחלקוהו במחיצות (סעיף ג), האוכלים על שלחן אחד (סעיף ד), האוכל במקום אחד וישן במקום אחר, והמקבלים פרס (סעיפים ה ו־ו), בתים זה לפנים מזה (סעיף ז), והמתארח (סעיף ח). בשולחן ערוך הרב (של אדמו״ר הזקן) יש לסימן זה י׳ סעיפים; לשונו נלמדת ברמה 4.
סעיף א
דיני שתוף בערוב. ובו ח סעיפים:
הדר בבי' שער אכסדרה ומרפס' שבחצר אינו אוסר על בני החצר שאינם חשובים דירה אבל הדר בבי' התבן בבי' העצים בבי' הבקר ובבי' האוצרו' אוסר:
ביאור: הדר בבית שער, באכסדרה או במרפסת שבחצר — אינו אוסר על בני החצר [אף אם לא נתן חלק בעירוב — משנה ברורה ס״ק ג], לפי שאינם חשובים דירה; אבל הדר בבית התבן, בבית העצים, בבית הבקר ובבית האוצרות — אוסר [עד שיתן חלקו בעירוב — משנה ברורה ס״ק ו].
מה אומר הסעיף:
- בית שער, אכסדרה, מרפסת: הדר בהם אינו אוסר, שאינם דירה — הדר בבי׳ שער אכסדרה ומרפס׳ שבחצר אינו אוסר על בני החצר שאינם חשובים דירה.
- בית התבן, בית העצים, בית הבקר, בית האוצרות: הדר בהם אוסר — אבל הדר בבי׳ התבן בבי׳ העצים בבי׳ הבקר ובבי׳ האוצרו׳ אוסר.
סעיף ב
בעל הבי' שיש לו הרבה בתים בחצר והשאילן או השכירן לאחרים ויש לו בכל א' מהם דברים שאינם ניטלים בשב' מחמ' כבדן או מחמ' איסור שהם דברים שאסור לטלטלם אפי' לצורך מקומו אין הדרים בהם אוסרים עליו לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו לפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אע״פ שלא נתנו עירוב ואם אין הבתים שלו לא קנויות ולא שכירות אע״פ שיש לו בהם דברים שאסור לטלטלם אוסרים זה על זה: הגה ויש אומרים דכל זה כשאין דיורים בחצר אלא הם אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים ערובן אצלן צריכים כל אחד לערב (הר״ר יהונתן פרק כיצד משתתפין) אחד ששכר בית מן העכו״ם והשכיר אחד מן הבירה לחבירו אם מתחלה לא שכרה אדעתא דהכי הוה ליה כאלו כל הבירה שלו והשכיר אחד מן הבתים לחבירו אבל אם שכרה מתחלה אדעתא דהכי הוה ליה שני בתים ולא מהני אע״פ שיש לאחד מהם תפיסת יד בבית חבירו (מהרי״ק שורש מ״א):
ביאור: בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצר, והשאילם או השכירם לאחרים, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת — מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם [אם מילים אחרונות אלו נאמרו גם על הכובד — המשנה ברורה (ס״ק ח) והמגן אברהם (ס״ק ג) אינם לומדים כאחד: ראה פרק 7, המקרה הראשון]: הדרים בהם אינם אוסרים עליו, לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו; ולכן גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר, אף על פי שלא נתנו עירוב. ואם אין הבתים שלו — לא קנויים ולא שכורים — אף על פי שיש לו בהם דברים שאסור לטלטלם, הם אוסרים זה על זה. הגהת הרמ״א: ויש אומרים שכל זה כשאין בחצר דיורים אלא הם; אבל כשיש דיורים אחרים, ומוליכים את עירובם אצלם [לפי המשנה ברורה ס״ק י״ג — כשמניחים את העירוב לא בבית בעל הבית הזה אלא בבתי שאר הדיורים], צריך כל אחד לערב [מקורות הרמ״א, כפי שנדפסו: הר״ר יהונתן פרק כיצד משתתפין]. מי ששכר בית [היא הבירה הנזכרת אחר כך] מן הנכרי, והשכיר אחד מן הבירה לחבירו [אחד מן הבירה — היינו חדר אחד מן הבירה, משנה ברורה ס״ק י״ד]: אם מתחילה לא שכרה על דעת כן — הרי זה כאילו כל הבירה שלו והשכיר אחד מן הבתים לחבירו; אבל אם שכרה מתחילה על דעת כן [לשכור גם בעד חבירו — משנה ברורה ס״ק ט״ז] — הרי אלו שני בתים, ואינו מועיל, אף על פי שיש לאחד מהם תפיסת יד בבית חבירו [מקורות הרמ״א, כפי שנדפסו: מהרי״ק שורש מ״א].
מה אומר הסעיף:
- בעל הבית השאיל או השכיר את בתיו שבחצר, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם — בעל הבי׳ שיש לו הרבה בתים בחצר והשאילן או השכירן לאחרים ויש לו בכל א׳ מהם דברים שאינם ניטלים בשב׳ מחמ׳ כבדן או מחמ׳ איסור שהם דברים שאסור לטלטלם אפי׳ לצורך מקומו.
- הדרים בהם אינם אוסרים עליו: הם כאורחים אצלו — אין הדרים בהם אוסרים עליו לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו; וגם הם מותרים להוציא לחצר בלי שנתנו עירוב: לפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אע״פ שלא נתנו עירוב.
- בתים שאינם שלו: אוסרים זה על זה, אף שחפציו בהם — ואם אין הבתים שלו לא קנויות ולא שכירות אע״פ שיש לו בהם דברים שאסור לטלטלם אוסרים זה על זה.
- רמ״א: לדעה אחת, רק כשאין דיורים אחרים בחצר; ואם יש, ומוליכים את העירוב אצלם [אצל שאר הדיורים — משנה ברורה ס״ק י״ג], צריך כל אחד לערב — ויש אומרים דכל זה כשאין דיורים בחצר אלא הם אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים ערובן אצלן צריכים כל אחד לערב.
- רמ״א: בירה השכורה מן הנכרי, לפי דעת השכירות — אם מתחלה לא שכרה אדעתא דהכי הוה ליה כאלו כל הבירה שלו; אבל: אבל אם שכרה מתחלה אדעתא דהכי הוה ליה שני בתים ולא מהני.
סעיף ג
חמש חבורות ששבתו בטרקלין וחלקוהו במחיצות אם עוברים כולם זה על זה שאין פתח לחצר אלא החיצון וכולם עוברים דרך עליו אין צריכים ליתן בעירוב אלא שנים הפנימיים וכל האחרים חשובים כבית שער להם ואם היה לכל א' פתח פתוח לחצר: הגה או שאין עוברים זה על זה רק כל אחד יש לו פתח פתוח לבית שער שלפניהם והבית שער פתוח לחצר (ב״י) אם המחיצות מגיעות לתקרה בתוך ג״ט דהוי כל א' חדר בפני עצמו אפילו הן של יריעות אם בני החצר נותנים העירוב בא' משאר בתי החצר צריך כל אחת ואחת מחבורות שבטרקלין ליתן עירוב אבל אם נתנו העירוב בזה הטרקלין אין צריכין ליתן עירוב כלל שכולם דרים בבית זה ובית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן עירוב וכן אם אין דיורין אחרים בחצר אינם צריכים עירוב חלקוהו במחיצות שאין נוגעות לתקר' (אפי') אם בני החצר נותנים עירובן בא' משאר בתי החצר די בעירוב א' לכל החמש חבורות: הגה אם מקצתן עשו מחיצות ומקצתן לא עשו אותן שעשו הם מחולקים ואותם שלא עשו הם כמשותפין. (המגיד פרק ד') ואם היו דיורין בעליות ממש אפילו נתנו בני החצר העירוב בטרקלין צריכה כל חבורה וחבורה לתת עירוב אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל א' בחדרו אפילו יש לכל א' פתח פתוח לחצר ואוכל וישן בחדרו אינם אוסרים:
ביאור: חמש חבורות ששבתו בטרקלין [דהיינו שדירתם בטרקלין — משנה ברורה ס״ק י״ח] וחלקוהו במחיצות: אם כולם עוברים זה על זה — שאין פתח לחצר אלא לחיצון, וכולם עוברים דרכו — אין צריכים ליתן בעירוב אלא שני הפנימיים, וכל האחרים חשובים כבית שער להם. ואם היה לכל אחד פתח פתוח לחצר — הגהת הרמ״א: או שאין עוברים זה על זה, אלא לכל אחד יש פתח פתוח לבית השער שלפניהם, ובית השער פתוח לחצר [מקור הרמ״א: ב״י] —: אם המחיצות מגיעות לתקרה בתוך שלשה טפחים, שכל אחד הוא חדר בפני עצמו, אפילו הן של יריעות [ובלבד שקשורות היטב מלמטה שלא ינידם הרוח — משנה ברורה ס״ק כ״ג] — אם בני החצר נותנים את העירוב באחד משאר בתי החצר, צריכה כל חבורה וחבורה שבטרקלין ליתן עירוב; אבל אם נתנו את העירוב בטרקלין זה עצמו — אין צריכים ליתן עירוב כלל, שכולם דרים בבית זה, והבית שמניחים בו את העירוב אינו צריך ליתן עירוב; וכן אם אין דיורים אחרים בחצר — אינם צריכים עירוב. חלקוהו במחיצות שאינן נוגעות לתקרה [מוסגר כפי שנדפס: (אפי׳)] — אם בני החצר נותנים את עירובם באחד משאר בתי החצר, די בעירוב אחד לכל חמש החבורות. הגהת הרמ״א: אם מקצתם עשו מחיצות ומקצתם לא עשו — אלו שעשו מחולקים, ואלו שלא עשו הם כמשותפים [מקור הרמ״א: המגיד פרק ד׳]. ואם היו [החבורות עצמן] דיורים בעליות ממש [ובכלל זה כשנתחלקו החבורות במחיצות קבועות המגיעות לתקרה — משנה ברורה ס״ק ל״א] — אפילו נתנו בני החצר את העירוב בטרקלין, צריכה כל חבורה וחבורה לתת עירוב [חוץ, כותב הביאור הלכה, מן החבורה שאצלה מניחים את העירוב]. אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים הלומדים לפני הרב ודרים בביתו כל אחד בחדרו — אפילו יש לכל אחד פתח פתוח לחצר, והוא אוכל וישן בחדרו — אינם אוסרים.
מה אומר הסעיף:
- חמש חבורות בטרקלין מחולק, העוברות זו על זו: רק שתי הפנימיות נותנות — חמש חבורות ששבתו בטרקלין וחלקוהו במחיצות אם עוברים כולם זה על זה … אין צריכים ליתן בעירוב אלא שנים הפנימיים וכל האחרים חשובים כבית שער להם.
- לכל אחת פתח לחצר, והמחיצות מגיעות לתקרה — אם המחיצות מגיעות לתקרה בתוך ג״ט דהוי כל א׳ חדר בפני עצמו אפילו הן של יריעות: העירוב מונח בבית אחר — כל חבורה נותנת: צריך כל אחת ואחת מחבורות שבטרקלין ליתן עירוב; מונח בטרקלין עצמו — אינן נותנות: אבל אם נתנו העירוב בזה הטרקלין אין צריכין ליתן עירוב כלל. לפי המשנה ברורה (ס״ק כ״ה), מקרה זה האחרון עוסק במחיצות עראי, כעין מחיצות של יריעות; ובמחיצות גמורות, כגון של נסרים, כל חבורה נותנת חלקה בכל אופן.
- מחיצות שאינן נוגעות לתקרה: עירוב אחד לחמש החבורות, כשהעירוב מונח בבית אחר — חלקוהו במחיצות שאין נוגעות לתקר׳ … די בעירוב א׳ לכל החמש חבורות.
- רמ״א: מקצתן במחיצות ומקצתן בלא — אם מקצתן עשו מחיצות ומקצתן לא עשו אותן שעשו הם מחולקים ואותם שלא עשו הם כמשותפין.
- עליות ממש, או מחיצות קבועות המגיעות לתקרה (משנה ברורה ס״ק כ״ה ול״א): כל חבורה נותנת, אף כשהעירוב בטרקלין — ואם היו דיורין בעליות ממש אפילו נתנו בני החצר העירוב בטרקלין צריכה כל חבורה וחבורה לתת עירוב.
- מלמד או סופר בבית בעל הבית, ותלמידים הדרים אצל הרב: אינם אוסרים, אף שיש להם פתח לחצר — אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל א׳ בחדרו … אפילו יש לכל א׳ פתח פתוח לחצר ואוכל וישן בחדרו אינם אוסרים.
סעיף ד
אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן אחד אע״פ שכל א' יש לו בית בפני עצמו אינם צריכים עירוב מפני שהם כאנשי בית א' ואם הוצרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת עירוב אחד (לכולן) ופת אחד בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו ואם היה עירוב בא אצלם אינם צריכים לתת עירוב כדין בית שמניחים בו עירוב שכל אלו הבתים כבית אחת הם חשובים: הגה וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד כל אחד על שלחנו אע״פ שכל א' ישן בחדר בפני עצמו עירוב א' לכולם הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן הוי כחמשה ששבתו בטרקלין וכו' ואע״פ שפורסין לפעמים וילון לפניהם לצניעות לא מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם בקביעות (ר' ירוחם חט״ו):
ביאור: אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן אחד, אף על פי שלכל אחד יש בית בפני עצמו — אינם צריכים עירוב, לפי שהם כאנשי בית אחד. ואם הוצרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת — מוליכים עירוב אחד [מוסגר כפי שנדפס: (לכולן)] ופת אחת בלבד למקום שמערבים עמו; ואם היה העירוב בא אצלם — אינם צריכים לתת עירוב, כדין בית שמניחים בו עירוב, שכל הבתים האלו חשובים כבית אחד. הגהת הרמ״א: וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, אף על פי שכל אחד ישן בחדר בפני עצמו — עירוב אחד לכולם, הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתם; הרי זה כחמשה ששבתו בטרקלין וכו׳; ואף על פי שפורסים לפעמים וילון לפניהם לצניעות — אינו נקרא מחיצה, הואיל ואינו שם בקביעות [מקורות הרמ״א, כפי שנדפסו: ר׳ ירוחם חט״ו].
מה אומר הסעיף:
- כולם אוכלים על שלחן אחד: אינם צריכים עירוב, שהם כבית אחד — אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן אחד אע״פ שכל א׳ יש לו בית בפני עצמו אינם צריכים עירוב מפני שהם כאנשי בית א׳.
- עם חצר אחרת: פת אחת בלבד בשבילם — ופת אחד בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו; ואם העירוב בא אצלם — אינם נותנים: ואם היה עירוב בא אצלם אינם צריכים לתת עירוב.
- רמ״א: כל אחד על שלחנו בחדר אחד — עירוב אחד — וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד כל אחד על שלחנו אע״פ שכל א׳ ישן בחדר בפני עצמו עירוב א׳ לכולם.
- רמ״א: וילון הנפרס לצניעות אינו מחיצה — ואע״פ שפורסין לפעמים וילון לפניהם לצניעות לא מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם בקביעות.
סעיף ה
מי שאוכל במקום א' וישן במקום אחר מקום אכילתו הוא העיקר ושם הוא אוסר הילכך האחים שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם אינם אוסרים ואם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם אוסרים והני מילי כשנותנים בני שאר החצר עירובן במקום אח' אבל אם היו בני שאר החצר נותנים העירוב בא' מבתים אלו או שאין עמהם דיורים בחצר אינם צריכים לערב:
ביאור: מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר [בחצר אחרת — משנה ברורה ס״ק מ״ב]: מקום אכילתו הוא העיקר, ושם הוא אוסר. לפיכך האחים שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם — אינם אוסרים; ואם הוא נותן להם פרס והם אוכלים בבתיהם — אוסרים. ודבר זה [לפי המשנה ברורה ס״ק מ״ו: שקבלת פרס אינה מועילה] אמור כשבני שאר החצר נותנים את עירובם במקום אחר; אבל אם היו בני שאר החצר נותנים את העירוב באחד מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים בחצר — אינם צריכים לערב.
מה אומר הסעיף:
- מקום האכילה הוא העיקר — מי שאוכל במקום א׳ וישן במקום אחר מקום אכילתו הוא העיקר ושם הוא אוסר.
- האחים האוכלים בבית אביהם אינם אוסרים — הילכך האחים שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם אינם אוסרים; אבל בפרס שאוכלים בבתיהם — אוסרים: ואם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם אוסרים.
- בפרס, אינם אוסרים אלא כשעירוב שאר החצר מונח במקום אחר — והני מילי כשנותנים בני שאר החצר עירובן במקום אח׳; ואם לאו: אבל אם היו בני שאר החצר נותנים העירוב בא׳ מבתים אלו או שאין עמהם דיורים בחצר אינם צריכים לערב.
סעיף ו
מי שיש לו חמשה נשים וחמש' עבדים מקבלים ממנו פרס וכל א' אוכל בביתו וכן תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו אינם אוסרים זה על זה אם אין עמהם דיורין בחצר או אם העירוב בא אצלם:
ביאור: מי שיש לו חמש נשים וחמשה עבדים המקבלים ממנו פרס, וכל אחד אוכל בביתו, וכן תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו — אינם אוסרים זה על זה, אם אין עמהם דיורים בחצר, או אם העירוב בא אצלם.
מה אומר הסעיף:
- המקבלים פרס מבעל הבית — מי שיש לו חמשה נשים וחמש׳ עבדים מקבלים ממנו פרס וכל א׳ אוכל בביתו; וכן התלמיד: וכן תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו.
- אינם אוסרים זה על זה, אם אין עמהם דיורים בחצר, או אם העירוב בא אצלם — אינם אוסרים זה על זה אם אין עמהם דיורין בחצר או אם העירוב בא אצלם.
סעיף ז
עשרה בתים זה לפנים מזה וכולם עוברים זה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב והשאר פטורים שחשובים כולם כבית שער:
ביאור: עשרה בתים זה לפנים מזה, וכולם עוברים זה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר — רק שני הפנימיים צריכים ליתן בעירוב, והשאר פטורים, שכולם חשובים כבית שער.
מה אומר הסעיף:
- בתים זה לפנים מזה, היוצאים דרך החיצון — עשרה בתים זה לפנים מזה וכולם עוברים זה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר.
- רק שני הפנימיים נותנים; השאר כבית שער — שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב והשאר פטורים שחשובים כולם כבית שער.
סעיף ח
המתארח בחצר אפי' נתארח בבית בפני עצמו אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות אינו אוסר על בני החצר והוא והם מותרים בין בביתו בין בביתם: הגה ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית א' ודוקא בדאיכא בעל הבית א' קבוע דאז האורחים בטלים לגביה אבל אורחים ביחד אוסרים זע״ז מיד [תה״ד סי' ע״ו מגמ' סוף דף ע'] ועיין לקמן ס״ס שצ״א: [ועכו״ם המתארח ע״ל סי' שפ״ד]:
ביאור: המתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו — אם לא נתארח דרך קבע, אלא לשלשים יום או פחות — אינו אוסר על בני החצר, והוא והם מותרים, בין בביתו בין בבתיהם. הגהת הרמ״א: ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית אחד; ודווקא כשיש בעל בית אחד קבוע, שאז האורחים בטלים לגביו; אבל אורחים ביחד [כלומר שלא היו בחצר אלא אורחים, ובשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה — משנה ברורה ס״ק נ״ח] אוסרים זה על זה מיד [בסוגריים מרובעים בדפוס שבספריא (מגיני ארץ): תה״ד סי׳ ע״ו מגמ׳ סוף דף ע׳]; ועיין להלן בסוף סימן שצ״א; [בסוגריים מרובעים באותו דפוס: ולנכרי המתארח — עיין להלן סימן שפ״ד].
מה אומר הסעיף:
- המתארח לשלשים יום או פחות אינו אוסר, אף בבית בפני עצמו — המתארח בחצר אפי׳ נתארח בבית בפני עצמו אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות אינו אוסר על בני החצר; וכולם מותרים: והוא והם מותרים בין בביתו בין בביתם.
- רמ״א: אף אורחים רבים, כשיש בעל בית קבוע — ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית א׳ … ודוקא בדאיכא בעל הבית א׳ קבוע דאז האורחים בטלים לגביה.
- רמ״א: אורחים לבדם אוסרים מיד (לפי המשנה ברורה, ס״ק נ״ח, כשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה) — אבל אורחים ביחד אוסרים זע״ז מיד.
2. הרקע הכללי
על מה מדבר סימן זה?
כותרת סימן ש״ע · 370 היא « דיני שתוף בערוב » (שו״ע או״ח ש״ע:א). הסימן שואל מי צריך ליתן חלקו בעירוב. דיור שלא נתן חלקו אוסר על שאר בני החצר — כך מבאר המשנה ברורה על המילה אוסר שבסעיף א: « עד שיתן חלקו בעירוב » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ו) —, וסעיף ב אומר על אלו שאינם אוסרים, כאורחים: « מותרים להוציא מבתיהם לחצר » (שו״ע או״ח ש״ע:ב). הסימן בוחן, סעיף אחר סעיף, דיורים שמטעמים שונים אינם אוסרים, או אינם צריכים ליתן חלקם.
השאלה היסודית: מי נחשב דיור החצר לעניין עירוב? הסימן אינו משיב בכלל אחד, אלא בכמה טעמים, כל אחד בסעיפו, ובהם: המקום אינו חשוב דירה (סעיף א); הדרים בבתים נעשו « כאורחים אצלו » (שו״ע או״ח ש״ע:ב); בטרקלין שכולם עוברים בו זה על זה ובבתים שעוברים זה דרך זה, כולם חוץ משני הפנימיים חשובים « כבית שער » (שו״ע או״ח ש״ע:ג; וכן בסעיף ז); האוכלים יחד הם « כאנשי בית א׳ » (שו״ע או״ח ש״ע:ד); מקום האכילה הוא העיקר (סעיף ה); הנגררים אחר בעל הבית בפרס, בתנאיהם (סעיפים ה ו־ו); המתארח לזמן אינו אוסר (סעיף ח). על סעיף א, לגבי בית התבן, בית העצים, בית הבקר ובית האוצרות, מפנה המשנה ברורה לסעיף ה, לומר שאם אוכלים שם הוא דירה אף שאין ישנים שם: « דאם אוכל שם אע״פ שאינו ישן ושוכב שם מקרי דירה דמקום פיתא גורם » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ה).
מקומו בהלכות עירובין
סימן ש״ע · 370 בא אחרי סימן שס״ט, הדן באיזה אופן מזכים את העירוב (כותרת הסימן: « באיזה אופן מקנין העירוב », שו״ע או״ח שס״ט:א). והוא עצמו מפנה לסימנים אחרים: הגהת הרמ״א בסעיף ח מפנה לסוף סימן שצ״א; ואחר כך באה, בסוגריים מרובעים במהדורה המודפסת בספריא (מגיני ארץ), הפניה לסימן שפ״ד לנכרי המתארח (« ועכו״ם המתארח ע״ל סי׳ שפ״ד », שו״ע או״ח ש״ע:ח); המשנה ברורה מפנה, בין השאר, להלן לסימן שע״ה לפירוש המרפסת (ס״ק ב), למעלה לסימן שס״ב סעיף א ליריעות שבסעיף ג (ס״ק כ״ג), ובסעיף ח — למעלה לסימן שס״ו סעיף ט (ס״ק נ״ה) ולהלן לסימן שפ״ד סעיף א (ס״ק נ״ו).
3. מושגי היסוד ההלכתיים
כמה מושגים מבנים את הסימן הזה:
המושגים החיוניים של סימן ש״ע · 370:
- דירה — סעיף א אומר על בית השער, האכסדרה והמרפסת שאינם חשובים דירה. בבית השער נותן המשנה ברורה טעם: « כיון שעוברים דרך שם אינו חשוב דירה » (משנה ברורה ש״ע ס״ק א); ומוסיף: « בית שאין בו ד״א על ד״א אינו אוסר דלא חשיבא דירה » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ד).
- בית שער — המקום שעוברים דרכו (סעיפים א, ג, ז). על סעיף ז, המשנה ברורה: « שכל אחד מהם הוא בית שער לכל הפנימים ממנו ואינו חשיב דירה כיון שרבים עוברים עליו » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ב); ובית שרק יחיד עובר דרכו נשאר בית: « לא מתבטל מתורת בית עי״ז כיון דהוי רק בית שער ליחיד » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״א).
- כאורחים אצלו — הדרים בבתים שהשאיל או השכיר להם בעל הבית, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם (סעיף ב). המשנה ברורה מבאר, בשם עבודת הקודש, שהשאלה עולה רק בהשאלה לזמן מרובה: « ודוקא כשהשאילן לזמן מרובה אבל אם השאילן לפי שעה אין אוסר עליו בכל ענין » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ז); ושצריך שחפציו יהיו מונחים שם בפועל: « ודוקא כשמונח שם חפציו אבל כ״ז שאין מונח שם אף שיש לו רשות להניח שם לא מהני » (משנה ברורה ש״ע ס״ק י), ובלבד שיש לו רשות להניחם שם, אפילו בפינה אחת (ס״ק י״א). הרמ״א משתמש במונח תפיסת יד (סעיף ב, בדין הבירה), והמשנה ברורה נוקט אותו כבר על דברי המחבר (ס״ק ט) ומבאר בו את הגהת הרמ״א (ס״ק י״ג).
- מחיצות מגיעות לתקרה בתוך ג״ט — מחיצות המגיעות לתקרה בתוך שלשה טפחים (סעיף ג); המשנה ברורה: « דהוי לבוד וכסתום עד למעלה דמי » (משנה ברורה ש״ע ס״ק כ״ב).
- בית שמניחים בו העירוב — הבית שמניחים בו את העירוב אינו צריך ליתן חלקו (סעיף ג; וכן בסעיף ד).
- פרס — מה שמקבלים הבנים, הנשים, העבדים או התלמיד (סעיפים ה ו־ו); המשנה ברורה: « שהם מקבלים הוצאה מבית אביהן ואין חילוק בין כשמקבלים לחם או מעות » (משנה ברורה ש״ע ס״ק מ״ד), והוא מגביל זאת לנמשכים אחר בעל הבית: « אבל באדם דעלמא המקבל פרס מחבירו אין מועיל כלל » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ).
- מתארח — האורח, שאינו אוסר אם לא נתארח דרך קבע (סעיף ח); ביותר משלשים יום, לפי המשנה ברורה, « תו מקרי קבע ויצא מכלל אורח ואוסר » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ה), והוא מוסיף: « ומסתברא דאם קבע עצמו לכתחלה יותר משלשים אוסר מיד » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ה); ואחר כך כותב בשם הט״ז שזה רק במקום שאין קהל, ובמקום שהקהל עושים עירובי חצרות בערב פסח הוא פטור: « כתב הט״ז דביותר משלשים דאסרינן דוקא במתארח במקום שאין קהל אבל במקום שיש קהל ועושין ע״ח בע״פ כדרכנו אז פטור גם בזה » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ה); והשולחן ערוך הרב כותב שלאחר שלשים יום האורח אוסר « אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְסַלְּקוֹ תּוֹךְ מֶשֶׁךְ זְמַן שְׂכִירוּתוֹ אוֹ שְׁאֵלָתוֹ » (שו״ע הרב ש״ע:י), תנאי שהמשנה ברורה אינו כותב, וכן: « וּמִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ אִם קוֹבֵעַ לְיוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינוֹ אוֹסֵר עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֲבָל לֹא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים » (שו״ע הרב ש״ע:י); וכותב שכל זה « וְכָל זֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת שֶׁל רַבִּים » (שו״ע הרב ש״ע:י) (רמה 4).
4. פירוט הסעיפים — אחד אחד
| סעיף | תוכן |
|---|---|
| א | הדר בבית שער, באכסדרה או במרפסת שבחצר אינו אוסר, שאינם דירה; הדר בבית התבן, בבית העצים, בבית הבקר או בבית האוצרות — אוסר. |
| ב | בעל הבית שהשאיל או השכיר את בתיו שבחצר, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת (מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם): הדרים בהם אינם אוסרים עליו, שהם כאורחים אצלו, וגם הם מותרים להוציא לחצר בלי שנתנו עירוב. אם הבתים אינם שלו — לא קנויים ולא שכורים — אוסרים זה על זה. רמ״א: לדעה אחת, זה רק כשאין דיורים אחרים בחצר — ואם יש, ומוליכים את העירוב אצל הדיורים האחרים, צריך כל אחד לערב; ובירה שנשכרה מן הנכרי והושכר חדר ממנה לחבירו — אם לא שכרה על דעת כן — כאילו כל הבירה שלו; אם שכרה על דעת כן — שני בתים, ואין תפיסת היד מועילה. |
| ג | חמש חבורות בטרקלין שחלקוהו במחיצות: אם עוברות זו על זו — רק שתי הפנימיות נותנות. אם לכל אחת פתח לחצר (רמ״א: או לבית שער הפתוח לחצר), והמחיצות מגיעות לתקרה בתוך שלשה טפחים, אפילו של יריעות: כל חבורה נותנת אם העירוב מונח בבית אחר, ואף אחת אינה נותנת אם הוא מונח בטרקלין או שאין דיורים אחרים — ולפי המשנה ברורה, דווקא במחיצות עראי (ס״ק כ״ה). מחיצות שאינן נוגעות לתקרה, והעירוב מונח בבית אחר: עירוב אחד לחמשתן. רמ״א: אלו שעשו מחיצות מחולקים, והאחרים כמשותפים. עליות ממש, או מחיצות קבועות המגיעות לתקרה (משנה ברורה ס״ק ל״א): כל חבורה נותנת, אף כשהעירוב בטרקלין ואף כשאין דיורים אחרים (משנה ברורה ס״ק כ״ה, ס״ק ל״ב). המלמד או הסופר הדר בבית בעל הבית, והתלמידים הדרים אצל הרב, כל אחד בחדרו — אינם אוסרים. |
| ד | אנשי חצר שכולם אוכלים על שלחן אחד אינם צריכים עירוב, שהם כבית אחד; עם חצר אחרת — מוליכים עירוב אחד ופת אחת, ואם העירוב בא אצלם — אינם נותנים. רמ״א: וכן בעלי בתים רבים האוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו; וילון שפורסים לפעמים לצניעות אינו מחיצה. |
| ה | האוכל במקום אחד וישן במקום אחר: מקום האכילה הוא העיקר, ושם הוא אוסר. האחים האוכלים בבית אביהם אינם אוסרים; אם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם — אוסרים, כשעירוב שאר החצר מונח במקום אחר; אם הוא מונח באחד מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים אחרים — אינם צריכים לערב. |
| ו | הנשים והעבדים המקבלים פרס מבעל הבית ואוכלים כל אחד בביתו, והתלמיד המקבל פרס מרבו: אינם אוסרים זה על זה, אם אין דיורים אחרים בחצר או אם העירוב בא אצלם. |
| ז | עשרה בתים זה לפנים מזה, היוצאים דרך החיצון: רק שני הפנימיים נותנים; השאר כבית שער. |
| ח | המתארח שלא דרך קבע, לשלשים יום או פחות, אפילו בבית בפני עצמו — אינו אוסר. רמ״א: אף אורחים רבים, כשיש בעל בית קבוע; אורחים לבדם אוסרים זה על זה מיד, לפי המשנה ברורה (ס״ק נ״ח) כשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה. |
לב הסימן: מי צריך ליתן חלקו בעירוב? הדר בדירה אוסר עד שיתן חלקו (סעיף א; משנה ברורה ס״ק ו). ואחר כך מבאר הסימן, סעיף אחר סעיף, מי אינו צריך ליתן: הנעשים כאורחים אצל בעל הבית (סעיף ב); חבורות הטרקלין, לפי סידור הפתחים והמחיצות (סעיף ג); האוכלים כולם על שלחן אחד (סעיף ד); הנגררים אחר בעל הבית באכילתם או בפרס, בתנאיהם (סעיפים ה ו־ו); הבתים שעוברים דרכם, החשובים כבית שער, חוץ משני הפנימיים (סעיף ז); והמתארח לזמן (סעיף ח). המקום שמניחים בו את העירוב פוטר מליתן, למשל בסעיפים ג, ד, ה ו־ו.
5. המשנה ברורה — ראשי פרקים
המשנה ברורה של רבי ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) מונה ס״א ס״ק בסימן זה. הנה הראשונים — להבין יותר את משמעות סעיף א:
משנה ברורה (א) — (א) הדר בבית שער וכו' - לא שנא של רבים ולא שנא של יחיד ואע״פ שיש לו להבית שער ארבע מחיצות וגם הוא מקורה אפ״ה כיון שעוברים דרך שם אינו חשוב דירה ועיין לקמן בס״ז:
משנה ברורה (ב) — (ב) ומרפסת - פירושה מבואר לקמן בסימן שע״ה:
משנה ברורה (ג) — (ג) אינו אוסר וכו' - אם לא נתן חלק בעירוב:
משנה ברורה (ד) — (ד) שאינם חשובים דירה - וה״ה סוכת החג בחג ג״כ לא חשיבה דירה לאסור. בית שאין בו ד״א על ד״א אינו אוסר דלא חשיבא דירה:
משנה ברורה (ה) — (ה) אבל הדר וכו' - דחשובים דירה ואע״פ שעשוים מקנים וכיו״ב ומבואר לקמן בס״ה דאם אוכל שם אע״פ שאינו ישן ושוכב שם מקרי דירה דמקום פיתא גורם:
משנה ברורה (ו) — (ו) אוסר - עד שיתן חלקו בעירוב:
לטקסט מלא של ס״א הס״ק, ראה בספריא: משנה ברורה סימן ש״ע · 370.
6. שיטת הרמ״א
בסימן זה, הגהות הרמ״א (רבי משה איסרליש, הגה) באות בסעיפים ב, ג (שתי הגהות), ד ו־ח.
הגהות הרמ״א:
- סעיף ב — לפי דעה שהוא מביא, הדיורים הם כאורחים אצל בעל הבית רק כשאין דיורים אחרים בחצר; ואם יש, ומוליכים את העירוב אצל הדיורים האחרים, צריך כל אחד לערב; המשנה ברורה מבאר: « אימתי מועיל תפיסת יד שיש לבעה״ב בזמן שאין עמהם דיורין אחרים בחצר אלא הוא ואותן האנשים שהשאיל ושהשכיר להן » (משנה ברורה ש״ע ס״ק י״ג); והוא מוסיף בסוגריים, שאף כשיש עוד דיורים בחצר, אם הם מניחים את עירובם בבית בעל הבית הזה או באחד מן הבתים השאולים שיש לו בהם תפיסת יד — אין צריך כלל ליתן פת לעירוב (ס״ק י״ג). ואחר כך הבירה השכורה מן הנכרי: הכול תלוי בדעת השכירות מתחילה.
- סעיף ג — שתי הגהות: מי שלכל אחד פתח לבית שער הפתוח לחצר — דינו כמי שלכל אחד פתח לחצר; וכשמקצתם עשו מחיצות ומקצתם לא, « אותן שעשו הם מחולקים ואותם שלא עשו הם כמשותפין » (שו״ע או״ח ש״ע:ג). על הראשונה מסיק המשנה ברורה דין לבתים שבזמנו (ראה פרק 7).
- סעיף ד — בעלי בתים רבים האוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו: עירוב אחד; המשנה ברורה: « הרמ״א הוסיף דלאו דוקא על שולחן אחד דה״ה על שולחנות מיוחדות הואיל שהם בבית אחת » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ל״ט).
- סעיף ח — האורחים, אף רבים, בטלים לגבי בעל בית קבוע; אורחים לבדם אוסרים זה על זה מיד. המשנה ברורה מעמיד מקרה אחרון זה כשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה, « ומיירי בשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ח), כמגן אברהם, « ודוקא שיש לכל א׳ חדר מיוחד לאכילה » (מגן אברהם ש״ע ס״ק י״ב); ומעמידו גם בחצר יחידית, וכותב: « אבל כשנתארחו בעיר ויש שם עוד חצרות של ישראל והעיר עשויה בתיקון מבואות כדין בטילי הני אורחים לגבי שאר בע״ב קבועים שבעיר » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ט).
- חב״ד → לפי שולחן ערוך הרב, סימן ש״ע · 370 (ראה רמה 4 — דעת הרב).
7. מקרים מעשיים מודרניים
המצבים שלהלן הם יישומים של האתר: הסעיף אינו מזכיר אותם, וכל אחד מהם קשור לסעיף הנוגע בו.
| מצב | ניתוח מהיר |
|---|---|
| בעל בית משכיר דירות בחצרו ומשאיר בהן חפצים שלו | יישום של האתר, סעיף ב: אם יש לו בכל אחת דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם, הדרים בהן כאורחים אצלו ואינם אוסרים עליו; צריך שחפציו יהיו מונחים שם בפועל (ס״ק י), ושתהיה לו רשות להניחם שם (ס״ק י״א). בדברים שאינם ניטלים אלא מחמת כובדם, כגון רהיטים כבדים, המשנה ברורה מבאר את דין הכובד: « אף שאין נעשה מוקצה ע״י הכובד מ״מ כיון שיש טורח לפנותן אין דרך ליטלן בשבת » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ח); אבל המגן אברהם מקשה מה גבול יש לכובד כזה, וכותב « ומ״מ כ׳ דוקא דברים המוקצים ע״ש ויש להחמיר » (מגן אברהם ש״ע ס״ק ג), ואדמו״ר הזקן מביא את הכובד כדעה, וכותב « וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר בְּזֶה » (שו״ע הרב ש״ע:ב), ברמה 4. ולפי הדעה שמביא הרמ״א, זה רק כשאין דיורים אחרים בחצר, או כשאין מוליכים את עירובם אצל הדיורים האחרים (סעיף ב) — כלומר, כמבואר במשנה ברורה, כשהוא מונח בבית בעל הבית הזה או באחד מן הבתים השאולים (ס״ק י״ג). היעזר ברב שלך. |
| כמה שוכרים דרים בבית אחד, כל אחד בחדריו, ויוצאים דרך חדר משותף | יישום של האתר, סעיף ג והגהת הרמ״א. המשנה ברורה מסיק מכאן דין לבתים שבזמנו: « ולפ״ז בבתים שלנו שדרים כמה שכנים בבית וכ״א בחדרים מיוחדים אע״פ שעוברים לחוץ דרך הבית שלפניהם שהוא להם כבית שער מ״מ חייבים כולם בעירוב » (משנה ברורה ש״ע ס״ק כ״א), ותוצאתו: « ולפיכך אם נתקלקל העירוב של עיר אסורים לטלטל כ״א מחדרו לחדר חבירו » (משנה ברורה ש״ע ס״ק כ״א) — אלא אם כן, הוא מוסיף מיד, יש לבעל הבית תפיסת יד בחדריהם, כבסעיף ב. היעזר ברב שלך. |
| תלמיד הדר אצל רבו, בחדר משלו הפתוח לחצר | יישום של האתר, סוף סעיף ג: תלמידים הלומדים לפני הרב ודרים בביתו אינם אוסרים, אפילו אוכלים וישנים בחדרם. המשנה ברורה נותן שני טעמים — כולם משתמשים בשל בעל הבית באפייה ובישול ובכל דבר; « ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ל״ג) — וגבולם: צריך ששני הטעמים יצטרפו, « אבל אם היה מקום החדרים קנוי או מושכר להם או אפילו בשאול רק שמשתמשין כל אחד בפ״ע בחדרו אוסרין דדוקא בצירוף שני הטעמים ביחד מקילינן. וכ״ז בשלא היה לבעה״ב אצלם תפיסת יד דאל״ה מותר בכל גווני » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ל״ג) — ותפיסת היד מפנה לסעיף ב. השולחן ערוך הרב (סעיף ה במספור שלו) נותן כטעם רק את השני, עם סיום התוספות שיכול לסלקם בכל עת: « לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַשְׁאִיל לָהֶם רְשׁוּתוֹ לֶאֱסוֹר עָלָיו וְלֹא לֶאֱסוֹר זֶה עַל זֶה, וַהֲרֵי יָכוֹל לְסַלְּקָם בְּכָל עֵת » (שו״ע הרב ש״ע:ה); ועל האפייה והבישול בבית הגדול הוא כותב שאינם מועילים כלום כשהחדרים קנויים להם, שכורים להם, או שאולים להם באופן שאינו יכול לסלקם תוך הזמן: « וַאֲפִלּוּ הֵם מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּאֲפִיָּה וּבִשּׁוּל בְּבַיִת גָּדוֹל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאוֹכְלִים בְּחַדְרֵיהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן תַּלְמִידִים הַמְקַבְּלִים פְּרָס מֵרַבָּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר » (שו״ע הרב ש״ע:ה). הביאור הלכה מבין שהוא תולה הכול באפשרות לסלקם; ומצדו הוא מגביל את הצורך בשני הטעמים להשאלה לזמן שאין יכולים לסלקם בתוכו, ומביא, אחר החיי אדם, שבמקום שבעל הבית יכול לסלקם בכל עת אינם אוסרים אף כשכל אחד מבשל בפני עצמו, ומוסיף « וכן משמע מהגר״ז » (ביאור הלכה ש״ע) — חילוק שאין המשנה ברורה, כפי שהוא כתוב, מחלק (רמה 4). היעזר ברב שלך. |
| אורחים מתארחים לכמה שבתות בדירה נפרדת שבחצר | יישום של האתר, סעיף ח: המתארח שלא דרך קבע, לשלשים יום או פחות, אינו אוסר, אף בבית בפני עצמו; ולפי הרמ״א — כשיש בעל בית קבוע. ביותר מכך, המשנה ברורה: « וביותר משלשים אפילו אם היה רק בשאילה לבד תו מקרי קבע ויצא מכלל אורח ואוסר » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ה), ומוסיף: « ומסתברא דאם קבע עצמו לכתחלה יותר משלשים אוסר מיד » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ה); והשולחן ערוך הרב כותב שלאחר שלשים יום האורח אוסר « אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְסַלְּקוֹ תּוֹךְ מֶשֶׁךְ זְמַן שְׂכִירוּתוֹ אוֹ שְׁאֵלָתוֹ » (שו״ע הרב ש״ע:י) — תנאי שהמשנה ברורה אינו כותב — וכן: « וּמִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ אִם קוֹבֵעַ לְיוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינוֹ אוֹסֵר עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֲבָל לֹא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים » (שו״ע הרב ש״ע:י) — במי שקובע עצמו מתחילה ליותר משלשים יום אין שני הספרים כותבים אותו דבר (רמה 4). המשנה ברורה מביא גם בשם הט״ז, שבמקום שיש קהל ועושים עירובי חצרות בערב פסח, כמנהג זמנו (כדרכנו), פטור גם בזה, « כי לב ב״ד מתנה על כל הדיורים שיתוספו » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ה), ומוסיף שטוב, במקום שיש ירידים שרגילים לבוא אורחים ולהשתהות שם יותר משלשים יום, שהקהל יתנה בפירוש בשעת עשיית העירוב שהוא לכל מי שיתוסף בעיר (ס״ק נ״ה). ובמי שרגיל לבוא: « י״א שאפילו רגיל לבוא שם כמה פעמים להתארח ויש מי שמחמיר בזה » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ו). היעזר ברב שלך. |
למקרים מעשיים מדויקים: הדין תלוי בסידור הבתים והמחיצות, במי שהמקום שלו, במי שאוכל היכן, ובמקום שמניחים בו את העירוב. להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
8. סיכום מעשי של הסימן
תורות סימן ש״ע · 370:
- מקום שאינו דירה: הדר בבית שער, באכסדרה או במרפסת אינו אוסר; בית התבן, בית העצים, בית הבקר ובית האוצרות — דירה הם (סעיף א).
- אורחי בעל הבית: הדר בבית שהשאילו או השכירו לו בעל הבית, שיש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם, אינו אוסר עליו; אם הבתים אינם שלו — אוסרים זה על זה (סעיף ב). לפי דעה שמביא הרמ״א, הפטור רק כשאין דיורים אחרים בחצר, או כשאין מוליכים את עירובם אצל הדיורים האחרים (סעיף ב) — כלומר, כמבאר המשנה ברורה, כשהוא מונח אצל בעל הבית הזה או באחד מן הבתים השאולים (ס״ק י״ג).
- הטרקלין המחולק: חבורות העוברות זו על זו — רק שתי הפנימיות נותנות; לכל אחת פתח לחצר ומחיצות המגיעות לתקרה, אפילו של יריעות — כל אחת נותנת אם העירוב מונח בבית אחר, ואף אחת אינה נותנת אם הוא מונח בטרקלין — ולפי המשנה ברורה, דווקא במחיצות עראי (ס״ק כ״ה); מחיצות שאינן נוגעות לתקרה — עירוב אחד, כשהעירוב מונח בבית אחר; עליות ממש, או מחיצות קבועות המגיעות לתקרה (משנה ברורה ס״ק ל״א) — כל חבורה נותנת (סעיף ג). המלמד או הסופר הדר בבית בעל הבית, והתלמידים הדרים אצל הרב, אינם אוסרים (סעיף ג); ובתנאיו אין המשנה ברורה (ס״ק ל״ג) והשולחן ערוך הרב (רמה 4) כותבים אותו דבר.
- שלחן אחד: האוכלים כולם יחד הם כבית אחד; ולפי הרמ״א, גם כל אחד על שלחנו בחדר אחד (סעיף ד).
- מקום האכילה הוא העיקר: האחים האוכלים בבית אביהם אינם אוסרים; בפרס שאוכלים בבתיהם — אוסרים, אלא אם כן עירוב שאר החצר מונח באחד מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים אחרים (סעיף ה).
- נשים, עבדים ותלמיד המקבלים פרס: אינם אוסרים, אם אין דיורים אחרים בחצר או אם העירוב בא אצלם (סעיף ו).
- בתים זה לפנים מזה: רק שני הפנימיים נותנים (סעיף ז).
- המתארח לשלשים יום או פחות אינו אוסר; ולפי הרמ״א — כשיש בעל בית קבוע (סעיף ח).
- להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
9. שאלות הבנה
בדוק את הבנתך:
- מדוע הדר בבית שער אינו אוסר, והדר בבית התבן אוסר (סעיף א; משנה ברורה ס״ק א)?
- מה עושה את הדרים בבתים שהושאלו או הושכרו כאורחים אצל בעל הבית, ומתי אינם כאורחים (סעיף ב)?
- בטרקלין המחולק, מדוע רק שתי החבורות הפנימיות נותנות חלקן כשכולן עוברות זו על זו (סעיף ג; משנה ברורה ס״ק י״ט)?
- איזה הבדל עושה סעיף ג בין מחיצות המגיעות לתקרה למחיצות שאינן מגיעות?
- מדוע האחים האוכלים בבית אביהם אינם אוסרים, ומתי אין הפרס שנותן להם פוטרם (סעיף ה)?
- באילו תנאים המתארח אינו אוסר, לפי סעיף ח והגהת הרמ״א?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול, שיטות הראשונים, חקירות יסודיות, ודקדוקי אחרונים
- ✨ רמה 3 — סינתזה: לחזרה ולשינון מהיר עם סימני זכרון
- 📜 רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב סימן ש״ע · 370)