סימן שע״ט

מלכודת 1: לחשוב שהבית הסמוך לחצר, שאין מניחים בו את העירוב, צריך ליתן פת לעירוב המשותף. בסעיף א, כששלושת הבתים פתוחים זה לזה ומערבים יחד ונותנים את העירוב באמצעי: « שכל בית שאצל החצר חשוב לו כבית שער וא״צ ליתן פת » (שו״ע או״ח שע״ט:א). והמשנה ברורה נותן טעם: « אחרי שבני החצר מוליכין עירובן דרך עליה לאמצעית » (משנה ברורה שע״ט ס״ק ג).

מלכודת 2: להציג כדין פסוק שאם העירוב המשותף ניתן באחד הבתים הסמוכים לחצרות, או באחד משאר בתי החצרות, גם אז אין שלושת הבתים צריכים ליתן פת. סעיף א של המחבר מתאר עירוב שניתן בבית האמצעי; הדעה הפוטרת את שלושת הבתים כשהעירוב ניתן באחד הבתים הסמוכים לחצרות, או באחד משאר בתי החצרות, מובאת במגן אברהם בשם התוספות (ס״ק א), במשנה ברורה בלשון « ויש שכתבו » (משנה ברורה שע״ט ס״ק ג), ובשולחן ערוך הרב בלשון « וְיֵשׁ אוֹמְרִים » (שו״ע הרב שע״ט:א), ואינו כותב בסעיף זה אם סומכים עליה. היעזר ברב שלך.

מלכודת 3: לחשוב שכששתי חצרות שביניהן שני בתים מערבות כל אחת לעצמה, העירוב שכל חצר מניחה בבית הסמוך לחצר האחרת נקנה. בסעיף ב, כל חצר הניחה את עירובה בבית הסמוך לחצר האחרת: « לא קנו עירוב שכל א׳ הניח עירוב בבי׳ שער של חצר אחרת » (שו״ע או״ח שע״ט:ב). השולחן ערוך הרב מוסיף: « וְאֵינוֹ עֵרוּב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שס״ו » (שו״ע הרב שע״ט:ב). הגהת הרמ״א (רמ״א או״ח שס״ו:ג) ושולחן ערוך הרב (שו״ע הרב שס״ו:ו) מביאים את המנהג, בזמנם, להניח את העירוב בבית הכנסת, עם טעם שהרמ״א מציע (״ונראה לי״) והרב מביא בשם ״יש שנתנו טעם״: שלעירובין שלנו יש דין שתוף. הרב כותב את המנהג אף שבית הכנסת אינו ראוי לדירה מפני קדושתו (שו״ע הרב שס״ו:ו). הוא מזכיר עוד, באותו סעיף, בהפניה לסימן שס״ה · 365, שבמקומות שאין לחי או קורה למבואותיהם, או שבית הכנסת אינו במבוי המתוקן בלחי או קורה, אין מניחים את העירוב בבית הכנסת — ושם הוא מתיר בכל זאת לטלטל בבית הכנסת (שו״ע הרב שס״ו:ו). ועל סימננו האליה רבה, על דברי הלבוש ובשם הפרישה, רואה בכך סתירה למנהג מקומות שהניחו את העירוב בבית הכנסת כשבתי כותים מפסיקים בינם ובין העירוב (אליה רבה שע״ט ס״ק ב). מה משנה מנהג זה בדין זה, דף זה אינו מכריע: היעזר ברב שלך (רמה 1, מושג בית שער; רמה 4, פרק 2). והגמרא אומרת על הנותן את עירובו בבית שער, אכסדרה ומרפסת, שאינו עירוב (עירובין ע״ו ע״א; ראה מלכודת 4).

מלכודת 4: לדון את אותו בית כבית לגבי חצר אחת וכבית שער לגבי האחרת (סעיף ב). הגמרא משיבה: « אִי דִּלְגַבֵּי דְּהַאי בַּיִת, לְגַבֵּי דְּהַאי בַּיִת. אִי לְגַבֵּי דְּהַאי בֵּית שַׁעַר, לְגַבֵּי דְּהַאי נָמֵי בֵּית שַׁעַר » (עירובין ע״ו ע״א). והמגן אברהם, השואל מדוע אין אומרים כאן את הכלל של ספק דרבנן להקל, משיב כן: « התם לא מנכר׳ מלתא הכא קיימי הנך בתים קמן ואי משוי לה להאי חצר בית ולהאי בית שער א״כ הוי כי חוכא ואטלולא » (מגן אברהם שע״ט ס״ק ב).

מלכודת 5: לערבב את שתי החלוקות. רמות 1 עד 3 הולכות לפי השולחן ערוך של המחבר; רמה 4 הולכת לפי שולחן ערוך הרב. כאן בשניהם שני סעיפים, באותה חלוקה: סעיף א של הרב כנגד סעיף א, וסעיף ב כנגד סעיף ב; אבל בסעיף א של הרב יש, נוסף על כך, הדעה הפותחת ב« וְיֵשׁ אוֹמְרִים » (שו״ע הרב שע״ט:א), שסעיף א של המחבר אינו מביא.