✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — הקדמה
סימן שע״א · ו׳ סעיפים בשולחן ערוך
כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת — להכיר ולהבין
סימן שע״א
כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת
🌱 רמת הקדמה · מתחילים
✦ ❖ ✦
גישה ראשונה לסימן שע״א: טקסט עברי שלם של המחבר, ביאור עברי, הסברים לימודיים של המושגים ההלכתיים, מקרים מעשיים וסיכום.
נושא: אחד מבני החצר שנפרד משם או מת — מתי ביתו אוסר על שאר בני החצר, לפי, בין השאר, אם הוא ישראל או עכו״ם, שעת מיתתו, ומי יורש את ביתו
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן שע״א (ו׳ סעיפים בשולחן ערוך, בלי הגהה הפותחת במלה הגה; גם בשולחן ערוך הרב ו׳ סעיפים, בחלוקה אחרת, הנלמדים ברמה 4)
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
📑 תכנית הלימוד
1. טקסט השולחן ערוך — ששת סעיפי המחבר
2. הרקע הכללי: למה סימן זה, מהי השאלה?
3. מושגי היסוד ההלכתיים של סימן זה
4. פירוט הסעיפים — אחד אחד
5. המשנה ברורה — ראשי פרקים
6. שיטת הרמ״א — והסתייגויות המפרשים
7. מקרים מעשיים מודרניים
8. סיכום מעשי וכללים לזכור
9. שאלות הבנה
1. טקסט השולחן ערוך
סימן שע״א מכיל ו׳ סעיפים מהמחבר (רבי יוסף קארו). אין בו הגהה הפותחת במלה הגה; בסוף סעיף א יש שתי הערות בסוגריים מרובעים, באותיות קטנות, בלי המלה הגה (ראה פרק 6). נושא הסימן, לפי כותרתו: כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת. גם בשולחן ערוך של אדמו״ר הזקן יש לסימן זה ו׳ סעיפים, אבל בחלוקה אחרת — סעיף א שלו עוסק, בין השאר, בישראל שהלך, שהמחבר מדבר בו בסעיפים א ו-ב: מספוריו הם של רמה 4, לא של עמוד זה.
סעיף א
כשאחד מבני חצר נפרד משם או מת. ובו ו סעיפים:
א' מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחר' אפי' היתה סמוכה לחצרו אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשב' הרי זה אינו אוסר עליהם במה דברים אמורים בישראל אבל בעכו״ם אפי' הלך לשבו' בעיר אחר' אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו אם היא קרוב מהלך יום א' שהרי אפשר שיבא בשב' אבל אם רחוק יותר אינו אוסר וי״א שגם עכו״ם אם הלך לשבו' בחצר אחר' אינו אוסר [וכן נראה עיקר] [ואם בא העכו״ם בשבת ע״ל סי' שפ״ג]:
ביאור: אחד מבני החצר שהניח את ביתו, הלך ושבת בחצר אחרת — אפילו היתה סמוכה לחצרו —, אם הסיח [את ביתו] מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת, הרי זה אינו אוסר [לטלטל] על [שאר בני החצר]. במה דברים אמורים? בישראל; אבל עכו״ם, אפילו הלך לשבות בעיר אחרת, אוסר עליהם עד שישכרו ממנו את מקומו — אם היא קרובה, בתוך מהלך יום אחד, שהרי אפשר שיבוא בשבת; אבל אם היא רחוקה יותר, אינו אוסר. ויש אומרים שגם עכו״ם, אם הלך לשבות בחצר אחרת, אינו אוסר. באותיות קטנות, בסוגריים מרובעים (בלי המלה הגה): [וכן נראה עיקר] [ואם בא העכו״ם בשבת — עיין לקמן סימן שפ״ג].
מה אומר הסעיף:
- ישראל שהלך לשבות בחצר אחרת, אפילו סמוכה: שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחר׳ אפי׳ היתה סמוכה לחצרו. לפי המשנה ברורה (ס״ק ב), מדובר כשהלך עם כל בני ביתו, ומבעוד יום; ויש מקילין אפילו כשהלך בשבת, אם לא חזר בו ביום (ראה פרק 6).
- אם אין דעתו לחזור, אינו אוסר: אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשב׳ הרי זה אינו אוסר עליהם.
- עכו״ם אוסר, אפילו הלך לעיר אחרת: אבל בעכו״ם אפי׳ הלך לשבו׳ בעיר אחר׳ אוסר עליהם עד שישכרו ממנו מקומו. ואפילו עירבו ביניהם, כמו שמבאר המשנה ברורה (ס״ק ג).
- אם העיר קרובה, בתוך מהלך יום אחד: אם היא קרוב מהלך יום א׳ שהרי אפשר שיבא בשב׳; ברחוקה יותר — אבל אם רחוק יותר אינו אוסר.
- דעה שעכו״ם שהלך לחצר אחרת אינו אוסר: וי״א שגם עכו״ם אם הלך לשבו׳ בחצר אחר׳ אינו אוסר. המשנה ברורה מביא בשם הט״ז שאם העכו״ם רגיל לחזור לביתו באותו יום, אסור לכולי עלמא (ס״ק ה); ומפנה לביאור הלכה, ששם ביאר בשם כמה פוסקים שאין להקל אלא בעיר אחרת ולא בחצר אחרת (ס״ק ו).
- באותיות קטנות, בסוגריים מרובעים: [וכן נראה עיקר] [ואם בא העכו״ם בשבת ע״ל סי׳ שפ״ג]. הטקסט אינו מזכיר את בעל ההערות האלה; הט״ז (ס״ק א) מייחס את ההכרעה לרמ״א (פרק 6).
סעיף ב
ישראל בן חצר זו שהלך לשבו' בחצר אחר' ואין דעתו לחזור בשב' ואח״כ נמלך בשב' וחזר אינו אוסר:
ביאור: ישראל מבני חצר זו שהלך לשבות בחצר אחרת ואין דעתו לחזור בשבת, ואחר כך נמלך בשבת וחזר — אינו אוסר.
מה אומר הסעיף:
- הלך ואין דעתו לחזור: ישראל בן חצר זו שהלך לשבו׳ בחצר אחר׳ ואין דעתו לחזור בשב׳.
- נמלך וחזר בשבת — אינו אוסר: ואח״כ נמלך בשב׳ וחזר אינו אוסר. הטעם, לפי המשנה ברורה (ס״ק ח): בשעה שהלך לא היה דעתו לחזור בשבת, ואם כן כבר הסיח את דירתו מלבו, והוי ליה שבת שהותרה ושוב לא תיאסר. ובעכו״ם הוא כותב שאם בא בשבת, אוסר. הביאור הלכה מסיק שיש להחמיר, אם לא בשעת הדחק (פרק 6).
סעיף ג
א' מן השוק שהי' לו בית בחצר ומת והניח רשותו לא' מבני החצר אם מת מבעוד יום אין הזוכה אוסר שהעירוב שמערב על ביתו מתיר גם מה שירש ואם מת משחשיכה אוסר אע״פ שעירב הזוכה עמהם אינו מועיל למה שירש אח״כ בשב':
ביאור: אחד מן השוק [שדר בשוק — משנה ברורה ס״ק ט] שהיה לו בית בחצר, ומת והניח את רשותו לאחד מבני החצר: אם מת מבעוד יום, הזוכה אינו אוסר, שהעירוב שהוא מערב על ביתו מתיר גם את מה שירש; ואם מת משחשיכה, אוסר — אף על פי שעירב הזוכה עמהם, אין זה מועיל למה שירש אחר כך בשבת.
מה אומר הסעיף:
- ביתו של אחד מן השוק, שהניח לאחד מבני החצר: א׳ מן השוק שהי׳ לו בית בחצר ומת והניח רשותו לא׳ מבני החצר. לפי המשנה ברורה (ס״ק ט), מדובר כשלא עירב על הבית; והוא הדין אם היה דר בחצר ולא עירב.
- מת מבעוד יום — הזוכה אינו אוסר: אם מת מבעוד יום אין הזוכה אוסר שהעירוב שמערב על ביתו מתיר גם מה שירש. אפילו עירב על ביתו קודם שמת מורישו, מוסיף המשנה ברורה (ס״ק י״א), שעיקר קניית העירוב בין השמשות, ואז כבר היה הבית שלו.
- מת משחשיכה — אוסר: ואם מת משחשיכה אוסר אע״פ שעירב הזוכה עמהם אינו מועיל למה שירש אח״כ בשב׳. הטעם, לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ד): בבין השמשות, שהוא זמן קניית העירוב, לא היה הבית שלו.
סעיף ד
א' מן החצר שמת בשב' אם עירב אפי' ירשו א' מבני השוק אינו אוסר ואם לא עירב אם ירשו א' מן השוק כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר בא לדור בשב' בבית מורישו אוסר ואם יורשו א' מבני החצר אם עירב היורש והיה דר עם המוריש בבי' אינו אוסר אע״פ שלא עירב המוריש ואם לא היה דר עם המוריש אלא בבי' אחר שבחצר אוסר אע״פ שעירב היורש כיון שלא עירב המוריש ואם מבעוד יום מת ויורשו אחד מן השוק הרי זה אוסר והוא שבא היורש בבי' מורישו בשב':
ביאור: אחד מבני החצר שמת בשבת: אם עירב, אפילו ירשו אחד מבני השוק, אינו אוסר. ואם לא עירב: אם ירשו אחד מן השוק, כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר; [אם] בא לדור בשבת בבית מורישו, אוסר. ואם יורשו אחד מבני החצר: אם עירב היורש והיה דר עם המוריש בבית[ו], אינו אוסר, אף על פי שלא עירב המוריש; ואם לא היה דר עם המוריש אלא בבית אחר שבחצר, אוסר, אף על פי שעירב היורש, כיון שלא עירב המוריש. ואם מת מבעוד יום ויורשו אחד מן השוק, הרי זה אוסר — והוא שבא היורש בבית מורישו בשבת.
מה אומר הסעיף:
- מת בשבת ועירב — אינו אוסר: א׳ מן החצר שמת בשב׳ אם עירב אפי׳ ירשו א׳ מבני השוק אינו אוסר. לפי המשנה ברורה (ס״ק ט״ז), מדובר כשלא הניח בני בית בבית; וכיון שהותר בין השמשות בעירוב המוריש, הותר לכל השבת.
- לא עירב, ויורש מן השוק — תלוי אם בא לדור: ואם לא עירב אם ירשו א׳ מן השוק כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר בא לדור בשב׳ בבית מורישו אוסר. גם כאן, מוסיף המשנה ברורה, מדובר כשאין לו בני בית שם (ס״ק י״ז). הביאור הלכה כותב שאין דין זה ברור (פרק 6).
- יורש מבני החצר שעירב והיה דר עם המוריש: ואם יורשו א׳ מבני החצר אם עירב היורש והיה דר עם המוריש בבי׳ אינו אוסר אע״פ שלא עירב המוריש. הטעם, לפי המשנה ברורה (ס״ק כ׳): בני ביתו של אדם מערבין לו שלא מדעתו.
- יורש מבני החצר שדר בבית אחר: ואם לא היה דר עם המוריש אלא בבי׳ אחר שבחצר אוסר אע״פ שעירב היורש כיון שלא עירב המוריש.
- מת מבעוד יום, ויורש מן השוק: ואם מבעוד יום מת ויורשו אחד מן השוק הרי זה אוסר והוא שבא היורש בבי׳ מורישו בשב׳. כאן, כותב המשנה ברורה (ס״ק כ״ג), לא חילק בין עירב ללא עירב: כיון שמת מבעוד יום, בטל עירובו.
סעיף ה
ישראל וגר שהיו דרים בחצר ומת הגר מבעוד יום והחזיק ישראל אחר בנכסיו אפי' לא החזיק עד שחשיכה אוסר עד שיבטל רשותו כשאר יורש מת משחשיכה אין המחזיק אוסר שבהיתר הראשון עומד:
ביאור: ישראל וגר שהיו דרים בחצר, ומת הגר מבעוד יום, והחזיק ישראל אחר בנכסיו: אפילו לא החזיק עד שחשיכה, אוסר, עד שיבטל את רשותו, כשאר יורש. [אם] מת [הגר] משחשיכה, המחזיק אינו אוסר, שבהיתר הראשון [החצר] עומדת.
מה אומר הסעיף:
- הגר מת מבעוד יום — ישראל אחר המחזיק בנכסיו אוסר: ומת הגר מבעוד יום והחזיק ישראל אחר בנכסיו אפי׳ לא החזיק עד שחשיכה אוסר עד שיבטל רשותו כשאר יורש. לפי המשנה ברורה, מדובר כשעירבו ביחד (ס״ק כ״ו); ואם החזיק אותו ישראל הדר שם, מותר בכל גווני, שהרי הוא נשאר יחיד בחצרו (ס״ק כ״ז). ואף שבכניסת השבת, כל זמן שלא נכנס ישראל זה בביתו של הגר, היה ביתו של הגר דירה בלא בעלים ולא היה אוסר, אין אומרים בו כיון שהותרה הותרה, הואיל והיה ראוי להחזיק בו מבעוד יום, וההיתר היה תלוי ועומד (ס״ק כ״ח). וכשלא החזיק עד שחשיכה, מדובר כשנכנס גם לדור בבית (ס״ק כ״ט).
- מת משחשיכה — אינו אוסר: מת משחשיכה אין המחזיק אוסר שבהיתר הראשון עומד. בכניסת השבת היה מותר מחמת עירובו של הגר; ואף שכשמת בטל עירובו, אמרינן כיון שהותרה הותרה (משנה ברורה, ס״ק ל״א).
סעיף ו
א' מבני חצר שהיה גוסס אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו וכן קטן אוסר אע״פ שאינו יכול לאכול כזית אבל האורח אינו אוסר כמו שנתבאר בסי' ש״ע:
ביאור: אחד מבני החצר שהיה גוסס — אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום — אוסר, עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו. וכן קטן אוסר, אף על פי שאינו יכול לאכול כזית. אבל האורח אינו אוסר, כמו שנתבאר בסימן ש״ע · 370.
מה אומר הסעיף:
- הגוסס אוסר, עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו: א׳ מבני חצר שהיה גוסס אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו. לפי המשנה ברורה, כל זמן שהוא חי הרי הוא כחי לכל דבריו (ס״ק ל״ב); והוא מביא בשם המגן אברהם שאם מת בשבת, אוסר, כיון שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת, דרוב גוססין למיתה, ומפרט את המקרים (ס״ק ל״ג). הביאור הלכה מביא שהעצי אלמוגים מפקפק על דין זה של המגן אברהם (פרק 6).
- גם הקטן: וכן קטן אוסר אע״פ שאינו יכול לאכול כזית. עד שיערבו עליו, כותב המשנה ברורה (ס״ק ל״ד) בשם הרמב״ם.
- אבל לא האורח: אבל האורח אינו אוסר כמו שנתבאר בסי׳ ש״ע.
2. הרקע הכללי
על מה מדבר סימן זה?
המשנה במסכת עירובין מביאה מחלוקת במי שמניח את ביתו והולך לשבות במקום אחר. רבי מאיר: « הַמַּנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת בְּעִיר אַחֶרֶת, אֶחָד נׇכְרִי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל — הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (עירובין פ״ו ע״א). רבי יהודה אומר שאינו אוסר; רבי יוסי מחלק: « נׇכְרִי — אוֹסֵר, יִשְׂרָאֵל — אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לָבֹא בַּשַּׁבָּת » (עירובין פ״ו ע״א). ורבי שמעון: « אֲפִילּוּ הִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ לִשְׁבּוֹת אֵצֶל בִּתּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר — אֵינוֹ אוֹסֵר, שֶׁכְּבָר הִסִּיעַ מִלִּבּוֹ » (עירובין פ״ו ע״א).
בגמרא שם פוסק רב כרבי שמעון, והגמרא מצמצמת מיד את הדין: « אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְדַוְקָא בִּתּוֹ, אֲבָל בְּנוֹ — לָא » (עירובין פ״ו ע״א). סעיף א נוקט לשון קרובה — אם הסיח מלבו — ומחלק גם הוא בין ישראל לעכו״ם.
השאלה היסודית: ביתו של אחד מבני החצר שאינו שם, שמת או שהוא גוסס — האם הוא אוסר לטלטל על שאר בני החצר? הסימן משיב, בין השאר, לפי דעתו של מי שהלך (סעיפים א ו-ב), לפי אם הוא ישראל או עכו״ם (סעיף א), לפי אם מת מבעוד יום או משחשיכה (סעיפים ג, ד ו-ה), ולפי מי שיורש את הבית (סעיפים ג ו-ד).
מקומו בהלכות עירובין
במפתח של ספריא, הלכות עירובין שבשולחן ערוך מתחילות בסימן שמ״ה. סימן שע״א בא אחרי סימן ש״ע · 370, שאליו מפנה סעיף ו בדין האורח; סעיף א מפנה לסימן שפ״ג בעכו״ם שבא בשבת. בדין ביטול רשות, המשנה ברורה מפנה לסימן ש״פ: « עד שיבטל רשותו וכדלקמן בסי׳ ש״פ » (משנה ברורה שע״א ס״ק י״ט).
3. מושגי היסוד ההלכתיים
כמה מושגים מבנים את הסימן הזה:
המושגים החיוניים של סימן שע״א:
- דירה בלא בעלים — בו נותן המשנה ברורה את טעם סעיף א: « והטעם דדירה בלא בעלים לא שמה דירה ואינה אוסרת בחצר אף שלא נתנה חלק בעירוב » (משנה ברורה שע״א ס״ק א).
- הסיח מלבו — הסיח [את דירתו] מלבו: « שחשבינן כאלו אינו דר שם באותו שבת » (משנה ברורה שע״א ס״ק ז); המשנה ברורה כותב זאת על דעת הי״א, בעכו״ם שהלך לחצר אחרת, בהשוואה לישראל.
- שבת שהותרה — בו נותן המשנה ברורה את טעם סעיף ב: « והו״ל שבת שהותרה ושוב לא תאסר » (משנה ברורה שע״א ס״ק ח).
- ביה״ש — זמן קניית העירוב: « כיון דבעת ביה״ש שהוא אז זמן קניית העירוב לא היה הבית שלו אין חל העירוב על בית זה » (משנה ברורה שע״א ס״ק י״ד).
- שיבטל רשותו — ביטול רשות: בסעיף ה, ישראל אחר המחזיק בנכסי הגר אוסר « עד שיבטל רשותו כשאר יורש » (שו״ע או״ח שע״א:ה).
- גוסס — « דכל זמן שהוא חי הרי הוא כחי לכל דבריו » (משנה ברורה שע״א ס״ק ל״ב).
4. פירוט הסעיפים — אחד אחד
| סעיף | תוכן |
|---|---|
| א | ישראל שהלך לשבות בחצר אחרת, אפילו סמוכה, ואין דעתו לחזור בשבת — אינו אוסר. עכו״ם, אפילו הלך לעיר אחרת, אוסר עד שישכרו ממנו את מקומו, אם היא בתוך מהלך יום אחד; ברחוקה יותר, אינו אוסר. יש אומרים שעכו״ם שהלך לחצר אחרת אינו אוסר; ההערות שבסוגריים מרובעים תופסות דעה זו ומפנות לסימן שפ״ג בעכו״ם שבא בשבת. |
| ב | ישראל שהלך ואין דעתו לחזור, ונמלך וחזר בשבת — אינו אוסר. |
| ג | אחד מן השוק שהיה לו בית בחצר, ובמיתתו הניחו לאחד מבני החצר: מת מבעוד יום — הזוכה אינו אוסר, שעירובו מתיר גם את מה שירש; מת משחשיכה — אוסר, אף על פי שעירב; לפי המשנה ברורה, מדובר כשלא עירב המת על בית זה (ס״ק ט). |
| ד | אחד מבני החצר שמת בשבת: אם עירב, אינו אוסר, אפילו יורשו מן השוק. אם לא עירב: יורש מן השוק אוסר אם בא לדור בבית בשבת (לפי המשנה ברורה, לא הניח המת בני בית בבית, ס״ק י״ז); יורש מבני החצר שעירב — אינו אוסר אם היה דר עם המוריש, ואוסר אם היה דר בבית אחר שבחצר. מת מבעוד יום — יורש מן השוק אוסר, והוא שבא לבית בשבת. |
| ה | הגר שמת מבעוד יום: ישראל אחר המחזיק בנכסיו אוסר, אפילו לא החזיק עד שחשיכה (לפי המשנה ברורה, מדובר כשנכנס גם לדור בבית, ס״ק כ״ט), עד שיבטל רשותו; מת משחשיכה — אינו אוסר; לפי המשנה ברורה, מדובר כשעירבו ביחד (ס״ק כ״ו). |
| ו | הגוסס אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו; וכן הקטן — בו, עד שיערבו עליו (משנה ברורה, ס״ק ל״ד); אבל לא האורח (סימן ש״ע · 370). |
לב הסימן: האם ביתו של אחד מבני החצר עדיין אוסר על האחרים כשהלך, מת או גוסס? המשנה ברורה נותן את טעם סעיף א — דירה בלא בעלים לא שמה דירה ואינה אוסרת (ס״ק א). השאר תלוי, בין השאר, בבין השמשות של כניסת השבת, זמן קניית העירוב: מה שהותר באותה שעה נשאר מותר כשהיה אז ברור שלא יחזור וייאסר (שולחן ערוך הרב, סעיף ב שלו). לפי המשנה ברורה, כך הוא בסעיף ב (משנה ברורה, ס״ק ח); בסעיף ג, מה שלא היה אז של המערב אין עירובו חל עליו: בבין השמשות לא היה הבית שלו (ס״ק י״ד); בסעיף ד, כך הוא בבן חצר שעירב ומת בשבת (ס״ק ט״ז), ובית שנשאר בלא דיורין לא חשיבא לאסור (ס״ק י״ח); ובסעיף ה, אין הדין כך בגר שמת מבעוד יום (משנה ברורה, ס״ק כ״ח), שההיתר היה תלוי ועומד, אבל כך הוא בגר שמת משחשיכה (ס״ק ל״א).
5. המשנה ברורה — ראשי פרקים
המשנה ברורה של רבי ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) מונה ל״ד ס״ק בסימן זה. הנה שמונת הראשונים, על סעיפים א ו-ב — להבין יותר את משמעות הטקסט:
משנה ברורה (א) — (א) אחד מבני חצר וכו' - והטעם דדירה בלא בעלים לא שמה דירה ואינה אוסרת בחצר אף שלא נתנה חלק בעירוב:
משנה ברורה (ב) — (ב) שהניח ביתו והלך וכו' - מיירי שהלך עם כל ב״ב משם ומבעוד יום ויש מקילין אפילו כשהלך בשבת אם לא חזר בו ביום:
משנה ברורה (ג) — (ג) אוסר עליהם - אפילו עירבו ביניהם:
משנה ברורה (ד) — (ד) אם רחוק יותר וכו' - ואע״ג דברחוק נמי איכא למיחש שהלך בחול עד סמוך לכאן ויבוא בשבת מ״מ לא חיישינן להכי:
משנה ברורה (ה) — (ה) שגם עכו״ם וכו' - עיין בט״ז שכתב דאם העכו״ם רגיל לחזור לביתו באותו יום אסור לכו״ע וכאן מיירי דהלך לדעת לשבות שם כל היום:
משנה ברורה (ו) — (ו) בחצר אחרת - עיין בה״ל שביארנו בשם כמה פוסקים דאין להקל כ״א בעיר אחרת ולא בחצר אחרת:
משנה ברורה (ז) — (ז) אינו אוסר - כמו בישראל שהלך לשבות במקום אחר והסיח לבו מדירתו שחשבינן כאלו אינו דר שם באותו שבת:
משנה ברורה (ח) — (ח) אינו אוסר - דכיון דבעת שהלך לא היה דעתו לחזור בשבת א״כ כבר הסיח דירתו מלב והו״ל שבת שהותרה ושוב לא תאסר אבל גבי עכו״ם קי״ל דאם בא בשבת אוסר דלא שייך גבי עכו״ם לומר שכבר הסיח דעתו שזה אינו אלא בישראל שבמקום ששובת בכניסת שבת שהוא לו יום מנוחה מסתמא דעתו אז שלא לעקור ומה שבא אח״כ רוח אחרת היתה לו משא״כ גבי עכו״ם כשבא הוכיח סופו על תחלתו ואמרינן שכבר בבין השמשות היה דעתו לבוא ואף אם יאמר שהסיח דעתו מתחלה לא מפיו אנו חיין:
לטקסט המלא של ל״ד הס״ק בספריא: משנה ברורה שע״א.
6. שיטת הרמ״א
בטקסט שבספריא (מהדורת מגיני ארץ), אין לרמ״א (רבי משה איסרליש) בסימן זה הגהה הפותחת במלה הגה. בסוף סעיף א יש שתי הערות בסוגריים מרובעים, באותיות קטנות, בלי המלה הגה; הט״ז מייחס לרמ״א את ההכרעה שבהן. המפרשים מוסיפים גם הסתייגויות על סעיפי המחבר; הנה כמה מהן, סעיף אחר סעיף.
ההערות שבסוגריים, והסתייגויות המפרשים:
- סעיף א, ההולך בשבת — הביאור הלכה מסיק: « וע״כ נראה פשוט דאין להקל כשהלך בשבת אם לא בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על דעת המגן אברהם כשהסיח דעתו בהדיא » (ביאור הלכה שע״א).
- סעיף א, החצר האחרת — המשנה ברורה מפנה לביאור הלכה: « עיין בה״ל שביארנו בשם כמה פוסקים דאין להקל כ״א בעיר אחרת ולא בחצר אחרת » (משנה ברורה שע״א ס״ק ו).
- סעיף א, הסוגריים — « [וכן נראה עיקר] » (שו״ע או״ח שע״א:א) תופס את הדעה שעכו״ם שהלך לשבות בחצר אחרת אינו אוסר; ההערה השנייה מפנה לסימן שפ״ג בעכו״ם שבא בשבת. הט״ז מציע לפרש את המחלוקת בעכו״ם בספק שבערב שבת אם יבוא בשבת, ומזכיר את הרמ״א: « והכריע רמ״א להקל בעכום בספק ובזה פסק דאם בא בשבת העכו״ם אוסר ולא אמרינן בזה שבת שהותרה כו׳ כיון שלא הותר אלא מכח ספק » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א). והוא ממשיך, במקרה שבערב שבת היה ברור שהעכו״ם לא יבוא: « אבל באם היה נרא׳ בבירור בע״ש שלא יבא בשבת והסיח מלבו אלא שאח״כ נמלך ובא בשבת אפי׳ בעכו״ם י״ל שבת שהותרה הותרה דמ״ש משראל » (ט״ז או״ח שע״א ס״ק א); ראה ברמה 2, פרק 5.
- סעיף ב — במי שנמלך וחזר, הביאור הלכה מביא שהב״י נטה להקל, ושמביאור הגר״א משמע שדעתו לפסוק כדעת המחמירים, ומסיק: « וע״כ יש להחמיר אם לא בשעת הדחק » (ביאור הלכה שע״א).
- סעיף ד — ביורש מן השוק שאינו בא לדור בבית, הביאור הלכה כותב: « והנה המחבר סתם כדעת הרא״ש והתוספות אבל אין דין זה ברור » (ביאור הלכה שע״א), שהרשב״א חולק; ומסיים: « ועיין בביאור הגר״א שהעיר ג״כ בזה ומשמע דדעתו נוטה לדעת הרשב״א וע״ע למעשה צ״ע » (ביאור הלכה שע״א).
- סעיף ו — בגוסס שמת בשבת (משנה ברורה, ס״ק ל״ג), הביאור הלכה מביא שהעצי אלמוגים מפקפק על דין המגן אברהם ודעתו להקל; והביאור הלכה מסיק: « ובשעת הדחק נראה דיש לסמוך ע״ז » (ביאור הלכה שע״א).
- חב״ד → רמה 4 — דעת הרב לומדת סימן זה בשולחן ערוך הרב, סימן שע״א, בחלוקתו שלו לו׳ סעיפים.
7. מקרים מעשיים מודרניים
כל אחד מן המקרים שלהלן נקשר לסעיף בשמו; וכשהמקרה הוא של ימינו, השורה אומרת זאת: יישום של האתר, ולא דברי המקור.
| מצב | ניתוח מהיר |
|---|---|
| יציאה לשבות שבת מחוץ לבית, בלי דעת לחזור | סעיף א: ישראל שהלך ואין דעתו לחזור בשבת — « הרי זה אינו אוסר עליהם » (שו״ע או״ח שע״א:א). המשנה ברורה מדבר במי שהלך עם כל בני ביתו מבעוד יום (ס״ק ב), והביאור הלכה אינו מקל במי שהלך בשבת, אלא אולי בשעת הדחק, לסמוך על המגן אברהם כשהסיח דעתו בהדיא (פרק 6). היעזר ברב שלך. |
| עכו״ם מבני החצר שאינו בביתו בשבת | סעיף א: לדעה הראשונה שבסעיף, אפילו הלך לעיר אחרת, אוסר אם היא בתוך מהלך יום אחד, « עד שישכרו ממנו מקומו » (שו״ע או״ח שע״א:א); ברחוקה יותר, אינו אוסר. לדעה המובאת בלשון וי״א, שההערות שבסוגריים תופסות אותה, אפילו הלך לחצר אחרת אינו אוסר. המשנה ברורה מפנה לביאור הלכה (ס״ק ו), הכותב בשם כמה פוסקים (בהם התוספות, הרא״ש והטור) שאין מקילין בעכו״ם אלא כשהלך לעיר אחרת, ולא לחצר אחרת, ושהדעה המתירה אף בחצר אחרת, שמצא בריא״ז, דעת יחידאה היא; ומוסיף: « ובפרט לדעה קמייתא בעכו״ם בכל גווני אסור » (ביאור הלכה שע״א). שכירות מקומו, והדין בעיר אחרת כבחצר אחרת — היעזר ברב שלך. |
| אחד מבני החצר נפטר בשבת | סעיף ד: אם עירב, אינו אוסר — ובלבד, לפי המגן אברהם כפי שקורא אותו הביאור הלכה, שלא היה גוסס כבר בכניסת השבת, וכן מתנה שולחן ערוך הרב (סעיף ג שלו); הביאור הלכה מביא שהעצי אלמוגים חולק על כך (רמה 4; פרק 6); ואם לא, הדבר תלוי, בין השאר, במי שיורש ובבואו לבית בשבת, והביאור הלכה כותב שחלק מדינים אלה אינו ברור (פרק 6). היעזר ברב שלך. |
| אורח המתארח בשבת | סעיף ו: « אבל האורח אינו אוסר כמו שנתבאר בסי׳ ש״ע » (שו״ע או״ח שע״א:ו); הפרטים בסימן ש״ע · 370. |
למקרים מעשיים מדויקים: הסעיפים תולים את האיסור, בין השאר, בדעתו של ההולך, בחילוק בין ישראל לעכו״ם, בשעת המיתה ובמי שיורש, והביאור הלכה מוסיף עליהם הסתייגויות, סעיף אחר סעיף (פרק 6). להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
8. סיכום מעשי של הסימן
תורות סימן שע״א:
- ישראל שהלך לשבות בחצר אחרת, אפילו סמוכה, ואין דעתו לחזור בשבת — אינו אוסר (סעיף א); לפי המשנה ברורה, כשהלך עם כל בני ביתו מבעוד יום (ס״ק ב).
- עכו״ם: לדעה הראשונה שבסעיף, אפילו הלך לעיר אחרת, אוסר עד שישכרו ממנו את מקומו, אם היא בתוך מהלך יום אחד; ברחוקה יותר, אינו אוסר. לדעה המובאת בלשון וי״א, שהסוגריים תופסים אותה, אפילו הלך לחצר אחרת אינו אוסר (סעיף א). המשנה ברורה מפנה לביאור הלכה (ס״ק ו), הכותב בשם כמה פוסקים שאין מקילין בעכו״ם אלא כשהלך לעיר אחרת, ולא לחצר אחרת, ושהדעה המתירה אף בחצר אחרת דעת יחידאה היא. בעיר אחרת כבחצר אחרת — היעזר ברב שלך.
- ישראל שנמלך וחזר בשבת, כשהלך ואין דעתו לחזור בשבת — אינו אוסר (סעיף ב; משנה ברורה, ס״ק ח); לפי שולחן ערוך הרב (סעיף א שלו; רמה 4), זה במי שהלך מבעוד יום: הלך משחשכה — אוסר כשחוזר; הביאור הלכה כותב שיש להחמיר, אם לא בשעת הדחק. ועכו״ם שבא בשבת — אוסר, כותב המשנה ברורה (ס״ק ח).
- בית שירש מאחד מן השוק: מת מבעוד יום — היורש מבני החצר אינו אוסר, שהעירוב שהוא מערב על ביתו מתיר גם את מה שירש; מת משחשיכה — אוסר, אף על פי שעירב (סעיף ג); לפי המשנה ברורה, מדובר כשלא עירב המת על בית זה (ס״ק ט), וכן כותב שולחן ערוך הרב (סעיף ב שלו; רמה 4).
- אחד מבני החצר שמת בשבת — אינו אוסר אם עירב — ובלבד, לפי המגן אברהם כפי שקורא אותו הביאור הלכה, שלא היה גוסס כבר בכניסת השבת, וכן מתנה שולחן ערוך הרב (סעיף ג שלו); הביאור הלכה מביא שהעצי אלמוגים חולק על כך (רמה 4; פרק 6); ואם לא, תלוי ביורש, בדירתו ובבואו לבית; מת מבעוד יום — יורש מן השוק אוסר אם בא לבית בשבת (סעיף ד).
- הגר שמת מבעוד יום: ישראל אחר המחזיק בנכסיו אוסר (ואם לא החזיק עד שחשיכה — לפי המשנה ברורה, כשנכנס גם לדור בבית, ס״ק כ״ט) עד שיבטל רשותו; מת משחשיכה — אינו אוסר (סעיף ה); לפי המשנה ברורה, מדובר כשעירבו ביחד (ס״ק כ״ו); שולחן ערוך הרב מוסיף: בתנאי שהגר לא היה גוסס מבעוד יום (סעיף ד שלו; רמה 4).
- הגוסס אוסר עד שיזכו לו בפת ויערבו עליו; וכן הקטן (סעיף ו) — בו, עד שיערבו עליו (משנה ברורה, ס״ק ל״ד); האורח אינו אוסר (סעיף ו).
- להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
9. שאלות הבנה
בדוק את הבנתך:
- מדוע ביתו של מי שהלך ואין דעתו לחזור אינו אוסר (משנה ברורה, ס״ק א וס״ק ז)?
- מדוע עכו״ם שהלך לעיר אחרת אוסר, ועד איזה מרחק (סעיף א)?
- מדוע מי שנמלך וחזר בשבת אינו אוסר (ס״ק ח), ומה מסיק הביאור הלכה?
- בסעיף ג, מדוע משנה אם מת מבעוד יום או משחשיכה (ס״ק י״א וס״ק י״ד)?
- בסעיף ד, מדוע היורש מבני החצר שעירב והיה דר עם המוריש אינו אוסר (ס״ק כ׳)?
- בסעיף ה, מדוע ישראל אחר המחזיק בנכסי הגר שמת מבעוד יום אוסר, אפילו לא החזיק עד שחשיכה (ס״ק כ״ח), כשנכנס גם לדור בבית (ס״ק כ״ט)?
- מדוע הגוסס אוסר (ס״ק ל״ב), ומה הדין, לפי המגן אברהם שמביא המשנה ברורה, אם מת בשבת (ס״ק ל״ג)?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול, שיטות הראשונים, חקירות יסודיות, ודקדוקי אחרונים
- ✨ רמה 3 — סינתזה: לחזרה ולשינון מהיר עם סימני זכרון
- 📜 רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב סימן שע״א)