שולחן ערוך · אורח חיים

במה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה? הגמרא מביאה שתי דרכים. רב אחא בר חנא אמר רב ששת תולה את מחלוקתם במחלוקת רב ושמואל במבטלין וחוזרין ומבטלין (פרק 10): « מַאי לָאו, בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין, וּמַר סָבַר אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין » (עירובין ס״ח ע״ב). רב אחא בר תחליפא משמיה דרבא דוחה זאת: « לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין, וְהָכָא בְּקָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד קָא מִיפַּלְגִי » (עירובין ס״ח ע״ב) — לכולי עלמא אין מבטלין וחוזרין ומבטלין, ונחלקו אם קנסו שוגג אטו מזיד.

המבטל שמכניס מן החצר לביתו. המגן אברהם, על המילה והוציא: « אבל להכניס מותר אלא א״כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס » (מגן אברהם שפ״א ס״ק א). המשנה ברורה מביא את החילוק הזה בלשון זו, « כתב המג״א דלא אמרינן שהוא כחוזר ומחזיק אלא ע״י הוצאה מבית לחצר אבל אם מכניס מחצר לבית לא נראה כרוצה לחזור מביטולו ולהחזיק בחצר » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ג) — לדבריו, המגן אברהם מדבר בעניין חזרה —, ואחר כך מפנה למה שכתב בסימן ש״פ: « שכמה פוסקים חולקים ע״ז וס״ל דאין חילוק בין הוצאה להכנסה וכמו דלא מחלקינן בין הוצאה להכנסה לענין החזיק וכמו שמסיים המחבר » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ג).

שולחן ערוך הרב כותב את חילוק המגן אברהם לעניין חזרה: « וְאֵינָהּ נִקְרֵאת חֲזָרָה אֶלָּא כְּשֶׁמּוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר » (שו״ע הרב שפ״א:א); ומוסיף בסוגריים: « אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לוֹ לְהַכְנִיס מֵחָצֵר לַבַּיִת » (שו״ע הרב שפ״א:א) — שביתו מיוחד לו והחצר להם. בלשונם, המגן אברהם כותב בהכנסה « אבל להכניס מותר » (מגן אברהם שפ״א ס״ק א), והרב שהיא אסורה לו; המשנה ברורה מפרש אותו בעניין חזרה, והדף אינו מכריע אם לדעת המגן אברהם ההכנסה מותרת למבטל (שאלה לרב); ראה רמה 4, נקודה ב.

האם הסעיף תופס לעיקר את הדעה הראשונה? הביאור הלכה: « משמע מלשון זה דתופס לעיקר כדעה ראשונה ובאמת צ״ע דדעה ראשונה היא רק דעת הטור ודעת רש״י לאו יחידאה היא » (ביאור הלכה שפ״א): « דכן כתב גם רבינו יהונתן והריטב״א וכן מוכח בתוספות ס״ח ע״ב ד״ה והוציאו » (ביאור הלכה שפ״א). ועל מי שדחה את שיטת רש״י: « ומה שכתב הב״ח לדחות שיטת רש״י כבר דחו אחרונים דבריו ויש להחמיר » (ביאור הלכה שפ״א). המשנה ברורה מפנה אליו: « ועיין בביאור הלכה שיש להחמיר כדעה זו » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ו).

שולחן ערוך הרב כותב את ההגבלה תחילה, בלי שם, ואת הדעה האחרת בלשון וְיֵשׁ אוֹמְרִים, ואחר כך: « וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לְכַתְּחִלָּה, וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים » (שו״ע הרב שפ״א:א); ראה רמה 4, נקודה ג.

מי ששכח לערב בעירוב המשותף — למי הוא מבטל? סעיף ב עוסק בעירוב שהונח בחיצונה ובאחד מן הפנימית ששכח: הוא מבטל לכל אחד מבני שתי החצרות. הבית יוסף: « אבל אם ביטל לבני החיצונה ולא לבני הפנימית עדיין פנימית באיסורה עומדת לפי שאין עירובה בחצירה » (בית יוסף או״ח שפ״א). וכן: « וה״ה שאם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב שהוא מבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החיצונה ומבני הפנימית והוא אסור וכולם מותרים » (בית יוסף או״ח שפ״א). לדבריו, דינים אלה נשמעים מן הבבא שכתב הטור, ולא הוצרך להשמיענו אלא זה: « ולא איצטריך לאשמועינן אלא היכא דנתנו עירובן בפנימית ושכח א׳ מן החיצונה ולא עירב דפנימית מותרת משום דאחדא דשא ומשתמשת שהרי עירובה בחצירה ואמרה לחיצונה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי » (בית יוסף או״ח שפ״א). הטור: « אבל נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה אף ביטול אין צריכין » (טור או״ח שפ״א). (במשפט הקודם בטור, הנוסח שבספריא מביא נוסח אחר בסוגריים: « ושכח א׳ מן הפנימית (ס״א החיצונה) ולא עירב יכול לבטל רשותו » (טור או״ח שפ״א).)

המשנה ברורה: « ל״ד דה״ה דאם נתנו עירובן בפנימית ג״כ צריך הפנימי לבטל רשותו לשתי החצרות ולא סגי בשיבטל לפנימית לבד » (משנה ברורה שפ״א ס״ק י״ד); מפני « דכיון שהעוות בא מהם שהרי אחד מבני חצרם שכח לערב אי אפשר להם להסתלק מבני החיצונה אחרי שנתחברו מתחלה יחד ע״י עירוב אחד » (משנה ברורה שפ״א ס״ק י״ד).

הביאור הלכה, באחד מן החיצונה ששכח: « וה״ה אם שכח אחד מבני החיצונה ג״כ בעינן שיבטל לשתי החצרות ולא סגי בשיבטל לבני החיצונה לבד ובני הפנימית יסתלקו מהם [כיון שאין העוות בא מהם] אחרי שהעירוב מונח בחיצונה » (ביאור הלכה שפ״א); « ואם העירוב מונח בפנימית יכולין בני הפנימי להסתלק מהם [אף שלא ביטל רשותו להם] » (ביאור הלכה שפ״א) — הוא מחלק לפי המקום שבו הונח העירוב.

שולחן ערוך הרב: « אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל לְהַפְּנִימִית » (שו״ע הרב שפ״א:ב), מפני שיכולה הפנימית לומר לחיצונה: « לְתִקּוּנֵי שִׁתַּפְתִּיךָ עִמִּי וְלֹא לְעִוּוּתֵי » (שו״ע הרב שפ״א:ב). זהו הטעם שהרב עצמו נותן בסימן שע״ח בעירוב המונח בפנימית: « אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — חִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת, דְּכֵיוָן שֶׁעֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ג); ובעירוב המונח בחיצונה הוא כותב שם: « אֲבָל אִם נָתְנוּ עֵרוּבָן בַּחִיצוֹנָה, אֲפִלּוּ שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שֶׁאַף אִם הַפְּנִימִית תְּסַלֵּק אֶת הַחִיצוֹנָה מֵעָלֶיהָ, הֲרֵי אֵין עֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ג). וכן מחלק המחבר בסימן שע״ח: « עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ בין מן הפנימי׳ בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג); « ואם נתנו עירובן בפנימי׳ ושכח א׳ מן הפנימי׳ ולא עירב שתיהן אסורות אבל אם שכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת » (שו״ע או״ח שע״ח:ג). וזהו גם הטעם שכותב הבית יוסף בעירוב המונח בפנימית. למי יבטל מי ששכח מן החיצונה כשהעירוב מונח בחיצונה — סעיף הרב אינו כותב; הבית יוסף והביאור הלכה: לשתי החצרות (רמה 4, נקודה ד).

האם יש ביטול רשות מבית לבית? הבית יוסף מביא מן התוספות שרש״י הורה כן, ואת קושיית ר״י: « דאם יועיל ביטול מבית לבי׳ א״כ יהיו כולם מותרים לטלטל מזו לזו גם אותם שביטלו להם » (בית יוסף או״ח שפ״א); « דא״כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי שלא יחושו לעשות עוד עירוב כיון דמשתרו כולהו בביטול » (בית יוסף או״ח שפ״א). ר״י מציע דרך: « ומיהו אור״י דאם יש חדרים בבית יכול לבטל כל הבית בלא חדרים שיהא עכשיו אסור להוציא מן החדר לבית כמו מבית לחצר ואין שייך כאן בטלת תורת עירוב שהרי ישתכר בעירוב יותר מן הביטול » (בית יוסף או״ח שפ״א). ולשון התוספות ממשיכה בתירוץ: « ונראה דאין מכאן ראיה לחלוק על הוראת רש״י דשפיר דמי דחוזר בו מביטולו כשנוטל כליו והכניס לתוך בית חבירו וחזר והחזיר לביתו שהוא רשות המיוחדת לו נראה כחוזר בו מביטולו וכיון שמפסיד בדבר לא ביטלת תורת עירוב » (בית יוסף או״ח שפ״א). הבית יוסף ממשיך: « והרא״ש כתב הא דנראה דאין מכאן ראיה לחלוק על הוראת רש״י וכו׳ בשם רבינו שמשון וכתבו שר״ת חולק ואומר שאין ביטול רשות מבית לבית והרא״ש הסכים לדעת רש״י » (בית יוסף או״ח שפ״א); « וכ״כ רבינו ירוחם בחי״ו שדעת הרא״ש כר״ש ושכן נראה עיקר » (בית יוסף או״ח שפ״א).

כך הוא מבאר את לשון הטור שהמבטל אינו מוציא מבית חבירו לביתו: « ומשום דאינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו נמצא שנשתכר בעירוב מבביטול » (בית יוסף או״ח שפ״א); ומביא את הגהות מיימוניות: « והגהות מיימון כתבו סברות אלו בפ״ב מה״ע בשם סמ״ג וסמ״ק ונראה מדבריהם דליתא לדר״ת וכתבו דטוב לשייר חדר אחד שלא יבטל וכדברי ר״י » (בית יוסף או״ח שפ״א).

חדר הפתוח לביתו. סעיף ד: « וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשו׳ ביתו אסור להוציא מהחדר לביתו » (שו״ע או״ח שפ״א:ד). הבית יוסף: « נראה דהיינו כשביטל רשות ביתו סתם אבל אם ביטל רשות ביתו ורשות חדרו בהדיא שרי להוציא אפילו מחדר לביתו » (בית יוסף או״ח שפ״א); וכן « ויותר נראה דלא אסר להוציא מהחדר אלא עד שיחזיקו בני החצר להוציא מבתיהם לחצר אבל אחר שהחזיקו יכול להוציא אפילו מחדרו » (בית יוסף או״ח שפ״א). המשנה ברורה: « וה״ה מבית לחדרו מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ב); וכן « ועיין באחרונים שהעלו דאפילו אם ביטל גם רשות חדרו בהדיא אסור להוציא מאחד לחבירו דבזה הוא חוזר ומחזיק ברשותו » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ב).

שולחן ערוך הרב כותב במי שביטל את ביתו בלי החדר: « וּבִטֵּל רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּלְבָד בְּלִי הַחֶדֶר — אָסוּר לְהוֹצִיא מֵהַחֶדֶר לְבֵיתוֹ » (שו״ע הרב שפ״א:ה), וכן « וַאֲפִלּוּ הוּא יָחִיד אֵצֶל רַבִּים — אֵינוֹ נַעֲשֶׂה כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם לְעִנְיַן הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה מֵחֶדֶר לְבַיִת » (שו״ע הרב שפ״א:ה). לשון הרב אינה כפירושו השני של הבית יוסף (ראה רמה 4, פרק 2, נקודה ה).

רב ושמואל. « גּוּפָא, רַב אָמַר: מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵין מְבַטְּלִין וְחוֹזְרִין וּמְבַטְּלִין » (עירובין ס״ח ע״ב). רב יכול לומר כן אפילו לרבי אליעזר: « אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם הַמְּבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵירוֹ — רְשׁוּת בֵּיתוֹ בִּיטֵּל, מִשּׁוּם דִּבְבַיִת בְּלָא חָצֵר לָא דָּיְירִי אִינָשֵׁי. אֲבָל לְעִנְיַן אִיסְתַּלּוֹקֵי, מִי אָמַר » (עירובין ס״ח ע״ב); ושמואל אפילו לרבנן: « עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא מַאי דְּבַטֵּיל בַּטֵּיל, וּדְלָא בַּטֵּיל לָא בַּטֵּיל. אֲבָל מַאי דְּבַטֵּיל — מִיהָא אִיסְתַּלַּק לִגְמָרֵי » (עירובין ס״ח ע״ב).

הבית יוסף: « מחלוקת דרב ושמואל ופסקו הרי״ף והרא״ש והמרדכי וסמ״ג וסמ״ק כרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין וכן דעת הרמב״ם בפ״ב מה״ע » (בית יוסף או״ח שפ״א). הרמב״ם מביא דוגמה בשניים השרויים בחצר, בלי עירוב: « שְׁנַיִם שֶׁשְּׁרוּיִים בֶּחָצֵר וְלֹא עֵרֵב. אֶחָד מֵהֶן מְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לַשֵּׁנִי וְנִמְצָא הַשֵּׁנִי מְטַלְטֵל בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל לוֹ חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה צְרָכָיו. וְחוֹזֵר הַשֵּׁנִי וּמְבַטֵּל רְשׁוּתוֹ לָרִאשׁוֹן וּמְטַלְטֵל הָרִאשׁוֹן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁבִּטֵּל לוֹ. וְכֵן כַּמָּה פְּעָמִים » (הלכות עירובין פ״ב ה״ה).

האם צריך לחזור ולבטל כשהמבטלים ביטלו גם רשות בתיהם? הבית יוסף: « ומשמע דהא דצריך לחזור ולבטל כשביטל רשותו סתם היא שאילו ביטל רשות ביתו בפי׳ שניהם מותרים בין בבית המבטל בין בבית שאר שכינים כמ״ש בסי׳ שקוד׳ זה ואינם צריכים לחזור ולבטל » (בית יוסף או״ח שפ״א). המגן אברהם: « כיון דרבים הם אפי׳ ביטלו ביתם אסורים להוציא לחצר כמ״ש סי׳ שפ״ד ס״ד דלא כב״י » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ט). המשנה ברורה כותב כמגן אברהם: « אבל אם לא היו חוזרין ומבטלין להם לא היו מותרים המבטלים להוציא אפי׳ ביטלו גם רשות בתיהם הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים כמש״כ בסימן ש״פ [מ״א וש״א] » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ח).

וכן כותב שולחן ערוך הרב: « אֲבָל אִם לֹא הָיוּ חוֹזְרִים וּמְבַטְּלִים לָהֶם — לֹא הָיוּ מֻתָּרִים לְהוֹצִיא אֲפִלּוּ בִּטְּלוּ גַּם רְשׁוּת בָּתֵּיהֶם, הוֹאִיל וְהֵם רַבִּים וְאֵינָם נַעֲשִׂים אוֹרְחִים » (שו״ע הרב שפ״א:ז); ומדייק שהחצר האחרת היא חצר « לִבְנֵי חָצֵר אַחֶרֶת שֶׁעֵרְבָה לְעַצְמָן » (שו״ע הרב שפ״א:ז); ראה רמה 4, נקודה ז.