✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — הקדמה
סימן שפ״א · ז׳ סעיפים בשולחן ערוך
המבטל רשותו ועבר והוציא, ודרכי ביטול הרשות — להכיר ולהבין
סימן שפ״א
דיני המבטל רשותו ועבר והוציא
🌱 רמת הקדמה · מתחילים
✦ ❖ ✦
גישה ראשונה לסימן שפ״א: טקסט עברי שלם של המחבר ושל הגהת הרמ״א, ביאור עברי, הסברים לימודיים של המושגים ההלכתיים, מקרים מעשיים וסיכום.
נושא: ביטול רשות — המבטל רשותו ועבר והוציא, ואחר כך ביטול רשות מחצר לחצר, בחורבה ומבית לבית, מקום שאין מבטלין, היורש, ומבטלין וחוזרין ומבטלין
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן שפ״א (ז׳ סעיפים בשולחן ערוך, עם הגהת הרמ״א בסעיף ד; גם בשולחן ערוך הרב ז׳ סעיפים, הנלמדים ברמה 4, ושם מבואר איך הם מחולקים בטקסט שבספריא)
עריכה: רב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
📑 תכנית הלימוד
1. טקסט השולחן ערוך — שבעת סעיפי המחבר, עם הגהת הרמ״א
2. הרקע הכללי: למה סימן זה, מהי השאלה?
3. מושגי היסוד ההלכתיים של סימן זה
4. פירוט הסעיפים — אחד אחד
5. המשנה ברורה — ראשי פרקים
6. שיטת הרמ״א — הגהתו בסעיף ד, והסתייגויות המפרשים
7. מקרים מעשיים מודרניים
8. סיכום מעשי וכללים לזכור
9. שאלות הבנה
1. טקסט השולחן ערוך
סימן שפ״א מכיל ז׳ סעיפים מהמחבר (רבי יוסף קארו); הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף בו הגהה אחת, בסעיף ד. נושא הסימן, לפי כותרתו: דיני המבטל רשותו ועבר והוציא — ומסעיף ב ואילך, דרכי ביטול הרשות. גם בשולחן ערוך של אדמו״ר הזקן יש לסימן זה ז׳ סעיפים: מספוריו הם של רמה 4, לא של עמוד זה, ורמה 4 מבארת איך הם מחולקים בטקסט שמביאה ספריא.
סעיף א
דיני המבטל רשותו ועבר והוציא. ובו ז סעיפים:
המבטל רשותו והוציא אח״כ מביתו לחצר בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר שהרי חוזר מביטולו שביטל ואם החזיקו בו כבר שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם אינו יכול לחזור מביטולו ולרש״י אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה:
ביאור: מי שביטל את רשותו, והוציא אחר כך מביתו לחצר: בשוגג — אינו אוסר; במזיד — אוסר [על בני החצר לטלטל — משנה ברורה, ס״ק ב], שהרי הוא חוזר מן הביטול שביטל. ואם כבר החזיקו [בני החצר] ברשותו — שהוציאו מבתיהם לחצר, או שהכניסו מן החצר לבתיהם — אינו יכול לחזור מביטולו. ולשיטת רש״י, אין החזקה מועילה אלא אם כן החזיקו משחשיכה.
מה אומר הסעיף:
- ביטל ואחר כך הוציא מביתו לחצר: בשוגג אינו אוסר, במזיד אוסר: המבטל רשותו והוציא אח״כ מביתו לחצר בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר שהרי חוזר מביטולו שביטל. לפי המשנה ברורה (ס״ק ג), נראה כחוזר ומחזיק ברשות שביטל; ואם חוזר אחר כך ומבטל מחדש, מועיל. הוא מביא בשם המגן אברהם שאין זה נראה כחוזר אלא בהוצאה מבית לחצר, ולא בהכנסה מחצר לבית, ומפנה לסימן ש״פ, ששם כתב שכמה פוסקים חולקים על זה ואינם מחלקים בין הוצאה להכנסה.
- אם כבר החזיקו, אינו יכול לחזור מביטולו: ואם החזיקו בו כבר שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם אינו יכול לחזור מביטולו. לפי המשנה ברורה (ס״ק ה), בכל מקום חזקה מועילה בקנייה; ואף שאין זו חזקה גמורה, הקלו בה חכמים שתועיל כשאר חזקות; ולדעה זו מועילה החזקה אפילו אם החזיקו בערב שבת, אחר הביטול.
- לרש״י, אין מועילה אלא חזקה משחשיכה: ולרש״י אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה. שהרי, כמו שמבאר המשנה ברורה (ס״ק ו), מבעוד יום לא מוכחא מילתא: גם בלא ביטול יכולין אז להוציא ולהכניס; והוא מפנה לביאור הלכה, שכתב שיש להחמיר כדעה זו (ראה פרק 6).
סעיף ב
יש ביטול רשות מחצר לחצר לא שנא שתי חצירו' ופתח ביניהן ועירבה כל אחת לעצמה ולא עירבו יחד יכול כל א' לבטל רשותו לחברת' להיות' מותר' להשתמש בה ולא היא לא שנא שתי חצירו' זו לפנים מזו ולא עירבו אלא החיצונה לבדה שפנימי' אוסרה על החיצונה יכולה לבטל לה רשות' שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ותהיה החיצונה מותר' או אם עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א' מהפנימי' ולא עירב יכול לבטל רשותו דהיינו שיבטל רשותו לכל א' מבני הפנימי' וגם לכל א' מבני החיצונה ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים:
ביאור: יש ביטול רשות מחצר לחצר: לא שנא שתי חצרות ופתח ביניהן, שעירבה כל אחת לעצמה ולא עירבו יחד — יכולה כל אחת לבטל את רשותה לחברתה, שתהא [חברתה] מותרת להשתמש בה, ולא היא עצמה; ולא שנא שתי חצרות זו לפנים מזו, שלא עירבה אלא החיצונה לבדה — שהפנימית אוסרת עליה — יכולה [הפנימית] לבטל לה את רשותה, שלא תשתמש בה ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת, ותהיה החיצונה מותרת; או אם עירבו יחד ונתנו את עירובן בחיצונה, ושכח אחד מבני הפנימית ולא עירב — יכול לבטל את רשותו, דהיינו שיבטל את רשותו לכל אחד מבני הפנימית וגם לכל אחד מבני החיצונה, ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים.
מה אומר הסעיף:
- יש ביטול רשות מחצר לחצר: יש ביטול רשות מחצר לחצר.
- שתי חצרות ופתח ביניהן, שעירבה כל אחת לעצמה: לא שנא שתי חצירו׳ ופתח ביניהן ועירבה כל אחת לעצמה ולא עירבו יחד יכול כל א׳ לבטל רשותו לחברת׳ להיות׳ מותר׳ להשתמש בה ולא היא. שאם לא עירבו כל אחת לעצמה, אין מבטלין, כמו שנתבאר בסימן ש״פ שלשנים [שלא עירבו] אין מבטלין, לפי שכל אחד אוסר על חברו (משנה ברורה, ס״ק ח). והמבטלים את רשותם אסורים אחר כך להוציא מבתיהם לחצר (ס״ק י).
- שתי חצרות זו לפנים מזו, שלא עירבה אלא החיצונה: לא שנא שתי חצירו׳ זו לפנים מזו ולא עירבו אלא החיצונה לבדה שפנימי׳ אוסרה על החיצונה יכולה לבטל לה רשות׳ שלא תשתמש ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת ותהיה החיצונה מותר׳. שאז הפנימית, לפי המשנה ברורה, רגל האסורה במקומה ואוסרת שלא במקומה (ס״ק י״ב, ומפנה לסימן שע״ח); ואין דריסת הרגל אוסרת אלא עם עשיית תשמיש (ס״ק י״ג).
- עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד מן הפנימית: או אם עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ מהפנימי׳ ולא עירב יכול לבטל רשותו דהיינו שיבטל רשותו לכל א׳ מבני הפנימי׳ וגם לכל א׳ מבני החיצונה ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים. והוא הדין, כותב המשנה ברורה, אם נתנו עירובן בפנימית: צריך הפנימי לבטל רשותו לשתי החצרות (ס״ק י״ד); והוא לבדו אסור — היינו להוציא מבית לחצר (ס״ק ט״ז).
סעיף ג
יש ביטול רשות בחורבה שאם היו שני בתים וחורב' ביניהם שהיא של שניהם ושכחו ולא עירבו יכול אחד לבטל רשותו לחבירו ולהיותו מותר בו:
ביאור: יש ביטול רשות בחורבה: שאם היו שני בתים, וחורבה ביניהם שהיא של שניהם, ושכחו ולא עירבו — יכול אחד לבטל את רשותו לחברו, שיהיה הוא מותר בה.
מה אומר הסעיף:
- יש ביטול רשות בחורבה: יש ביטול רשות בחורבה. ולא אמרינן שלא הקלו חכמים בביטול רשות אלא בחצר שלפני הבתים, שבה הוא עיקר תשמישם (משנה ברורה, ס״ק י״ז).
- חורבה בין שני בתים, שהיא של שניהם: שאם היו שני בתים וחורב׳ ביניהם שהיא של שניהם ושכחו ולא עירבו יכול אחד לבטל רשותו לחבירו ולהיותו מותר בו. על שהיא של שניהם המשנה ברורה מפנה לסימן שע״ו (ס״ק י״ח).
סעיף ד
יש ביטול רשות מבית לבית שאם היו שני בתים ופתח ביניהם ולא עירבו א' מבטל רשות לחבירו ואפי' המבטל מותר להוציא מביתו לבי' חבירו אבל אינו יכול להוציא מבי' חבירו לביתו שאז היה חוזר ומחזיק ברשו' שביטל וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשו' ביתו אסור להוציא מהחדר לביתו: הגה וי״א דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו וטוב להחמיר לכתחילה (ב״י בשם רבינו ירוחם ור״ת והגהות מיימוני פ״ב מהלכות עירובין):
ביאור: יש ביטול רשות מבית לבית: שאם היו שני בתים ופתח ביניהם ולא עירבו, אחד מבטל את רשותו לחברו; ואפילו המבטל מותר להוציא מביתו לבית חברו; אבל אינו יכול להוציא מבית חברו לביתו, שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל. וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל את רשות ביתו, אסור לו להוציא מן החדר לביתו. הגהת הרמ״א: ויש אומרים שאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל, ואז מותר להכניס אפילו מבית חברו לביתו; וטוב להחמיר לכתחילה [מקורות הרמ״א, כפי שנדפסו: ב״י בשם רבינו ירוחם ור״ת והגהות מיימוני פ״ב מהלכות עירובין].
מה אומר הסעיף:
- יש ביטול רשות מבית לבית: יש ביטול רשות מבית לבית שאם היו שני בתים ופתח ביניהם ולא עירבו א׳ מבטל רשות לחבירו. כמו שמועיל הביטול מחצר לחצר (משנה ברורה, ס״ק י״ט).
- המבטל מותר להוציא מביתו לבית חברו: ואפי׳ המבטל מותר להוציא מביתו לבי׳ חבירו. שהרי הכל של חברו, כיון שביטל לו, ואפילו קודם שהחזיק חברו בביתו (משנה ברורה, ס״ק כ).
- אבל לא מבית חברו לביתו: אבל אינו יכול להוציא מבי׳ חבירו לביתו שאז היה חוזר ומחזיק ברשו׳ שביטל. המשנה ברורה (ס״ק כ״א) נותן טעם, שיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח, ולכן אסור אפילו אם החזיק חברו; והביאור הלכה כותב אחר כך שנמשך שם אחרי דברי המגן אברהם, ושיותר נראה בדברי התוספות, הרא״ש והאור זרוע שהאיסור הוא אפילו כשהמבטל יחיד וביטל לרבים, כשמחזיר לרשותו את אותם הכלים עצמם שהכניס לבית חברו אחר ביטולו (ראה פרק 6).
- חדר הפתוח לביתו: וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשו׳ ביתו אסור להוציא מהחדר לביתו. והוא הדין מבית לחדרו, כותב המשנה ברורה, מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות; ומביא מן האחרונים שאפילו אם ביטל גם רשות חדרו בהדיא, אסור להוציא מאחד לחברו (ס״ק כ״ב).
- הגהת הרמ״א: יש אומרים שאין מבטלין מבית לבית אלא כשמשאיר חדר: וי״א דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו. הטעם, לפי המשנה ברורה (ס״ק כ״ג): שיש לחוש שלא תשתכח תורת עירוב, אם כולם יבטלו לאחד וכל אחד יוציא מביתו לבית חברו; וכשמשאיר חדר אחד, שאסור להוציא ממנו לבית, נמצא משתכר בעירוב. על ואז מותר להכניס ראה פרק 6.
- הגהת הרמ״א: המסקנה: וטוב להחמיר לכתחילה.
סעיף ה
שני בתים בשני צדי רה״ר והקיפום עכו״ם מחיצה בשבת בענין שיש ביניהם כמו חצר ששני בתים פתוחים לו והרי הם אוסרים זה על זה אינם יכולים לבטל א' לחבירו:
ביאור: שני בתים בשני צדי רשות הרבים, והקיפום עכו״ם מחיצה בשבת, באופן שיש ביניהם כמו חצר ששני הבתים פתוחים לה, והרי הם אוסרים זה על זה — אינם יכולים לבטל אחד לחברו.
מה אומר הסעיף:
- שני בתים שהקיפום מחיצה בשבת: שני בתים בשני צדי רה״ר והקיפום עכו״ם מחיצה בשבת בענין שיש ביניהם כמו חצר ששני בתים פתוחים לו והרי הם אוסרים זה על זה.
- אינם יכולים לבטל אחד לחברו: אינם יכולים לבטל א׳ לחבירו. הטעם, לפי המשנה ברורה (ס״ק כ״ה): כיון שלא היו יכולים לערב יחד מבעוד יום, אמרינן כיון שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת, ולא מהני ביטול.
סעיף ו
יורש מבטל רשות שאם לא עירב מורישו ומת בשבת והיורש בא לדור בחצר ואוסר יכול לבטל רשותו:
ביאור: יורש מבטל רשות: שאם לא עירב מורישו ומת בשבת, והיורש בא לדור בחצר ואוסר — יכול לבטל את רשותו.
מה אומר הסעיף:
- היורש שבא לדור בחצר בשבת: שאם לא עירב מורישו ומת בשבת והיורש בא לדור בחצר ואוסר. אבל אם אינו בא לדור, אינו אוסר, דדירה בלא בעלים לא שמה דירה — המשנה ברורה מפנה לסימן שע״א (ס״ק כ״ו).
- יכול לבטל רשותו: יכול לבטל רשותו. אף שאילו רצה לערב מאתמול לא היה יכול, מועיל ביטולו, משום שהיורש כרעיה דאבוה הוא (משנה ברורה, ס״ק כ״ז).
סעיף ז
מבטלין וחוזרין ומבטלין כלומר שמבטלין רשותם בני חצר זו לבני חצר אחרת או לאחד מבני חצר עד שיוציאו מה שירצו וחוזרים ומבטלים לאותם שביטלו להם עד שיוציאו גם הם מה שירצו:
ביאור: מבטלין וחוזרין ומבטלין: כלומר שבני חצר זו מבטלין את רשותם לבני חצר אחרת, או לאחד מבני החצר, עד שיוציאו [אלה] מה שירצו; וחוזרים [אלה] ומבטלים לאותם שביטלו להם, עד שיוציאו גם הם מה שירצו.
מה אומר הסעיף:
- מבטלין וחוזרין ומבטלין: מבטלין וחוזרין ומבטלין כלומר שמבטלין רשותם בני חצר זו לבני חצר אחרת או לאחד מבני חצר עד שיוציאו מה שירצו.
- מי שביטלו לו חוזר ומבטל, כדי שיוציאו גם הראשונים: וחוזרים ומבטלים לאותם שביטלו להם עד שיוציאו גם הם מה שירצו. ואם לא היו חוזרין ומבטלין להם, כותב המשנה ברורה (ס״ק כ״ח), לא היו המבטלים מותרים להוציא, אפילו ביטלו גם רשות בתיהם, הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים (ומפנה לסימן ש״פ). המגן אברהם, שהוא מביא, כותב שאין זו דעת הבית יוסף (ס״ק ט).
2. הרקע הכללי
על מה מדבר סימן זה?
סימן ש״פ העמיד את דין ביטול הרשות: באחד מבני החצר ששכח ולא עירב עם האחרים הוא כותב « מה תקנתם יבטל להם רשותו » (שו״ע או״ח ש״פ:א). סימן שפ״א ממשיך בדיניו: מה הדין כשהמבטל עבר והוציא (סעיף א), ואחר כך ביטול רשות מחצר לחצר (סעיף ב), בחורבה (סעיף ג), מבית לבית (סעיף ד), מקום שאין מבטלין (סעיף ה), היורש (סעיף ו), ומבטלין וחוזרין ומבטלין (סעיף ז).
המשנה במסכת עירובין מביאה מחלוקת במי שביטל והוציא: « מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד — הֲרֵי זֶה אוֹסֵר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵזִיד אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר » (עירובין ס״ט ע״ב). הבית יוסף, על הטור בסימן זה, כותב: « ופסק כר׳ יהודה וכן פסקו הפוסקים » (בית יוסף או״ח שפ״א). בחצר ובחורבה, הגמרא מביאה ששמואל אומר אין ביטול רשות מחצר לחצר ואין ביטול רשות בחורבה, ורבי יוחנן אומר: « וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ בִּיטּוּל רְשׁוּת מֵחָצֵר לְחָצֵר, וְיֵשׁ בִּיטּוּל רְשׁוּת בְּחוּרְבָּה » (עירובין ס״ו ע״ב); והבית יוסף כותב: « ופסק הרא״ש כר״י דאמר הכי » (בית יוסף או״ח שפ״א).
מקרה סעיף ה הוא שאלה בגמרא: « בְּעָא מִינֵּיהּ רַב חִסְדָּא מֵרַב שֵׁשֶׁת: שְׁנֵי בָתִּים מִשְּׁנֵי צִידֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים וּבָאוּ גּוֹיִם וְהִקִּיפוּם מְחִיצָה בְּשַׁבָּת, מַהוּ » (עירובין ס״ז ע״א), ורב ששת משיב: « אֲמַר לֵיהּ: אֵין מְבַטְּלִין » (עירובין ס״ז ע״א). וכן מקרה סעיף ו: « בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: יוֹרֵשׁ מַהוּ שֶׁיְּבַטֵּל רְשׁוּת » (עירובין ע׳ ע״א); השאלה מעלה בין השאר « אוֹ דִּלְמָא: יוֹרֵשׁ כַּרְעֵיהּ דַּאֲבוּהּ הוּא » (עירובין ע׳ ע״ב), ורב נחמן משיב: « אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי אוֹמֵר מְבַטֵּל, וְהָנֵי דְּבֵי שְׁמוּאֵל תָּנוּ אֵין מְבַטֵּל » (עירובין ע׳ ע״ב). ולשון סעיף ז הוא לשון רב, במחלוקתו עם שמואל: « גּוּפָא, רַב אָמַר: מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין » (עירובין ס״ח ע״ב).
השאלה היסודית: מי שביטל את רשותו לשאר בני החצר — האם יכול עוד להשתמש בה, ובאילו דרכים מועיל הביטול? הסימן משיב, בין השאר, לפי אם המבטל הוציא בשוגג או במזיד, ולפי אם כבר החזיקו האחרים ברשות (סעיף א); לפי אם הביטול מחצר לחצר (סעיף ב), בחורבה (סעיף ג) או מבית לבית (סעיף ד); ובמקום שלא היו יכולים לערב מבעוד יום (סעיף ה; וביורש של סעיף ו — משנה ברורה, ס״ק כ״ז).
מקומו בהלכות עירובין
במפתח של ספריא, הלכות עירובין בשולחן ערוך מתחילות בסימן שמ״ה. סימן שפ״א בא אחרי סימן ש״פ · 380, שכותרתו, בראש סעיף א שלו, « דיני ביטול רשות » (שו״ע או״ח ש״פ:א), ולפני סימן שפ״ב · 382, בדירת עכו״ם, שכותרתו, בראש סעיף א שלו, « אם דירת עכו״ם מעכב׳ בעירובו » (שו״ע או״ח שפ״ב:א). המשנה ברורה מפנה כאן, בין השאר, לסימן ש״פ (ס״ק ג, ח, ט״ז, כ׳, כ״א, כ״ח), לסימן שע״ח (ס״ק י״ב), לסימן שע״ו (ס״ק י״ח) ולסימן שע״א (ס״ק כ״ו).
3. מושגי היסוד ההלכתיים
כמה מושגים בונים את הסימן:
המושגים החיוניים של סימן שפ״א:
- ביטול רשות — מי מבני החצר שלא עירב נותן לאחרים את זכותו בחצר (סימן ש״פ, סעיף א). סימן שפ״א מעמיד אותו גם מחצר לחצר (סעיף ב), בחורבה (סעיף ג) ומבית לבית (סעיף ד).
- חוזר ומחזיק — המבטל שהוציא במזיד מביתו לחצר, « שנראה כחוזר ומחזיק ברשות שביטל » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ג); והוא מוסיף: « ומ״מ אם חוזר אח״כ ומבטל מחדש מהני » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ג).
- חזקה — החזקה של אלה שביטלו להם, בהוצאה או בהכנסה (סעיף א): « דבכל מקום חזקה מועילה בקניה » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ה).
- אורח — בטעם סעיף ד המשנה ברורה כותב « ויחיד לגבי יחיד לא הוי אורח » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״א); הביאור הלכה דן בטעם זה (פרק 6).
- תורת עירוב — שהדעה שמביא הרמ״א חוששת שתשתכח (סעיף ד): « לפי שיש לחוש שלא תשתכח תורת עירוב » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ג).
- נאסר למקצת השבת — טעם סעיף ה: « כיון שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת ולא מהני בטול » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ה).
- יורש — היורש, שיכול לבטל (סעיף ו): « משום דיורש כרעיה דאבוה הוא » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ז).
4. פירוט הסעיפים — אחד אחד
| סעיף | תוכן |
|---|---|
| א | המבטל רשותו והוציא אחר כך מביתו לחצר: בשוגג אינו אוסר; במזיד אוסר, שהרי חוזר מביטולו. אם כבר החזיקו האחרים, שהוציאו מבתיהם לחצר או הכניסו מחצר לבתיהם, אינו יכול לחזור מביטולו. לרש״י, אין החזקה מועילה אלא משחשיכה. |
| ב | יש ביטול רשות מחצר לחצר: שתי חצרות ופתח ביניהן, שעירבה כל אחת לעצמה ולא יחד — כל אחת יכולה לבטל לחברתה; שתי חצרות זו לפנים מזו, שלא עירבה אלא החיצונה — הפנימית יכולה לבטל לה, ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת; עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד מן הפנימית — מבטל לכל אחד מבני שתי החצרות, והוא לבדו אסור. |
| ג | יש ביטול רשות בחורבה שהיא של שני הבתים שביניהם היא, כששכחו ולא עירבו: אחד מבטל לחברו. |
| ד | יש ביטול רשות מבית לבית, כשיש פתח ביניהם ולא עירבו: המבטל מותר להוציא מביתו לבית חברו, אבל לא מבית חברו לביתו; ואם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו, אסור להוציא מן החדר לביתו. רמ״א: יש אומרים שאין לבטל מבית לבית אלא כשמשאיר לעצמו חדר אחד, ואז מותר להכניס אפילו מבית חברו לביתו; וטוב להחמיר לכתחילה. |
| ה | שני בתים בשני צדי רשות הרבים, שהקיפום עכו״ם מחיצה בשבת, והם אוסרים זה על זה: אינם יכולים לבטל אחד לחברו. |
| ו | היורש: אם לא עירב המוריש ומת בשבת, והיורש בא לדור בחצר ואוסר — יכול לבטל רשותו. |
| ז | מבטלין וחוזרין ומבטלין: בני חצר מבטלין לבני חצר אחרת, או לאחד מבני החצר, עד שיוציאו מה שירצו, ואלה חוזרין ומבטלין להם, כדי שיוציאו גם הם. |
לב הסימן: גם אחרי הביטול, יש לשאול מה עושה המבטל. אם הוציא במזיד מביתו לחצר, אוסר, אלא אם כן כבר החזיקו האחרים — לרש״י, שהסעיף מביא, רק משחשיכה (סעיף א); בביטול מבית לבית, לדעת המחבר, מוציא מביתו לבית חברו, אבל לא להפך (סעיף ד; ולדעה שמביא הרמ״א — פרק 6). הביטול מועיל מחצר לחצר (סעיף ב), בחורבה (סעיף ג) וביורש (סעיף ו), ומבטלין וחוזרין ומבטלין (סעיף ז); ואינו מועיל במקום שלא היו יכולים לערב מבעוד יום (סעיף ה; משנה ברורה, ס״ק כ״ה), אבל היורש מבטל (סעיף ו; משנה ברורה, ס״ק כ״ז).
5. המשנה ברורה — ראשי פרקים
במשנה ברורה של רבי ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים) יש בסימן זה 28 ס״ק. הנה ששת הראשונים, על סעיף א — להבנת פשט הדברים:
משנה ברורה (א) — (א) והוציא אח״כ - פי' שעבר והוציא:
משנה ברורה (ב) — (ב) במזיד אוסר - על בני החצר לטלטל:
משנה ברורה (ג) — (ג) שהרי חוזר וכו' - שנראה כחוזר ומחזיק ברשות שביטל. ומ״מ אם חוזר אח״כ ומבטל מחדש מהני. כתב המג״א דלא אמרינן שהוא כחוזר ומחזיק אלא ע״י הוצאה מבית לחצר אבל אם מכניס מחצר לבית לא נראה כרוצה לחזור מביטולו ולהחזיק בחצר וכבר כתבנו לעיל סי' ש״פ ס״ק ט״ז שכמה פוסקים חולקים ע״ז וס״ל דאין חילוק בין הוצאה להכנסה וכמו דלא מחלקינן בין הוצאה להכנסה לענין החזיק וכמו שמסיים המחבר:
משנה ברורה (ד) — (ד) ואם החזיקו וכו' - קודם שחזר והוציא כליו:
משנה ברורה (ה) — (ה) אינו יכול לחזור - דבכל מקום חזקה מועילה בקניה ואע״ג שאין זו חזקה גמורה אפ״ה הקילו חכמים בה דמהני כשאר חזקות ולדעה זו מהני חזקה אף אם החזיק בערב שבת אחר הביטול:
משנה ברורה (ו) — (ו) משחשיכה - דמבעוד יום לא מוכחא מילתא שהרי גם בלא ביטול יכולין להוציא ולהכניס ועיין בביאור הלכה שיש להחמיר כדעה זו:
לנוסח המלא של 28 הס״ק, ראה בספריא: משנה ברורה שפ״א.
6. שיטת הרמ״א
בסימן זה יש לרמ״א (רבי משה איסרליש, הגה) הגהה אחת, בסעיף ד, בביטול רשות מבית לבית. גם המפרשים מוסיפים הסתייגויות לסעיפי המחבר; הנה כמה מהן, סעיף אחר סעיף.
הגהת הרמ״א, והסתייגויות המפרשים:
- סעיף א, שיטת רש״י — הביאור הלכה כותב: « משמע מלשון זה דתופס לעיקר כדעה ראשונה ובאמת צ״ע דדעה ראשונה היא רק דעת הטור » (ביאור הלכה שפ״א); ומוסיף שדעת רש״י אינה יחידאה, ומסיים: « ומה שכתב הב״ח לדחות שיטת רש״י כבר דחו אחרונים דבריו ויש להחמיר » (ביאור הלכה שפ״א).
- סעיף ב, שכח אחד מן החיצונה — הביאור הלכה: « וה״ה אם שכח אחד מבני החיצונה ג״כ בעינן שיבטל לשתי החצרות » (ביאור הלכה שפ״א), כשהעירוב מונח בחיצונה; ואם העירוב מונח בפנימית, הוא כותב שבני הפנימית יכולים להסתלק מן החיצונה (ומפנה לסימן שע״ח). סעיף זה אינו דן במקרה זה; המחבר כותב אותו בסימן שע״ח: « ואם נתנו עירובן בפנימי׳ ושכח א׳ מן הפנימי׳ ולא עירב שתיהן אסורות אבל אם שכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת » (שו״ע או״ח שע״ח:ג); וכשהעירוב מונח בחיצונה — שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו (שם). הטור כותב אותו בעירוב המונח בפנימית, « אבל נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה אף ביטול אין צריכין » (טור או״ח שפ״א), כגמרא (רבא, בדיון בדברי שמואל; רמה 2, פרק 5) וכבית יוסף; והבית יוסף מצריך, בעירוב המונח בחיצונה, שיבטל לשתי החצרות (רמה 2, פרק 5). שולחן ערוך הרב כותב שאינו צריך לבטל לפנימית, מן הטעם שהוא נותן בסימן שע״ח כשהעירוב מונח בפנימית (רמה 4, נקודה ד); בעירוב המונח בחיצונה — היעזר ברב שלך.
- סעיף ד, טעם האיסור להוציא מבית חברו לביתו — אחרי שנמשך במשנה ברורה (ס״ק כ״א) אחרי דברי המגן אברהם, הביאור הלכה מדייק בדברי התוספות, הרא״ש והאור זרוע, שהוא מזכיר: « ויותר נראה בדבריהם דאפילו היה המבטל יחיד וביטל לרבים ג״כ אסור לו להוציא מרשותם לרשותו » (ביאור הלכה שפ״א), כשמוציא ומכניס לרשותו את אותם הכלים עצמם שהכניס לבית חברו אחר ביטולו.
- סעיף ד, הגהת הרמ״א — « וי״א דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו וטוב להחמיר לכתחילה » (רמ״א או״ח שפ״א:ד). הט״ז מזהה את בעלי הדעה יש אומרים: « וי״א שמביא רמ״א הוא ר״י ור״ת שחלקו עליו דאין מועיל ביטול מבית לבית דא״כ יהי׳ מותר לטלטל לכולן ויבטל תור׳ עירוב כיון שיש תקנ׳ ע״י ביטול אא״כ ישאיר לעצמו חדר א׳ » (ט״ז או״ח שפ״א ס״ק ג) — עליו: לפי ההקשר, על רש״י, שהביא לפני כן בשם התוספות והרא״ש « דמעשה בא לפני רש״י בחופה א׳ ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית זה לבית זה והתיר להם ע״י שביטלו רשותם לא׳ » (ט״ז או״ח שפ״א ס״ק ג).
- סעיף ד, ואז מותר להכניס — המגן אברהם תמה: « ודבריהם תמוהים » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ז), ואחר כך כותב ביחיד שביטל לרבים שעירבו שמותר אף בלא חדר: « ואי מיירי ביחיד המבטל לרבים שעירבו א״כ אפי׳ לא שייר חדר נמי שרי דלא שייך לומר שתשתכח תורת עירוב » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ז); המשנה ברורה מביא את קושייתו — שיחיד לגבי יחיד לא מקרי אורח, והמכניס מבית חברו לביתו הוי כאילו חוזר ומחזיק בביתו — ואת תירוץ החמד משה (ס״ק כ״ד). הביאור הלכה כותב שלדעת האבן העוזר והפרישה, שיחיד לגבי יחיד מקרי אורח, « ולפ״ז אתי דברי רמ״א כפשוטו ולפלוגי אתי אדברי המחבר שאוסר להכניס » (ביאור הלכה שפ״א), ומסיים: « וכן מצאתי להגר״א שכתב דדעה זו דאז מותר שמובא בהג״ה פליג אדעת המחבר » (ביאור הלכה שפ״א).
- סעיף ז — בלי שיחזרו ויבטלו להם, המבטלים אינם מוציאים, אפילו ביטלו גם רשות בתיהם (משנה ברורה, ס״ק כ״ח, בשם המגן אברהם ועוד). המגן אברהם כותב שאין זו דעת הבית יוסף (ס״ק ט), שמדייק (ומשמע) שאם המבטל ביטל בפירוש גם רשות ביתו, שניהם מותרים ואינם צריכים לחזור ולבטל (רמה 2, פרק 10).
- חב״ד ← רמה 4 — דעת הרב לומדת סימן זה בשולחן ערוך הרב, סימן שפ״א, במספור שלו, בז׳ סעיפים (על חלוקתם בטקסט שבספריא ראה רמה 4). על הדעה שמביא הרמ״א הוא כותב « וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה » (שו״ע הרב שפ״א:ה), ואחר כך « וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה לְהַשְׁאִיר חֶדֶר אֶחָד » (שו״ע הרב שפ״א:ה).
7. מקרים מעשיים מודרניים
כל אחד מן המצבים שלהלן קשור לסעיף מסוים; כשהמצב הוא של ימינו, השורה אומרת זאת: יישום של האתר, ולא דברי המקור.
| מצב | ניתוח מהיר |
|---|---|
| שכן שביטל את רשותו מוציא אחר כך חפץ מביתו לחצר המשותפת | סעיף א: בשוגג אינו אוסר; במזיד אוסר, « שהרי חוזר מביטולו שביטל » (שו״ע או״ח שפ״א:א) — אלא אם כן כבר החזיקו האחרים; ואם חוזר אחר כך ומבטל מחדש, מועיל (משנה ברורה, ס״ק ג). לרש״י, אין מועילה אלא חזקה משחשיכה, והביאור הלכה כותב שיש להחמיר כדעה זו (פרק 6). היעזר ברב שלך. |
| שתי דירות המחוברות בדלת פנימית, בלי עירוב ביניהן | יישום של האתר, סעיף ד: אם רואים בהן שני בתים ופתח ביניהם, אחד יכול לבטל לחברו; לדעת המחבר, המבטל מוציא מביתו לבית חברו, אבל לא מבית חברו לביתו, ואם יש לו חדר פתוח לביתו, לא מן החדר לביתו. לדעה שמביא הרמ״א, משאיר לעצמו חדר אחד, ואז מכניס אפילו מבית חברו לביתו; והרמ״א מוסיף שטוב להחמיר לכתחילה. לגר״א ראה פרק 6; לשולחן ערוך הרב — רמה 4, נקודה ה. אם דירות כאלה הן בתים כדברי הסעיף, ואיך עושים את הביטול (סימן ש״פ), יאמר לך הרב שלך. |
| יורש בא בשבת לגור בבית שירש | סעיף ו: אם המוריש לא עירב ומת בשבת, היורש שבא לדור בחצר אוסר, ויכול לבטל רשותו; אם אינו בא לדור, אינו אוסר (משנה ברורה, ס״ק כ״ו). היעזר ברב שלך. |
| בני חצר רוצים להוציא כל אחד בתורו | סעיף ז: אלה מבטלים לאלה עד שיוציאו מה שירצו, ואלה חוזרים ומבטלים להם. בלי החזרה הזאת, המבטלים אינם מוציאים, אפילו ביטלו גם רשות בתיהם, כשהם רבים (משנה ברורה, ס״ק כ״ח; המגן אברהם, ס״ק ט, כותב שאין זו דעת הבית יוסף). היעזר ברב שלך. |
למקרים מעשיים מדויקים: הסעיפים תולים את הדין, בין השאר, בכוונת המוציא ובחזקת האחרים (סעיף א), במקום הביטול (סעיפים ב, ג ו-ד), ובאפשרות לערב מבעוד יום (סעיף ה; וביורש של סעיף ו — משנה ברורה, ס״ק כ״ז); והמפרשים מוסיפים הסתייגויות (פרק 6). להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
8. סיכום מעשי של הסימן
תורות סימן שפ״א:
- המבטל שהוציא מביתו לחצר: בשוגג אינו אוסר; במזיד אוסר — אלא אם כן כבר החזיקו האחרים (סעיף א). לרש״י, אין החזקה מועילה אלא משחשיכה, והביאור הלכה כותב שיש להחמיר כדעה זו.
- מחצר לחצר: הביטול מועיל — שתי חצרות ופתח ביניהן, שעירבה כל אחת לעצמה ולא יחד; שתי חצרות זו לפנים מזו, שלא עירבה אלא החיצונה, והפנימית אינה עוברת עליה אלא בשעה שצריכה לצאת; או עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד מן הפנימית — ואז מבטל לכל אחד מבני שתי החצרות (סעיף ב).
- חורבה שהיא של שני הבתים שביניהם היא, כששכחו ולא עירבו: אחד מבטל לחברו (סעיף ג).
- מבית לבית, כשיש פתח ביניהם ולא עירבו: לדעת המחבר, המבטל מוציא מביתו לבית חברו, אבל לא להפך; ואם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו, אינו מוציא מן החדר לביתו; לדעה שמביא הרמ״א אין מבטלין מבית לבית אלא כשמשאירים חדר אחד, ואז מכניסים אפילו מבית חברו לביתו; והרמ״א מוסיף שטוב להחמיר לכתחילה (סעיף ד; פרק 6).
- שני בתים בשני צדי רשות הרבים, שהקיפום עכו״ם מחיצה בשבת, והם אוסרים זה על זה: אינם יכולים לבטל אחד לחברו (סעיף ה).
- היורש: אם לא עירב המוריש ומת בשבת, והיורש בא לדור בחצר ואוסר — יכול לבטל (סעיף ו).
- מבטלין וחוזרין ומבטלין, כדי שכל אחד יוציא בתורו (סעיף ז).
- להלכה למעשה, היעזר ברב שלך.
9. שאלות הבנה
בדוק את הבנתך:
- מדוע המבטל שהוציא במזיד מביתו לחצר אוסר, ומה משנה חזקת האחרים (סעיף א; משנה ברורה, ס״ק ג וס״ק ה)?
- לרש״י, מתי מועילה החזקה, ומדוע (סעיף א; משנה ברורה, ס״ק ו)?
- בסעיף ב, מדוע צריך שכל חצר תערב לעצמה כדי שיוכלו לבטל זו לזו (משנה ברורה, ס״ק ח)?
- בסעיף ד, מדוע, לדעת המחבר, המבטל יכול להוציא מביתו לבית חברו, ולא להפך (משנה ברורה, ס״ק כ וס״ק כ״א)?
- מדוע, לדעה שמביא הרמ״א, צריך להשאיר חדר (משנה ברורה, ס״ק כ״ג)?
- מדוע אין מבטלין בסעיף ה (ס״ק כ״ה), והיורש של סעיף ו מבטל (ס״ק כ״ז)?
- מה היה הדין בסעיף ז, אילו לא היו אלה שביטלו להם חוזרים ומבטלים (ס״ק כ״ח)?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן: לפלפול, שיטות הראשונים, חקירות יסודיות, ודקדוקי אחרונים
- ✨ רמה 3 — סינתזה: לחזרה ולשינון מהיר עם סימני זכרון
- 📜 רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב סימן שפ״א)