דעת · רמה 3 — סיכום מגיסטרלי
סימן שפ״א
סימן שפ״א · דיני המבטל רשותו ועבר והוציא
סיכום וסימני זכרון לחזרה
📑 תכנית הסיכום
- האקסיומה המרכזית של הסימן
- המושגים העיקריים מתומצתים
- מהלך הסימן — מן החוזר מביטולו ועד המבטלין וחוזרין ומבטלין
- עץ החלטה — האם הביטול מועיל, ומה מותר למבטל?
- מבית לבית — סעיף ד, הגהת הרמ״א ושולחן ערוך הרב
- סימן זכרון — מילה אחת לכל סעיף
- מלכודות להימנע מהן
- מקרים מעשיים
- טבלת סיכום סופית
- הוראות מעשיות
מספרי הסעיפים בדף זה הם של השולחן ערוך של המחבר (ז׳ סעיפים, והגהת הרמ״א בסעיף ד). גם בשולחן ערוך הרב, הנלמד ברמה 4, יש ז׳ סעיפים (על חלוקתם בטקסט שבספריא ראה רמה 4): כשהוא מובא, שמו נזכר ליד המספר.
1. האקסיומה המרכזית
סימן שפ״א במשפט אחד.
סימן ש״פ קבע את ביטול הרשות לבן החצר ששכח ולא עירב עם האחרים: « מה תקנתם יבטל להם רשותו » (שו״ע או״ח ש״פ:א). סימן שפ״א ממשיך את דיניו. המבטל רשותו והוציא אחר כך במזיד מביתו לחצר — אוסר, « שהרי חוזר מביטולו שביטל » (שו״ע או״ח שפ״א:א), אלא אם כן כבר החזיקו בו האחרים (סעיף א; לרש״י, שהסעיף מביא, רק חזקה משחשיכה: ראה עץ ההכרעה, שאלה 1). ואחר כך קובע הסימן ביטול רשות מחצר לחצר (סעיף ב), בחורבה (סעיף ג) ומבית לבית (סעיף ד), את המקרה שאין מבטלין בו (סעיף ה), את היורש שמבטל (סעיף ו), ואת המבטלין וחוזרין ומבטלין (סעיף ז). שולחן ערוך הרב מנסח כיסוד את מה שמחבר את סעיפים ה ו־ו, סברה שהגמרא כבר משתמשת בה בשאלותיה בשני הדינים האלה (רמה 2, פרקים 8 ו־9): « הַבִּטּוּל הוּא בִּמְקוֹם עֵרוּב שֶׁמִּבְּעוֹד יוֹם » (שו״ע הרב שפ״א:ה).
סימן ש״פ קבע את ביטול הרשות לבן החצר ששכח ולא עירב עם האחרים: « מה תקנתם יבטל להם רשותו » (שו״ע או״ח ש״פ:א). סימן שפ״א ממשיך את דיניו. המבטל רשותו והוציא אחר כך במזיד מביתו לחצר — אוסר, « שהרי חוזר מביטולו שביטל » (שו״ע או״ח שפ״א:א), אלא אם כן כבר החזיקו בו האחרים (סעיף א; לרש״י, שהסעיף מביא, רק חזקה משחשיכה: ראה עץ ההכרעה, שאלה 1). ואחר כך קובע הסימן ביטול רשות מחצר לחצר (סעיף ב), בחורבה (סעיף ג) ומבית לבית (סעיף ד), את המקרה שאין מבטלין בו (סעיף ה), את היורש שמבטל (סעיף ו), ואת המבטלין וחוזרין ומבטלין (סעיף ז). שולחן ערוך הרב מנסח כיסוד את מה שמחבר את סעיפים ה ו־ו, סברה שהגמרא כבר משתמשת בה בשאלותיה בשני הדינים האלה (רמה 2, פרקים 8 ו־9): « הַבִּטּוּל הוּא בִּמְקוֹם עֵרוּב שֶׁמִּבְּעוֹד יוֹם » (שו״ע הרב שפ״א:ה).
2. המושגים העיקריים מתומצתים
| מושג | הגדרה | בסעיף |
|---|---|---|
| ביטול רשות | בן החצר שלא עירב מבטל לאחרים את זכותו בחצר (סימן ש״פ, סעיף א) | הסימן קובע אותו גם מחצר לחצר (סעיף ב), בחורבה (סעיף ג) ומבית לבית (סעיף ד) |
| חוזר מביטולו | לפי המשנה ברורה, המבטל שהוציא במזיד מביתו לחצר נראה כחוזר ומחזיק ברשות שביטל (ס״ק ג) | סעיף א: במזיד — אוסר; בשוגג — אינו אוסר. ואם חוזר אחר כך ומבטל מחדש, מועיל: « ומ״מ אם חוזר אח״כ ומבטל מחדש מהני » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ג) |
| חזקה | החזקה של אלה שביטלו להם, כשהוציאו מבתיהם לחצר או הכניסו מחצר לבתיהם | סעיף א: אחריה אינו יכול לחזור מביטולו; לרש״י אין חזקה מועילה אלא משחשיכה. שולחן ערוך הרב (סעיף א): להחמיר כדעה זו לכתחילה, ובדיעבד להקל בחזקה שמבעוד יום שלאחר הביטול |
| דריסת הרגל | דריסת הרגל של הפנימית על החיצונה: לפי המשנה ברורה (ס״ק י״ג) ושולחן ערוך הרב (סעיף ב), אינה אוסרת אלא עם תשמיש | סעיף ב: הפנימית שלא עירבה יכולה לבטל רשותה לחיצונה, ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת |
| אורח | המבטל אינו נחשב אורח כשהוא יחיד לגבי יחיד: « ויחיד לגבי יחיד לא הוי אורח » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״א) | סעיף ד: אינו מוציא מבית חברו לביתו. סעיף ז: המבטלים, שהם רבים, אינם נעשים אורחים (משנה ברורה, ס״ק כ״ח; שולחן ערוך הרב, סעיף ז) |
| חדר | החדר הפתוח לביתו, שלא ביטל אותו | סעיף ד: אם ביטל רשות ביתו, אסור להוציא מן החדר לביתו. הגהת הרמ״א: יש אומרים שאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד, ואז מכניס אפילו מבית חברו לביתו |
| תורת עירוב | תורת העירוב, שהדעה שמביא הרמ״א חוששת שתשתכח: « לפי שיש לחוש שלא תשתכח תורת עירוב » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ג) | סעיף ד, הגהת הרמ״א; שולחן ערוך הרב (סעיף ה) כותב אותו טעם |
| נאסר למקצת השבת | « כיון שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת ולא מהני בטול » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ה) | סעיף ה: שני הבתים שהקיפום מחיצה בשבת אינם יכולים לבטל אחד לחברו |
| יורש | « משום דיורש כרעיה דאבוה הוא » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ז); ושולחן ערוך הרב: « בִּמְקוֹם מוֹרִישׁוֹ הוּא עוֹמֵד » (שו״ע הרב שפ״א:ו) | סעיף ו: יכול לבטל, אף על פי שלא היה יכול לערב מאתמול (משנה ברורה, ס״ק כ״ז) |
| מבטלין וחוזרין ומבטלין | מבטלים, ואחר כך מבטלים בחזרה | סעיף ז: אלה מבטלים לאלה עד שיוציאו מה שירצו, ואלה חוזרים ומבטלים להם |
3. מהלך הסימן — מן החוזר מביטולו ועד המבטלין וחוזרין ומבטלין
סעיף א — המבטל רשותו והוציא: אם הוציא אחר כך מביתו לחצר — בשוגג אינו אוסר, במזיד אוסר, שהרי חוזר מביטולו; ואם כבר החזיקו האחרים, שהוציאו מבתיהם לחצר או הכניסו מחצר לבתיהם, אינו יכול לחזור מביטולו. לרש״י, אין חזקה מועילה אלא משחשיכה.
↓
סעיף ב — מחצר לחצר: שתי חצרות ופתח ביניהן, שעירבה כל אחת לעצמה ולא עירבו יחד — כל אחת יכולה לבטל לחברתה; שתי חצרות זו לפנים מזו, שלא עירבה אלא החיצונה — הפנימית יכולה לבטל לה רשותה, ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת; עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד מן הפנימית — מבטל לכל אחד מבני שתי החצרות, והוא לבדו אסור.
↓
סעיף ג — החורבה: חורבה בין שני בתים, שהיא של שניהם, ושכחו ולא עירבו: אחד יכול לבטל לחברו.
↓
סעיף ד — מבית לבית: שני בתים ופתח ביניהם, ולא עירבו: אחד מבטל לחברו; לדעת המחבר, המבטל מוציא מביתו לבית חברו, אבל לא מבית חברו לביתו; ואם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו — אינו מוציא מן החדר לביתו. הגהת הרמ״א: יש אומרים שאין מבטלין אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד, ואז מכניס אפילו מבית חברו לביתו; והרמ״א מוסיף שטוב להחמיר לכתחילה (מלכודת 5).
↓
סעיף ה — כשאין מבטלין: שני בתים בשני צדי רשות הרבים, שהקיפום עכו״ם מחיצה בשבת, באופן שיש ביניהם כמו חצר, והם אוסרים זה על זה: אינם יכולים לבטל אחד לחברו.
↓
סעיף ו — היורש: אם לא עירב מורישו ומת בשבת, והיורש בא לדור בחצר ואוסר — יכול לבטל רשותו.
↓
סעיף ז — מבטלין וחוזרין ומבטלין: בני חצר מבטלים לבני חצר אחרת, או לאחד מבני החצר, עד שיוציאו מה שירצו; ואלה חוזרים ומבטלים להם, כדי שיוציאו גם הם.
4. עץ החלטה — האם הביטול מועיל, ומה מותר למבטל?
שאלה 1: האם המבטל הוציא אחר כך מביתו לחצר? (סעיף א)
↓ בשוגג ← אינו אוסר. במזיד ← אוסר; ואם חוזר אחר כך ומבטל מחדש, מועיל (משנה ברורה, ס״ק ג). ואם הכניס מן החצר לביתו: המגן אברהם כותב « אבל להכניס מותר » (מגן אברהם שפ״א ס״ק א), אלא אם כן ביטל גם רשות ביתו, ולפי המשנה ברורה כוונתו שאין זו חזרה (ס״ק ג); לפי שולחן ערוך הרב (סעיף א), אין זו חזרה, אלא אם כן ביטל גם רשות ביתו, אבל אסור לו; המשנה ברורה מביא שכמה פוסקים אינם מחלקים בין הוצאה להכנסה (ס״ק ג): היעזר ברב שלך. ואם כבר החזיקו האחרים, אינו יכול לחזור מביטולו. לרש״י אין חזקה מועילה אלא משחשיכה; הביאור הלכה כותב שיש להחמיר כדעה זו; שולחן ערוך הרב (סעיף א): להחמיר כדעה זו לכתחילה, ובדיעבד יש להקל בחזקה שמבעוד יום שלאחר הביטול.
שאלה 2: בין מה למה הביטול? (סעיפים ב, ג ו־ד)
↓ שתי חצרות ← מועיל, בשלושת המקרים של סעיף ב; מי מן הפנימית ששכח מבטל לכל אחד מבני שתי החצרות. חורבה שהיא של שני הבתים ← מועיל (סעיף ג). שני בתים ופתח ביניהם ← מועיל; המבטל מוציא מביתו לבית חברו, והמחבר אוסר עליו את ההפך (סעיף ד); ביחיד אצל רבים, ובמי שמשאיר חדר לדעה שבהגהת הרמ״א, ראה פרק 5.
שאלה 3: האם היו יכולים לערב מבעוד יום? (סעיפים ה ו־ו)
↓ לא, כי הבתים הוקפו מחיצה בשבת ← אין מבטלין (סעיף ה; משנה ברורה, ס״ק כ״ה). אבל היורש מבטל, אף על פי שלא היה יכול לערב מאתמול (סעיף ו; משנה ברורה, ס״ק כ״ז).
שאלה 4: האם כל אחד רוצה להוציא בתורו? (סעיף ז)
↓ כן ← מבטלין וחוזרין ומבטלין; בלא החזרה, המבטלים אינם מוציאים, אפילו ביטלו גם רשות בתיהם, הואיל והם רבים (משנה ברורה, ס״ק כ״ח; המגן אברהם, ס״ק ט, כותב שאין זו דעת הבית יוסף).
← בכל ספק: היעזר ברב שלך.
5. מבית לבית — סעיף ד, הגהת הרמ״א ושולחן ערוך הרב
בשולחן ערוך הרב, מה שכנגד סעיף ד של המחבר, עם הגהת הרמ״א, נמצא בסעיפים ד ו־ה; וקטע ה שלו בספריא נושא גם את מה שכנגד סעיף ה של המחבר, שבנוסח ספריית חב״ד המקוונת מסומן ה* (רמה 4, פתיחה). תמצית: הטבלה מתמצתת את הדברים; הלשון המלאה ותרגומה ברמות 1 ו־4.
| מי שביטל רשות ביתו | המחבר והרמ״א (סעיף ד) | המפרשים (רמה 1) | שולחן ערוך הרב (רמה 4) |
|---|---|---|---|
| מוציא מביתו לבית חברו | מותר: « ואפי׳ המבטל מותר להוציא מביתו לבי׳ חבירו » (שו״ע או״ח שפ״א:ד) | שהכל של חברו, ואפילו קודם שהחזיק חברו בביתו (משנה ברורה, ס״ק כ) | סעיף ד: « וַאֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיק חֲבֵרוֹ בְּבֵיתוֹ יָכוֹל הוּא לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ לְבֵית חֲבֵרוֹ » (שו״ע הרב שפ״א:ד) |
| מוציא מבית חברו לביתו | אסור: « אבל אינו יכול להוציא מבי׳ חבירו לביתו שאז היה חוזר ומחזיק ברשו׳ שביטל » (שו״ע או״ח שפ״א:ד) | לפי המשנה ברורה, אסור אפילו החזיק חברו, שיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח (ס״ק כ״א); הביאור הלכה כותב שיותר נראה בדברי התוספות, הרא״ש והאור זרוע שאפילו יחיד שביטל לרבים אסור, כשהוא מחזיר לביתו את החפצים עצמם שהוציא לבית חברו אחר הביטול | סעיף ה: יחיד אצל יחיד, אפילו אחר שהחזיק חברו — « כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נַעֲשֶׂה כְּאוֹרֵחַ אֵצֶל חֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָחִיד אֵצֶל יָחִיד » (שו״ע הרב שפ״א:ה); יחיד אצל רבים — « עַל כָּל פָּנִים לֹא יַכְנִיס לְבֵיתוֹ מִבָּתֵּיהֶם עַד שֶׁיַּחֲזִיקוּ הֵם תְּחִלָּה בְּבֵיתוֹ » (שו״ע הרב שפ״א:ה). |
| מוציא מחדרו לביתו, כשביטל רשות ביתו בלי החדר | אסור: « וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשו׳ ביתו אסור להוציא מהחדר לביתו » (שו״ע או״ח שפ״א:ד) | וכן מן הבית לחדר; והמשנה ברורה מביא מן האחרונים שאפילו ביטל בפירוש גם רשות החדר, אסור להוציא מזה לזה (ס״ק כ״ב) | סעיף ה: אסור, שהחדר מיוחד לו והבית לחברו; ואפילו הוא יחיד אצל רבים, אינו נעשה בזה כאורח אצלם. ואחרי דין זה כותב הסעיף שהוא « יָכוֹל לְהַכְנִיס מִבָּתֵּיהֶם לְבֵיתוֹ אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיקוּ הֵם בְּבֵיתוֹ » (שו״ע הרב שפ״א:ה), כמו המבטל רשות חצרו, « שֶׁאֵינָהּ נִקְרֵאת חֲזָרָה אֶלָּא כְּשֶׁמּוֹצִיא מִבֵּיתוֹ, אֲבָל לֹא מִבָּתֵּיהֶם » (שו״ע הרב שפ״א:ה). דין יחיד אצל רבים (השורה הקודמת) בא לפניו בסעיף, קודם שנזכר החדר; הדף אינו מכריע בהיקפו המדויק של משפט זה ואינו מסיק ממנו הנהגה: היעזר ברב שלך (רמה 4, פרק 4, נקודה ⑤) |
| משאיר לעצמו חדר | הגהת הרמ״א: « וי״א דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו וטוב להחמיר לכתחילה » (רמ״א או״ח שפ״א:ד) | טעם הדעה, לפי המשנה ברורה, החשש שתשתכח תורת עירוב (ס״ק כ״ג). על ואז מותר להכניס כותב המגן אברהם « ודבריהם תמוהים » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ז), שהרי יחיד לגבי יחיד אינו אורח, ומוסיף ביחיד המבטל לרבים שעירבו: « ואי מיירי ביחיד המבטל לרבים שעירבו א״כ אפי׳ לא שייר חדר נמי שרי דלא שייך לומר שתשתכח תורת עירוב » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ז); והביאור הלכה מביא: « וכן מצאתי להגר״א שכתב דדעה זו דאז מותר שמובא בהג״ה פליג אדעת המחבר » (ביאור הלכה שפ״א) | הרב מביא את הדעה ואת טעמה (סעיף ה שלו), ואחר כך « וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה » (שו״ע הרב שפ״א:ה), ו« וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה לְהַשְׁאִיר חֶדֶר אֶחָד » (שו״ע הרב שפ״א:ה). כשהרב מביא את הדעה אינו חוזר על המילים ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו; ממש לפני כן כתב, בסתם, אחרי דין החדר, שיכול להכניס מבתיהם לביתו אפילו קודם שהחזיקו (בשורה הקודמת); המשנה ברורה מביא בשם החמד משה פירוש אחר בהגהת הרמ״א: שהיא מדברת ביחיד לגבי רבים שגרו בבית אחד ולא היו צריכים לעירוב, והוא כותב מביתם, בלשון יחיד (ס״ק כ״ד; רמה 4, נקודה ה) |
6. סימן זכרון — מילה אחת לכל סעיף
שבעה סעיפים, שבע מילים מלשונם, לפי הסדר:
א — במזיד: המבטל שהוציא במזיד מביתו לחצר — אוסר, אלא אם כן כבר החזיקו האחרים (לרש״י, רק משחשיכה).
ב — מחצר לחצר: ביטול רשות מחצר לחצר, בשלושת המקרים שבסעיף.
ג — בחורבה: ביטול רשות בחורבה שהיא של שני הבתים, כששכחו ולא עירבו.
ד — מבית לבית: מביתו לבית חברו — כן; מבית חברו לביתו — לא; והחדר שבהגהת הרמ״א.
ה — והקיפום: שני הבתים שהוקפו מחיצה בשבת — אינם יכולים לבטל.
ו — יורש: אם לא עירב מורישו ומת בשבת, היורש שבא לדור בחצר ואוסר — יכול לבטל.
ז — וחוזרין: מבטלין וחוזרין ומבטלין.
7. מלכודות להימנע מהן
מלכודת 1: לחשוב שהמבטל רשאי אחר כך להוציא כרצונו מביתו לחצר. סעיף א: « המבטל רשותו והוציא אח״כ מביתו לחצר בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר שהרי חוזר מביטולו שביטל » (שו״ע או״ח שפ״א:א), אלא אם כן כבר החזיקו האחרים: « ואם החזיקו בו כבר שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם אינו יכול לחזור מביטולו » (שו״ע או״ח שפ״א:א). וגם אז הוא עצמו אינו נעשה מותר: לפי שולחן ערוך הרב, « אֲבָל הוּא אָסוּר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא בֶּחָצֵר אַף לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ, אֶלָּא אִם כֵּן בִּטֵּל לָהֶם גַּם רְשׁוּת בֵּיתוֹ » (שו״ע הרב שפ״א:א), ודין אחרון זה, כותב הוא בסעיף ד, אינו אלא במבטל לרבים: « וַאֲפִלּוּ אִם הֶחֱזִיקוּ אֵינוֹ מוֹעִיל אֶלָּא בְּיָחִיד שֶׁבִּטֵּל לְרַבִּים, אֲבָל לֹא בְּיָחִיד לְיָחִיד » (שו״ע הרב שפ״א:ד).
מלכודת 2: לחשוב שסעיף א מכריע בהכנסה מן החצר לביתו שמכניס המבטל. סעיף א של המחבר אינו מזכיר אצלו אלא הוצאה. המגן אברהם כותב שלהכניס מותר, « אבל להכניס מותר » (מגן אברהם שפ״א ס״ק א), אלא אם כן ביטל גם רשות ביתו; ולפי המשנה ברורה כוונתו שאין זו חזרה (ס״ק ג). שולחן ערוך הרב כותב שאין זו חזרה, אלא אם כן ביטל גם רשות ביתו, אבל שהיא אסורה לו (בלשונם, המגן אברהם כותב מותר, והרב אָסוּר לוֹ; אם לדעת המגן אברהם ההכנסה מותרת למבטל — שאלה לרב): « אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לוֹ לְהַכְנִיס מֵחָצֵר לַבַּיִת » (שו״ע הרב שפ״א:א). המשנה ברורה מביא את חילוק המגן אברהם, וכותב: « שכמה פוסקים חולקים ע״ז וס״ל דאין חילוק בין הוצאה להכנסה » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ג). והדף אינו מכריע: היעזר ברב שלך.
מלכודת 3: לחשוב שחזקה מועילה גם כשנעשתה קודם הביטול, או שהכל מודים בחזקה שמבעוד יום. סעיף א כותב תחילה את הדין בלי תנאי של שעה; ולדעה זו, כותב המשנה ברורה, « ולדעה זו מהני חזקה אף אם החזיק בערב שבת אחר הביטול » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ה); והביאור הלכה כותב על המשך הסעיף: « משמע מלשון זה דתופס לעיקר כדעה ראשונה ובאמת צ״ע דדעה ראשונה היא רק דעת הטור » (ביאור הלכה שפ״א). ואחר כך מביא הסעיף: « ולרש״י אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה » (שו״ע או״ח שפ״א:א); הביאור הלכה מסיים: « ומה שכתב הב״ח לדחות שיטת רש״י כבר דחו אחרונים דבריו ויש להחמיר » (ביאור הלכה שפ״א); ושולחן ערוך הרב, הכותב הגבלה זו תחילה ואת הדעה האחרת בלשון יש אומרים, מסיים: « וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לְכַתְּחִלָּה, וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים » (שו״ע הרב שפ״א:א).
מלכודת 4: בסעיף ב, לחשוב שמי מן הפנימית ששכח את העירוב המשותף מבטל רק לבני חצרו. המחבר: « שיבטל רשותו לכל א׳ מבני הפנימי׳ וגם לכל א׳ מבני החיצונה » (שו״ע או״ח שפ״א:ב); שולחן ערוך הרב כותב שאם לא ביטל אלא לפנימית, « אַף הַפְּנִימִית אֲסוּרָה, שֶׁהַחִיצוֹנָה אוֹסַרְתָּהּ » (שו״ע הרב שפ״א:ב). ובמי מן החיצונה ששכח, שסעיף ב של המחבר אינו דן בו, המחבר והרב מחלקים בסימן שע״ח לפי מקום העירוב: « ואם נתנו עירובן בפנימי׳ ושכח א׳ מן הפנימי׳ ולא עירב שתיהן אסורות אבל אם שכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת » (שו״ע או״ח שע״ח:ג). הרב כותב כאן « אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל לְהַפְּנִימִית » (שו״ע הרב שפ״א:ב), מן הטעם שהוא נותן בסימן שע״ח כשהעירוב מונח בפנימית (רמה 4, נקודה ד), כגמרא (רבא, בדיון בדברי שמואל; רמה 2, פרק 5), כטור וכבית יוסף: « אבל נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה אף ביטול אין צריכין » (טור או״ח שפ״א); וכשהוא מונח בחיצונה, שתיהן אסורות כמבואר בסימן שע״ח, סעיף ב של הרב אינו כותב למי יבטל אז, והבית יוסף והביאור הלכה מצריכים שיבטל לשתי החצרות: « וה״ה אם שכח אחד מבני החיצונה ג״כ בעינן שיבטל לשתי החצרות » (ביאור הלכה שפ״א). היעזר ברב שלך.
מלכודת 5: בסעיף ד, לחשוב שלדעת המחבר מי שביטל רשות ביתו רשאי גם להכניס מבית חברו לביתו, או מחדרו לביתו. המחבר אוסר בשניהם: « אבל אינו יכול להוציא מבי׳ חבירו לביתו שאז היה חוזר ומחזיק ברשו׳ שביטל » (שו״ע או״ח שפ״א:ד); « וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשו׳ ביתו אסור להוציא מהחדר לביתו » (שו״ע או״ח שפ״א:ד). אבל הדעה שמביא הרמ״א, המצריכה להשאיר חדר, כותבת שאז מותר להכניס אפילו מבית חברו לביתו: « ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו » (רמ״א או״ח שפ״א:ד), והביאור הלכה מביא מן הגר״א שדעה זו חולקת על המחבר: « וכן מצאתי להגר״א שכתב דדעה זו דאז מותר שמובא בהג״ה פליג אדעת המחבר » (ביאור הלכה שפ״א). ביחיד אצל רבים ובשולחן ערוך הרב — ראה פרק 5.
מלכודת 6: לקרוא את הגהת הרמ״א כחיוב, או כדעה העיקרית. הרמ״א פותח את הדעה ב־וי״א, ומסיים « וטוב להחמיר לכתחילה » (רמ״א או״ח שפ״א:ד) — לשון טוב, ולא לשון חובה. שולחן ערוך הרב מכריע « וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה » (שו״ע הרב שפ״א:ה), ומסיים גם הוא: « וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה לְהַשְׁאִיר חֶדֶר אֶחָד » (שו״ע הרב שפ״א:ה).
מלכודת 7: לחשוב שהביטול מועיל תמיד, אף כשלא היו יכולים לערב מבעוד יום. בסעיף ה: « אינם יכולים לבטל א׳ לחבירו » (שו״ע או״ח שפ״א:ה), והמשנה ברורה נותן את הטעם: « כיון שנאסר למקצת השבת נאסר לכל השבת ולא מהני בטול » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ה). אבל היורש שבסעיף ו, שגם הוא לא היה יכול לערב מאתמול, מבטל: « משום דיורש כרעיה דאבוה הוא » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ז).
מלכודת 8: לחשוב שביטול אחד מספיק כדי שכל אחד יוציא בתורו. בסעיף ז, אלה שביטלו להם חוזרים ומבטלים: « וחוזרים ומבטלים לאותם שביטלו להם עד שיוציאו גם הם מה שירצו » (שו״ע או״ח שפ״א:ז). בלא החזרה, כותב המשנה ברורה, « לא היו מותרים המבטלים להוציא אפי׳ ביטלו גם רשות בתיהם הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ח); וכן כותב שולחן ערוך הרב (סעיף ז). המגן אברהם, שכותב זאת לפניהם, מוסיף שאין זו דעת הבית יוסף (ס״ק ט).
מלכודת 9: לערבב את שני המספורים. רמות 1 עד 3 הולכות אחר השולחן ערוך של המחבר; רמה 4 הולכת אחר שולחן ערוך הרב, שגם בכותרתו ז׳ סעיפים, וספריא מגישה אותו בשבעה קטעים. אין הם מקבילים אחד לאחד: מה שכנגד סעיף ד של המחבר, עם הגהת הרמ״א, נמצא בסעיפים ד ו־ה של הרב; וקטע ה נושא גם, אחרי הסימן «ה.», לפני « הַבִּטּוּל הוּא בִּמְקוֹם עֵרוּב שֶׁמִּבְּעוֹד יוֹם » (שו״ע הרב שפ״א:ה), את מה שכנגד סעיף ה של המחבר, שבנוסח ספריית חב״ד המקוונת מסומן ה* (רמה 4, פתיחה).
8. מקרים מעשיים
| מצב | ניתוח | הנהגה |
|---|---|---|
| שכן שביטל רשותו מוציא אחר כך חפץ מביתו לחצר המשותפת | בשוגג — אינו אוסר; במזיד — אוסר, אלא אם כן כבר החזיקו האחרים (סעיף א); ואם חוזר אחר כך ומבטל מחדש, מועיל (משנה ברורה, ס״ק ג). לרש״י, אין חזקה מועילה אלא משחשיכה (סעיף א) | הביאור הלכה כותב שיש להחמיר כדעת רש״י; שולחן ערוך הרב: להחמיר לכתחילה, ובדיעבד להקל בחזקה שמבעוד יום שלאחר הביטול (סעיף א); היעזר ברב שלך |
| שתי חצרות זו לפנים מזו עירבו יחד, ואחד מבניהן שכח | מי מן הפנימית ששכח מבטל לכל אחד מבני שתי החצרות, והוא לבדו אסור (סעיף ב, כשהעירוב מונח בחיצונה; משנה ברורה, ס״ק י״ד, כשהוא מונח בפנימית). מי מן החיצונה, כשהעירוב מונח בפנימית: אינו צריך לבטל לפנימית, והיא מותרת (שולחן ערוך הרב, סעיף ב; המחבר ושולחן ערוך הרב, סימן שע״ח, סעיף ג; וכן הגמרא, הטור והבית יוסף). כשהעירוב מונח בחיצונה: שתיהן אסורות (סימן שע״ח, סעיף ג); למי יבטל אז — סעיף ב של שולחן ערוך הרב אינו כותב, והבית יוסף והביאור הלכה מצריכים שיבטל לשתי החצרות | במי מן החיצונה, כשהעירוב מונח בחיצונה — היעזר ברב שלך |
| שתי דירות המחוברות בדלת פנימית, בלא עירוב ביניהן | יישום של האתר, סעיף ד: אם רואים בהן שני בתים ופתח ביניהם, אחד יכול לבטל לחברו; לדעת המחבר, המבטל מוציא מדירתו לדירת חברו, אבל לא מדירת חברו לדירתו, ולא — אם יש לו חדר פתוח לביתו — מן החדר לביתו. לדעה שמביא הרמ״א, משאיר לעצמו חדר אחד, ואז מכניס אפילו מדירת חברו לדירתו; והרמ״א מוסיף שטוב להחמיר לכתחילה. לשולחן ערוך הרב — ראה פרק 5 | אם דירות כאלה הן בתים כלשון הסעיף, ואיך עושים את הביטול (סימן ש״פ) — הרב שלך יאמר |
| יורש בא לגור בשבת בבית שירש | אם לא עירב המוריש ומת בשבת, היורש שבא לדור בחצר אוסר, ויכול לבטל רשותו (סעיף ו); ואם אינו בא לדור — אינו אוסר (משנה ברורה, ס״ק כ״ו) | יכול לבטל; היעזר ברב שלך |
| בני חצר רוצים להוציא כל אחד בתורו | אלה מבטלים לאלה עד שיוציאו מה שירצו, ואלה חוזרים ומבטלים להם (סעיף ז); בלא החזרה, המבטלים אינם מוציאים, אפילו ביטלו גם רשות בתיהם, הואיל והם רבים (משנה ברורה, ס״ק כ״ח; המגן אברהם, ס״ק ט, כותב שאין זו דעת הבית יוסף) | לבטל, ואחר כך לחזור ולבטל; היעזר ברב שלך |
9. טבלת סיכום סופית
| נושא | פירוט |
|---|---|
| נושא הסימן | דיני המבטל רשותו ועבר והוציא, ודרכי ביטול הרשות |
| מקומו | במפתח של ספריא, הלכות עירובין שבשולחן ערוך מתחילות בסימן שמ״ה. סימן שפ״א בא אחרי סימן ש״פ, בדיני ביטול רשות |
| מספר הסעיפים | ז׳ סעיפים (המחבר) — ז׳ גם בשולחן ערוך הרב (על חלוקתם בטקסט שבספריא ראה רמה 4) |
| משנה ברורה | כ״ח ס״ק על סימן זה |
| הגהות הרמ״א | הגהה אחת, בסעיף ד: יש אומרים שאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד, ואז מכניס אפילו מבית חברו לביתו; והרמ״א מוסיף שטוב להחמיר לכתחילה |
| קונטרס אחרון | בספריא לא מופיעים ערכי קונטרס אחרון לסימן זה (רמה 4) |
| הפניות | המשנה ברורה מפנה, בין השאר, לסימן ש״פ, לסימן שע״ח (ס״ק י״ב), לסימן שע״ו (ס״ק י״ח) ולסימן שע״א (ס״ק כ״ו); שולחן ערוך הרב מפנה, בין השאר, לסימנים ש״פ, שע״ח ושע״ו |
| מקורות הגמרא והראשונים | ראה רמה 2 |
| כלל הזהב | המבטל שהוציא במזיד מביתו לחצר חוזר מביטולו, כל עוד לא החזיקו בו האחרים (סעיף א; לרש״י, שהסעיף מביא, אין חזקה מועילה אלא משחשיכה: ראה עץ ההכרעה, שאלה 1). הביטול מועיל מחצר לחצר (סעיף ב), בחורבה (סעיף ג) ומבית לבית (סעיף ד); אינו מועיל כשלא היו יכולים לערב מבעוד יום (סעיף ה; משנה ברורה, ס״ק כ״ה), אבל היורש מבטל (סעיף ו; משנה ברורה, ס״ק כ״ז); ומבטלין וחוזרין ומבטלין (סעיף ז) |
| הכרעה למעשה | בכל מקרה — דין סעיפו; הביאור הלכה מוסיף הסתייגויות, בין השאר בסעיפים א, ב ו־ד (רמה 1), ושולחן ערוך הרב — דיוקים והכרעות משלו (רמה 4); היעזר ברב שלך |
10. הוראות מעשיות לסימן שפ״א
להנהגה יומיומית
- המבטל שהוציא אחר כך מביתו לחצר: בשוגג — אינו אוסר; במזיד — אוסר, אלא אם כן כבר החזיקו האחרים, שהוציאו מבתיהם לחצר או הכניסו מחצר לבתיהם (סעיף א); ואם חוזר אחר כך ומבטל מחדש, מועיל (משנה ברורה, ס״ק ג). לרש״י אין חזקה מועילה אלא משחשיכה, והביאור הלכה כותב שיש להחמיר כדעה זו; שולחן ערוך הרב: להחמיר לכתחילה, ובדיעבד להקל בחזקה שמבעוד יום שלאחר הביטול; ואף לאחר שהחזיקו, המבטל עצמו נשאר אסור בחצר, אלא אם כן ביטל גם רשות ביתו: שאז, לאחר שהחזיקו, נעשה כאורח אצלם, ורק כשהוא יחיד שביטל לרבים, ולא יחיד ליחיד (סעיפים א ו־ד במספור שלו).
- מחצר לחצר: שתי חצרות ופתח ביניהן, שעירבה כל אחת לעצמה ולא עירבו יחד — כל אחת יכולה לבטל לחברתה; שתי חצרות זו לפנים מזו, שלא עירבה אלא החיצונה — הפנימית יכולה לבטל לה רשותה, ולא תעבור עליה אלא בשעה שצריכה לצאת; עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה, ושכח אחד מן הפנימית — מבטל לכל אחד מבני שתי החצרות, והוא לבדו אסור (סעיף ב). במי מן החיצונה ששכח: אם הונח העירוב בפנימית, אינו צריך לבטל לפנימית (שולחן ערוך הרב, סעיף ב; סימן שע״ח, סעיף ג); ואם הונח בחיצונה, שתיהן אסורות (סימן שע״ח, סעיף ג), והבית יוסף והביאור הלכה מצריכים שיבטל לשתי החצרות: היעזר ברב שלך.
- החורבה שהיא של שני הבתים שביניהם היא, כששכחו ולא עירבו: אחד יכול לבטל לחברו (סעיף ג); שולחן ערוך הרב מוסיף כשאינה שלהם, אבל שניהם משתמשים בה בתשמיש נוח (סעיף ג).
- מבית לבית, כשיש פתח ביניהם ולא עירבו: אחד מבטל לחברו; לדעת המחבר, המבטל מוציא מביתו לבית חברו, אבל לא מבית חברו לביתו; ואם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשות ביתו — אינו מוציא מן החדר לביתו (סעיף ד). לדעה שמביא הרמ״א, אין מבטלין אלא כשמשאיר חדר, ואז מכניס אפילו מבית חברו לביתו; והרמ״א מוסיף שטוב להחמיר לכתחילה; לגר״א ראה מלכודת 5; שולחן ערוך הרב כותב שהעיקר כסברא הראשונה — הביטול מבית לבית מועיל אף בלא להשאיר חדר —, וטוב להחמיר לכתחילה להשאיר חדר אחד (סעיף ה).
- שני בתים בשני צדי רשות הרבים, שהקיפום עכו״ם מחיצה בשבת, והם אוסרים זה על זה: אינם יכולים לבטל אחד לחברו (סעיף ה).
- היורש: אם לא עירב מורישו ומת בשבת, והיורש בא לדור בחצר ואוסר — יכול לבטל רשותו (סעיף ו).
- מבטלין וחוזרין ומבטלין, כדי שכל אחד יוציא בתורו (סעיף ז).
- בכל ספק — היעזר ברב שלך. פלפול מעמיק — רמה 2; שיטת חב״ד — רמה 4.
📚 סיכום מסלול הלימוד
למדת את סימן שפ״א בשלוש רמות:
למדת את סימן שפ״א בשלוש רמות:
- 🌱 רמה 1 — בסיס: לשון המחבר סעיף אחר סעיף, עם הגהת הרמ״א בסעיף ד, ביאור עברי, מושגים הלכתיים
- ⚡ רמה 2 — למדן: מקורות הגמרא, שיטות הראשונים, מחלוקות, נפקא מינות
- ✨ רמה 3 — סיכום: אקסיומה, סימן זכרון, עץ החלטה, הוראות מעשיות