דעת · רמה 3 — סיכום מגיסטרלי
סימן ש״פ
סימן ש״פ · דיני ביטול רשות
סיכום וסימני זכרון לחזרה
📑 תכנית הסיכום
- האקסיומה המרכזית של הסימן
- המושגים העיקריים מתומצתים
- מהלך הסימן — מביטול של יחיד לביטול של רבים
- עץ החלטה — מה מתיר הביטול?
- מי נעשה אורח אצל מי — סעיפים א, ב ו־ד
- סימן זכרון לבשר
- מלכודות להימנע מהן
- מקרים מעשיים
- טבלת סיכום סופית
- הוראות מעשיות
מספרי הסעיפים בדף זה הם של השולחן ערוך של המחבר (ד׳ סעיפים). בשולחן ערוך הרב, הנלמד ברמה 4, יש ז׳ סעיפים, בחלוקה אחרת — בעיקר, סעיפים א ו־ב שלו כנגד סעיף א של המחבר, סעיף ג שלו כנגד סעיף ב, סעיף ד שלו כנגד סעיף ג, וסעיפים ה, ו ו־ז שלו כנגד סעיף ד: כשהוא מובא, שמו נזכר ליד המספר.
1. האקסיומה המרכזית
סימן ש״פ במשפט אחד.
בן החצר שלא עירב אוסר על האחרים לטלטל, ותקנתם שיבטל להם את רשותו: « א׳ מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים אוסר עליהם מה תקנתם יבטל להם רשותו » (שו״ע או״ח ש״פ:א). המשנה ברורה מבאר מדוע אין צריך בזה קנין: « דהוא רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ג); ושולחן ערוך הרב (סעיף א שלו), שכתב לפניו, נותן אותו טעם, ומכאן שהביטול אפשרי אף בשבת: « וּלְסַלֵּק עַצְמוֹ מֵרְשׁוּתוֹ מֻתָּר אַף בְּשַׁבָּת » (שו״ע הרב ש״פ:א). הסימן מפרט אחר כך את המקרים, כל אחד בסעיפו: לשון הביטול, ומה מתיר ביטול של החצר בלבד (סעיף א) או גם של הבית (סעיף ב); שכירות במקום ביטול (סעיף ג); ואחר כך ביטול של רבים ליחיד, של שנים בלבד, ולמי אפשר לבטל (סעיף ד).
בן החצר שלא עירב אוסר על האחרים לטלטל, ותקנתם שיבטל להם את רשותו: « א׳ מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים אוסר עליהם מה תקנתם יבטל להם רשותו » (שו״ע או״ח ש״פ:א). המשנה ברורה מבאר מדוע אין צריך בזה קנין: « דהוא רק סילוק רשותא בעלמא שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ג); ושולחן ערוך הרב (סעיף א שלו), שכתב לפניו, נותן אותו טעם, ומכאן שהביטול אפשרי אף בשבת: « וּלְסַלֵּק עַצְמוֹ מֵרְשׁוּתוֹ מֻתָּר אַף בְּשַׁבָּת » (שו״ע הרב ש״פ:א). הסימן מפרט אחר כך את המקרים, כל אחד בסעיפו: לשון הביטול, ומה מתיר ביטול של החצר בלבד (סעיף א) או גם של הבית (סעיף ב); שכירות במקום ביטול (סעיף ג); ואחר כך ביטול של רבים ליחיד, של שנים בלבד, ולמי אפשר לבטל (סעיף ד).
2. המושגים העיקריים מתומצתים
| מושג | הגדרה | בסעיף |
|---|---|---|
| ביטול רשות | לפי המשנה ברורה, סילוק רשות בעלמא, שמסלק עצמו מרשותו כדי שלא יאסור עליהם (ס״ק ג) | סעיף א: מי ששכח ולא עירב מבטל לאחרים, באמירה |
| קנין סודר | קנין בבגד | סעיף א: הביטול אינו צריך לו, ויכול לבטל אף משתחשך — לפי המשנה ברורה, משום שאינו אלא סילוק רשות בעלמא (ס״ק ג) |
| אורח | האורח אינו אוסר על בני החצר, וגם הם אינם אוסרים עליו (משנה ברורה, ס״ק ז, המפנה לסוף סימן ש״ע · 370) | סעיף א: לאחר ביטול סתם, אינו אורח אלא לענין מבתיהם לחצר, ולא בביתו, שלא ביטל (משנה ברורה, ס״ק ט); סעיף ב: אם ביטל גם רשות ביתו, נעשה אורח גמור, לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ב) |
| החזקה | החזקת בני החצר ברשותו של המבטל, שהוציאו מבתיהם לחצר (משנה ברורה, ס״ק י״ב) | סעיף ב: לפי המשנה ברורה, ההיתר הוא לאחר החזקה זו (ס״ק י״ב, המפנה לסימן שפ״א); סעיף ד: לפי המגן אברהם, אפילו קדם היחיד והחזיק, הרבים אסורים (משנה ברורה, ס״ק י״ח) |
| שכירות | השכרת הרשות | סעיף ג: שתי דעות; לפי השנייה, לא תקנו שכירות אלא בעכו״ם ולא בישראל (משנה ברורה, ס״ק י״ג) |
| אין רבים נעשים אורחים | רבים אינם נעשים אורחים אצל יחיד | סעיף ד: « לפי שהיחיד נעשה אורח אצל הרבים ורבים אינם נעשים אורחים אפי׳ אצל הרבים ולא היחיד אצל היחיד » (שו״ע או״ח ש״פ:ד) |
3. מהלך הסימן — מביטול של יחיד לביטול של רבים
סעיף א — מי ששכח ולא עירב: אוסר על האחרים; מבטל להם את רשותו, באמירה, בלי קנין, אף משתחשך (סעיף א). הדר עם ארבעה או חמשה צריך לבטל לכל אחד ואחד, ״לך ולך״; ויש אומרים שדי ב״לכולכם״ (ראה עץ ההחלטה, ש1). ביטל סתם — לא ביטל אלא את החצר: מבתיהם לחצר מוציאים הם והוא; מביתו לחצר — לא הם ולא הוא (סעיף א); ואף לא להכניס מן החצר לביתו: כך כתוב כבר במשנה (עירובין ס״ט ע״ב), סעיף המחבר אינו מזכיר זאת, ושולחן ערוך הרב כותב זאת בפירוש (סעיף ב שלו). ויש אומרים שצריך לנעול את ביתו (ראה עץ ההחלטה, ש2).
↓
סעיף ב — ביטל גם רשות ביתו: הוא והם מוציאים לחצר, בין מביתו בין מבתיהם — לפי המשנה ברורה, לאחר שהחזיקו בני החצר את רשותו (ס״ק י״ב; ראה עץ ההחלטה, ש3); וזה כשהוא מבטל לרבים; לשנים בלבד, ראה סעיף ד.
↓
סעיף ג — להשכיר במקום לבטל: שתי דעות, שתיהן בלשון ״יש אומרים״: מועיל כמו ביטול, או אינו מועיל (ראה עץ ההחלטה, ש4).
↓
סעיף ד — רבים, שנים, ולמי מבטלים: בני החצר שעירבו מבטלים לאחד שלא עירב: הוא מוציא מביתו לחצר, ולא מבתיהם (אלא אם כן, לפי ההערה שבסוגריים, ביטלו בפירוש גם רשות בתיהם); והם אסורים אף מביתו לחצר, שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד (ראה פרק 5 ומלכודת 4). וכן בשנים בלבד, וברבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו (ראה פרק 5). שנים ששכחו יכולים לבטל, כל אחד לכל בני החצר; אין מבטלים לשנים שלא עירבו, אפילו על מנת שיחזור ויבטל.
4. עץ החלטה — מה מתיר הביטול?
ש1: האם בן החצר שלא עירב ביטל לכל אחד ואחד? (סעיף א)
↓ מבטל להם את רשותו, באמירה, בלי קנין, אף משתחשך (סעיף א). הדר עם ארבעה או חמשה צריך לבטל לכל אחד ואחד, ״לך ולך״; ואם לא ביטל לכולם, אף למי שביטל לו אסור (משנה ברורה, ס״ק ד). ויש אומרים שדי ב״לכולכם״: המשנה ברורה מביא שהאליה רבה מסיק כדעה זו, וממשיך: וכל זה כשעומד נגד כולם ואומר להם לשון זה (ס״ק ה); שולחן ערוך הרב קובע ״לכולכם״ כלשון הביטול, מביא כדעת יש אומרים שצריך לפרש ״לך ולך״, וכותב שלענין הלכה, בדברי סופרים, הולכים אחר המקל; ומוסיף שאין די שיבטל לאחד מהם, אף על פי שזה שמבטל לו כבר עירב עם השאר (סעיף א שלו).
ש2: האם ביטל סתם, בלי לפרש? (סעיף א)
↓ כן → ביטל סתם — לא ביטל אלא את החצר: מבתיהם לחצר מוציאים הם והוא; מביתו לחצר — לא הם ולא הוא (סעיף א); ואף לא להכניס מן החצר לביתו: כך כתוב כבר במשנה (עירובין ס״ט ע״ב), סעיף המחבר אינו מזכיר זאת, ושולחן ערוך הרב כותב זאת בפירוש (סעיף ב שלו). יש אומרים שצריך לנעול את ביתו, ואינו פותחו אלא כשרוצה לצאת ולבוא (סעיף א); המשנה ברורה כותב שזה כשלא ביטל רשות ביתו (ס״ק י), ושבמקום הדחק יש לסמוך על הדעה המקילה, שאין צריך נעילת בית (ס״ק י״א); ושולחן ערוך הרב כותב שהמקל לא הפסיד, כי יש לו על מי לסמוך (סעיף ב שלו).
ש3: האם ביטל גם רשות ביתו? (סעיף ב)
↓ כן → ביטל גם רשות ביתו — הוא והם מוציאים לחצר, בין מביתו בין מבתיהם (סעיף ב) — לפי המשנה ברורה, לאחר שהחזיקו בני החצר את רשותו, שהוציאו מבתיהם לחצר; וקודם לכן, אם יוציא מביתו לחצר, חוזר מביטולו (ס״ק י״ב, המפנה לסימן שפ״א); ושולחן ערוך הרב כותב שייזהר שלא יוציא מביתו לחצר קודם שיוציאו הם מבתיהם לחצר, ושלא יכניס מן החצר לביתו קודם שיכניסו הם מן החצר לביתו שלו (סעיף ג שלו, המפנה לסימן שפ״א, ושם, בסעיף א, הוא מונה הכנסה זו בין החזקות); וכל זה כשהוא מבטל לרבים: בשנים בלבד, יחיד אינו נעשה אורח לגבי יחיד (מגן אברהם, ס״ק ד; שולחן ערוך הרב, סימן שפ״א סעיף ד; ראה ש5).
ש4: האם מעדיף להשכיר את רשותו? (סעיף ג)
↓ להשכיר במקום לבטל: שתי דעות, שתיהן בלשון ״יש אומרים״ — מועיל כמו ביטול, או אינו מועיל (סעיף ג); המשנה ברורה מביא שהאליה רבה פוסק שאין שכירות מועלת בישראל כלל, ושאר אחרונים מקילים לענין ימי החול כמגן אברהם, שמצדד לאסור לשכור בשבת, דהוי כמקח וממכר (ס״ק י״ג); ושולחן ערוך הרב הולך להלכה אחר המקל: השכירות מועילה (סעיף ד שלו); ובסימן שפ״ב · 382 הוא כותב שבישראל, שכירות בפחות משוה פרוטה אינה לא שכירות ולא ביטול (סעיף ז), ומתיר לשכור מן הנכרי אף בשבת, שהדמים אינם אלא מתנה (סעיף ח; רמה 4, נקודה ד); לשכירות מישראל בשבת עצמה, שאינו כותב בפירוש, היעזר ברב שלך.
ש5: האם רבים מבטלים, או שנים בלבד? (סעיף ד)
↓ הדין תלוי, בין השאר, במי שמבטל ולמי מבטלים: ראה פרק 5.
← בכל ספק: היעזר ברב שלך.
5. מי נעשה אורח אצל מי — סעיפים א, ב ו־ד
כמה מסעיפי הסימן תלויים בשאלה זו: מי נעשה אורח אצל מי — בסעיף ב, לפי דברי המשנה ברורה (ס״ק י״ב). תמצית : הטבלה מתמצתת סעיפים אלה; הלשון המלאה וביאורה ברמה 1.
| סעיף | מי מבטל, ולמי | האם נעשה אורח? | מה נובע מכך |
|---|---|---|---|
| א | יחיד המבטל לאחרים סתם, בלי לפרש | לענין מבתיהם לחצר — כן; בביתו — לא, שהרי לא ביטל אותו (משנה ברורה, ס״ק ט) | מבתיהם לחצר מוציאים הם והוא; מביתו לחצר — לא הם ולא הוא |
| ב | יחיד המבטל גם רשות ביתו | כן, אורח גמור אצלם, כשהם רבים, כיון שלא נשאר לו רשות שלא ביטל (משנה ברורה, ס״ק י״ב); בשנים בלבד, ראה שורה ד | הוא והם מוציאים לחצר, בין מביתו בין מבתיהם — לפי המשנה ברורה, לאחר שהחזיקו בני החצר את רשותו (ס״ק י״ב) |
| ד | בני החצר שעירבו, לאחד שלא עירב | לא: אין רבים נעשים אורחים אצל יחיד | הוא מוציא מביתו לחצר, ולא מבתיהם (אלא אם כן, לפי ההערה שבסוגריים, ביטלו בפירוש גם רשות בתיהם); והם אסורים אף מביתו לחצר — ואפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם, בין מבתיהם בין מביתו (משנה ברורה, ס״ק י״ז); ואפילו קדם היחיד והחזיק, לפי המגן אברהם (ס״ק ז), שמביא המשנה ברורה (ס״ק י״ח), ולפי שולחן ערוך הרב (סעיף ה); להכנסה מן החצר לבית, ראה מלכודת 4 |
| ד | שנים בלבד, אחד לחברו | לא: יחיד אינו נעשה אורח אצל יחיד — הביאור הלכה מביא דעות חולקות, וכותב: « וע״כ נראה דבשעת הדחק יש לסמוך על זה » (ביאור הלכה ש״פ) | המבטל אסור אף בשל חברו, וחברו מותר בשל עצמו; הסעיף כותב ״אף בשל עצמו״, אבל המשנה ברורה מביא שהאחרונים אינם גורסים ״אף״: המבטל לא ביטל אלא רשות חצרו, ולכן אסור לחברו להוציא מבית המבטל לחצר (ס״ק י״ט); המגן אברהם (ס״ק ח) גורס ״אף״ ומפרש כשנתן לו גם רשות ביתו, ואם לא נתן לו אלא רשות חצרו, גם לדבריו אסור בשל המבטל; ושולחן ערוך הרב נותן למקרה זה דין רבים לגבי יחיד (סעיף ו) |
| ד | רבים שלא עירבו, לרבים שעירבו | לא: אין רבים נעשים אורחים אפילו אצל רבים | הסעיף כותב ״וכן״; ושולחן ערוך הרב מפרש: דינם כרבים לגבי יחיד (סעיף ו) |
מה שכותב שולחן ערוך הרב בפירוש במקרים אלה (בחלוקתו, רמה 4):
- סעיף ב שלו (סעיף א של המחבר, ביטול סתם): האיסור הוא גם להכניס מן החצר לביתו, להם ולו, ונותן את הטעם: « לְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים שֶׁהוּא כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם אֶלָּא לְעִנְיַן תַּשְׁמִישׁ מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר, אֲבָל תַּשְׁמִישׁ שֶׁמִּבֵּיתוֹ אוֹ לְבֵיתוֹ — אֵין לוֹמַר שֶׁהוּא אוֹרֵחַ » (שו״ע הרב ש״פ:ב).
- סעיף ג שלו (סעיף ב של המחבר): נותן את טעם ההיתר — נעשה אורח גמור —, ומוסיף זהירות: שייזהר שלא יוציא מביתו לחצר קודם שיוציאו הם מבתיהם לחצר, ושלא יכניס מן החצר לביתו קודם שיכניסו הם מן החצר לביתו שלו (ראה שולחן ערוך הרב סימן שפ״א · 381 סעיף א, רמה 4); המשנה ברורה, שכתב אחריו, כותב אותו טעם ואותה זהירות, באותן מילים, ואינו מפרש על איזה בית נאמר ״לביתו״ השני (ס״ק י״ב; רמה 1).
- סעיף ה שלו (סעיף ד של המחבר, רבים ליחיד): אפילו כבר החזיק היחיד בחצר, אין זה מועיל שלא יוכלו הרבים לחזור בהם — וכן כתב לפניו המגן אברהם (משנה ברורה, ס״ק י״ח); ומתיר להם להכניס מן החצר לביתו — שאין נראית חזרה אלא כשמכניסים לרשות שביטלו, היינו לחצר —, ולא לבתיהם, אפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם. ולהכנסה מן החצר לבית, המשנה ברורה מביא שלפי המגן אברהם האיסור אינו אלא כשמוציאים מבית לחצר, ואחר כך: « אבל בא״ר כתב בשם הרבה פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור וכ״כ באבן עוזר » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ט״ז).
- סעיף ו שלו (סעיף ד של המחבר, שנים בלבד): נותן למקרה זה דין רבים לגבי יחיד: שאף היחיד אינו נעשה אורח אלא לגבי רבים, ואין רבים פחותים משנים.
- סעיף ז שלו (סוף סעיף ד של המחבר): קודם למקרה של התנאי, כותב בפירוש את המקרה שאחד מהם חזר וביטל לחברו — שהמשנה ברורה לומד אותו מ„ואפילו” שבסעיף ד (ס״ק כ״ג): « וַאֲפִלּוּ אִם חָזַר הָאֶחָד וּבִטֵּל לַחֲבֵרוֹ — אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם » (שו״ע הרב ש״פ:ז).
6. סימן זכרון לבשר
ארבע אותיות, מלה אחת — לבשר — לארבע תזכורות, לפי סדר הסעיפים:
ל — לך ולך: הדר עם ארבעה או חמשה צריך לבטל לכל אחד ואחד (סעיף א); ללשון ״לכולכם״, ראה מלכודת 1.
ב — ביתו: בביטול סתם לא ביטל את ביתו, ומביתו לחצר לא הם ולא הוא מוציאים (סעיף א); ביטל גם אותו — הוא והם מוציאים לחצר, בתנאי שבמלכודת 3 (סעיף ב).
ש — שכירות: שכירות במקום ביטול, שתי דעות (סעיף ג); ראה עץ ההחלטה, ש4.
ר — רבים: אין רבים נעשים אורחים אצל יחיד (סעיף ד); ראה פרק 5.
7. מלכודות להימנע מהן
מלכודת 1: לחשוב שאם ביטל לאחד, ביטל לכולם. סעיף א: « צריך לבטל לכל א׳ וא׳ שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך וי״א שדי שיאמר רשותי מבוטל׳ לכולכם » (שו״ע או״ח ש״פ:א); והמשנה ברורה: « ואם לא ביטל לכולם אף למי שביטל אסור » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ד). ובלשון ״לכולכם״ הוא כותב: « ולדינא מסיק הא״ר דהעיקר כהי״א דמהני גם כשאמר לכולכם וכ״ז כשעומד נגד כולם ואמר להם לשון זה » (משנה ברורה ש״פ ס״ק ה). שולחן ערוך הרב קובע ״לכולכם״ כלשון הביטול, מביא כדעת יש אומרים שצריך לפרש ״לך ולך״, ופוסק: « וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵךְ אַחַר הַמֵּקֵל » (שו״ע הרב ש״פ:א); ומוסיף שאין די שיבטל לאחד מהם, אף על פי שזה שמבטל לו כבר עירב עם השאר (סעיף א שלו).
מלכודת 2: לחשוב שביטול סתם חל גם על הבית. סעיף א: « אם ביטל רשותו סתם לא ביטל אלא רשותו שיש לו בחצר » (שו״ע או״ח ש״פ:א); ומביתו: « אבל אסורין להוציא מביתו לחצר וגם הוא » (שו״ע או״ח ש״פ:א) — אף הוא, שאין לומר שהוא כאורח בביתו, שלא ביטל (משנה ברורה, ס״ק ט). שהאיסור חל גם על הכנסה מן החצר לביתו, כך כתוב כבר במשנה (עירובין ס״ט ע״ב); סעיף המחבר אינו מזכיר זאת, ושולחן ערוך הרב כותב זאת בפירוש (סעיף ב שלו). לנעילת הבית, ראה עץ ההחלטה, ש2.
מלכודת 3: לחשוב שמי שביטל גם רשות ביתו מוציא מביתו מיד עם ביטולו. סעיף ב: « אם ביטל להם גם רשות ביתו מותרין בין הוא בין הם להוציא לחצר בין מביתו בין מבתיהם » (שו״ע או״ח ש״פ:ב); אבל המשנה ברורה כותב: « היינו לאחר שהחזיקו אנשי החצר את רשותו שהוציאו מבתיהם להחצר » (משנה ברורה ש״פ ס״ק י״ב) — וקודם לכן, אם יוציא מביתו לחצר, חוזר מביטולו (ס״ק י״ב, המפנה לסימן שפ״א); ושולחן ערוך הרב כותב שייזהר שלא יוציא מביתו לחצר קודם שיוציאו הם מבתיהם לחצר, ושלא יכניס מן החצר לביתו קודם שיכניסו הם מן החצר לביתו שלו (סעיף ג שלו; ובסימן שפ״א סעיף א הוא מונה הכנסה זו בין החזקות).
מלכודת 4: לחשוב שבני החצר שביטלו ליחיד נעשים אורחים אצלו. סעיף ד: « והם אסורים אף מביתו לחצר ולא אמרינן שיהיו כאורחים שאין רבים נעשו אורחים אצל יחיד » (שו״ע או״ח ש״פ:ד). ואפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם, אסורים להוציא לחצר, בין מבתיהם בין מביתו (משנה ברורה, ס״ק י״ז); ולפי המגן אברהם (ס״ק ז), שמביא המשנה ברורה (ס״ק י״ח), אפילו קדם היחיד והחזיק, וכן כותב שולחן ערוך הרב (סעיף ה שלו). להכנסה מן החצר לבית, המשנה ברורה מביא שלפי המגן אברהם האיסור אינו אלא כשמוציאים מבית לחצר, ושהאליה רבה כתב בשם הרבה פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור (ס״ק ט״ז); ושולחן ערוך הרב מתיר להם להכניס מן החצר לביתו שלו, ולא לבתיהם, אפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם (סעיף ה שלו); היעזר ברב שלך.
מלכודת 5: לבטל לשנים שלא עירבו, בסמיכה על תנאי. סעיף ד: « אבל אין מבטלין לשנים שלא עירבו בין אם מבטלים רבים ועירבו בין אם הוא יחיד שלא עירב שהרי אף לאחר שיבטלו להם הם שנים וא׳ אוסר על חבירו » (שו״ע או״ח ש״פ:ד); « ואפילו אמר לא׳ אני מבטל לך על מנת שתחזור ותבטל לחבירך אינו מועיל » (שו״ע או״ח ש״פ:ד). את המקרה שבלא תנאי לומד המשנה ברורה מ„ואפילו” שבסעיף (ס״ק כ״ג), ושולחן ערוך הרב כותב אותו בפירוש: « וַאֲפִלּוּ אִם חָזַר הָאֶחָד וּבִטֵּל לַחֲבֵרוֹ — אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם » (שו״ע הרב ש״פ:ז).
מלכודת 6: לערבב את שתי החלוקות. רמות 1 עד 3 הולכות לפי השולחן ערוך של המחבר, בד׳ סעיפים; רמה 4 הולכת לפי שולחן ערוך הרב, בז׳ סעיפים: סעיפים א ו־ב שלו כנגד סעיף א, סעיף ג שלו כנגד סעיף ב, סעיף ד שלו כנגד סעיף ג, וסעיפים ה, ו ו־ז שלו כנגד סעיף ד.
8. מקרים מעשיים
| המקרה | ניתוח | הנהגה |
|---|---|---|
| אחד מבני החצר שכח ולא השתתף בעירוב | אוסר על האחרים; מבטל להם את רשותו, באמירה, בלי קנין, אף משתחשך (סעיף א). הדר עם ארבעה או חמשה צריך לבטל לכל אחד ואחד; ואם לא ביטל לכולם, אף למי שביטל לו אסור (משנה ברורה, ס״ק ד) | ללשון ״לכולכם״, שדעת יש אומרים מכשירה: המשנה ברורה מביא שהאליה רבה מסיק כדעה זו, וממשיך: וכל זה כשעומד נגד כולם ואומר להם לשון זה (ס״ק ה); שולחן ערוך הרב קובע ״לכולכם״ כלשון הביטול, מביא כדעת יש אומרים שצריך לפרש ״לך ולך״, וכותב שלענין הלכה, בדברי סופרים, הולכים אחר המקל; ומוסיף שאין די שיבטל לאחד מהם, אף על פי שזה שמבטל לו כבר עירב עם השאר (סעיף א שלו). היעזר ברב שלך |
| ביטל סתם, בלי לפרש | ביטל סתם — לא ביטל אלא את החצר: מבתיהם לחצר מוציאים הם והוא; מביתו לחצר — לא הם ולא הוא (סעיף א); ואף לא להכניס מן החצר לביתו: כך כתוב כבר במשנה (עירובין ס״ט ע״ב), סעיף המחבר אינו מזכיר זאת, ושולחן ערוך הרב כותב זאת בפירוש (סעיף ב שלו) | יש אומרים שצריך לנעול את ביתו, ואינו פותחו אלא כשרוצה לצאת ולבוא (סעיף א); המשנה ברורה כותב שזה כשלא ביטל רשות ביתו (ס״ק י), ושבמקום הדחק יש לסמוך על הדעה המקילה, שאין צריך נעילת בית (ס״ק י״א); ושולחן ערוך הרב כותב שהמקל לא הפסיד, כי יש לו על מי לסמוך (סעיף ב שלו). היעזר ברב שלך |
| ביטל גם את רשות ביתו | הוא והם מוציאים לחצר, בין מביתו בין מבתיהם (סעיף ב) | לפי המשנה ברורה, לאחר שהחזיקו בני החצר את רשותו, שהוציאו מבתיהם לחצר; וקודם לכן, אם יוציא מביתו לחצר, חוזר מביטולו (ס״ק י״ב, המפנה לסימן שפ״א); ושולחן ערוך הרב כותב שייזהר שלא יוציא מביתו לחצר קודם שיוציאו הם מבתיהם לחצר, ושלא יכניס מן החצר לביתו קודם שיכניסו הם מן החצר לביתו שלו (סעיף ג שלו; ובסימן שפ״א סעיף א הוא מונה הכנסה זו בין החזקות). וזה כשהוא מבטל לרבים (מגן אברהם, ס״ק ד; שולחן ערוך הרב, סימן שפ״א סעיף ד); לשנים בלבד, ראה סעיף ד. היעזר ברב שלך |
| מעדיף להשכיר את רשותו במקום לבטלה | שתי דעות: « יש אומרים שמועיל כמו ביטול וי״א שאינו מועיל » (שו״ע או״ח ש״פ:ג) | שולחן ערוך הרב הולך להלכה אחר המקל: « וּלְעִנְיַן הֲלָכָה, בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל » (שו״ע הרב ש״פ:ד); ובסימן שפ״ב · 382 הוא כותב שבישראל, שכירות בפחות משוה פרוטה אינה לא שכירות ולא ביטול (סעיף ז), ומתיר לשכור מן הנכרי אף בשבת, שהדמים אינם אלא מתנה (סעיף ח; רמה 4, נקודה ד); והמשנה ברורה מביא שהאליה רבה פוסק שאין שכירות מועלת בישראל כלל, ושאר אחרונים מקילים לענין ימי החול כמגן אברהם, שמצדד לאסור לשכור בשבת, דהוי כמקח וממכר (ס״ק י״ג). לשכירות מישראל בשבת עצמה, היעזר ברב שלך |
| בני החצר שעירבו מבטלים למי שלא עירב | בני החצר שעירבו שמבטלים לאחד שלא עירב — הוא מוציא מביתו לחצר, ולא מבתיהם, אלא אם כן, לפי ההערה שבסוגריים, ביטלו בפירוש גם רשות בתיהם; והם אסורים אף מביתו לחצר, שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד (סעיף ד); ואפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם, אסורים להוציא לחצר, בין מבתיהם בין מביתו (משנה ברורה, ס״ק י״ז); ולפי המגן אברהם (ס״ק ז), שמביא המשנה ברורה (ס״ק י״ח), אפילו קדם היחיד והחזיק, וכן כותב שולחן ערוך הרב (סעיף ה שלו) | להכנסה מן החצר לבית, המשנה ברורה מביא שלפי המגן אברהם האיסור אינו אלא כשמוציאים מבית לחצר, ושהאליה רבה כתב בשם הרבה פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור (ס״ק ט״ז); ושולחן ערוך הרב מתיר להם להכניס מן החצר לביתו שלו, ולא לבתיהם, אפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם (סעיף ה שלו); היעזר ברב שלך |
| שנים בלבד בחצר, ולא עירבו | היו שנים בלבד וביטל אחד מהם לחברו — המבטל אסור אף בשל חברו, וחברו מותר בשל עצמו (סעיף ד); הסעיף כותב ״אף בשל עצמו״, אבל המשנה ברורה מביא שהאחרונים אינם גורסים ״אף״: המבטל לא ביטל אלא רשות חצרו, ולכן אסור לחברו להוציא מבית המבטל לחצר (ס״ק י״ט); המגן אברהם (ס״ק ח) גורס ״אף״ ומפרש כשנתן לו גם רשות ביתו, ואם לא נתן לו אלא רשות חצרו, גם לדבריו אסור בשל המבטל; יחיד אינו נעשה אורח אצל יחיד (סעיף ד) — הביאור הלכה מביא דעות חולקות, וכותב שנראה לו שבשעת הדחק יש לסמוך עליהן; ושולחן ערוך הרב נותן למקרה זה דין רבים לגבי יחיד: שאף היחיד אינו נעשה אורח אלא לגבי רבים, ואין רבים פחותים משנים (סעיף ו שלו) | היעזר ברב שלך |
| שנים מבני החצר שכחו ולא עירבו | שנים ששכחו ולא עירבו יכולים לבטל, כל אחד לכל בני החצר — בין לרבים שעירבו, ובלבד שכל אחד יבטל לכל אחד, בין לאחד שלא עירב (סעיף ד) | אין מבטלים לשנים שלא עירבו — בין שהמבטלים רבים שעירבו בין שהמבטל יחיד שלא עירב —, שאף לאחר שיבטלו להם הם שנים ואחד אוסר על חברו; ואפילו אמר לאחד שהוא מבטל לו על מנת שיחזור ויבטל לחברו, אינו מועיל (סעיף ד); וגם המקרה שאחד מהם חזר וביטל לחברו בלא תנאי אינו מועיל כלום: המשנה ברורה לומד אותו מ„ואפילו” שבסעיף (ס״ק כ״ג), ושולחן ערוך הרב כותב אותו בפירוש (סעיף ז שלו). היעזר ברב שלך |
9. טבלת סיכום סופית
| פריט | פירוט |
|---|---|
| נושא הסימן | דיני ביטול רשות |
| מקומו | במפתח של ספריא, חלק הלכות עירובין בשולחן ערוך מתחיל בסימן שמ״ה · 345 |
| מספר הסעיפים | ד׳ סעיפים (המחבר) — ז׳ בשולחן ערוך הרב, בחלוקה אחרת |
| משנה ברורה | כ״ד ס״ק בסימן זה |
| הגהות הרמ״א | אין הגהה הפותחת במלה הגה; בסעיף ד, הערה בסוגריים, באותיות קטנות, ואחריה מקורה (ב״י), והטקסט אינו מזכיר את בעלה |
| הפניות | בין השאר: לסימן שפ״א · 381, להחזקה (משנה ברורה, ס״ק י״ב; שולחן ערוך הרב, סעיף ג); לסוף סימן ש״ע · 370, לאורח (משנה ברורה, ס״ק ז) |
| מקורות הגמרא והראשונים | המשנה והגמרא בעירובין ס״ט ע״ב — ברמה 1; השאר — ברמה 2 |
| כלל זהב | מי שלא עירב יכול לסלק עצמו מרשותו (סעיף א; משנה ברורה, ס״ק ג; שולחן ערוך הרב, סעיף א). הסימן משיב, בין השאר, לפי לשון הביטול (סעיף א), לפי מה שהביטול חל עליו (סעיפים א ו־ב), בדין השכירות (סעיף ג), ולפי השאלה מי נעשה אורח אצל מי (סעיפים א ו־ד; סעיף ב לפי המשנה ברורה) |
| הכרעה מעשית | בכל מקרה, דין סעיפו; המשנה ברורה והביאור הלכה מוסיפים הסתייגויות, סעיף אחר סעיף (רמה 1), ושולחן ערוך הרב את מסקנותיו, בין השאר בלשון הביטול ובשכירות, ובנעילת הבית, שבה כותב שהמקל לא הפסיד (רמה 4); היעזר ברב שלך |
10. ההוראות המעשיות של סימן ש״פ
להנהגה היומיומית
- מי ששכח ולא עירב אוסר על האחרים; מבטל להם את רשותו, באמירה, בלי קנין, אף משתחשך (סעיף א) — והביטול מועיל אף למי שהזיד ולא עירב (משנה ברורה, ס״ק א).
- הדר עם ארבעה או חמשה צריך לבטל לכל אחד ואחד, ״לך ולך״; ואם לא ביטל לכולם, אף למי שביטל לו אסור (משנה ברורה, ס״ק ד). ויש אומרים שדי ב״לכולכם״ (סעיף א): המשנה ברורה מביא שהאליה רבה מסיק כדעה זו, וממשיך: וכל זה כשעומד נגד כולם ואומר להם לשון זה (ס״ק ה); שולחן ערוך הרב קובע ״לכולכם״ כלשון הביטול, מביא כדעת יש אומרים שצריך לפרש ״לך ולך״, וכותב שלענין הלכה, בדברי סופרים, הולכים אחר המקל; ומוסיף שאין די שיבטל לאחד מהם, אף על פי שזה שמבטל לו כבר עירב עם השאר (סעיף א שלו). היעזר ברב שלך.
- ביטל סתם — לא ביטל אלא את החצר: מבתיהם לחצר מוציאים הם והוא; מביתו לחצר — לא הם ולא הוא (סעיף א); ואף לא להכניס מן החצר לביתו: כך כתוב כבר במשנה (עירובין ס״ט ע״ב), סעיף המחבר אינו מזכיר זאת, ושולחן ערוך הרב כותב זאת בפירוש (סעיף ב שלו). יש אומרים שצריך לנעול את ביתו, ואינו פותחו אלא כשרוצה לצאת ולבוא (סעיף א); המשנה ברורה כותב שזה כשלא ביטל רשות ביתו (ס״ק י), ושבמקום הדחק יש לסמוך על הדעה המקילה, שאין צריך נעילת בית (ס״ק י״א); ושולחן ערוך הרב כותב שהמקל לא הפסיד, כי יש לו על מי לסמוך (סעיף ב שלו).
- ביטל גם רשות ביתו — הוא והם מוציאים לחצר, בין מביתו בין מבתיהם (סעיף ב) — לפי המשנה ברורה, לאחר שהחזיקו בני החצר את רשותו, שהוציאו מבתיהם לחצר; וקודם לכן, אם יוציא מביתו לחצר, חוזר מביטולו (ס״ק י״ב, המפנה לסימן שפ״א); ושולחן ערוך הרב כותב שייזהר שלא יוציא מביתו לחצר קודם שיוציאו הם מבתיהם לחצר, ושלא יכניס מן החצר לביתו קודם שיכניסו הם מן החצר לביתו שלו (סעיף ג שלו, המפנה לסימן שפ״א, ושם, בסעיף א, הוא מונה הכנסה זו בין החזקות); וכל זה כשהוא מבטל לרבים; לשנים בלבד, ראה להלן (מגן אברהם, ס״ק ד; שולחן ערוך הרב, סימן שפ״א סעיף ד).
- השכירות: להשכיר במקום לבטל: שתי דעות, שתיהן בלשון ״יש אומרים״ — מועיל כמו ביטול, או אינו מועיל (סעיף ג); המשנה ברורה מביא שהאליה רבה פוסק שאין שכירות מועלת בישראל כלל, ושאר אחרונים מקילים לענין ימי החול כמגן אברהם, שמצדד לאסור לשכור בשבת, דהוי כמקח וממכר (ס״ק י״ג); ושולחן ערוך הרב הולך להלכה אחר המקל: השכירות מועילה (סעיף ד שלו); ובסימן שפ״ב · 382 הוא כותב שבישראל, שכירות בפחות משוה פרוטה אינה לא שכירות ולא ביטול (סעיף ז), ומתיר לשכור מן הנכרי אף בשבת, שהדמים אינם אלא מתנה (סעיף ח; רמה 4, נקודה ד); לשכירות מישראל בשבת עצמה, שאינו כותב בפירוש, היעזר ברב שלך.
- רבים ליחיד: בני החצר שעירבו שמבטלים לאחד שלא עירב — הוא מוציא מביתו לחצר, ולא מבתיהם, אלא אם כן, לפי ההערה שבסוגריים, ביטלו בפירוש גם רשות בתיהם; והם אסורים אף מביתו לחצר, שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד (סעיף ד); ואפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם, אסורים להוציא לחצר, בין מבתיהם בין מביתו (משנה ברורה, ס״ק י״ז); ולפי המגן אברהם (ס״ק ז), שמביא המשנה ברורה (ס״ק י״ח), אפילו קדם היחיד והחזיק, וכן כותב שולחן ערוך הרב (סעיף ה שלו). להכנסה מן החצר לבית, המשנה ברורה מביא שלפי המגן אברהם האיסור אינו אלא כשמוציאים מבית לחצר, ושהאליה רבה כתב בשם הרבה פוסקים שגם להכניס מחצר לבית אסור (ס״ק ט״ז); ושולחן ערוך הרב מתיר להם להכניס מן החצר לביתו שלו, ולא לבתיהם, אפילו ביטלו לו גם רשות בתיהם (סעיף ה שלו); היעזר ברב שלך.
- שנים בלבד: היו שנים בלבד וביטל אחד מהם לחברו — המבטל אסור אף בשל חברו, וחברו מותר בשל עצמו (סעיף ד); הסעיף כותב ״אף בשל עצמו״, אבל המשנה ברורה מביא שהאחרונים אינם גורסים ״אף״: המבטל לא ביטל אלא רשות חצרו, ולכן אסור לחברו להוציא מבית המבטל לחצר (ס״ק י״ט); המגן אברהם (ס״ק ח) גורס ״אף״ ומפרש כשנתן לו גם רשות ביתו, ואם לא נתן לו אלא רשות חצרו, גם לדבריו אסור בשל המבטל; יחיד אינו נעשה אורח אצל יחיד (סעיף ד) — הביאור הלכה מביא דעות חולקות, וכותב שנראה לו שבשעת הדחק יש לסמוך עליהן; ושולחן ערוך הרב נותן למקרה זה דין רבים לגבי יחיד: שאף היחיד אינו נעשה אורח אלא לגבי רבים, ואין רבים פחותים משנים (סעיף ו שלו). וכן רבים שלא עירבו שנתנו רשותם לרבים שעירבו: אין רבים נעשים אורחים אפילו אצל רבים (סעיף ד; שולחן ערוך הרב, סעיף ו).
- למי מבטלים: שנים ששכחו ולא עירבו יכולים לבטל, כל אחד לכל בני החצר — בין לרבים שעירבו, ובלבד שכל אחד יבטל לכל אחד, בין לאחד שלא עירב (סעיף ד); אבל אין מבטלים לשנים שלא עירבו — בין שהמבטלים רבים שעירבו בין שהמבטל יחיד שלא עירב —, שאף לאחר שיבטלו להם הם שנים ואחד אוסר על חברו; ואפילו אמר לאחד שהוא מבטל לו על מנת שיחזור ויבטל לחברו, אינו מועיל (סעיף ד); וגם המקרה שאחד מהם חזר וביטל לחברו בלא תנאי אינו מועיל כלום: המשנה ברורה לומד אותו מ„ואפילו” שבסעיף (ס״ק כ״ג), ושולחן ערוך הרב כותב אותו בפירוש (סעיף ז שלו).
- בכל ספק — היעזר ברב שלך. פלפול מעמיק — רמה 2; שיטת חב״ד — רמה 4.
📚 סיכום מסלול הלימוד
למדת את סימן ש״פ בג׳ רמות:
למדת את סימן ש״פ בג׳ רמות:
- 🌱 רמה 1 — בסיס: לשון המחבר סעיף אחר סעיף, עם ההערה שבסוגריים בסעיף ד, ביאור עברי, מושגים הלכתיים
- ⚡ רמה 2 — למדן: מקורות הגמרא, שיטות הראשונים, מחלוקות, נפקא מינות
- ✨ רמה 3 — סיכום: אקסיומה, סימן זכרון, עץ החלטה, הוראות מעשיות