שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
מקורות תלמודיים, חקירות היסוד,
שיטות הראשונים והאחרונים במי מבני החצר צריך ליתן חלק בעירוב
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״ע · 370 — ח׳ סעיפים, עם הגהות הרמ״א
עם, בין השאר, הגמרא במסכת עירובין, רש״י והתוספות, הרמב״ם, הטור, הבית יוסף, הט״ז, המג״א, המשנה ברורה והביאור הלכה
משנה ברורה: 61 ס״ק
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הסוגיא — המשניות והברייתות שמהן באים הסעיפים
- סעיף א — מהו מקום דירה: המקום או הסעודה
- סעיף ב — תפיסת יד של בעל הבית
- הגהות הרמ״א בסעיף ב — דיורין אחרים, והבירה השכורה מן הנכרי
- סעיף ג — חמש חבורות: שנים הפנימיים, ובית השער שבהגהה
- סעיף ג, המשך — מחיצות הטרקלין, ועירוב הבא אצלן
- סעיף ג, סוף — מלמד, סופר ותלמידים
- סעיף ד — שלחן אחד, והוילון
- סעיפים ה ו־ו — מקום אכילה ופרס
- סעיף ז — עשרה בתים זה לפנים מזה
- סעיף ח — המתארח
- סיכום שיטות — והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — ח׳ סעיפים
הדר בבי' שער אכסדרה ומרפס' שבחצר אינו אוסר על בני החצר שאינם חשובים דירה אבל הדר בבי' התבן בבי' העצים בבי' הבקר ובבי' האוצרו' אוסר:
תמצית : כותרת הסימן, ואחריה הסעיף. הדר בבית שער, באכסדרה או במרפסת שבחצר אינו אוסר על בני החצר, שאינם דירה; הדר בבית התבן, בבית העצים, בבית הבקר או בבית האוצרות — אוסר.
תמצית : בעל הבית שהשאיל או השכיר את בתיו שבחצר, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כבדן או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם — הדרים בהם אינם אוסרים עליו, שהם כאורחים אצלו, ואף הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אף שלא נתנו עירוב. ואם אין הבתים שלו, לא קנויים ולא שכורים — אוסרים זה על זה. הגהת הרמ״א: יש אומרים שכל זה כשאין דיורים אחרים בחצר; ואם יש, ומוליכים ערובן אצלן — אצל שאר הדיורים, כפירוש המגן אברהם (ס״ק ה, פרק 4) — צריך כל אחד לערב. ואחר כך הבירה השכורה מן הנכרי, שהשכיר אחד מבתיה לחברו: אם לא שכרה מתחלה אדעתא דהכי — הרי היא כאילו כולה שלו; ואם שכרה אדעתא דהכי — הרי הם שני בתים, ואין תפיסת יד מועילה.
תמצית : חמש חבורות בטרקלין שחלקוהו במחיצות. אם כולם עוברים זה על זה ואין פתח לחצר אלא לחיצון — אין נותנים בעירוב אלא שנים הפנימיים. אם לכל אחד פתח לחצר (הגהת הרמ״א: או לבית שער הפתוח לחצר) והמחיצות מגיעות לתקרה בתוך ג׳ טפחים, אפילו של יריעות: אם העירוב מונח באחד משאר בתי החצר — כל חבורה נותנת; ואם בטרקלין עצמו, או שאין דיורים אחרים — אינם צריכים עירוב; ולפי המשנה ברורה, דווקא במחיצות עראי (ס״ק כ״ה). מחיצות שאינן מגיעות לתקרה, והעירוב מונח בבית אחר — עירוב אחד לחמשתן. הגהת הרמ״א: אלו שעשו מחיצות מחולקים, ואלו שלא עשו כמשותפין. עליות ממש (או מחיצות קבועות המגיעות לתקרה; משנה ברורה ס״ק ל״א) — כל חבורה נותנת, אפילו העירוב בטרקלין ואפילו אין דיורים אחרים (משנה ברורה ס״ק כ״ה, ס״ק ל״ב). מלמד או סופר הדר בבית בעל הבית, ותלמידים הדרים בבית הרב, כל אחד בחדרו, אף שיש לכל אחד פתח לחצר והוא אוכל וישן בחדרו — אינם אוסרים.
תמצית : אנשי חצר שכולם אוכלים על שלחן אחד, אף שלכל אחד בית בפני עצמו, אינם צריכים עירוב, שהם כאנשי בית אחד; ועם חצר אחרת — עירוב אחד ופת אחת לכולם, ואם העירוב בא אצלם אינם נותנים. הגהת הרמ״א: וכן הרבה בעלי בתים האוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, אף שכל אחד ישן בחדר בפני עצמו; והוילון שפורסים לפעמים לצניעות אינו מחיצה, הואיל ואינו שם בקביעות.
תמצית : האוכל במקום אחד וישן במקום אחר — מקום אכילתו העיקר, ושם הוא אוסר. האחים האוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם אינם אוסרים; ואם נותן להם פרס והם אוכלים בבתיהם — אוסרים, כשבני שאר החצר נותנים עירובן במקום אחר; ואם נותנים אותו באחד מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים בחצר — אינם צריכים לערב.
תמצית : חמש נשים וחמשה עבדים המקבלים פרס מבעל הבית וכל אחד אוכל בביתו, וכן תלמיד המקבל פרס מרבו ואוכל בביתו — אינם אוסרים זה על זה, אם אין עמהם דיורים בחצר, או אם העירוב בא אצלם.
תמצית : עשרה בתים זה לפנים מזה, שכולם עוברים זה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר — שנים הפנימיים לבדם נותנים בעירוב, והשאר פטורים, שהם כבית שער.
תמצית : המתארח בחצר, אפילו בבית בפני עצמו, שלא דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות — אינו אוסר על בני החצר, והוא והם מותרים בין בביתו בין בביתם. הגהת הרמ״א: ואפילו האורחים רבים ובעל הבית אחד; ודוקא כשיש בעל הבית אחד קבוע; אבל אורחים יחד אוסרים זה על זה מיד. ואחר כך הפניה לסוף סימן שצ״א, ובסוגריים מרובעים הפניה לסימן שפ״ד לעכו״ם המתארח.
1. הסוגיא — המשניות והברייתות שמהן באים הסעיפים
המקורות בגמרא
הבית יוסף מייחס את סעיפי הסימן לכמה מקומות במסכת עירובין, ואת סעיפים ד ו־ח — לרמב״ם ולתרומת הדשן; והרי הם לפי סדר הסעיפים.
סעיפים א ו־ב — המשנה בפרק כיצד משתתפין: « הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת — אֵינוֹ עֵירוּב. וְהַדָּר שָׁם — אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו » (עירובין פ״ה ע״ב) ; « בֵּית הַתֶּבֶן וּבֵית הַבָּקָר וּבֵית הָעֵצִים וּבֵית הָאוֹצָרוֹת — הֲרֵי זֶה עֵירוּב, וְהַדָּר שָׁם — אוֹסֵר » (עירובין פ״ה ע״ב) ; « רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת — אֵינוֹ אוֹסֵר » (עירובין פ״ה ע״ב). — ברייתא בפרק הדר עוסקת באותם מקומות, כשהם בחצר חברו: « מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה, וּמִרְפֶּסֶת בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ — הֲרֵי זֶה אֵין אוֹסֵר עָלָיו » (עירובין ע״ב ע״ב) — ומוסיפה שבית התבן, בית הבקר, בית העצים ובית האוצרות אוסר; ואחר כך: « רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא מְקוֹם דִּירָה בִּלְבַד » (עירובין ע״ב ע״ב). הגמרא שואלת: « מַאי מְקוֹם דִּירָה? רַב אָמַר » (עירובין ע״ב ע״ב) — ומשיבה בעמוד שלאחריו: « מְקוֹם פִּיתָּא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מְקוֹם לִינָה » (עירובין ע״ג ע״א). ולתפיסת יד מביאה הגמרא ברייתא מדבי שמואל (פרק 3).
סעיף ג — המשנה בפרק הדר: « חֲמִשָּׁה חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִּטְרַקְלִין אֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עֵירוּב לְכׇל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עֵירוּב אֶחָד לְכוּלָּן » (עירובין ע״ב ע״א) ; « וּמוֹדִים בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים אוֹ בַּעֲלִיּוֹת, שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵירוּב לְכׇל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה » (עירובין ע״ב ע״א).
סעיף ד — הבית יוסף מביא בו את הרמב״ם (פרק 8), ותולה אותו בשיטת רב, מְקוֹם פִּיתָּא.
סעיפים ה ו־ו — משנת האחין וברייתת הנשים והעבדים, באותו פרק (פרק 9).
סעיף ז — מחלוקת שמואל ורבי יוחנן בעשרה בתים זה לפנים מזה (פרק 10).
סעיף ח — הבית יוסף מפנה לתרומת הדשן (סימן ע״ו); ובתוך הגהת הרמ״א, לפני ההפניה לסימן שצ״א, מופיע בדפוס שבספריא (מגיני ארץ) מראה מקום בסוגריים מרובעים שמזכיר אותה גם הוא (פרק 11).
2. סעיף א — מהו מקום דירה: המקום או הסעודה
חקירה — מה עושה מקום לדירה האוסרת: טבע המקום — בית שער, אכסדרה ומרפסת אינם דירה, בית התבן הוא דירה — או השימוש שבו, המקום שבו אוכל את סעודתו?
- טבע המקום. המשנה (פרק 1) מחלקת את המקומות לשתי רשימות: הדר בראשונים אינו אוסר, הדר באחרונים אוסר.
- השימוש. ברייתת רבי יהודה: אינו אוסר אלא מקום דירה; ולרב, מקום דירה הוא מקום פיתא (פרק 1).
יסוד — הבית יוסף מיישב כך את המשנה עם הברייתא: « הלכך כל היכא שאינו קובע לאכול פתו שם אפילו הוא בית התבן ובית הבקר וכו׳ שהם מקומות ראויים לדירה ואפילו בית גמור המיוחד לדירת אדם אינו אוסר כיון שאינו קובע לאכול פתו שם » (בית יוסף או״ח ש״ע) ; « ואם קובע לאכול פתו שם אם הוא בית שער אכסדרה ומרפסת לא חשיב בית דירה ואינו אוסר ואם הוא בית התבן או בית הבקר וכו׳ חשיב בית דירה ואוסר ובכה״ג הוא דמפלגא מתני׳ בינייהו » (בית יוסף או״ח ש״ע). — לדבריו, המשנה מחלקת בין שתי הרשימות רק כשקבע שם סעודתו. על הסעיף מפנה המשנה ברורה לסעיף ה באותו כיוון: « ומבואר לקמן בס״ה דאם אוכל שם אע״פ שאינו ישן ושוכב שם מקרי דירה דמקום פיתא גורם » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ה).
נפקא מינה — סעיף א וסעיף ב. הביאור הלכה מבאר באיזה בית התבן מדובר בסעיף: « מיירי שבית התבן ובית העצים שייך לו ואי מיירי שהיה שאול או שכור מאחר בעינן עכ״פ שלא יהא לבעה״ב שם עצים וכדומה דבר שאין ניטל בשבת » (ביאור הלכה ש״ע) — שאם לא כן, יש לבעל הבית תפיסת יד, והרי אנו בסעיף ב.
השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן כותב בבית השער « אֵין עָלָיו תּוֹרַת בַּיִת אֶלָּא תּוֹרַת חָצֵר » (שו״ע הרב ש״ע:א) ; ובבית התבן וכיוצא בו « לְפִי שֶׁרְאוּיִים לָדוּר בָּהֶם וַחֲשׁוּבִים דִּירָה, אַף עַל פִּי שֶׁעֲשׂוּיִים מִקָּנִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם » (שו״ע הרב ש״ע:א). השוואת לשונו ללשון המחבר היא ברמה 4.
3. סעיף ב — תפיסת יד של בעל הבית
מהי תפיסת יד
המשנה (פרק 1): לרבי יהודה, אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית, הדר בבית התבן אינו אוסר. רש״י: « שיש לבעל הבית מקום בדירתו של זה שנותן שם כליו להצניע » (רש״י עירובין פ״ה ע״ב). ורש״י, כפי שהבית יוסף מביאו, מוסיף את הטעם: « דכל רשותא דחצר דידיה היא כאילו דר עמו בבית » (בית יוסף או״ח ש״ע). והבית יוסף מוכיח שהלכה כרבי יהודה: « ומדמפרשי אמוראי מילתיה דרבי יהודה אלמא הלכתא כוותיה » (בית יוסף או״ח ש״ע) ; ועוד: « ואפילו אי אתא לאיפלוגי הא קי״ל כדברי המיקל בעירוב » (בית יוסף או״ח ש״ע).
חקירה — מה עושה תפיסת יד: חפץ שלא יוזז בפועל — ואם כן די בכובד — או חפץ שההלכה אוסרת להזיזו?
- המקור. « תָּנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: דָּבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת — אוֹסֵר. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ אוֹסֵר » (עירובין פ״ו ע״א) ; והברייתא: « יֵשׁ לוֹ טֶבֶל, יֵשׁ לוֹ עֲשָׁשִׁית, וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִיטָּל בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ אוֹסֵר » (עירובין פ״ו ע״א). רש״י מפרש דבר הניטל: « אינו תפיסת יד ואוסר דאי בעי שקיל ושדי ליה לבראי » (רש״י עירובין פ״ו ע״א) ; ועששית: « של ברזל חתיכות גדולות » (רש״י עירובין פ״ו ע״א).
- הרמב״ם מזכיר רק את האיסור: « בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ שָׁם דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת כְּגוֹן טֶבֶל וַעֲשָׁשִׁיּוֹת » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד הי״ד) ; « אֲבָל אִם נִשְׁאַר לוֹ בְּכָל בַּיִת מֵהֶן כֵּלִים שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלָן הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר שֶׁיּוֹצִיאֵם הַיּוֹם וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ שָׁם תְּפִיסַת יָד הֲרֵי אֵלּוּ אוֹסְרִין עָלָיו עַד שֶׁיְּעָרְבוּ » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד הי״ד).
- הטור מזכיר גם את הכובד: « אם אינן ניטלין בשבת מחמת איסור או מחמת כובדן אין הדרין בהם אוסרין עליו שחשובין כולם כאילו דרין עמו ואם ניטלין בשבת אוסרין כיון שיכול להוציא משם » (טור או״ח ש״ע). הבית יוסף מבאר את דעתו: « וסובר רבינו דנקט טבל ועששיות ללמד דכל שאינו ניטל מחמת איסורו או מחמת כובדו חשיב יש לו תפיסת יד » (בית יוסף או״ח ש״ע) — לפי זה, טבל משום איסור, ועששיות משום כובד. ומביא את המגיד משנה: « וכתב ה״ה בפ״ד שנ״ל שכל דבר שראוי לטלטלו לצורך מקומו בכלל דבר שניטל הוא ולזה ביארו טבל ועששיות שאין להם תורת כלים » (בית יוסף או״ח ש״ע).
נפקא מינה — חפץ כבד שמותר להזיזו. לפי מה שהבית יוסף מפרש בטור, הרי זו תפיסת יד; המגיד משנה כותב שנראה לו שכל דבר שראוי לטלטלו לצורך מקומו בכלל דבר שניטל הוא, ובכך מבאר שהברייתא נקטה טבל ועששיות, שאין להם תורת כלים. הסעיף כותב כובד ואיסור זה לצד זה. המגן אברהם על הכובד: « צ״ע דמה גבול יש לכובד זה דמשוי שקשה לא׳ נוח לב׳ ומ״מ כ׳ דוקא דברים המוקצים ע״ש ויש להחמיר » (מגן אברהם ש״ע ס״ק ג) — משאיר את השאלה בצריך עיון ומסיים שיש להחמיר. והמשנה ברורה מבאר את הכובד: « אף שאין נעשה מוקצה ע״י הכובד מ״מ כיון שיש טורח לפנותן אין דרך ליטלן בשבת » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ח) ; ואת האיסור, על דברי הסעיף אפי׳ לצורך מקומו: « דאם היה מותר לטלטלן לצורך גופן ומקומן אפשר שיצטרך בעה״ב להשתמש בהם בשבת או להוציאן מביתו מחמת איזה סיבה ולא ישאר לו שם תפיסת יד » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ט).
השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן מביא את הכובד כיש אומרים: « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵינָן נִטָּלִין מֵחֲמַת כָּבְדָּן, חֲשׁוּבִין תְּפִיסַת יָד אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּרִים בְּטִלְטוּל » (שו״ע הרב ש״ע:ב) , ואחריו, בסוגריים, וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר בְּזֶה (רמה 4).
האם גם הדרים מותרים להוציא לחצר?
- הרמב״ם נותן את הטעם: « הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ תְּפִיסַת יָד בְּכָל בַּיִת מֵהֶן נַעֲשׂוּ הַכּל כְּאוֹרְחִין אֶצְלוֹ » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד הי״ד) ; והבית יוסף מסיק: « ולפ״ז גם הם מותרים להוציא מבית התבן לחצר אף על פי שלא נתנו עירוב כיון דאורחים נינהו » (בית יוסף או״ח ש״ע).
- הבית יוסף מביא את המרדכי: « וכ״כ שם המרדכי שהוא דעת רש״י להתיר ודלא כריב״א שפירש דיש לו תפיסה מהניא כדי שלא יאסור הדר בבית התבן על בע״ה אבל הדר בבית התבן אסור להוציא ולהכניס מביתו לחצר » (בית יוסף או״ח ש״ע) — לרש״י הם מותרים; לריב״א, תפיסת היד מועילה רק שלא יאסור הדר בבית התבן על בעל הבית, אבל הוא עצמו אינו מוציא מביתו לחצר.
- הסעיף: « לפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אע״פ שלא נתנו עירוב » (שו״ע או״ח ש״ע:ב).
4. הגהות הרמ״א בסעיף ב — דיורין אחרים, והבירה השכורה מן הנכרי
ההגהה הראשונה: « ויש אומרים דכל זה כשאין דיורים בחצר אלא הם אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים ערובן אצלן צריכים כל אחד לערב » (שו״ע או״ח ש״ע:ב). הבית יוסף מביא מה שכתב ה״ר יהונתן בשם יש מן הרבנים: « יש מן הרבנים שאומרים כי מה שאמרנו שאינו אוסר ה״מ כגון חצר שהיה כולה שלו ומשכיר הבתים שבה לאחרים והוא שוכן באחד מהם ויש לו תפיסת יד בכולן שאינם אוסרי׳ עליו משום דדמי לאחין השותפין שאוכלין על שלחן אביהם וישינים בבתיהם שאין צריכין עירוב כל אחד ואחד » (בית יוסף או״ח ש״ע) ; « וה״מ בזמן שאין עמהם דיורין בחצר אבל אם יש שם דיורין בחצר ומוליכין עירובן אצל אחרים צריכין עירוב כל אחד ואחד מגו דאסרי הני הני נמי אסרי » (בית יוסף או״ח ש״ע).
שיטה זו מדמה אפוא את תפיסת היד לאחין שבמשנה, האוכלים על שלחן אביהם וישנים בבתיהם — ה״ר יהונתן מביא את לשון המשנה; הגמרא מעמידה אותה במקבלי פרס (« בִּמְקַבְּלֵי פְרָס שָׁנוּ » (עירובין ע״ב ע״ב), פרק 9), וכך היא בסעיף ה: אחים המקבלים פרס ואוכלים בבתיהם. כשדיורים אחרים אוסרים, אף אלו אוסרים — וזה הטעם שכותב הט״ז על ההגהה: « דמגו דאסרי הני אחרים אסרי נמי הנך שדרים שם בבית שיש לו לבע״ה בו תפיסת יד » (ט״ז או״ח ש״ע ס״ק א). המגן אברהם מבאר על מה ההגהה קאי ומה פירושה: « קאי אסעיף זה ולא אסעיף א׳ » (מגן אברהם ש״ע ס״ק ד) ; « פי׳ שהם מוליכין עירובן אצל אחרים כמ״ש ס״ה » (מגן אברהם ש״ע ס״ק ה). גם השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן כותב את הדמיון לאחים: « וַהֲרֵי דִינוֹ עִמָּהֶם כְּדִין אַחִים הַמְקַבְּלִים פְּרָס מֵאֲבִיהֶם שֶׁיִּתְבָּאֵר » (שו״ע הרב ש״ע:ג).
5. סעיף ג — חמש חבורות: שנים הפנימיים, ובית השער שבהגהה
המשנה: בית שמאי מצריכים עירוב לכל חבורה, ובית הלל עירוב אחד לכולן; ומודים שהשרויים בחדרים או בעליות צריכים עירוב לכל חבורה (פרק 1).
מדוע מחלק הסעיף את המקרה שבו כולם עוברים זה על זה? התוספות: « דאם לא היה לכל אחד פתח לחצר הוה אמרינן פנימי נותן עירובו ודיו או שני הפנימיים לר׳ יוחנן » (תוספות עירובין ע״ב ע״א) — המשנה עוסקת בחבורות שלכל אחת פתח לחצר; שאם לא כן, היה הדין כעשרה בתים (סעיף ז, פרק 10).
שנים הפנימיים: באיזה אופן, וכמה עירובים?
- הט״ז מביא את דעת חותנו ודוחה אותה: « וכ׳ מו״ח ז״ל דאין פנימי׳ אלו חייבים אלא אם חולקים במחיצות המגיעות לתקר׳ ולע״ד ל״נ כן דכאן אין חילוק בין מגיעות לתקר׳ או לא » (ט״ז או״ח ש״ע ס״ק ב). ומפרש עוד: « פירוש הם ביחד נותנים עירוב אחד לאותו שנותני׳ בני חצר כמ״ש בסיפא » (ט״ז או״ח ש״ע ס״ק ב).
- הביאור הלכה: « עיין בט״ז שכתב דבעירוב אחד סגי לשני הפנימיים כיון שעוברין רק דרך פתח אחד וכבר השיגו עליו האחרונים וכמו שהעתקנו לעיל בשער הציון אות י״א ודעתם דכל אחד מהן צריך ליתן חלק בעירוב » (ביאור הלכה ש״ע).
- המשנה ברורה: « ומיירי באופן שהמחיצות שביניהן מגיעות לתקרה ואי אין המחיצות מגיעות לתקרה נחשבין שנים כבית אחד ואין צריכין ליתן רק עירוב אחד בין שניהן אם יש עמהן עוד דיורין בחצר » (משנה ברורה ש״ע ס״ק י״ט).
השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן כותב בשני הפנימיים, אפילו הם חדרים ממש: « שֶׁהֵם בִּלְבַדָּם חֲשׁוּבִים דִּירוֹת וְאוֹסְרִים בֶּחָצֵר זֶה עַל זֶה וְכֵן לְטַלְטֵל מִזֶּה לְזֶה, אֲבָל כָּל הָאֲחֵרִים חֲשׁוּבִים כְּבֵית שַׁעַר לָהֶם » (שו״ע הרב ש״ע:ה).
ההגהה: כל אחד פתוח לבית שער
בהגהה מצוין בסוגריים הבית יוסף. הבית יוסף דן שם בקושיית הסמ״ק על השר מקוצי: « וצ״ע אי מצריך אפילו בפתחא לר״ה דהא משמע דלא מהני פתח אחד כי אם לאחשוביה החיצונה בית שער » (בית יוסף או״ח ש״ע) ; ומפרש אותה כך: « ונ״ל דכשאין הבתים פתוחים זה לזה מיירי כגון שכל הבתים פתוחים לבית שער אחד ואותו בית שער פתוח לחצר » (בית יוסף או״ח ש״ע) ; « אבל כה״ג שאינם פתוחים זה לזה אף על פי שאין להם אלא פתח אחד צריכים לערב זה עם זה » (בית יוסף או״ח ש״ע).
נפקא מינה — המגן אברהם מוציא מכאן דין לבתים שבזמנו: « ומה״ט בבתים שלנו אם נתקלקל העירוב אסור לטלטל מחדר לחדר אם אין לבע״ה תפיסת יד וגם מחדר לבית אסור אם דרים שם שנים » (מגן אברהם ש״ע ס״ק ז). הביאור הלכה מוכיח מדבריו: « ומוכח מדבריו דכשם שחכמים אסרו לטלטל מבית לחצר בלי עירוב כמו כן אסרו להוציא מבית לבית » (ביאור הלכה ש״ע) ; ומביא אחרונים שגמגמו בזה, ומסיים: « מ״מ לדינא העיקר כמ״א ושארי אחרונים שהסכימו לאיסור » (ביאור הלכה ש״ע).
6. סעיף ג, המשך — מחיצות הטרקלין, ועירוב הבא אצלן
על משנה זו הגמרא מקשה ברייתא של רבי יהודה הסבר על אחד מדברי האמוראים: « לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל מְחִיצוֹת הַמַּגִּיעוֹת לַתִּקְרָה שֶׁצְּרִיכִין עֵירוּב לְכׇל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה. עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל מְחִיצוֹת שֶׁאֵין מַגִּיעוֹת לַתִּקְרָה » (עירובין ע״ב ע״ב) ; ורב נחמן בשם רב פוסק: « אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה הַסַּבָּר » (עירובין ע״ב ע״ב). ורב נחמן בר יצחק מדייק כן מן המשנה עצמה — החדרים והעליות שבסופה אינם חדרים ממש, שזה פשיטא: « אֶלָּא לָאו: כְּעֵין חֲדָרִים, כְּעֵין עֲלִיּוֹת. וּמַאי נִיהוּ — מְחִיצוֹת הַמַּגִּיעוֹת לַתִּקְרָה » (עירובין ע״ב ע״ב).
על בתוך ג״ט מביא הבית יוסף: « וכתב ה״ה בפ״ד בה״ע בשם הרשב״א שאם המחיצות מגיעות תוך ג׳ לתקרה חשיבי מגיעות דכל פחות מג׳ כלבוד דמי » (בית יוסף או״ח ש״ע). וביריעות הוא דוחה את מה שהמרדכי מביא מר׳ הלל: « ולא כמו שכתב המרדכי שנראה לר׳ הלל דמחיצות דיריעות גריעי » (בית יוסף או״ח ש״ע) ; והמשנה ברורה מתנה בהן תנאי, בשם האחרונים: « אכן באופן שקשורות היטב מלמטה שלא ינידם הרוח » (משנה ברורה ש״ע ס״ק כ״ג).
כשהעירוב בא אצלן
הגמרא מביאה שתי לשונות של ברייתא: « תָּנָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמּוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל אִם הָיָה עֵירוּבָן בָּא אֶצְלָן — דִּבְרֵי הַכֹּל עֵירוּב אֶחָד לְכוּלָּן » (עירובין ע״ב ע״ב) ; « וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיָה עֵירוּב בָּא אֶצְלָן. אֲבָל אִם הָיוּ מוֹלִיכִין אֶת עֵירוּבָן לְמָקוֹם אַחֵר — דִּבְרֵי הַכֹּל צְרִיכִין עֵירוּב לְכׇל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה » (עירובין ע״ב ע״ב).
מחיצות המגיעות לתקרה, והעירוב מונח בטרקלין —
- התוספות, כפי שהבית יוסף מביאם: « וי״ל דלב״ה נמי נפקא מינה בכעין חדרים ועליות דדוקא במוליכין עירובן קאמר דמודו שצריכה עירוב לכל חבורה וחבורה אבל בעירוב בא אצלן עירוב אחד לכולן » (בית יוסף או״ח ש״ע) — אבל: « ומיהו בחדרים ועליות ממש אין נראה לחלק בין מוליכים עירוב לעירוב בא אצלן » (בית יוסף או״ח ש״ע). והבית יוסף מוסיף: « וכ״כ הרא״ש ג״כ ורבינו כתב כשיטתם » (בית יוסף או״ח ש״ע).
- הרמב״ם: « אִם הָיָה מַפְסִיק בֵּין כָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה מְחִצָּה הַמַּגַּעַת לַתִּקְרָה הֲרֵי כָּל חֲבוּרָה מֵהֶן כְּאִלּוּ הִיא בְּחֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ בַּעֲלִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ לְפִיכָךְ צְרִיכִין פַּת מִכָּל חֲבוּרָה » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד ה״ז). והבית יוסף מדייק: « אבל מדברי הרמב״ם בפ״ד מהלכות עירובין משמע דכל שמחיצות מגיעות לתקרה הם כחלוקים לכל דבר שהם צריכים לטלטל מזה לזה ואפילו עירוב בא אצלן צריך כל אחד ואחד לתת עירוב כאילו היו שרויים בעליות וחדרים ממש » (בית יוסף או״ח ש״ע).
- הסעיף כותב, כמו הטור, שהעירוב המונח בטרקלין זה פוטרם.
יסוד — המשנה ברורה מעמיד דין זה של הסעיף: « ומיירי במחיצות עראי כעין מחיצות של יריעות דאלו חלקוהו במחיצות גמורות כגון של נסרים וכדומה בוודאי אין נ״מ בין עירוב בא אצלן וכו׳ ובין יש דיורין אחרים בחצר או אין דיורין דבכולהו צריכין ליתן חלק בעירוב » (משנה ברורה ש״ע ס״ק כ״ה) — במחיצות גמורות, כגון של נסרים, כל חבורה נותנת חלק בעירוב בכל אופן; ובמחיצות עראי הוא מבאר מדוע עירוב המונח באחד החדרים נחשב כמונח אצל כולם: « דהתקרה מחברן לבית אחד כיון שתחתיו הם מחיצות גרועות » (משנה ברורה ש״ע ס״ק כ״ו). השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן כותב, בעירוב המונח באחד החדרים: « אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, הוֹאִיל וְאֵינָן אֶלָּא מְחִצּוֹת עֲרַאי » (שו״ע הרב ש״ע:ה).
ועל סוף הקטע, « ואם היו דיורין בעליות ממש » (שו״ע או״ח ש״ע:ג) — והמשנה ברורה מצרף לכך מחיצות קבועות המגיעות לתקרה (ס״ק ל״א) — כותב שולחן ערוך אדמו״ר הזקן: « וְכָל זֶה כְּשֶׁעָשׂוּ מְחִצּוֹת עֲרַאי לְפִי שָׁעָה. אֲבָל אִם שָׁבְתוּ בַּחֲדָרִים וַעֲלִיּוֹת מַמָּשׁ, וְהֵם פְּתוּחִים לֶחָצֵר — אוֹסְרִים זֶה עַל זֶה אֲפִלּוּ אֵין דִּיּוּרִין אֲחֵרִים בֶּחָצֵר » (שו״ע הרב ש״ע:ה).
7. סעיף ג, סוף — מלמד, סופר ותלמידים
התוספות (על משנת חמש חבורות) כותבים שהסופר, המלמד והתלמידים השרויים כל אחד בחדרו אינם אוסרים, ונותנים שני טעמים: « כיון שכולם משתמשין בתוך הבית בכל עיסקי תשמישתיה באפייה ובבישול ובכל דבר חשיבי כולהו כאילו אוכלים וישנים במקום אחד » (תוספות עירובין ע״ב ע״א) ; « ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא זה על זה ומצי לסלוקינהו » (תוספות עירובין ע״ב ע״א).
חקירה — האם אינם אוסרים משום שהם חיים מבית בעל הבית — אופים ומבשלים בו, והכל נקראים על שם בעל הבית (תוספות עירובין ע״ב ע״א) — או משום שלא השאיל להם רשותו לאסור עליו, ויכול לסלקם?
- הבית יוסף, כפי שהט״ז מביאו: « וכתב ב״י שעיקר ההיתר בצירוף טעם השני דוק׳ ואין לסמוך להתיר משום טעם הראשון במקום שאין שם שייכות טעם השני » (ט״ז או״ח ש״ע ס״ק ו).
- המשנה ברורה: « וכ״ז בשהיה שאול להם אבל אם היה מקום החדרים קנוי או מושכר להם או אפילו בשאול רק שמשתמשין כל אחד בפ״ע בחדרו אוסרין דדוקא בצירוף שני הטעמים ביחד מקילינן. וכ״ז בשלא היה לבעה״ב אצלם תפיסת יד דאל״ה מותר בכל גווני » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ל״ג).
- הביאור הלכה מעמיד את דברי המשנה ברורה על הט״ז והמגן אברהם, ולפי מה שפירשו המפרשים את המגן אברהם אף הוא מצריך את שני הטעמים, « עיין מ״ב ס״ק ל״ג והוא מט״ז ומ״א וכפי שפירשו המפרשים כדברי המגן אברהם דגם הוא ס״ל דתרתי בעינן דוקא » (ביאור הלכה ש״ע); וכותב שכך נראה לו עיקר לדינא: « וכן נראה עיקר לדינא שהרי הרשב״א בעבוה״ק ובחידושיו וריטב״א פליגי אעיקר דינא דמחבר » (ביאור הלכה ש״ע) ; ואחר כך מגביל דרישה זו: « ונראה דעד כאן לא הצריכו תרתי אלא במקום דמשאיל לו לזמן דלא מצי לסלוקינהו בכל שעה » (ביאור הלכה ש״ע) ; ובהמשך פותח משפט « וכן מבואר בח״א דהיכי דאיכא תרתי טעמים אפילו השאילו לזמן ארוך שרי » (ביאור הלכה ש״ע) וממשיך: « אבל היכי דמצי לסלוקינהו בכל שעה כגון שלא השאילו לזמן מיוחד לא יכול לאסור עליו אפילו אופה ומבשל בפני עצמו » (ביאור הלכה ש״ע).
הביאור הלכה מזכיר בדיון זה את השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן (הגר״ז), ומזהה את שיטתו עם שיטת הרשב״א והריטב״א, שכתב עליהם לעיל ש« פליגי אעיקר דינא דמחבר » (ביאור הלכה ש״ע): « ודע דדעת הגר״ז דתלוי רק במצי לסלוקינהו והיכי דלא מצי לסלוקינהו משמע מיניה דצריך עירוב אפילו אופין ומבשלין ביחד והוא ממש כשיטת הרשב״א והריטב״א » (ביאור הלכה ש״ע). הרב כותב: « לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַשְׁאִיל לָהֶם רְשׁוּתוֹ לֶאֱסוֹר עָלָיו וְלֹא לֶאֱסוֹר זֶה עַל זֶה, וַהֲרֵי יָכוֹל לְסַלְּקָם בְּכָל עֵת » (שו״ע הרב ש״ע:ה) ; ובחדרים שהם שלהם: « אֲבָל אִם הַחֲדָרִים קְנוּיִים לָהֶם אוֹ שְׂכוּרִים (אוֹ שְׁאוּלִים בְּעִנְיָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקָם תּוֹךְ זְמַן שְׁאִילָתָם — אֵין לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מַשְׁאִיל לָהֶם רְשׁוּתוֹ לֶאֱסוֹר עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִשְׁאִיל לָהֶם וְאֵין בְּיָדוֹ לְסַלְּקָם, וּבְעַל כָּרְחוֹ הֵם) אוֹסְרִים עָלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ בָּהֶם תְּפִיסַת יָד. וַאֲפִלּוּ הֵם מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּאֲפִיָּה וּבִשּׁוּל בְּבַיִת גָּדוֹל שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת — אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁאוֹכְלִים בְּחַדְרֵיהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן תַּלְמִידִים הַמְקַבְּלִים פְּרָס מֵרַבָּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר » (שו״ע הרב ש״ע:ה). השוואת לשונו ללשון המחבר היא ברמה 4.
8. סעיף ד — שלחן אחד, והוילון
הסעיף הולך בעקבות לשון הרמב״ם, הנותן את הטעם: « וּכְשֵׁם שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם וּבְנֵי בֵּיתוֹ וַעֲבָדָיו אוֹסְרִין עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרֵב עִמָּהֶן כָּךְ אֵלּוּ כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד הֵן מִפְּנֵי שֶׁהֵן כֻּלָּן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד ה״א). הבית יוסף מוסיף: « ונ״ל שאפילו אם הם חלוקין בעיסתן קאמר שאינם אוסרין זה על זה » (בית יוסף או״ח ש״ע) — ומביא: « וכ״כ ר׳ ירוחם בחט״ו בשם התוספות כמה אנשים שדרים בבית אחד אפילו הבית שלהם אינם אוסרים זה על זה » (בית יוסף או״ח ש״ע).
הוילון — ההגהה כותבת שאינו מחיצה, הואיל ואינו שם בקביעות. הבית יוסף, בבני מצרים שבזמנו הנוהגים לדור שני שכנים בבית אחד, כל אחד באכסדרה, כותב בין השאר: « ואפילו אם מגיע לתקרה נראה דלא חשיב מחיצה כיון שאינו פרוס תדיר » (בית יוסף או״ח ש״ע) ; « ועוד שאין הוילון קבוע מלמטה והרוח מוליכו ומביאו » (בית יוסף או״ח ש״ע). ועוד הוא כותב שאפילו כל אחד אוכל בחדרו, חשובים כבית אחד, מאחר שאופים ומבשלים יחד וכולם יוצאים בפתח אחד; ואילו היה לכל אחד פתח מיוחד לרשות הרבים, יש לדון להקל, אלא: « אלא שאיני סומך להתיר בזה משום דאיכא למימר שלא סמכו הפוסקים על טעם זה לבדו אלא משום שלא השאיל להם רשותו כדי שיאסרו עליו » (בית יוסף או״ח ש״ע).
השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן כותב בוילון: « אֲפִלּוּ אִם מַגִּיעַ לַתִּקְרָה, הוֹאִיל וְאֵינוֹ פָּרוּס שָׁם תָּמִיד כָּל זְמַן שֶׁהֵם בַּבַּיִת, אֶלָּא כְּשֶׁרוֹצִין לַעֲשׂוֹת שָׁם דְּבַר צְנִיעוּת פּוֹרְסִין אוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקִין אוֹתוֹ. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִּטְרַקְלִין, שֶׁהַיְרִיעוֹת שֶׁפָּרְסוּ בֵּינֵיהֶן הֵן פְּרוּסוֹת שָׁם כָּל זְמַן שְׁבִיתָתָן שָׁם » (שו״ע הרב ש״ע:ו).
9. סעיפים ה ו־ו — מקום אכילה ופרס
המשנה: « הָאַחִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם — צְרִיכִין עֵירוּב לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד » (עירובין ע״ב ע״ב) ; « אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵירוּבָן בִּמְקוֹם אַחֵר. אֲבָל אִם הָיָה עֵירוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דָּיוֹרִין בֶּחָצֵר — אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב » (עירובין ע״ב ע״ב). הגמרא מדייקת תחילה שמקום לינה גורם; ורב יהודה משיב משמו של רב: « שְׁמַע מִינַּהּ מְקוֹם לִינָה גּוֹרֵם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בִּמְקַבְּלֵי פְרָס שָׁנוּ » (עירובין ע״ב ע״ב). רש״י: « הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שולחנו ממש » (רש״י עירובין ע״ב ע״ב). ומדוע הם אוסרים כשיש דיורים אחרים: « הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן דְּאִיכָּא דָּיוֹרִין בַּהֲדַיְיהוּ. דְּמִגּוֹ דְּהָנֵי אָסְרִי, הָנֵי נָמֵי אָסְרִי » (עירובין ע״ג ע״א).
מהו מקבל פרס?
- רש״י: הוצאה מבית האב, בלי לאכול על שלחנו ממש (לעיל).
- הרמב״ם מדבר באלו « שֶׁאֵינָן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחַן בַּעֲלֵיהֶן אוֹ רַבָּן תָּמִיד אֲבָל אוֹכְלִין הֵם עַל שֻׁלְחָנוֹ בִּשְׂכַר מְלָאכָה שֶׁעוֹשִׂין לוֹ אוֹ בְּטוֹבָה יָמִים יְדוּעִין כְּמִי שֶׁסּוֹעֵד אֵצֶל חֲבֵרוֹ שָׁבוּעַ אוֹ חֹדֶשׁ » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד ה״ו).
- לחם או מעות — הבית יוסף: « ואע״פ שהתוספות והרא״ש רצו לחלק ביניהם בפרק חלון כבר כתבתי בסימן שס״ו דהיינו למאי דס״ד אבל לפי המסקנא אין חילוק ביניהם » (בית יוסף או״ח ש״ע) ; והמשנה ברורה כותב שאין חילוק (ס״ק מ״ד).
יסוד — מדוע הפרס פוטרם כשאין דיורים אחרים? המשנה ברורה: « דהואיל שמקבלין עכ״פ פרס מאביהן האב מחברן ומצרפן להיות כאיש אחד » (משנה ברורה ש״ע ס״ק מ״ו). הגמרא מקשה על רב מן הרועים הלנים בשדה, ומשיבה: « הָתָם אֲנַן סָהֲדִי דְּאִי מַמְטוּ לְהוּ רִיפְתָּא הָתָם, טְפֵי נִיחָא לְהוּ » (עירובין ע״ג ע״א) ; והמגן אברהם מביא זאת לסעיף, ומשאיר בצריך עיון בהפניה לסימן ת״ט: « משמע בגמ׳ דרועים הלנין בשדה אף על פי שאוכלי׳ בעיר אין אוסרין דאנן סהדי אלו ממטי להו ריפתא התם לאכול הוי ניחא להו וצ״ע עסי׳ ת״ט ס״ז » (מגן אברהם ש״ע ס״ק י).
סעיף ו — הנשים, העבדים והתלמיד
הברייתא היא מחלוקת: « רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה מַתִּיר בַּנָּשִׁים, וְאוֹסֵר בָּעֲבָדִים » (עירובין ע״ג ע״א) ; « רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא מַתִּיר בָּעֲבָדִים, וְאוֹסֵר בַּנָּשִׁים » (עירובין ע״ג ע״א). הבית יוסף מביא: « וכתב הרא״ש שר״מ פסק כדברי שניהם להקל » (בית יוסף או״ח ש״ע) ; « וכתב שם ה״ה שהרשב״א פסק כר״י בן בבא וכ״כ הרא״ש בשם הרז״ה ובעירוב נקטינן כדברי המיקל » (בית יוסף או״ח ש״ע). הסעיף כותב את הנשים ואת העבדים יחד, בלי מחלוקת.
בתלמיד, הגמרא שואלת ופושטת מדברי רב בבית רבי חייא: « דְּרַב בֵּי רַבִּי חִיָּיא אָמַר: אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְעָרֵב, שֶׁהֲרֵי אָנוּ סוֹמְכִין עַל שׁוּלְחָנוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּיא » (עירובין ע״ג ע״א). וכן כותב הרמב״ם: « הָאָב וּבְנוֹ וְהָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁהֵן שְׁרוּיִין בְּחָצֵר אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּבַיִת אֶחָד » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד ה״ה). והמשנה ברורה מגביל את הדין: « ודוקא בכל אלו מועיל פרס לפי שהן נמשכין אחריהן אבל באדם דעלמא המקבל פרס מחבירו אין מועיל כלל » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ). השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן כותב, אחרי דין האחים: « וְכֵן בְּנָשִׁים הַמְקַבְּלוֹת פְּרָס מִבַּעֲלֵיהֶן, וּבַעֲבָדִים הַמְקַבְּלִים פְּרָס מֵאֲדוֹנֵיהֶם, וּבְתַלְמִידִים הַמְקַבְּלִים פְּרָס מֵרַבָּן » (שו״ע הרב ש״ע:ז).
10. סעיף ז — עשרה בתים זה לפנים מזה
הגמרא: « אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, פְּנִימִי נוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ, וְדַיּוֹ » (עירובין ע״ה ע״ב) ; « וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ חִיצוֹן. חִיצוֹן בֵּית שַׁעַר הוּא? חִיצוֹן שֶׁל פְּנִימִי » (עירובין ע״ה ע״ב) ; « בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: בֵּית שַׁעַר דְּיָחִיד שְׁמֵיהּ בֵּית שַׁעַר. וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ בֵּית שַׁעַר » (עירובין ע״ה ע״ב). ורש״י מפרש חִיצוֹן שֶׁל פְּנִימִי: « בית התשיעי לחצר » (רש״י עירובין ע״ה ע״ב).
בפרק כיצד משתתפין אומר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת: « כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ הַדָּר שָׁם אֵינוֹ אוֹסֵר — הַנּוֹתֵן אֶת עֵירוּבוֹ אֵינוֹ עֵירוּב, חוּץ מִבֵּית שַׁעַר דְּיָחִיד » (עירובין פ״ה ע״ב) — והרא״ש מפרש: בבית שער דיחיד, הדר שם אינו אוסר, והנותן עירובו שם עירובו עירוב. היאך זה מתיישב עם רבי יוחנן? הבית יוסף מביא שהרא״ש רואה בזה תחילה שתי שיטות חלוקות, או: « א״נ התם בבית שער חצר דיחיד דלא עביד לדירה אבל הכא דעביד בית לדירה אמרי׳ בית שער דיחיד לא שמיה בית שער » (בית יוסף או״ח ש״ע). והמגן אברהם כותב כן על הסעיף: « דאע״ג דהשני הוי בית שער לפנימי מ״מ הוי בית שער דיחיד ואוסר כיון דעביד לדירה אבל בית שער חצר דיחיד אינו אוסר כיון דלא עביד לדירה » (מגן אברהם ש״ע ס״ק י״א).
נפקא מינה — המשנה ברורה: « ולפ״ז בבית שיש בתוכו שני חדרים ומושכרים לשני בני אדם ובבית שלפני החדרים דר בו בעה״ב בעצמו ועוברים דרך עליו הם בעצמם חייבים ליתן בעירוב ובעה״ב בעצמו פטור שהוא כבית שער להם » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ב). השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן מסיים את הסעיף במילים: « וּבֵית שַׁעַר שֶׁל בַּיִת אֶחָד אֵינוֹ מִתְבַּטֵּל מִתּוֹרַת בַּיִת » (שו״ע הרב ש״ע:ח).
11. סעיף ח — המתארח
הרמב״ם, אחרי הגוסס והקטן שאוסרים: « אֲבָל הָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר לְעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ » (רמב״ם הלכות עירובין פ״ד הי״ב). הסעיף, שהבית יוסף סומכו על תרומת הדשן (פרק 1), מדבר במתארח שלא דרך קבע, לשלשים יום או פחות. הגהת הרמ״א: « ודוקא בדאיכא בעל הבית א׳ קבוע דאז האורחים בטלים לגביה אבל אורחים ביחד אוסרים זע״ז מיד » (שו״ע או״ח ש״ע:ח).
שלשים יום, או יותר משלשים?
- הט״ז: « משמע ביותר מל׳ יום אוסר וזה מיירי ביחיד הדר במקום אבל במקום שיש קהל ועשו עירובי חצירות בע״פ כדרכינו אז פטור גם בזה כיון שלב ב״ד מתנה על כל שיתוספו דיורים » (ט״ז או״ח ש״ע ס״ק י).
- הביאור הלכה: « ובב״י גופא יש בזה סתירה דבתחלה כתב יותר מל׳ ואח״כ כתב דדוקא פחות מל׳ יום חשוב אורח אבל שלשים מקרי קבע » (ביאור הלכה ש״ע) ; « ובאמת לא מצינו בשום מקום שיעורא דיותר מל׳ ואדרבא בכל מקום אמרינן דבשלשים מיקרי תושב » (ביאור הלכה ש״ע) — ומשאיר את הדין בצריך עיון (וצ״ע לדינא).
- המשנה ברורה: « וביותר משלשים אפילו אם היה רק בשאילה לבד תו מקרי קבע ויצא מכלל אורח ואוסר » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ה) ; וכן: « ומסתברא דאם קבע עצמו לכתחלה יותר משלשים אוסר מיד » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ה).
- השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן: « וּמִכָּל מָקוֹם אֲפִלּוּ אִם קוֹבֵעַ לְיוֹתֵר מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינוֹ אוֹסֵר עַד לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֲבָל לֹא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים » (שו״ע הרב ש״ע:י).
במי שקובע עצמו מתחילה ליותר משלשים יום, אין המשנה ברורה והשולחן ערוך של אדמו״ר הזקן כותבים אפוא אותו דבר.
הרגיל לבוא ולקבוע — המגן אברהם מדייק בהגהה: « משמע דס״ל לרמ״א דבישראל אפי׳ רגיל אין אוסר » (מגן אברהם ש״ע ס״ק י״ב). המשנה ברורה: « י״א שאפילו רגיל לבוא שם כמה פעמים להתארח ויש מי שמחמיר בזה » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ו). השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן: « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם יִשְׂרָאֵל הָרָגִיל לִקְבּוֹעַ אוֹסֵר מִיָּד. וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל » (שו״ע הרב ש״ע:י).
האם בני החצר אוסרים על האורח? הסעיף כותב שהוא והם מותרים. הביאור הלכה מביא שהמגן אברהם, בסימן שצ״א, « שמסכים לפסק המרדכי דאף דהאורח אינו אוסר על בני החצר אבל בני החצר שפיר אוסרים על האורח שלא יוציא מביתו לחצר אם לא עירב עמהם » (ביאור הלכה ש״ע) ; « אכן כמה אחרונים תמהו על דבריו וכן כתב הבית מאיר שאין לזוז מפסק השו״ע » (ביאור הלכה ש״ע). השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן מביא כיש אומרים, באורח שיש לו בית בפני עצמו, וטעמו מפני שהשכירו לו בית זה לזמן: « אֲבָל לְטַלְטֵל מִבֵּית הָאוֹרֵחַ לֶחָצֵר — אָסוּר בֵּין לוֹ בֵּין לְבַעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִשְׂכִּירוֹ לוֹ בַּיִת זֶה לְאֵיזֶה זְמַן, שְׂכִירוּת לְיוֹמוֹ מִמְכָּר הוּא וַהֲרֵי זֶה בַּיִת שֶׁלּוֹ » (שו״ע הרב ש״ע:ט) ; ומוסיף בסוגריים: « וְהוּא הַדִּין אִם הִשְׁאִילוּהוּ לוֹ בְּעִנְיָן שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְסַלְּקוֹ תּוֹךְ מֶשֶׁךְ זְמַן שְׁאֵלָתוֹ » (שו״ע הרב ש״ע:ט).
12. סיכום שיטות והכרעת ההלכה
היסוד — המשניות והברייתות במסכת עירובין, שהראשונים והאחרונים מפרשים כך:
- המקומות שמהם באים הסעיפים, לפי הבית יוסף — פרק 1;
- מקום דירה: המשנה מחלקת לפי המקום, וברייתת רבי יהודה ורב — לפי מקום האכילה; הרמב״ם והבית יוסף כותבים את שני התנאים; המשנה ברורה מפנה לסעיף ה — פרק 2;
- תפיסת יד: האיסור (הרמב״ם) או גם הכובד (הטור, לפי הבית יוסף); המגן אברהם משאיר את הכובד בצריך עיון ומסיים שיש להחמיר; גם הדרים מותרים להוציא לחצר (רש״י לפי המרדכי, הבית יוסף על פי טעם הרמב״ם, הסעיף), ודלא כריב״א; ודוקא בבתים שהם שלו — פרק 3;
- הגהת הרמ״א: כשדיורים אחרים אוסרים, אף אלו אוסרים (ה״ר יהונתן, הט״ז); הבירה שנשכרה אדעתא לדור יחד (מהרי״ק) — פרק 4;
- שנים הפנימיים: הט״ז, הביאור הלכה והמשנה ברורה אינם כותבים אותו דבר; הגהת בית השער, והדין שהמגן אברהם מוציא ממנה לבתים שבזמנו — פרק 5;
- הטרקלין המחולק: הלכה כרבי יהודה הסבר; עירוב המונח בטרקלין מועיל להם לדעת התוספות (עירוב אחד לכולן), הרא״ש והטור, שלפי הבית יוסף הולך בשיטתם (« ורבינו כתב כשיטתם », בית יוסף או״ח ש״ע), ולפי הסעיף, שכותב שאין צריכים ליתן כלל; ולא לפי מה שהבית יוסף מדייק ברמב״ם; המשנה ברורה מעמידו במחיצות עראי — פרק 6;
- המלמד, הסופר והתלמידים: שני טעמי התוספות; הבית יוסף, שהט״ז מביאו, אינו סומך על הטעם הראשון בלי השני, והמשנה ברורה מצריך את שניהם יחד; הביאור הלכה מחלק בין יכול לסלקם לאינו יכול — פרק 7;
- שלחן אחד: הרמב״ם; הוילון שאינו פרוס תדיר (הבית יוסף) — פרק 8;
- מקום האכילה והפרס: רב ושמואל, והסעיף הכותב שמקום האכילה הוא העיקר; רש״י והרמב״ם בפרס; הנשים והעבדים — מחלוקת שבברייתא — פרק 9;
- עשרה בתים: רבי יוחנן ושמואל; הרא״ש והרמב״ם פוסקים כרבי יוחנן (הבית יוסף) — פרק 10;
- המתארח: שלשים יום או יותר משלשים (הט״ז, הביאור הלכה, המשנה ברורה, השולחן ערוך של אדמו״ר הזקן); הרגיל לבוא; בעל הבית קבוע — פרק 11.
להלכה למעשה, היעזר ברב שלך; גם מנהג הקהילה קובע.
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב, י׳ סעיפים בסימן זה).