דעת הרב — שולחן ערוך אדמו״ר הזקן על סימן שפ״א

נקודה א — למה אין אומרים כאן שבת כיון שהותרה הותרה (שו״ע הרב שפ״א:א)

החוזר מביטולו

דברי המחבר: « המבטל רשותו והוציא אח״כ מביתו לחצר בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר שהרי חוזר מביטולו שביטל » (שו״ע או״ח שפ״א:א). אינו שואל למה אין אומרים כאן שבת כיון שהותרה הותרה.

דברי הרב: אותו דין, ואחר כך שאין אומרים כאן שבת כיון שהותרה הותרה, משום « שֶׁכֵּיוָן שֶׁחוֹזֵר בּוֹ, אִם כֵּן בְּוַדַּאי לֹא הִסִּיחַ לִבּוֹ לְגַמְרֵי מִתְּחִלָּה, וְלֹא הֻתְּרָה שַׁבָּת מֵעוֹלָם » (שו״ע הרב שפ״א:א).

ההבדל: סעיף א של המחבר אינו שואל את השאלה; לשון הרב שואלת אותה ומשיבה עליה: החוזר מביטולו מגלה שלא הסיח לבו לגמרי מתחלה, ולכן לא הותרה שבת מעולם.

אצל הרא״ש: במי שהניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו, וחזר לביתו בשבת, הרא״ש מביא שיש אומרים שהוא אוסר, ומביאים ראיה, בין השאר, מן המבטל רשותו: « ועוד ממבטל רשות שאם חזר והוציא אוסר » (רא״ש עירובין פרק ח׳ סימן ו׳). הוא עצמו כותב « ה״ל שבת שהותר ושוב לא תיאסר » (רא״ש עירובין פרק ח׳ סימן ו׳), ומשיב על הראיה: « ומבטל רשות כיון שחזר והחזיק הוא במבוי קודם שהחזיקו בני מבוי בודאי לא הסיע מלבו » (רא״ש עירובין פרק ח׳ סימן ו׳); ומוסיף: « וכן מצאתי משם הראב״ד ז״ל » (רא״ש עירובין פרק ח׳ סימן ו׳). זו התשובה שכותב הרב בסעיף א שלו.

אצל מפרשי המחבר: הט״ז, שקדם לרב, שואל אותה שאלה מסימן שע״א, « וקשה מ״ש מסי׳ שע״א ס״ב בישראל בן חצר זו שהלך לשבות כו׳ דאינו אוסר » (ט״ז או״ח שפ״א ס״ק א), ומשיב בדרך אחרת: שם ההיתר תלוי בכניסת השבת, « דשאני התם דההיתר תלוי בכניסת שבת » (ט״ז או״ח שפ״א ס״ק א), ואילו כאן אפשר לבטל אף משחשכה, ולכן « ע״כ צריך להיות ההיתר כל השבת דוקא » (ט״ז או״ח שפ״א ס״ק א). תשובת הרב אינה תשובת הט״ז; היא תשובת הרא״ש (לעיל).

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, מי שביטל רשותו שבחצר וחזר והוציא במזיד מביתו לחצר, קודם שהחזיקו בני החצר במה שביטל — חוזר מביטולו ואוסר על בני החצר; בשוגג — אינו אוסר (שו״ע הרב שפ״א:א). ראה פרק 4, נקודה ①.

נקודה ב — הכנסה מחצר לבית אינה חזרה (שו״ע הרב שפ״א:א)

הוצאה או הכנסה

דברי המחבר: במבטל אינו מזכיר אלא הוצאה, « והוציא אח״כ מביתו לחצר » (שו״ע או״ח שפ״א:א); ובחזקת בני החצר הוא מזכיר את שתיהן, « שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם » (שו״ע או״ח שפ״א:א).

דברי הרב: « וְאֵינָהּ נִקְרֵאת חֲזָרָה אֶלָּא כְּשֶׁמּוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר » (שו״ע הרב שפ״א:א); הכנסה מחצר לביתו אינה חזרה, אבל « אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לוֹ לְהַכְנִיס מֵחָצֵר לַבַּיִת » (שו״ע הרב שפ״א:א); ואם ביטל גם רשות ביתו והכניס מחצר לבית, « הֲרֵי זוֹ חֲזָרָה מִבִּטּוּל הַבַּיִת » (שו״ע הרב שפ״א:א). ובהכנסה שעשו בני החצר, « אַף עַל פִּי כֵן נִקְרֵאת חֲזָקָה לְעִנְיָן שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר בּוֹ » (שו״ע הרב שפ״א:א).

ההבדל: סעיף א של המחבר אינו אומר אם הכנסה שהכניס המבטל היא חזרה; לשון הרב כותבת שאינה חזרה, אלא אם כן ביטל גם רשות ביתו, שהיא אסורה לו, ושהכנסה שעשו בני החצר נקראת חזקה, אף שהכנסה שלו אינה נקראת חזרה.

אצל הטור והבית יוסף: הטור כותב, בעניין הבית, « שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינו חזרה אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל » (טור או״ח שפ״א); ותחילת דבריו היא העיקרון שהרב מחיל כאן על הכנסה מן החצר לביתו. הבית יוסף כותב שדברי הטור, המזכירים בבני החצר הוצאה בלבד, לאו דווקא, ומשיב על הקושיה שמעלה עיקרון זה: אינו אלא לעניין חזרה, « דלא אמרן כן אלא דוקא לענין חוזר ומחזיק דכשמוציא מרשות שביטל לא מיקרי חזרה אבל לגבי חזקה כל שעושה דבר שהיה נאסר בלא ביטול הוי חזקה » (בית יוסף או״ח שפ״א). שהכנסת בני החצר נקראת חזקה, אף שהכנסת המבטל אינה נקראת חזרה, היא אפוא כבר תשובת הבית יוסף; והרב כותב זאת בלשון קרובה, « שֶׁכֹּל שֶׁעָשׂוּ דָבָר בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים לַעֲשׂוֹתוֹ אִם לֹא בִטְּלָהּ לָהֶם — הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה » (שו״ע הרב שפ״א:א).

אצל מפרשי המחבר: המגן אברהם, שקדם לרב, כותב על תיבת והוציא שבדברי המחבר « אבל להכניס מותר אלא א״כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס » (מגן אברהם שפ״א ס״ק א); גם לשון הרב כותבת שההכנסה אינה חזרה, אבל מוסיפה בסוגריים שהיא אסורה למבטל, שהרי מוציא מרשות לרשות; בלשונם, המגן אברהם כותב מותר והרב כותב אָסוּר לוֹ. המשנה ברורה, המאוחר לרב, מביא את חילוק המגן אברהם בלשון זו, « כתב המג״א דלא אמרינן שהוא כחוזר ומחזיק אלא ע״י הוצאה מבית לחצר אבל אם מכניס מחצר לבית לא נראה כרוצה לחזור מביטולו ולהחזיק בחצר » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ג): לדבריו, המגן אברהם מדבר בעניין חזרה; והדף אינו מכריע אם לדעת המגן אברהם ההכנסה מותרת למבטל (שאלה לרב). ואחר כך הוא כותב, בהפניה למה שכתב בסימן ש״פ, « שכמה פוסקים חולקים ע״ז וס״ל דאין חילוק בין הוצאה להכנסה » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ג). ובחזקת בני החצר כותב הביאור הלכה « בזה מודו כו״ע דשוה הכנסה להוצאה » (ביאור הלכה שפ״א).

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, אם לא ביטל אלא רשותו שבחצר, הכנסה מחצר לביתו אינה חזרה מביטולו ואינה אוסרת על בני החצר, אבל אסורה לו; ואם ביטל גם רשות ביתו — הרי זו חזרה, כל זמן שלא החזיקו בני החצר במה שביטל (שו״ע הרב שפ״א:א). משהחזיקו, שוב אינו יכול לחזור בו, אבל הוא עצמו אסור להכניס ולהוציא בחצר, אלא אם כן ביטל גם רשות ביתו — שאז נעשה כאורח אצלם (שו״ע הרב שפ״א:א) — ורק כשהוא יחיד שביטל לרבים, ולא יחיד ליחיד (שו״ע הרב שפ״א:ד). המשנה ברורה מביא שכמה פוסקים אינם מחלקים בין הוצאה להכנסה: היעזר ברב שלך. ראה פרק 4, נקודה ①.

נקודה ג — חזקה שמבעוד יום (שו״ע הרב שפ״א:א)

חזקה שמבעוד יום

דברי המחבר: « ואם החזיקו בו כבר שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם אינו יכול לחזור מביטולו » (שו״ע או״ח שפ״א:א), ואחר כך « ולרש״י אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה » (שו״ע או״ח שפ״א:א).

דברי הרב: « וְאֵין חֲזָקָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא כְּשֶׁהֶחֱזִיקוּ מִשֶּׁחָשֵׁכָה » (שו״ע הרב שפ״א:א), וטעמו שמה שמוציאים ומכניסים מבעוד יום אינו הוכחה; ואחר כך « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף חֲזָקָה שֶׁמִּבְּעוֹד יוֹם מוֹעֶלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מוֹכַחַת, וּבִלְבָד שֶׁתְּהֵא אַחַר הַבִּטּוּל » (שו״ע הרב שפ״א:א); ומסיים « וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לְכַתְּחִלָּה, וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים » (שו״ע הרב שפ״א:א).

ההבדל: סעיף א של המחבר כותב תחילה את דין החזקה בלי תנאי של שעה, ואחר כך את ההגבלה בשם רש״י; לשון הרב כותבת את ההגבלה תחילה, בסתם, ואת הדעה האחרת בלשון «יֵשׁ אוֹמְרִים», בתנאי שתהא החזקה אחר הביטול, ומכריעה: להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה, ולהקל בדיעבד.

אצל מפרשי המחבר: המגן אברהם, שקדם לרב, נותן את טעם ההגבלה, « דאם הוציא מבע״י ליכא חזקה דבלא ביטול נמי יכולין להוציא » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ג); וזה גם הטעם שכותב הרב. המשנה ברורה, המאוחר לרב, כותב על הדעה שהמחבר כותב ראשונה « ולדעה זו מהני חזקה אף אם החזיק בערב שבת אחר הביטול » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ה). הביאור הלכה מדייק מלשון המחבר שהוא תופס דעה זו לעיקר, « משמע מלשון זה דתופס לעיקר כדעה ראשונה » (ביאור הלכה שפ״א), דן בדבר, וכותב « ומה שכתב הב״ח לדחות שיטת רש״י כבר דחו אחרונים דבריו ויש להחמיר » (ביאור הלכה שפ״א); והמשנה ברורה מפנה אליו, « ועיין בביאור הלכה שיש להחמיר כדעה זו » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ו). במקום זה אין הביאור הלכה כותב, כמו הרב, להקל בדיעבד.

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, יש להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה, שאין חזקה מונעת מן המבטל לחזור מביטולו אלא כשהחזיקו משחשכה; ובדיעבד יש להקל בחזקה שמבעוד יום, אחר הביטול (שו״ע הרב שפ״א:א). ראה פרק 4, נקודה ①.

נקודה ד — שכח אחד מן הפנימית או מן החיצונה (שו״ע הרב שפ״א:ב)

שתי חצרות שעירבו יחד

דברי המחבר: « או אם עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ מהפנימי׳ ולא עירב יכול לבטל רשותו » (שו״ע או״ח שפ״א:ב), לכל אחד מבני שתי החצרות. בסעיף זה אינו דן במי ששכח מן החיצונה; הוא כותב אותו בסימן שע״ח (להלן).

דברי הרב: « וְכֵן אִם עֵרְבוּ הַפְּנִימִית וְהַחִיצוֹנָה בְּיַחַד, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב » (שו״ע הרב שפ״א:ב), בלי לומר היכן הונח העירוב; ומוסיף שאם לא ביטל אלא לפנימית, « אַף הַפְּנִימִית אֲסוּרָה, שֶׁהַחִיצוֹנָה אוֹסַרְתָּהּ » (שו״ע הרב שפ״א:ב), וכותב את המקרה ההפוך: « אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל לְהַפְּנִימִית » (שו״ע הרב שפ״א:ב), מפני שהפנימית יכולה לומר לחיצונה « לְתִקּוּנֵי שִׁתַּפְתִּיךָ עִמִּי וְלֹא לְעִוּוּתֵי » (שו״ע הרב שפ״א:ב).

ההבדל: סעיף ב של המחבר מפרט שהעירוב הונח בחיצונה, ואינו דן אלא במי ששכח מן הפנימית; לשון הרב אינה מפרטת היכן הונח העירוב, כותבת למה אין די בביטול לפנימית לבדה, וכותבת גם את מי ששכח מן החיצונה, שסעיף ב של המחבר אינו כותב, אבל המחבר והרב עצמם כותבים אותו בסימן שע״ח, סעיף ג, כגמרא, כטור וכבית יוסף (להלן).

בסימן שע״ח, אצל המחבר ואצל הרב: המחבר מחלק לפי מקום העירוב: « עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ בין מן הפנימי׳ בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג); « ואם נתנו עירובן בפנימי׳ ושכח א׳ מן הפנימי׳ ולא עירב שתיהן אסורות אבל אם שכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת » (שו״ע או״ח שע״ח:ג). הרב, כשהעירוב מונח בפנימית: « אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — חִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת, דְּכֵיוָן שֶׁעֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ג), שהיא יכולה — « תְּסַלְּקֶנָּהּ מֵעָלֶיהָ וְתִשָּׁאֵר לְבַדָּהּ בְּעֵרוּבָהּ שֶׁאֶצְלָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ג); וכשהעירוב מונח בחיצונה: « אֲבָל אִם נָתְנוּ עֵרוּבָן בַּחִיצוֹנָה, אֲפִלּוּ שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שֶׁאַף אִם הַפְּנִימִית תְּסַלֵּק אֶת הַחִיצוֹנָה מֵעָלֶיהָ, הֲרֵי אֵין עֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ג). בסעיף ב של סימן שפ״א מפנה הרב בעצמו לסימן שע״ח: « כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ח » (שו״ע הרב שפ״א:ב), ואחר כך « כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם » (שו״ע הרב שפ״א:ב). הטעם שהוא נותן כאן במי ששכח מן החיצונה — שהפנימית יכולה לומר לחיצונה « לְתִקּוּנֵי שִׁתַּפְתִּיךָ עִמִּי וְלֹא לְעִוּוּתֵי » (שו״ע הרב שפ״א:ב) — הוא הטעם שהוא נותן בסימן שע״ח בעירוב המונח בפנימית; ובעירוב המונח בחיצונה הוא כותב שם שאין הסילוק מועיל.

בגמרא, בטור ובבית יוסף: בדיון על דברי שמואל (רמה 2, פרק 5) מחלק רבא לפי מקום העירוב: « נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּחִיצוֹנָה וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַפְּנִימִית וּבֵין מִן הַחִיצוֹנָה, וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת » (עירובין ס״ו ע״ב); וכשהעירוב מונח בפנימית, « שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵירַב — וַדַּאי פְּנִימִית מוּתֶּרֶת, דְּאָחֲדָא דַּשָּׁא, וּמִשְׁתַּמְּשָׁא, וְחִיצוֹנָה אֲסוּרָה » (עירובין ס״ז ע״א). הטור: « אבל נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה אף ביטול אין צריכין » (טור או״ח שפ״א). הבית יוסף, כשהעירוב מונח בחיצונה: « וה״ה שאם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב שהוא מבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החיצונה ומבני הפנימית » (בית יוסף או״ח שפ״א); ובעירוב המונח בפנימית הוא נותן את הטעם שכותב גם הרב: « שהרי עירובה בחצירה ואמרה לחיצונה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי » (בית יוסף או״ח שפ״א). הטעם שנותן כאן הרב הוא גם הטעם שכותב הבית יוסף בעירוב המונח בפנימית.

אצל מפרשי המחבר: המשנה ברורה, המאוחר לרב, קורא את פרט המחבר כלא דווקא: « ל״ד דה״ה דאם נתנו עירובן בפנימית ג״כ צריך הפנימי לבטל רשותו לשתי החצרות » (משנה ברורה שפ״א ס״ק י״ד). ובמי ששכח מן החיצונה כותב הביאור הלכה « וה״ה אם שכח אחד מבני החיצונה ג״כ בעינן שיבטל לשתי החצרות » (ביאור הלכה שפ״א), כשהעירוב מונח בחיצונה, ומוסיף « ואם העירוב מונח בפנימית יכולין בני הפנימי להסתלק מהם » (ביאור הלכה שפ״א). הביאור הלכה מחלק אפוא לפי מקום העירוב, כגמרא וכבית יוסף, וכמחבר וכרב בסימן שע״ח, שתולים בו את היתר הפנימית.

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, כשעירבו שתי החצרות יחד, מי ששכח מן הפנימית מבטל לכל אחד מבני הפנימית ומבני החיצונה, ואז הוא לבדו אסור; ומי ששכח מן החיצונה אינו צריך לבטל לפנימית (שו״ע הרב שפ״א:ב): זהו עירוב המונח בפנימית, שבו הרב מתיר את הפנימית בסימן שע״ח מן הטעם שהוא נותן כאן (סימן שע״ח, סעיף ג), כגמרא (רבא, בדיון בדברי שמואל), כטור וכבית יוסף. ואם הונח העירוב בחיצונה, כותב הרב בסימן שע״ח ששתיהן אסורות (סימן שע״ח, סעיף ג); למי יבטל אז מי ששכח מן החיצונה — סעיף ב של הרב אינו כותב; הבית יוסף והביאור הלכה מצריכים שיבטל לשתי החצרות: היעזר ברב שלך. ראה פרק 4, נקודה ②.

נקודה ה — דעת היש אומרים שישאיר לעצמו חדר אחד (שו״ע הרב שפ״א:ה)

להשאיר חדר אחד

לפני הדעה הזאת, החדר שבסעיף ד של המחבר: המחבר כותב « וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשו׳ ביתו אסור להוציא מהחדר לביתו » (שו״ע או״ח שפ״א:ד), ואינו כותב עד מתי. הבית יוסף כותב « ויותר נראה דלא אסר להוציא מהחדר אלא עד שיחזיקו בני החצר להוציא מבתיהם לחצר אבל אחר שהחזיקו יכול להוציא אפילו מחדרו » (בית יוסף או״ח שפ״א). הרב כותב « וַאֲפִלּוּ הוּא יָחִיד אֵצֶל רַבִּים — אֵינוֹ נַעֲשֶׂה כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם לְעִנְיַן הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה מֵחֶדֶר לְבַיִת » (שו״ע הרב שפ״א:ה); ואילו המבטל לרבים מותר, לאחר שהחזיקו, משום שנעשה כאורח אצלם, « וְאָז נַעֲשֶׂה הוּא כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם אִם הֵם רַבִּים » (שו״ע הרב שפ״א:ד). ההבדל: הבית יוסף מגביל את איסור החדר לזמן שלפני החזקה; לפי לשון הרב, אף יחיד שביטל לרבים אינו נעשה כאורח אצלם לענין החדר, ואין הלשון מגבילה את האיסור לאותו זמן. המגן אברהם והמשנה ברורה (ס״ק כ״ב), על דברי המחבר האלה, אינם כותבים נקודה זו. הבדל בלי הכרעה: היעזר ברב שלך.

דברי הרמ״א: בהגה על סעיף ד של המחבר הוא כותב « וי״א דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו וטוב להחמיר לכתחילה » (רמ״א או״ח שפ״א:ד).

דברי הרב: מביא את הדעה, « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְבַטֵּל רְשׁוּת מִבַּיִת לְבַיִת אֶלָּא אִם כֵּן יַשְׁאִיר לְעַצְמוֹ חֶדֶר אֶחָד שֶׁלֹּא יְבַטְּלֶנּוּ » (שו״ע הרב שפ״א:ה), עם טעמה, החשש שמא תשתכח תורת עירוב; ואחר כך מכריע, « וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה » (שו״ע הרב שפ״א:ה), נותן טעם, ומסיים « וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה לְהַשְׁאִיר חֶדֶר אֶחָד » (שו״ע הרב שפ״א:ה).

ההבדל: הרמ״א מביא את הדעה ומסיים להחמיר לכתחילה, בלי לכתוב איזו משתי הדעות עיקר; לשון הרב כותבת שהעיקר כסברא הראשונה, נותנת טעם, ומסיימת, כרמ״א, להחמיר לכתחלה; שהדעה הראשונה עיקר, וטעמה, כבר כתובים בבית יוסף (להלן). בדעה כפי שכותב אותה הרמ״א נאמר שאז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו. כשהרב מביא את הדעה אינו חוזר על המלים האלה; אבל ממש לפני כן, אחרי דין מי שביטל רשות ביתו בלי החדר, הוא כותב בעצמו, בסתם, « אֲבָל יָכוֹל לְהַכְנִיס מִבָּתֵּיהֶם לְבֵיתוֹ אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיקוּ הֵם בְּבֵיתוֹ » (שו״ע הרב שפ״א:ה) — בלשון רבים, מבתיהם —, ומדמה זאת למבטל רשות חצרו: « כְּמוֹ שֶׁהַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵרוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיקוּ הֵם » (שו״ע הרב שפ״א:ה). המשנה ברורה מביא בשם החמד משה פירוש אחר בהגהת הרמ״א: שהיא מדברת ביחיד לגבי רבים, אבל ברבים שגרו בבית אחד ולא היו צריכים לעירוב, « ועיין בחמד משה שתירץ דדין זה דרמ״א מיירי ביחיד לגבי רבים אלא שאותן רבים היו דרים בבית אחד ולא היו צריכין לעירוב » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ד); ולכן הוא אורח אצלם, « ולכן מותר לו להכניס מביתם לביתו ואפילו קודם שהחזיקו » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ד) — מביתם, בלשון יחיד, והרב כותב מִבָּתֵּיהֶם.

בבית יוסף: הוא מביא מרבינו ירוחם שדעת הרא״ש — המתיר ביטול מבית לבית אף בלי חדר — היא העיקר: « וכ״כ רבינו ירוחם בחי״ו שדעת הרא״ש כר״ש ושכן נראה עיקר » (בית יוסף או״ח שפ״א); בביאור דברי הטור הוא נותן לדעה הראשונה את הטעם שכותב גם הרב: « ומשום דאינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו נמצא שנשתכר בעירוב מבביטול » (בית יוסף או״ח שפ״א); ומביא מהגהות מיימוניות « וכתבו דטוב לשייר חדר אחד שלא יבטל וכדברי ר״י » (בית יוסף או״ח שפ״א).

אצל מפרשי המחבר: המגן אברהם, שקדם לרב, כותב על דברי הרמ״א האלה « כ״כ הרב״י ודבריהם תמוהים » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ז), שהרי « דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ז); וממשיך: « ואי מיירי ביחיד המבטל לרבים שעירבו א״כ אפי׳ לא שייר חדר נמי שרי דלא שייך לומר שתשתכח תורת עירוב » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ז). ביחיד שביטל לרבים שעירבו מתיר אפוא המגן אברהם, שקדם לרב, אף בלא חדר; ואין הדף מכריע בכך בהיקף דברי הרב (פרק 4, נקודה ⑤). המשנה ברורה, המאוחר לרב, נותן את טעם הדעה בלשון קרובה מאוד ללשון הרב, « לפי שיש לחוש שלא תשתכח תורת עירוב מבתים אלו הפתוחים זה לזה » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ג), ומביא בס״ק שאחריו את קושיית המגן אברהם ותירוץ החמד משה.

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, ביטול רשות מבית לבית מועיל אף בלי להשאיר חדר, אבל טוב להחמיר לכתחלה ולהשאיר חדר אחד (שו״ע הרב שפ״א:ה). ראה פרק 4, נקודה ⑤.

נקודה ו — הביטול במקום עירוב שמבעוד יום (שו״ע הרב שפ״א:ה)

הביטול במקום עירוב

דברי המחבר: בסעיף ה, « אינם יכולים לבטל א׳ לחבירו » (שו״ע או״ח שפ״א:ה), בלי לכתוב טעם; ובסעיף ו, « יורש מבטל רשות שאם לא עירב מורישו ומת בשבת והיורש בא לדור בחצר ואוסר יכול לבטל רשותו » (שו״ע או״ח שפ״א:ו).

דברי הרב: קובע תחילה את העיקרון, « הַבִּטּוּל הוּא בִּמְקוֹם עֵרוּב שֶׁמִּבְּעוֹד יוֹם » (שו״ע הרב שפ״א:ה), ומוציא ממנו « לְפִיכָךְ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לְעָרֵב מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינָם יְכוֹלִים לְבַטֵּל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ » (שו״ע הרב שפ״א:ה), לפני דין שני הבתים. בסעיף ו הוא פותח את דין היורש ב«אֲבָל», וכותב למה הוא יכול לבטל: « הַיּוֹרֵשׁ — בִּמְקוֹם מוֹרִישׁוֹ הוּא עוֹמֵד, וַהֲרֵי מוֹרִישׁוֹ הָיָה יָכוֹל לְעָרֵב » (שו״ע הרב שפ״א:ו).

ההבדל: סעיפים ה ו־ו של המחבר נותנים את שני הדינים בלי העיקרון הקושר ביניהם; לשון הרב כותבת את העיקרון, ומבארת על פיו למה היורש יכול לבטל. אין העיקרון מיוחד לרב: הגמרא כבר שואלת על פיו את שאלותיה בשני הדינים האלה, והבית יוסף כותב אותו בסעיף ה (להלן).

בגמרא ובבית יוסף: הגמרא שואלת בשני בתים שהקיפום נכרים מחיצה בשבת כך: « הָתָם, דְּאִי בָּעוּ לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל מָצוּ מְעָרְבִי — בַּטּוֹלֵי נָמֵי מָצֵי מְבַטֵּל — אֲבָל הָכָא, דְּלָא מָצוּ מְעָרְבִי מֵאֶתְמוֹל — בַּטּוֹלֵי נָמֵי לָא מָצֵי מְבַטֵּל. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא » (עירובין ס״ז ע״א) — ורב ששת משיב שאין מבטלין; וביורש: « הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל מָצֵי מְעָרֵב — בַּטּוֹלֵי נָמֵי מָצֵי מְבַטֵּל, אֲבָל הַאי כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל — לָא מָצֵי מְעָרֵב, לָא מָצֵי מְבַטֵּל. אוֹ דִּלְמָא: יוֹרֵשׁ כַּרְעֵיהּ דַּאֲבוּהּ הוּא » (עירובין ע׳ ע״ב) — ורב נחמן משיב שמבטל (רמה 2, פרקים 8 ו־9). הבית יוסף כותב בסעיף ה: « וטעמא דמילתא משום שלא היו יכולין לערב מאתמול » (בית יוסף או״ח שפ״א).

אצל מפרשי המחבר: טעם סעיף ה כבר כתוב בט״ז, « הטעם לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול » (ט״ז או״ח שפ״א ס״ק ד), ובמגן אברהם, « כיון שלא היו יכולים לערב יחד מבע״י » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ח). וביורש כותב המשנה ברורה, המאוחר לרב, « אף דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב אפ״ה מהני ביטולו משום דיורש כרעיה דאבוה הוא » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ז).

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, במקום שלא היו יכולים לערב מבעוד יום אינם יכולים לבטל משתחשך (שו״ע הרב שפ״א:ה); אבל היורש שנכנס בשבת לדור בבית שירש יכול לבטל, שהרי מורישו היה יכול לערב (שו״ע הרב שפ״א:ו). ראה פרק 4, נקודות ⑤ ו־⑥.

נקודה ז — מבטלין וחוזרין ומבטלין (שו״ע הרב שפ״א:ז)

למה צריך לחזור ולבטל

דברי המחבר: « מבטלין וחוזרין ומבטלין כלומר שמבטלין רשותם בני חצר זו לבני חצר אחרת או לאחד מבני חצר עד שיוציאו מה שירצו » (שו״ע או״ח שפ״א:ז), ואחר כך הם חוזרים ומבטלים. אינו אומר מה הדין בלי הביטול השני.

דברי הרב: אותו דין, ומפרט שהחצר האחרת היא חצר « שֶׁעֵרְבָה לְעַצְמָן » (שו״ע הרב שפ״א:ז), ומוסיף « אֲבָל אִם לֹא הָיוּ חוֹזְרִים וּמְבַטְּלִים לָהֶם — לֹא הָיוּ מֻתָּרִים לְהוֹצִיא אֲפִלּוּ בִּטְּלוּ גַּם רְשׁוּת בָּתֵּיהֶם, הוֹאִיל וְהֵם רַבִּים וְאֵינָם נַעֲשִׂים אוֹרְחִים » (שו״ע הרב שפ״א:ז).

ההבדל: סעיף ז של המחבר אינו אומר למה צריך לחזור ולבטל; לשון הרב כותבת זאת: בלי זה לא היו המבטלים מותרים להוציא, אפילו ביטלו גם רשות בתיהם, הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים.

אצל מפרשי המחבר: המגן אברהם כותב זאת לפני הרב, « כיון דרבים הם אפי׳ ביטלו ביתם אסורים להוציא לחצר » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ט), ומוסיף שאין זו דעת הבית יוסף; והמשנה ברורה, המאוחר לרב, כותב כן, « לא היו מותרים המבטלים להוציא אפי׳ ביטלו גם רשות בתיהם הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ח).

השלכה מעשית: לפי לשון הרב, כשבני חצר ביטלו רשותם לבני חצר אחרת או לאחד מבני החצר, אלה שביטלו להם חוזרים ומבטלים להם, כדי שגם הם יוציאו מה שירצו (שו״ע הרב שפ״א:ז). ראה פרק 4, נקודה ⑦.