דעת · רמה 3 — סיכום מגיסטרלי
סימן ש״ע · 370
סימן ש״ע · 370 · דיני שתוף בערוב
סיכום וסימני זכרון לחזרה
📑 תכנית הסיכום
- האקסיומה המרכזית של הסימן
- המושגים העיקריים מתומצתים
- מהלך הסימן — מן המקום ועד האורח
- עץ החלטה — האם דייר זה צריך ליתן חלקו?
- מקום הנחת העירוב והדיורים האחרים — התנאי החוזר
- סימן זכרון שער
- מלכודות להימנע מהן
- מקרים מעשיים
- טבלת סיכום סופית
- הוראות מעשיות
מספרי הסעיפים בדף זה הם של השולחן ערוך של המחבר (ח׳ סעיפים). לשולחן ערוך הרב, הנלמד ברמה 4, חלוקה משלו (י׳ סעיפים): כשהוא מובא, שמו נזכר ליד המספר.
1. האקסיומה המרכזית
סימן ש״ע · 370 במשפט אחד.
הדר בחצר אוסר על שאר בני החצר כל זמן שלא נתן את חלקו בעירוב — כך כותב המשנה ברורה על המילה אוסר שבסעיף א: « עד שיתן חלקו בעירוב » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ו). ואחר כך מבאר הסימן, סעיף אחר סעיף, מי אינו צריך ליתן חלקו, ומאיזה טעם: המקום אינו דירה (סעיף א); הדרים בבתים שהשאיל או השכיר להם בעל הבית, כשיש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם, נעשו « כאורחים אצלו » (שו״ע או״ח ש״ע:ב); חלקי הטרקלין והבתים שהאחרים עוברים דרכם חשובים כבית שער, כולם חוץ משני הפנימיים (סעיפים ג ו־ז); האוכלים כולם על שלחן אחד הם « כאנשי בית א׳ » (שו״ע או״ח ש״ע:ד); מקום האכילה הוא העיקר, והפרס פוטר רק בתנאים שבסעיפיו (סעיפים ה ו־ו); והמתארח שלא דרך קבע, לשלשים יום או פחות, אינו אוסר (סעיף ח). וכמה סעיפים תולים את הפטור גם במקום שמניחים בו את העירוב, ובכך שיש או אין דיורים אחרים בחצר (למשל סעיפים ג עד ו).
הדר בחצר אוסר על שאר בני החצר כל זמן שלא נתן את חלקו בעירוב — כך כותב המשנה ברורה על המילה אוסר שבסעיף א: « עד שיתן חלקו בעירוב » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ו). ואחר כך מבאר הסימן, סעיף אחר סעיף, מי אינו צריך ליתן חלקו, ומאיזה טעם: המקום אינו דירה (סעיף א); הדרים בבתים שהשאיל או השכיר להם בעל הבית, כשיש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם, נעשו « כאורחים אצלו » (שו״ע או״ח ש״ע:ב); חלקי הטרקלין והבתים שהאחרים עוברים דרכם חשובים כבית שער, כולם חוץ משני הפנימיים (סעיפים ג ו־ז); האוכלים כולם על שלחן אחד הם « כאנשי בית א׳ » (שו״ע או״ח ש״ע:ד); מקום האכילה הוא העיקר, והפרס פוטר רק בתנאים שבסעיפיו (סעיפים ה ו־ו); והמתארח שלא דרך קבע, לשלשים יום או פחות, אינו אוסר (סעיף ח). וכמה סעיפים תולים את הפטור גם במקום שמניחים בו את העירוב, ובכך שיש או אין דיורים אחרים בחצר (למשל סעיפים ג עד ו).
2. המושגים העיקריים מתומצתים
| מושג | הגדרה | בסעיף |
|---|---|---|
| דירה | הדר בה אוסר עד שיתן חלקו | בית שער, אכסדרה ומרפסת אינם דירה; בית התבן, בית העצים, בית הבקר ובית האוצרות — דירה (סעיף א); במקומות אלה, אם אוכל שם הוא דירה אף שאינו ישן שם (משנה ברורה, ס״ק ה, המפנה לסעיף ה) |
| בית שער | הבית שעוברים דרכו | הדר בו אינו אוסר (סעיף א); חלקי הטרקלין והבתים שהאחרים עוברים דרכם חשובים כמותו, חוץ משני הפנימיים (סעיפים ג ו־ז) |
| כאורחים אצלו | כאורחים אצל בעל הבית | הדרים בבתים שהשאיל או השכיר, כשיש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם; גם הם מותרים להוציא לחצר בלי שנתנו עירוב (סעיף ב) |
| תפיסת יד | אחיזתו של בעל הבית בבית | הרמ״א נוקט לשון זו בדין הבירה (סעיף ב); המשנה ברורה נוקט אותה כבר על דברי המחבר (ס״ק ט) ומבאר בה את הגהת הרמ״א (ס״ק י״ג); שולחן ערוך הרב נוקט אותה כבר בדין עצמו (סעיף ב במספור שלו, רמה 4) |
| מחיצות מגיעות לתקרה בתוך ג״ט | מחיצות המגיעות לתקרה בפחות משלשה טפחים | כל חלק בטרקלין הוא אז חדר בפני עצמו, אפילו הן של יריעות (סעיף ג) |
| בית שמניחים בו העירוב | הבית שהעירוב מונח בו | אינו צריך ליתן חלקו (סעיף ג); וכן אלו שהעירוב בא אצלם (סעיפים ד, ה ו־ו) |
| כאנשי בית א׳ | כבני בית אחד | האוכלים כולם על שלחן אחד (סעיף ד); ולפי הרמ״א, גם בעלי בתים רבים האוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו (סעיף ד) |
| פרס | מה שמקבלים הבנים, הנשים, העבדים או התלמיד; באדם אחר המקבל פרס מחבירו אינו מועיל כלל (משנה ברורה, ס״ק נ) | האחים האוכלים אותו בבתיהם אוסרים כשעירוב שאר החצר מונח במקום אחר (סעיף ה); הנשים, העבדים והתלמיד המקבלים אותו אינם אוסרים אם אין דיורים אחרים בחצר או אם העירוב בא אצלם (סעיף ו) |
| דרך קבע | בקביעות | המתארח שלא כך, לשלשים יום או פחות, אינו אוסר, אף בבית בפני עצמו (סעיף ח) |
| בעל הבית א׳ קבוע | בעל בית הקבוע בחצר | לפי הרמ״א, האורחים, אף רבים, בטלים לגביו; אורחים לבדם אוסרים זה על זה מיד (סעיף ח) — כשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה (משנה ברורה, ס״ק נ״ח), ובחצר יחידית (ס״ק נ״ט) |
3. מהלך הסימן — מן המקום ועד האורח
סעיף א — המקום: הדר בבית שער, באכסדרה או במרפסת שבחצר אינו אוסר, שאינם דירה; הדר בבית התבן, בבית העצים, בבית הבקר או בבית האוצרות — אוסר.
↓
סעיף ב — בתי בעל הבית: השאילם או השכירם, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת (מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם) — הדרים בהם אינם אוסרים עליו, וגם הם מותרים להוציא לחצר בלי שנתנו עירוב; אם הבתים אינם שלו, לא קנויים ולא שכורים — אוסרים זה על זה. רמ״א: לדעה אחת, זה רק כשאין דיורים אחרים בחצר, או כשאין מוליכים את עירובם אצל הדיורים האחרים — כלומר, כמבאר המשנה ברורה, כשהוא מונח בבית בעל הבית הזה או באחד מן הבתים השאולים (ס״ק י״ג); ובירה שנשכרה מן הנכרי — לפי כוונת השכירות.
↓
סעיף ג — הטרקלין המחולק: אם החבורות עוברות כולן זו על זו — רק שתי הפנימיות נותנות; אם לכל אחת פתח לחצר (רמ״א: או לבית שער הפתוח לחצר) — הכול תלוי במחיצות ובמקום שמניחים בו את העירוב (פרק 5); עליות ממש, או מחיצות קבועות המגיעות לתקרה (משנה ברורה ס״ק ל״א) — כל חבורה נותנת; המלמד או הסופר הדר בבית בעל הבית, והתלמידים הדרים אצל הרב — אינם אוסרים.
↓
סעיף ד — שלחן אחד: האוכלים כולם על שלחן אחד אינם צריכים עירוב ביניהם; עם חצר אחרת — עירוב אחד ופת אחת. רמ״א: וכן כל אחד על שלחנו בחדר אחד, ווילון שפורסים לפעמים לצניעות אינו מחיצה.
↓
סעיף ה — מקום האכילה: הוא העיקר; האחים האוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם אינם אוסרים; נתן להם פרס ואוכלים בבתיהם — אוסרים, כשעירוב שאר החצר מונח במקום אחר.
↓
סעיף ו — המקבלים פרס: הנשים, העבדים והתלמיד, שאוכלים כל אחד בביתו, אינם אוסרים, אם אין דיורים אחרים בחצר או אם העירוב בא אצלם.
↓
סעיף ז — בתים זה לפנים מזה: כשכולם יוצאים דרך החיצון — רק שני הפנימיים נותנים; השאר כבית שער.
↓
סעיף ח — המתארח: אם לא נתארח דרך קבע, לשלשים יום או פחות, אינו אוסר, אף בבית בפני עצמו. רמ״א: אף אורחים רבים, כשיש בעל בית קבוע; אורחים לבדם אוסרים מיד, כשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה (משנה ברורה, ס״ק נ״ח).
4. עץ החלטה — האם דייר זה צריך ליתן חלקו?
ש1: המקום שהוא דר בו — האם הוא דירה? (סעיף א)
↓ בית שער, אכסדרה, מרפסת — אינו אוסר. בית התבן, בית העצים, בית הבקר, בית האוצרות — אוסר עד שיתן חלקו (משנה ברורה, ס״ק ו). במקומות האחרונים האלה, אם אוכל שם הוא דירה אף שאינו ישן שם (משנה ברורה, ס״ק ה).
ש2: האם הוא דר בבית שהשאיל או השכיר לו בעל הבית? (סעיף ב)
↓ כן, ויש לבעל הבית בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם — אינו אוסר עליו; אם הבתים אינם שלו, לא קנויים ולא שכורים — אוסרים זה על זה, אף שיש לו בהם חפצים. הרמ״א מביא דעה: זה רק כשאין דיורים אחרים בחצר, או כשאין מוליכים את עירובם אצל הדיורים האחרים; המשנה ברורה (ס״ק י״ג) מבאר שזהו המקרה שהדיורים האחרים מניחים את עירובם בבית בעל הבית הזה או באחד מן הבתים השאולים. שולחן ערוך הרב (סעיף ב במספור שלו, רמה 4) קובע את עיקר הדין בדברים האסורים בלבד, מביא את הכובד כדעה, וכותב « וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר בְּזֶה » (שו״ע הרב ש״ע:ב).
ש3: האם הוא אחת החבורות שבטרקלין המחולק במחיצות? (סעיף ג)
↓ אם כולן עוברות זו על זו — רק שתי הפנימיות נותנות. אם לכל אחת פתח לחצר — ראה פרק 5. עליות ממש, או מחיצות קבועות המגיעות לתקרה (משנה ברורה ס״ק ל״א) — כל חבורה נותנת, אף כשהעירוב בטרקלין. המלמד או הסופר הדר בבית בעל הבית, והתלמידים הדרים אצל הרב, כל אחד בחדרו — אינם אוסרים, אף שאוכלים וישנים בחדרם; המשנה ברורה (ס״ק ל״ג) מצריך ששני הטעמים שהוא נותן יצטרפו, אלא אם כן יש לבעל הבית תפיסת יד; שולחן ערוך הרב (סעיף ה) נותן כטעם רק את השני (אינו משאיל להם רשותו לאסור עליו), ומוסיף שיכול לסלקם בכל עת, וכותב על האפייה והבישול בבית הגדול שאינם מועילים כלום כשהחדרים קנויים להם, שכורים להם, או שאולים להם באופן שאינו יכול לסלקם תוך הזמן, אלא אם כן הם תלמידים המקבלים פרס מרבם, כשאין דיורים אחרים בחצר או שמניחים את עירוב החצר אצלם או בבית רבם (סעיף ז של הרב); הביאור הלכה מבין שהוא תולה הכול באפשרות לסלקם, ומצדו מגביל את הצורך בשני הטעמים להשאלה לזמן (רמה 4); היעזר ברב שלך.
ש4: האם הוא אוכל עם האחרים? (סעיף ד)
↓ כולם על שלחן אחד — אין עירוב ביניהם, אף שלכל אחד בית בפני עצמו. לפי הרמ״א, וכן בעלי בתים רבים האוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, אף שכל אחד ישן בחדר בפני עצמו; ווילון שפורסים לפעמים לצניעות אינו מפסיק ביניהם.
ש5: היכן הוא אוכל, והאם הוא מקבל פרס? (סעיפים ה ו־ו)
↓ מקום האכילה הוא העיקר: האחים האוכלים בבית אביהם אינם אוסרים; קיבלו פרס ואוכלים אותו בבתיהם — אוסרים כשעירוב שאר החצר מונח במקום אחר (סעיף ה). הנשים, העבדים והתלמיד המקבלים פרס אינם אוסרים, אם אין דיורים אחרים בחצר או אם העירוב בא אצלם (סעיף ו).
ש6: האם ביתו אחד מבתים זה לפנים מזה, היוצאים דרך החיצון? (סעיף ז)
↓ רק שני הפנימיים נותנים; השאר כבית שער.
ש7: האם הוא מתארח? (סעיף ח)
↓ שלא דרך קבע, לשלשים יום או פחות — אינו אוסר, אף בבית בפני עצמו; לפי הרמ״א, כשיש בעל בית קבוע, ואורחים לבדם אוסרים מיד, כשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה (משנה ברורה, ס״ק נ״ח) ובחצר יחידית: כשנתארחו בעיר שיש בה עוד חצרות של ישראל והיא עשויה בתיקון מבואות כדין, הם בטלים לגבי בעלי הבתים הקבועים שבעיר (ס״ק נ״ט). ביותר משלשים יום, המשנה ברורה (ס״ק נ״ה) כותב שהוא קבוע ואוסר, ומוסיף בלשון « ומסתברא » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ה) שהקובע עצמו מתחילה ליותר משלשים יום אוסר מיד; שולחן ערוך הרב (סעיף י) כותב שלאחר שלשים יום הוא אוסר אם אין יכולים לסלקו תוך זמן שכירותו או שאלתו, ושאפילו הקובע ליותר אינו אוסר קודם שלשים יום (רמה 4); ושניהם כותבים שכל זה במקום שאין הקהל עושים עירובי חצרות (ס״ק נ״ה, בשם הט״ז; סעיף י של הרב): היעזר ברב שלך.
→ בכל ספק: היעזר ברב שלך.
5. מקום הנחת העירוב והדיורים האחרים — התנאי החוזר
כמה סעיפים פוטרים רק לפי המקום שמניחים בו את העירוב, או כשאין דיורים אחרים בחצר. תמצית : הטבלה מתמצתת את הסעיפים; לשונם המלאה וביאורה — ברמה 1. קו: הסעיף אינו מדבר במקרה זה.
| סעיף ומקרה | העירוב מונח במקום אחר | העירוב מונח אצלם | אין דיורים אחרים בחצר |
|---|---|---|---|
| סעיף ב, הגהת הרמ״א (דעה אחת): הדרים בבתים השאולים או השכורים | כל אחד צריך לערב | המשנה ברורה (ס״ק י״ג): אינם צריכים ליתן פת, אם העירוב בבית בעל הבית הזה או באחד מן הבתים השאולים | אינם אוסרים עליו (דין המחבר) |
| סעיף ג: מחיצות המגיעות לתקרה, אפילו של יריעות | כל חבורה נותנת | אינם צריכים ליתן כלל — לפי המשנה ברורה (ס״ק כ״ה), במחיצות עראי | אינם צריכים עירוב — לפי המשנה ברורה (ס״ק כ״ה), במחיצות עראי |
| סעיף ג: מחיצות שאינן נוגעות לתקרה | עירוב אחד לחמש החבורות | — | — |
| סעיף ג: עליות ממש, או מחיצות קבועות המגיעות לתקרה (משנה ברורה ס״ק ל״א) | כל חבורה נותנת | כל חבורה נותנת, אף כשהעירוב בטרקלין — חוץ, כותב הביאור הלכה, מן החבורה שאצלה מניחים אותו (רמה 1) | — (הסעיף אינו אומר זאת; המשנה ברורה, ס״ק ל״ב: כל חבורה נותנת, אף כשאין דיורים אחרים; שולחן ערוך הרב, סעיף ה במספור שלו: חדרים ממש הפתוחים לחצר אוסרים זה על זה אף כשאין דיורים אחרים) |
| סעיף ד: כולם אוכלים על שלחן אחד | עם חצר אחרת: עירוב אחד ופת אחת, שמוליכים למקום שמערבים עמו | אינם צריכים ליתן | אינם צריכים עירוב ביניהם |
| סעיף ה: האחים האוכלים בבתיהם את פרס אביהם | אוסרים | אינם צריכים לערב (העירוב באחד מבתים אלו) | אינם צריכים לערב |
| סעיף ו: הנשים, העבדים, התלמיד המקבלים פרס | — (הסעיף קובע את הפטור בשני המקרים האחרים) | אינם אוסרים | אינם אוסרים |
מה כותב שולחן ערוך הרב במקרים אלו (במספור שלו, רמה 4):
- סעיף ג: הוא מביא כדעה (« יֵשׁ אוֹמְרִים », שו״ע הרב ש״ע:ג) שתפיסת היד של בעל הבית מועילה רק כשאין דיורים אחרים בחצר, או כשהם מניחים את עירובם בביתו או באחד מן הבתים שיש לו בהם תפיסת יד; ואם העירוב מונח באחד מבתי הדיורים — כל אחד מבתים אלו צריך ליתן פת.
- סעיף ה: העירוב שמונח במקום אחר — היינו אצל אחד הדיורים, או בחצר אחרת שעירבה עם זו; וחדרים ועליות ממש הפתוחים לחצר אוסרים זה על זה אף כשאין דיורים אחרים.
- סעיף ז: האחים שיש להם בתים בחצר אביהם, המקבלים פרס מאביהם ואוכלים בבתיהם, נותנים, עם אביהם, כל אחד עירובו כשעירוב החצר אצל אחד הדיורים; ואין צריך כשאין דיורים אחרים, או כשהעירוב באחד מבתי האחים או בבית אביהם; וכן בנשים, בעבדים ובתלמידים המקבלים פרס.
6. סימן זכרון שער
בית השער חוזר בסעיפים א, ג ו־ז: הדר בו אינו אוסר, ומה שהאחרים עוברים דרכו חשוב כמותו, חוץ משני הפנימיים. שלוש אותיות לשלושה פטורים — הן הולכות לפי המילה, לא לפי סדר הסעיפים (ש בסעיפים ג ו־ז, ע בסעיפים ד ו־ו, ר בסעיף ח):
ש — שנים הפנימיים: כשכולם עוברים זה על זה ויוצאים דרך החיצון, רק שני הפנימיים נותנים (סעיפים ג ו־ז).
ע — עירוב בא אצלם: אם העירוב בא אצלם, אינם צריכים ליתן (סעיף ד; וכן בסעיף ו).
ר — רבים: האורחים, אף רבים, בטלים לגבי בעל בית קבוע — ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית א׳ (סעיף ח, הגהת הרמ״א).
7. מלכודות להימנע מהן
מלכודת 1: לחשוב שבית התבן או בית הבקר אינם דירה, או שמקום שאינו ישן בו אינו דירה. הדר בבית התבן, בבית העצים, בבית הבקר או בבית האוצרות — אוסר (סעיף א); שולחן ערוך הרב (סעיף א) כותב « אַף עַל פִּי שֶׁעֲשׂוּיִים מִקָּנִים וְכַיּוֹצֵא בָהֶם » (שו״ע הרב ש״ע:א); ועל סעיף א כותב המשנה ברורה: « דאם אוכל שם אע״פ שאינו ישן ושוכב שם מקרי דירה דמקום פיתא גורם » (משנה ברורה ש״ע ס״ק ה).
מלכודת 2: לחשוב שכל חפץ של בעל הבית מועיל. המחבר מדבר בדברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם (סעיף ב) — ועל מילים אחרונות אלו מבאר המשנה ברורה שאם לא כן, אפשר שיוציאם ולא תישאר לו שם תפיסת יד (ס״ק ט); והוא מצריך גם שיהיו מונחים שם בפועל (ס״ק י). ובכובד אין המפרשים לומדים את הסעיף כאחד: המשנה ברורה כותב שהדבר הכבד אינו נעשה מוקצה מחמת הכובד, אלא שמחמת הטורח לפנותו אין דרך ליטלו בשבת (ס״ק ח); המגן אברהם מקשה מה גבול יש לכובד כזה, ומסיים שיש להחמיר (ס״ק ג). גם שולחן ערוך הרב (סעיף ב) כותב שדברים שמותר לטלטלם לצורך גופם או מקומם אינם חשובים תפיסת יד; ומביא את הכובד כדעה, וכותב עליה שיש להחמיר. ואם הבתים אינם שלו, לא קנויים ולא שכורים, אין חפציו מועילים שם (סעיף ב).
מלכודת 3: לשכוח את הדעה שמביא הרמ״א בסעיף ב: « ויש אומרים דכל זה כשאין דיורים בחצר אלא הם אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים ערובן אצלן צריכים כל אחד לערב » (רמ״א או״ח ש״ע:ב). המשנה ברורה (ס״ק י״ג) מוציא מכלל זה את המקרה שהדיורים האחרים מניחים את עירובם בבית בעל הבית הזה או באחד מן הבתים השאולים; וגם שולחן ערוך הרב מביא זאת כדעה (סעיף ג במספור שלו).
מלכודת 4: להרחיב את פטור המלמד, הסופר והתלמידים (סוף סעיף ג) לכל מי שדר אצל בעל הבית. המשנה ברורה (ס״ק ל״ג) מצריך ששני הטעמים שלו יצטרפו: אם החדרים קנויים או מושכרים להם, או אפילו שאולים רק שכל אחד משתמש בפני עצמו בחדרו [ואינו משתמש בשל בעל הבית באפייה ובבישול ובכל דבר] — אוסרים, אלא אם כן יש לבעל הבית אצלם תפיסת יד (באותו ס״ק, המפנה לסעיף ב). שולחן ערוך הרב (סעיף ה): אם החדרים קנויים להם, שכורים, או שאולים כך שאינו יכול לסלקם תוך הזמן — אוסרים עליו, אלא אם כן יש לו בהם תפיסת יד, ואפילו הם אופים ומבשלים בביתו הגדול — חוץ מתלמידים המקבלים פרס מרבן, כשאין דיורים אחרים בחצר או שמניחים את עירוב החצר אצלם או בבית רבם (סעיפים ה ו־ז במספור שלו); וכשהוא יכול לסלקם בכל עת, הוא כותב שאינם אוסרים, בלי להזכיר במקרה זה את הבישול, והביאור הלכה מבין שלדעתו הכול תלוי בזה (רמה 4). בחדר שאול שבעל הבית יכול לחזור בו, וכל אחד משתמש בפני עצמו, המשנה ברורה כפי שהוא כתוב אוסר; לפי הבנת הביאור הלכה הרב אינו אוסר, והביאור הלכה עצמו מגביל את הצורך בשני הטעמים להשאלה לזמן: היעזר ברב שלך.
מלכודת 5: לחשוב שהווילון שבסעיף ד הוא מחיצה, כיריעות שבסעיף ג. בסעיף ד כותב הרמ״א על הווילון שפורסים לפעמים לצניעות: « לא מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם בקביעות » (רמ״א או״ח ש״ע:ד); ואילו בסעיף ג, מחיצות המגיעות לתקרה בפחות משלשה טפחים עושות כל חלק לחדר בפני עצמו, « אפילו הן של יריעות » (שו״ע או״ח ש״ע:ג) — ובלבד שקשורות היטב מלמטה שלא ינידם הרוח, כותב המשנה ברורה (ס״ק כ״ג). שולחן ערוך הרב (סעיף ו) כותב: אפילו אם מגיע לתקרה, ומבדיל בינו לבין היריעות של החבורות בטרקלין, שהן פרוסות שם כל זמן שביתתן שם.
מלכודת 6: לחשוב שהפרס פוטר תמיד. האחים המקבלים פרס מאביהם ואוכלים אותו בבתיהם — אוסרים (סעיף ה); ואינם צריכים לערב אם עירוב שאר החצר מונח באחד מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים אחרים בחצר (סעיף ה); הנשים, העבדים והתלמיד המקבלים פרס אינם אוסרים, אם אין דיורים אחרים בחצר או אם העירוב בא אצלם (סעיף ו).
מלכודת 7: לחשוב שהמתארח אינו אוסר בשום מקרה, יהא משך שהותו אשר יהא, ובין שיש בעל בית קבוע ובין שאין. סעיף ח פוטר את המתארח שלא דרך קבע, לשלשים יום או פחות; הרמ״א מוסיף שצריך בעל בית קבוע, וש־« אבל אורחים ביחד אוסרים זע״ז מיד » (רמ״א או״ח ש״ע:ח). המשנה ברורה מעמידו כשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה (ס״ק נ״ח), וכן כותב שולחן ערוך הרב (סעיף י); ובחצר יחידית: כשנתארחו בעיר שיש בה עוד חצרות של ישראל והיא עשויה בתיקון מבואות כדין, האורחים בטלים לגבי בעלי הבתים הקבועים שבעיר (ס״ק נ״ט).
מלכודת 8: לערבב את שתי החלוקות. רמות 1 עד 3 הולכות לפי השולחן ערוך של המחבר (ח׳ סעיפים); רמה 4 הולכת לפי שולחן ערוך הרב (י׳ סעיפים), שחלוקתו אחרת: בעיקר, הטרקלין המחולק שבסעיף ג של המחבר הוא שם בסעיף ה, והמתארח שבסעיף ח — בסעיפים ט ו־י.
8. מקרים מעשיים
| מצב | ניתוח | הנהגה |
|---|---|---|
| בעל בית משכיר דירות בחצרו ומשאיר בהן רהיטים כבדים (יישום של האתר) | סעיף ב: אם יש לו בכל אחת דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם, הדרים בהן כאורחים אצלו; צריך שחפציו יהיו מונחים שם בפועל (משנה ברורה, ס״ק י) ושתהיה לו רשות להניחם שם (ס״ק י״א); לפי הדעה שמביא הרמ״א, רק כשאין דיורים אחרים בחצר, או כשאין מוליכים את עירובם אצל הדיורים האחרים — כלומר, כמבאר המשנה ברורה, כשהוא מונח אצל בעל הבית הזה או באחד מן הבתים השאולים (ס״ק י״ג) | המחבר מזכיר את הכובד (סעיף ב); המשנה ברורה כותב שהדבר הכבד אינו נעשה מוקצה מחמת הכובד, אלא שמחמת הטורח לפנותו אין דרך ליטלו בשבת (ס״ק ח, רמה 1); המגן אברהם מקשה מה גבול יש לכובד כזה ומסיים שיש להחמיר (ס״ק ג, רמה 1); שולחן ערוך הרב (סעיף ב) מביא אותו כדעה וכותב שיש להחמיר; השאלה — לרב |
| כמה שוכרים דרים בבית אחד, כל אחד בחדריו, ויוצאים דרך חדר משותף (יישום של האתר) | סעיף ג והגהת הרמ״א: לכל אחד פתח לבית שער הפתוח לחצר; המשנה ברורה מסיק מכאן, לבתים שבזמנו, שכולם חייבים בעירוב (ס״ק כ״א) | אם נתקלקל העירוב של העיר, המשנה ברורה כותב שאסור לטלטל מחדרו לחדר חבירו, אלא אם כן יש לבעל הבית תפיסת יד בחדריהם (ס״ק כ״א); היעזר ברב שלך |
| תלמיד הדר אצל רבו, בחדר משלו הפתוח לחצר | סוף סעיף ג: התלמידים הלומדים לפני הרב ודרים בביתו אינם אוסרים, אף שאוכלים וישנים בחדרם; המשנה ברורה מצריך ששני הטעמים שלו יצטרפו (ס״ק ל״ג) | אם החדר קנוי או מושכר לו, או אפילו שאול אבל הוא משתמש בו בפני עצמו — אוסר לפי המשנה ברורה, אלא אם כן יש לבעל הבית תפיסת יד (ס״ק ל״ג); שולחן ערוך הרב (סעיף ה) כותב שאוסר בחדר קנוי, שכור, או שאול כך שאינו יכול לסלקו תוך הזמן, אלא אם כן יש לבעל הבית תפיסת יד בו, אף שהוא אופה ומבשל בבית הגדול של בעל הבית, חוץ מתלמידים המקבלים פרס מרבן, כשאין דיורים אחרים בחצר או שמניחים את עירוב החצר אצלם או בבית רבם (סעיפים ה ו־ז), ושאינו אוסר כשיכול לסלקו בכל עת; במקרה זה האחרון, כשהוא משתמש בפני עצמו, לפי הבנת הביאור הלכה הרב אינו אוסר, והמשנה ברורה אוסר (רמה 4): היעזר ברב שלך |
| בעלי בתים רבים אוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, וכל אחד ישן בחדר בפני עצמו | הגהת הרמ״א בסעיף ד: אין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן; וילון שפורסים לפעמים לצניעות אינו מחיצה | עירוב אחד לכולם (סעיף ד, רמ״א) |
| אחים אוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם שבאותה חצר | סעיף ה: מקום האכילה הוא העיקר; אינם אוסרים | אם נותן להם פרס ואוכלים אותו בבתיהם — אוסרים, כשעירוב שאר החצר מונח במקום אחר (סעיף ה) |
| אורחים מתארחים לכמה שבתות בדירה נפרדת שבחצר (יישום של האתר) | סעיף ח: המתארח שלא דרך קבע, לשלשים יום או פחות, אינו אוסר, אף בבית בפני עצמו; ולפי הרמ״א — כשיש בעל בית קבוע | ביותר משלשים יום, המשנה ברורה כותב שהוא קבוע ואוסר, ומוסיף בלשון « ומסתברא » (משנה ברורה ש״ע ס״ק נ״ה) שהקובע עצמו מתחילה ליותר משלשים יום אוסר מיד; שולחן ערוך הרב (סעיף י) כותב שאינו אוסר אלא לאחר שלשים יום, ואם אין יכולים לסלקו תוך זמן שכירותו או שאלתו (רמה 4). המשנה ברורה מביא בשם הט״ז פטור במקום שהקהל עושים עירובי חצרות בערב פסח, כמנהג זמנו (ס״ק נ״ה); שולחן ערוך הרב (סעיף י): במקום שהקהל מערבים בתחילת השנה לכל השנה, האורחים המתוספים אינם אוסרים; היעזר ברב שלך |
9. טבלת סיכום סופית
| פריט | פרטים |
|---|---|
| נושא הסימן | מי צריך להשתתף בעירוב חצרות — כותרת הסימן: דיני שתוף בערוב |
| מקומו | הוא בא אחר סימן שס״ט, שעניינו באיזה אופן מקנין העירוב; בסעיף ח מפנה הרמ״א לסוף סימן שצ״א, והפניה בסוגריים מרובעים, במהדורה המודפסת בספריא, מובילה לסימן שפ״ד |
| מספר הסעיפים | ח׳ סעיפים (המחבר, עם הגהות הרמ״א) — י׳ סעיפים בשולחן ערוך הרב |
| משנה ברורה | ס״א ס״ק בסימן זה |
| הגהות הרמ״א | בסעיפים ב, ג (שתי הגהות), ד ו־ח |
| הדפוס | בסעיף ג, סוגריים של מילה אחת באותיות קטנות, בלי המילה הגה (רמה 1) |
| מקורות הגמרא והראשונים | ראה רמה 2 |
| כלל הזהב | הדר בחצר אוסר עד שיתן חלקו (סעיף א; משנה ברורה, ס״ק ו). אינם צריכים ליתן, כל אחד לפי סעיפו: מי שמקומו אינו דירה (סעיף א), הדרים בבתים שהשאיל או השכיר להם בעל הבית, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם (סעיף ב), חלקי הטרקלין והבתים שהאחרים עוברים דרכם, חוץ משני הפנימיים (סעיפים ג ו־ז), האוכלים יחד (סעיף ד), הנגררים אחר מקום האכילה או הפרס, בתנאיהם (סעיפים ה ו־ו), והמתארח לזמן (סעיף ח) |
| הכרעה מעשית | לכל פטור תנאיו: של מי הבתים (סעיף ב), סידור הפתחים והמחיצות (סעיפים ג ו־ז), מקום האכילה והפרס (סעיפים ד עד ו), משך השהייה ובעל בית קבוע (סעיף ח), מקום הנחת העירוב והדיורים האחרים (פרק 5); היעזר ברב שלך |
10. ההוראות המעשיות של סימן ש״ע · 370
להנהגה היומיומית
- המקום: הדר בבית שער, באכסדרה או במרפסת שבחצר אינו אוסר; הדר בבית התבן, בבית העצים, בבית הבקר או בבית האוצרות אוסר עד שיתן חלקו (סעיף א; משנה ברורה, ס״ק ו). שולחן ערוך הרב (סעיף א) מונה גם את סוכת החג, בחג, בכלל מה שאינו דירה.
- בתי בעל הבית: השאילם או השכירם, ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת, מחמת כובדם או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומם — אינם אוסרים עליו; אם אינם שלו, אין חפציו מועילים שם (סעיף ב). לפי הדעה שמביא הרמ״א, רק כשאין דיורים אחרים בחצר, או כשהדיורים האחרים מניחים את עירובם בבית בעל הבית הזה או באחד מן הבתים השאולים (סעיף ב; משנה ברורה ס״ק י״ג). המחבר מזכיר את הכובד לצד האיסור (סעיף ב); בדברים שאינם ניטלים אלא מחמת כובדם, שולחן ערוך הרב (סעיף ב) מביא זאת כדעה וכותב שיש להחמיר.
- הטרקלין המחולק: לפי המעבר, הפתחים, המחיצות ומקום ההנחה (סעיף ג; פרק 5); עליות ממש, או מחיצות קבועות המגיעות לתקרה (משנה ברורה ס״ק ל״א) — כל חבורה נותנת (סעיף ג); המלמד או הסופר הדר בבית בעל הבית, והתלמידים הדרים אצל הרב אינם אוסרים (סעיף ג) — ובתנאים לכך אין המשנה ברורה (ס״ק ל״ג) ושולחן ערוך הרב (סעיף ה) כותבים אותו דבר (רמה 4): היעזר ברב שלך.
- שלחן אחד: האוכלים כולם יחד אינם צריכים עירוב ביניהם; עם חצר אחרת — פת אחת, ואם העירוב בא אצלם אינם צריכים ליתן (סעיף ד); ולפי הרמ״א, וכן כל אחד על שלחנו בחדר אחד, והווילון שפורסים לצניעות אינו מפסיק (סעיף ד).
- האכילה והפרס: מקום האכילה הוא העיקר (סעיף ה); האחים המקבלים פרס ואוכלים אותו בבתיהם אוסרים, אלא אם כן עירוב שאר החצר מונח באחד מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים אחרים (סעיף ה); נשים, עבדים ותלמיד המקבלים פרס אינם אוסרים, אם אין דיורים אחרים או אם העירוב בא אצלם (סעיף ו).
- בתים זה לפנים מזה: כשכולם עוברים זה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר, רק שני הפנימיים נותנים (סעיף ז).
- המתארח: שלא דרך קבע, לשלשים יום או פחות, אינו אוסר (סעיף ח); ולפי הרמ״א — כשיש בעל בית קבוע, ואורחים לבדם אוסרים מיד (סעיף ח), כשיש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה (משנה ברורה, ס״ק נ״ח; שולחן ערוך הרב, סעיף י) ובחצר יחידית (משנה ברורה, ס״ק נ״ט). שולחן ערוך הרב (סעיף י) מביא דעה שגם ישראל הרגיל לקבוע אוסר מיד, וכותב שבדברי סופרים הולכים אחר המקל. ובקובע עצמו מתחילה ליותר משלשים יום אין המשנה ברורה (ס״ק נ״ה) ושולחן ערוך הרב (סעיף י) כותבים אותו דבר (רמה 4): היעזר ברב שלך.
- בכל ספק — היעזר ברב שלך. פלפול מעמיק — רמה 2; שיטת חב״ד — רמה 4.
📚 סיכום מסלול הלימוד
למדת את סימן ש״ע · 370 בשלוש רמות:
למדת את סימן ש״ע · 370 בשלוש רמות:
- 🌱 רמה 1 — בסיס: לשון המחבר והרמ״א סעיף אחר סעיף, ביאור עברי, מושגים הלכתיים
- ⚡ רמה 2 — למדן: מקורות הגמרא, שיטות הראשונים, מחלוקות, נפקא מינות
- ✨ רמה 3 — סיכום: אקסיומה, סימן זכרון, עץ החלטה, הוראות מעשיות