סימן ש״פ · ד׳ סעיפים בשולחן ערוך

📑 תכנית הלימוד

1. טקסט השולחן ערוך

סימן ש״פ מכיל ד׳ סעיפים מהמחבר (רבי יוסף קארו). אין בו הגהה הפותחת במלה הגה; בסעיף ד יש הערה אחת בסוגריים, באותיות קטנות, ואחריה מקורה (ב״י), בלי המלה הגה (ראה פרק 6). נושא הסימן, לפי כותרתו: דיני ביטול רשות. בשולחן ערוך של אדמו״ר הזקן יש לסימן זה ז׳ סעיפים, בחלוקה אחרת — סעיף א של המחבר תופס שם את סעיפים א ו-ב, וסעיף ד את סעיפים ה, ו ו-ז: מספוריו הם של רמה 4, לא של עמוד זה.

סעיף א

דיני ביטול רשות. ובו ד סעיפים:
א' מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים אוסר עליהם מה תקנתם יבטל להם רשותו שיאמר רשותי מבוטל' לכם או קנויה לכם ואין צריך לקנו' בקנין סודר ויכול לבטל אף משתחשך ואם דר עם ארבעה או חמשה צריך לבטל לכל א' וא' שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך וי״א שדי שיאמר רשותי מבוטל' לכולכם אם ביטל רשותו סתם לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר הלכך הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר וגם הוא שהוא אורח בעלמא אבל אסורין להוציא מביתו לחצר וגם הוא וי״א שצריך לנעול ביתו כדי שלא יבא להוציא באיסור ולא יפתחנו אלא כשרוצה לצאת ולבא וינעלנו מיד אחר צאתו ובואו:

סעיף ב

אם ביטל להם גם רשות ביתו מותרין בין הוא בין הם להוציא לחצר בין מביתו בין מבתיהם:

סעיף ג

אם אינו רוצה לבטל להם רשותו אלא להשכירו יש אומרים שמועיל כמו ביטול וי״א שאינו מועיל:

סעיף ד

אם בני החצר שעירבו מבטלים רשותם לאחר שלא עירב הוא מותר להוציא מביתו לחצר ולא מבתיהם (אם לא שבטלו בפירוש גם רשות ביתם) (ב״י) והם אסורים אף מביתו לחצר ולא אמרינן שיהיו כאורחים שאין רבים נעשו אורחים אצל יחיד וה״ה אם היו שנים לבד וביטל א' מהם לחבירו המבטל אסור אף בשל חבירו וחבירו מותר אף בשל עצמו וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים ורבים אינם נעשים אורחים אפי' אצל הרבים ולא היחיד אצל היחיד שכחו שנים ולא עירבו יכולים לבטל רשותם שיבטל כ״א מהם רשותו לכל בני החצר בין אם מבטלים לרבים שעירבו ובלבד שכל אחד מהם יבטל לכל א' בין אם מבטלים לא' שלא עירב אבל אין מבטלין לשנים שלא עירבו בין אם מבטלים רבים ועירבו בין אם הוא יחיד שלא עירב שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים וא' אוסר על חבירו ואפילו אמר לא' אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך אינו מועיל:

2. הרקע הכללי

על מה מדבר סימן זה?

המשנה במסכת עירובין שונה: « אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב — בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם, וְשֶׁלָּהֶם מוּתָּרִין לוֹ וְלָהֶם » (עירובין ס״ט ע״ב), וממשיכה: « נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן — הוּא מוּתָּר, וְהֵן אֲסוּרִין. הָיוּ שְׁנַיִם — אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה » (עירובין ס״ט ע״ב). ומביאה גם מחלוקת בזמן הביטול: « מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מִבְּעוֹד יוֹם. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מִשֶּׁחָשֵׁיכָה » (עירובין ס״ט ע״ב); סעיף א כותב שיכול לבטל אף משתחשך.

הגמרא, באותו עמוד, שואלת מדוע אלה שנתנו לו רשותם אינם כאורחים אצלו, ומשיבה: « חַד לְגַבֵּי חֲמִשָּׁה — הָוֵי אוֹרֵחַ, חֲמִשָּׁה לְגַבֵּי חַד — לָא הָוֵי אוֹרֵחַ » (עירובין ס״ט ע״ב). סעיף ד נוקט מושג זה: שאין רבים נעשו אורחים אצל יחיד.

מקומו בהלכות עירובין

במפתח של ספריא, הלכות עירובין שבשולחן ערוך מתחילות בסימן שמ״ה. סימן ש״פ בא אחרי סימן שע״ט · 379. המשנה ברורה בסימן שע״א מפנה אליו בדין ביטול רשות: « עד שיבטל רשותו וכדלקמן בסי׳ ש״פ » (משנה ברורה שע״א ס״ק י״ט). בדין החזקת החצר אחר הביטול, המשנה ברורה בסימננו מפנה לסימן שפ״א · 381 (ס״ק י״ב); בדין האורח — לסוף סימן ש״ע · 370 (ס״ק ז).

3. מושגי היסוד ההלכתיים

כמה מושגים מעצבים סימן זה:

4. פירוט הסעיפים — אחד אחד

5. המשנה ברורה — ראשי פרקים

המשנה ברורה של רבי ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) מונה כ״ד ס״ק בסימן זה. הנה שמונת הראשונים, על סעיף א — להבין יותר את משמעות הטקסט:

לטקסט המלא של כ״ד הס״ק, עיין בספריא: משנה ברורה ש״פ.

6. שיטת הרמ״א

בטקסט שבספריא (מהדורת מגיני ארץ), אין לרמ״א (רבי משה איסרליש) בסימן זה הגהה הפותחת במלה הגה. בסעיף ד יש הערה אחת בסוגריים, באותיות קטנות, בלי המלה הגה, ואחריה מקורה (ב״י); הטקסט אינו מזכיר את בעלה. המפרשים מוסיפים גם הסתייגויות על סעיפי המחבר; הנה כמה מהן, סעיף אחר סעיף.

7. מקרים מעשיים מודרניים

כל אחד מן המקרים שלהלן נקשר לסעיף בשמו; וכשהמקרה הוא של ימינו, השורה אומרת זאת: יישום של האתר, ולא דברי המקור.

8. סיכום מעשי של הסימן

9. שאלות הבנה

להעמיק עוד