Daat HaRav — The Shulchan Aruch HaRav on Siman 381

נקודה א — למה אין אומרים כאן שבת כיון שהותרה הותרה (שו״ע הרב שפ״א:א)

Point א — why one does not say here that Shabbos, permitted when it began, remains permitted (Shulchan Aruch HaRav 381:1)

One who retracts his renunciation

What the Mechaber writes: « המבטל רשותו והוציא אח״כ מביתו לחצר בשוגג אינו אוסר במזיד אוסר שהרי חוזר מביטולו שביטל » (שו״ע או״ח שפ״א:א). He does not ask why one does not say here that Shabbos, permitted when it began, remains permitted.

What the Rav writes: the same rule, and then that we do not say here “Shabbos, once it has been permitted, remains permitted”, for « שֶׁכֵּיוָן שֶׁחוֹזֵר בּוֹ, אִם כֵּן בְּוַדַּאי לֹא הִסִּיחַ לִבּוֹ לְגַמְרֵי מִתְּחִלָּה, וְלֹא הֻתְּרָה שַׁבָּת מֵעוֹלָם » (שו״ע הרב שפ״א:א).

The difference: the Mechaber's seif א does not raise the question; the Rav's text raises it and answers it: one who retracts his renunciation shows that he had not entirely put it out of his mind from the start, and so Shabbos was never permitted.

In the Rosh: on one who left his house to spend Shabbos at his daughter's and returns to it on Shabbos, the Rosh reports that some hold that he forbids, and bring a proof, among others, from one who renounced: « ועוד ממבטל רשות שאם חזר והוציא אוסר » (רא״ש עירובין פרק ח׳ סימן ו׳). He himself writes « ה״ל שבת שהותר ושוב לא תיאסר » (רא״ש עירובין פרק ח׳ סימן ו׳) — it is a Shabbos that was permitted, and it does not become forbidden again —, and answers that proof: « ומבטל רשות כיון שחזר והחזיק הוא במבוי קודם שהחזיקו בני מבוי בודאי לא הסיע מלבו » (רא״ש עירובין פרק ח׳ סימן ו׳) — the one who renounced, since he went back and took possession before the others, had certainly not put it out of his mind. He adds: « וכן מצאתי משם הראב״ד ז״ל » (רא״ש עירובין פרק ח׳ סימן ו׳). This is the answer the Rav writes in seif 1.

Among the Mechaber's commentators: the Taz, before the Rav, raises the same question from Siman 371, « וקשה מ״ש מסי׳ שע״א ס״ב בישראל בן חצר זו שהלך לשבות כו׳ דאינו אוסר » (ט״ז או״ח שפ״א ס״ק א), and answers it differently: there the permission depends on the beginning of Shabbos, « דשאני התם דההיתר תלוי בכניסת שבת » (ט״ז או״ח שפ״א ס״ק א), whereas here one may renounce even after nightfall, and « ע״כ צריך להיות ההיתר כל השבת דוקא » (ט״ז או״ח שפ״א ס״ק א). The Rav's answer is not the Taz's; it is the Rosh's (above).

Practical consequence: according to the Rav's text, one who renounced his domain in the courtyard and then deliberately carries [an object] out of his house into the courtyard, before the others have taken possession of what he renounced, retracts his renunciation and prohibits the other residents; if inadvertently, he does not prohibit (381:1). See section 4, point ①.

נקודה ב — הכנסה מחצר לבית אינה חזרה (שו״ע הרב שפ״א:א)

Point ב — bringing [an object] in from the courtyard into his house is not a retraction (Shulchan Aruch HaRav 381:1)

Carrying out or bringing in

What the Mechaber writes: for the one who renounced, he names only carrying out, « והוציא אח״כ מביתו לחצר » (שו״ע או״ח שפ״א:א); for the other residents' taking possession, he names both, « שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם » (שו״ע או״ח שפ״א:א).

What the Rav writes: « וְאֵינָהּ נִקְרֵאת חֲזָרָה אֶלָּא כְּשֶׁמּוֹצִיא מִבֵּיתוֹ לֶחָצֵר » (שו״ע הרב שפ״א:א); bringing in from the courtyard into his house is not a retraction, but « אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לוֹ לְהַכְנִיס מֵחָצֵר לַבַּיִת » (שו״ע הרב שפ״א:א); and if he renounced also the domain of his house and brings in from the courtyard into the house, « הֲרֵי זוֹ חֲזָרָה מִבִּטּוּל הַבַּיִת » (שו״ע הרב שפ״א:א). As for bringing in done by the others, « אַף עַל פִּי כֵן נִקְרֵאת חֲזָקָה לְעִנְיָן שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר בּוֹ » (שו״ע הרב שפ״א:א).

The difference: the Mechaber's seif א does not say whether bringing in by the one who renounced is a retraction; the Rav's text writes that it is not, unless he also renounced the domain of his house, that it remains forbidden to him, and that bringing in done by the others counts as taking possession, although his own does not count as a retraction.

In the Tur and the Beis Yosef: the Tur writes, concerning the house, « שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינו חזרה אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו שאז היה חוזר ומחזיק ברשות שביטל » (טור או״ח שפ״א); its first clause is the principle the Rav applies here to bringing in from the courtyard into his house. The Beis Yosef writes that the Tur's words, which name only carrying out for the others, are not exclusive, and answers the difficulty this principle raises: it holds only for retraction, « דלא אמרן כן אלא דוקא לענין חוזר ומחזיק דכשמוציא מרשות שביטל לא מיקרי חזרה אבל לגבי חזקה כל שעושה דבר שהיה נאסר בלא ביטול הוי חזקה » (בית יוסף או״ח שפ״א). That the others' bringing in counts as taking possession, although the renouncer's own bringing in does not count as retraction, is thus already the Beis Yosef's answer; the Rav writes it in similar terms, « שֶׁכֹּל שֶׁעָשׂוּ דָבָר בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁהָיוּ אֲסוּרִים לַעֲשׂוֹתוֹ אִם לֹא בִטְּלָהּ לָהֶם — הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה » (שו״ע הרב שפ״א:א).

Among the Mechaber's commentators: the Magen Avraham, before the Rav, writes on the Mechaber's word והוציא « אבל להכניס מותר אלא א״כ ביטל גם רשות ביתו דאז אסור להכניס » (מגן אברהם שפ״א ס״ק א); the Rav's text likewise writes that bringing in is not a retraction, but adds, in parentheses, that it remains forbidden to the one who renounced, since he carries from one domain to another; literally, the Magen Avraham writes מותר and the Rav writes אָסוּר לוֹ. The Mishnah Berurah, later than the Rav, reports the Magen Avraham's distinction in these terms, « כתב המג״א דלא אמרינן שהוא כחוזר ומחזיק אלא ע״י הוצאה מבית לחצר אבל אם מכניס מחצר לבית לא נראה כרוצה לחזור מביטולו ולהחזיק בחצר » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ג): according to it, he speaks of retraction; this page does not decide whether, according to the Magen Avraham, bringing in remains permitted to the one who renounced (a question for the Rav). It then writes, referring to what it wrote in Siman 380, « שכמה פוסקים חולקים ע״ז וס״ל דאין חילוק בין הוצאה להכנסה » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ג). For the others' taking possession, the Biur Halachah writes « בזה מודו כו״ע דשוה הכנסה להוצאה » (ביאור הלכה שפ״א).

Practical consequence: according to the Rav's text, if the one who renounced gave up only his domain in the courtyard, bringing [an object] in from the courtyard into his house does not retract his renunciation and does not prohibit the others, but it is forbidden to him; if he also renounced the domain of his house, it is a retraction, as long as the others have not taken possession of what he renounced (381:1). Once they have taken possession, he can no longer retract, but he himself remains forbidden to bring in and carry out in the courtyard, unless he also renounced his house — he then becomes like a guest among them (381:1) — and only if he renounced to many, not to a single individual (381:4). The Mishnah Berurah reports that several poskim do not distinguish carrying out from bringing in: consult your Rav. See section 4, point ①.

נקודה ג — חזקה שמבעוד יום (שו״ע הרב שפ״א:א)

Point ג — taking possession while it is still day (Shulchan Aruch HaRav 381:1)

Taking possession by day

What the Mechaber writes: « ואם החזיקו בו כבר שהוציאו מבתיהם לחצר או שהכניסו מחצר לבתיהם אינו יכול לחזור מביטולו » (שו״ע או״ח שפ״א:א), and then « ולרש״י אין חזקה מועלת אלא אם כן החזיקו משחשיכה » (שו״ע או״ח שפ״א:א).

What the Rav writes: « וְאֵין חֲזָקָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא כְּשֶׁהֶחֱזִיקוּ מִשֶּׁחָשֵׁכָה » (שו״ע הרב שפ״א:א), with the reason that what is carried out and brought in by day proves nothing; then « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף חֲזָקָה שֶׁמִּבְּעוֹד יוֹם מוֹעֶלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מוֹכַחַת, וּבִלְבָד שֶׁתְּהֵא אַחַר הַבִּטּוּל » (שו״ע הרב שפ״א:א); and he concludes « וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה לְכַתְּחִלָּה, וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לְהָקֵל בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים » (שו״ע הרב שפ״א:א).

The difference: the Mechaber's seif א first writes the rule of taking possession without a condition of time, then the restriction in the name of Rashi; the Rav's text writes the restriction first, without a name, then the other view as « יֵשׁ אוֹמְרִים », with the condition that the taking of possession come after the renunciation, and decides: stringency l'chatchilah according to the first view, leniency b'dieved.

Among the Mechaber's commentators: the Magen Avraham, before the Rav, gives the reason for the restriction, « דאם הוציא מבע״י ליכא חזקה דבלא ביטול נמי יכולין להוציא » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ג); this is also the reason the Rav writes. The Mishnah Berurah, later than the Rav, writes of the view the Mechaber writes first « ולדעה זו מהני חזקה אף אם החזיק בערב שבת אחר הביטול » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ה). The Biur Halachah infers from the Mechaber's wording that he holds that view as primary, « משמע מלשון זה דתופס לעיקר כדעה ראשונה » (ביאור הלכה שפ״א), discusses it, and writes « ומה שכתב הב״ח לדחות שיטת רש״י כבר דחו אחרונים דבריו ויש להחמיר » (ביאור הלכה שפ״א); the Mishnah Berurah refers to it, « ועיין בביאור הלכה שיש להחמיר כדעה זו » (משנה ברורה שפ״א ס״ק ו). In this passage, the Biur Halachah does not write, as the Rav does, of leniency b'dieved.

Practical consequence: according to the Rav's text, l'chatchilah one should be stringent like the first view, for which only a taking of possession after nightfall prevents the one who renounced from retracting; b'dieved one may be lenient with a taking of possession by day, after the renunciation (381:1). See section 4, point ①.

נקודה ד — שכח אחד מן הפנימית או מן החיצונה (שו״ע הרב שפ״א:ב)

Point ד — one of the inner courtyard, or of the outer, forgot to make the eruv (Shulchan Aruch HaRav 381:2)

Two courtyards that made an eruv together

What the Mechaber writes: « או אם עירבו יחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ מהפנימי׳ ולא עירב יכול לבטל רשותו » (שו״ע או״ח שפ״א:ב), to each of the residents of both courtyards. In this seif he does not deal with one of the outer who forgot; he writes it in siman 378 (below).

What the Rav writes: « וְכֵן אִם עֵרְבוּ הַפְּנִימִית וְהַחִיצוֹנָה בְּיַחַד, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב » (שו״ע הרב שפ״א:ב), without saying where the eruv was placed; he adds that if he renounced only to the inner, « אַף הַפְּנִימִית אֲסוּרָה, שֶׁהַחִיצוֹנָה אוֹסַרְתָּהּ » (שו״ע הרב שפ״א:ב), and writes the reverse case: « אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — אֵין צָרִיךְ לְבַטֵּל לְהַפְּנִימִית » (שו״ע הרב שפ״א:ב), because the inner can say to the outer « לְתִקּוּנֵי שִׁתַּפְתִּיךָ עִמִּי וְלֹא לְעִוּוּתֵי » (שו״ע הרב שפ״א:ב).

The difference: the Mechaber's seif ב specifies that the eruv was placed in the outer courtyard and deals only with one of the inner who forgot; the Rav's text does not specify where the eruv was placed, writes why renouncing to the inner alone does not suffice, and also writes the case of one of the outer who forgot, which the Mechaber's seif ב does not write, but which the Mechaber and the Rav themselves write in siman 378, seif 3, as do the Gemara, the Tur and the Beis Yosef (below).

In siman 378, in the Mechaber and in the Rav: the Mechaber distinguishes according to where the eruv is placed: « עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח א׳ בין מן הפנימי׳ בין מן החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו » (שו״ע או״ח שע״ח:ג); « ואם נתנו עירובן בפנימי׳ ושכח א׳ מן הפנימי׳ ולא עירב שתיהן אסורות אבל אם שכח א׳ מן החיצונה ולא עירב פנימית מותרת » (שו״ע או״ח שע״ח:ג) — the eruv placed in the outer, if one, of the inner or of the outer, forgot, both are forbidden until he renounces; placed in the inner, if one of the inner forgot, both are forbidden, but if one of the outer forgot, the inner is permitted. The Rav, the eruv being placed in the inner: « אֲבָל אִם שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — חִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת, דְּכֵיוָן שֶׁעֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ג), for it may « תְּסַלְּקֶנָּהּ מֵעָלֶיהָ וְתִשָּׁאֵר לְבַדָּהּ בְּעֵרוּבָהּ שֶׁאֶצְלָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ג) — set it aside and remain alone with its eruv, which is with it; the eruv being placed in the outer: « אֲבָל אִם נָתְנוּ עֵרוּבָן בַּחִיצוֹנָה, אֲפִלּוּ שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת, שֶׁאַף אִם הַפְּנִימִית תְּסַלֵּק אֶת הַחִיצוֹנָה מֵעָלֶיהָ, הֲרֵי אֵין עֵרוּבָהּ אֶצְלָהּ » (שו״ע הרב שע״ח:ג) — even if the inner sets the outer aside, its eruv is not with it. In seif 2 of siman 381, the Rav himself refers to siman 378: « כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן שע״ח » (שו״ע הרב שפ״א:ב), then « כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם » (שו״ע הרב שפ״א:ב). The reason he gives here for one of the outer who forgot — the inner can say to the outer « לְתִקּוּנֵי שִׁתַּפְתִּיךָ עִמִּי וְלֹא לְעִוּוּתֵי » (שו״ע הרב שפ״א:ב) — is the one he gives in siman 378 for an eruv placed in the inner; for an eruv placed in the outer, he writes there that this setting aside does not suffice.

In the Gemara, the Tur and the Beis Yosef: in the discussion of Shmuel's statement (Level 2, section 5), Rava distinguishes according to where the eruv is placed: « נָתְנוּ עֵירוּבָן בַּחִיצוֹנָה וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַפְּנִימִית וּבֵין מִן הַחִיצוֹנָה, וְלֹא עֵירַב — שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת » (עירובין ס״ו ע״ב); and, the eruv being placed in the inner, « שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵירַב — וַדַּאי פְּנִימִית מוּתֶּרֶת, דְּאָחֲדָא דַּשָּׁא, וּמִשְׁתַּמְּשָׁא, וְחִיצוֹנָה אֲסוּרָה » (עירובין ס״ז ע״א). The Tur: « אבל נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן החיצונה אף ביטול אין צריכין » (טור או״ח שפ״א). The Beis Yosef, the eruv being placed in the outer: « וה״ה שאם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב שהוא מבטל רשותו לכל אחד ואחד מבני החיצונה ומבני הפנימית » (בית יוסף או״ח שפ״א); then, for the eruv placed in the inner, he gives the reason the Rav also writes: « שהרי עירובה בחצירה ואמרה לחיצונה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי » (בית יוסף או״ח שפ״א). The reason the Rav gives here is also the one the Beis Yosef writes for the eruv placed in the inner.

Among the Mechaber's commentators: the Mishnah Berurah, later than the Rav, reads the Mechaber's detail as not limiting: « ל״ד דה״ה דאם נתנו עירובן בפנימית ג״כ צריך הפנימי לבטל רשותו לשתי החצרות » (משנה ברורה שפ״א ס״ק י״ד). For one of the outer who forgot, the Biur Halachah writes « וה״ה אם שכח אחד מבני החיצונה ג״כ בעינן שיבטל לשתי החצרות » (ביאור הלכה שפ״א), when the eruv is placed in the outer, and adds « ואם העירוב מונח בפנימית יכולין בני הפנימי להסתלק מהם » (ביאור הלכה שפ״א). The Biur Halachah thus distinguishes according to where the eruv was placed, as do the Gemara and the Beis Yosef, and as do the Mechaber and the Rav in siman 378, who make the inner one's permission depend on it.

Practical consequence: according to the Rav's text, when the two courtyards made an eruv together, one of the inner who forgot renounces to each of the residents of the inner and of the outer, and then he alone is forbidden; one of the outer who forgot need not renounce to the inner (381:2): this is the case of an eruv placed in the inner, where the Rav, in siman 378, holds the inner permitted for the reason he gives here (siman 378, seif 3), as do the Gemara (Rava, within the discussion of Shmuel's statement), the Tur and the Beis Yosef. If the eruv was placed in the outer, the Rav writes in siman 378 that both courtyards are forbidden (siman 378, seif 3); to whom the one of the outer must then renounce, the Rav's seif 2 does not write; the Beis Yosef and the Biur Halachah require him to renounce to both courtyards: consult your Rav. See section 4, point ②.

נקודה ה — דעת היש אומרים שישאיר לעצמו חדר אחד (שו״ע הרב שפ״א:ה)

Point ה — the view that requires one to keep a room (Shulchan Aruch HaRav 381:5)

Keeping a room

Before this view, the room of the Mechaber's seif ד: the Mechaber writes « וכן אם יש לו חדר פתוח לביתו וביטל רשו׳ ביתו אסור להוציא מהחדר לביתו » (שו״ע או״ח שפ״א:ד), without saying until when. The Beis Yosef writes « ויותר נראה דלא אסר להוציא מהחדר אלא עד שיחזיקו בני החצר להוציא מבתיהם לחצר אבל אחר שהחזיקו יכול להוציא אפילו מחדרו » (בית יוסף או״ח שפ״א) — it seems to him rather that the prohibition lasts only until the people of the courtyard have taken possession; once they have taken possession, he may carry out even from his room. The Rav writes « וַאֲפִלּוּ הוּא יָחִיד אֵצֶל רַבִּים — אֵינוֹ נַעֲשֶׂה כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם לְעִנְיַן הוֹצָאָה וְהַכְנָסָה מֵחֶדֶר לְבַיִת » (שו״ע הרב שפ״א:ה); yet it is by becoming like a guest among them, after they have taken possession, that one who renounced in favour of several is permitted, « וְאָז נַעֲשֶׂה הוּא כְּאוֹרֵחַ אֶצְלָם אִם הֵם רַבִּים » (שו״ע הרב שפ״א:ד). The difference: the Beis Yosef limits the prohibition of the room to the time before the taking of possession; according to the Rav's text, even one who renounced in favour of several does not become, as regards the room, like a guest among them, and the text does not limit the prohibition to that time. The Magen Avraham and the Mishnah Berurah (ס״ק כ״ב), on these words of the Mechaber, do not write this point. A difference, without a ruling: consult your Rav.

What the Rema writes: in his gloss on the Mechaber's seif ד, he writes « וי״א דאין לבטל מבית לבית אלא אם כן ישאיר לעצמו חדר אחד שלא ביטל ואז מותר להכניס אפילו מבית חבירו לביתו וטוב להחמיר לכתחילה » (רמ״א או״ח שפ״א:ד).

What the Rav writes: he reports the view, « וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְבַטֵּל רְשׁוּת מִבַּיִת לְבַיִת אֶלָּא אִם כֵּן יַשְׁאִיר לְעַצְמוֹ חֶדֶר אֶחָד שֶׁלֹּא יְבַטְּלֶנּוּ » (שו״ע הרב שפ״א:ה), with its reason, the concern that the law of eruv be forgotten; then he decides, « וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה » (שו״ע הרב שפ״א:ה), gives the reason, and concludes « וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה לְהַשְׁאִיר חֶדֶר אֶחָד » (שו״ע הרב שפ״א:ה).

The difference: the Rema reports the view and concludes with stringency l'chatchilah, without writing which of the two views is primary; the Rav's text writes that the first is primary, gives the reason, and concludes, like the Rema, with stringency l'chatchilah; that the first view is primary, and its reason, are already in the Beis Yosef (below). The view as the Rema writes it says that then one may bring in even from his fellow's house into his own. In reporting the view, the Rav does not repeat these words; but just before, following the case of one who renounced his house without the room, he writes himself, without attribution, « אֲבָל יָכוֹל לְהַכְנִיס מִבָּתֵּיהֶם לְבֵיתוֹ אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִיקוּ הֵם בְּבֵיתוֹ » (שו״ע הרב שפ״א:ה) — in the plural, from their houses —, comparing it to one who renounces the domain of his courtyard: « כְּמוֹ שֶׁהַמְבַטֵּל רְשׁוּת חֲצֵרוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר קֹדֶם שֶׁיַּחֲזִיקוּ הֵם » (שו״ע הרב שפ״א:ה). The Mishnah Berurah reports from the Chemed Moshe another reading of the Rema's gloss: it would speak of an individual with many, but of many who lived in one house and did not need an eruv, « ועיין בחמד משה שתירץ דדין זה דרמ״א מיירי ביחיד לגבי רבים אלא שאותן רבים היו דרים בבית אחד ולא היו צריכין לעירוב » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ד); he is then a guest among them, « ולכן מותר לו להכניס מביתם לביתו ואפילו קודם שהחזיקו » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ד) — from their house, in the singular, where the Rav writes מִבָּתֵּיהֶם.

In the Beis Yosef: he reports from Rabbeinu Yerucham that the view of the Rosh — who allows renouncing from house to house even without a room — is primary: « וכ״כ רבינו ירוחם בחי״ו שדעת הרא״ש כר״ש ושכן נראה עיקר » (בית יוסף או״ח שפ״א); explaining the Tur, he gives for this first view the reason the Rav also writes: « ומשום דאינו יכול להוציא מבית חבירו לביתו נמצא שנשתכר בעירוב מבביטול » (בית יוסף או״ח שפ״א); and he reports from the Hagahos Maimonios « וכתבו דטוב לשייר חדר אחד שלא יבטל וכדברי ר״י » (בית יוסף או״ח שפ״א).

Among the Mechaber's commentators: the Magen Avraham, before the Rav, writes on these words of the Rema « כ״כ הרב״י ודבריהם תמוהים » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ז), since « דיחיד לגבי יחיד לא הוי אורח » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ז); and he continues: « ואי מיירי ביחיד המבטל לרבים שעירבו א״כ אפי׳ לא שייר חדר נמי שרי דלא שייך לומר שתשתכח תורת עירוב » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ז) — if it speaks of an individual renouncing in favor of many who made an eruv, then even if he did not keep a room it is permitted too, since one cannot say that the law of eruv will be forgotten. For an individual who renounced in favor of many who made an eruv, the Magen Avraham, before the Rav, thus permits it even without a room; this page does not thereby decide the scope of the Rav's sentence (section 4, point ⑤). The Mishnah Berurah, later than the Rav, gives the reason for the view in words very close to the Rav's, « לפי שיש לחוש שלא תשתכח תורת עירוב מבתים אלו הפתוחים זה לזה » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ג), and reports in the next ס״ק the Magen Avraham's question and an answer of the Chemed Moshe.

Practical consequence: according to the Rav's text, renouncing from house to house is effective even without keeping a room, but it is good, l'chatchilah, to keep one (381:5). See section 4, point ⑤.

נקודה ו — הביטול במקום עירוב שמבעוד יום (שו״ע הרב שפ״א:ה)

Point ו — the renunciation takes the place of an eruv made by day (Shulchan Aruch HaRav 381:5)

The renunciation takes the place of the eruv

What the Mechaber writes: in seif ה, « אינם יכולים לבטל א׳ לחבירו » (שו״ע או״ח שפ״א:ה), without writing the reason; and in seif ו, « יורש מבטל רשות שאם לא עירב מורישו ומת בשבת והיורש בא לדור בחצר ואוסר יכול לבטל רשותו » (שו״ע או״ח שפ״א:ו).

What the Rav writes: he first states the principle, « הַבִּטּוּל הוּא בִּמְקוֹם עֵרוּב שֶׁמִּבְּעוֹד יוֹם » (שו״ע הרב שפ״א:ה), and draws from it « לְפִיכָךְ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לְעָרֵב מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינָם יְכוֹלִים לְבַטֵּל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ » (שו״ע הרב שפ״א:ה), before the case of the two houses. In seif 6, he opens the heir's case with « אֲבָל », and writes why he may renounce: « הַיּוֹרֵשׁ — בִּמְקוֹם מוֹרִישׁוֹ הוּא עוֹמֵד, וַהֲרֵי מוֹרִישׁוֹ הָיָה יָכוֹל לְעָרֵב » (שו״ע הרב שפ״א:ו).

The difference: the Mechaber's seifim ה and ו give the two cases without the principle that links them; the Rav's text writes that principle, and explains by it why the heir may renounce. This principle is not peculiar to the Rav: the Gemara already frames its questions on these two cases by it, and the Beis Yosef writes it for seif ה (below).

In the Gemara and the Beis Yosef: the Gemara frames the question of the two houses surrounded by a partition on Shabbos thus, « הָתָם, דְּאִי בָּעוּ לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל מָצוּ מְעָרְבִי — בַּטּוֹלֵי נָמֵי מָצֵי מְבַטֵּל — אֲבָל הָכָא, דְּלָא מָצוּ מְעָרְבִי מֵאֶתְמוֹל — בַּטּוֹלֵי נָמֵי לָא מָצֵי מְבַטֵּל. אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא » (עירובין ס״ז ע״א) — there, they could have made an eruv the day before, so one may renounce; here, they could not: can one not renounce either, or is there no difference? (Rav Sheshes answers that one does not renounce); and that of the heir, « הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל מָצֵי מְעָרֵב — בַּטּוֹלֵי נָמֵי מָצֵי מְבַטֵּל, אֲבָל הַאי כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי לְעָרוֹבֵי מֵאֶתְמוֹל — לָא מָצֵי מְעָרֵב, לָא מָצֵי מְבַטֵּל. אוֹ דִּלְמָא: יוֹרֵשׁ כַּרְעֵיהּ דַּאֲבוּהּ הוּא » (עירובין ע׳ ע״ב) — this one could not make an eruv the day before: can he then not renounce, or is the heir his father's leg? (Rav Nachman answers that he renounces) (Level 2, sections 8 and 9). The Beis Yosef writes, for seif ה: « וטעמא דמילתא משום שלא היו יכולין לערב מאתמול » (בית יוסף או״ח שפ״א).

Among the Mechaber's commentators: the reason for seif ה is already in the Taz, « הטעם לפי שלא היו יכולים לערב מאתמול » (ט״ז או״ח שפ״א ס״ק ד), and in the Magen Avraham, « כיון שלא היו יכולים לערב יחד מבע״י » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ח). For the heir, the Mishnah Berurah, later than the Rav, writes « אף דאי בעי לערובי מאתמול לא מצי מערב אפ״ה מהני ביטולו משום דיורש כרעיה דאבוה הוא » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ז).

Practical consequence: according to the Rav's text, where they could not make an eruv while it was still day, they cannot renounce after nightfall (381:5); but the heir who entered on Shabbos to live in the house he inherited may renounce, since the one from whom he inherits could have made the eruv (381:6). See section 4, points ⑤ and ⑥.

נקודה ז — מבטלין וחוזרין ומבטלין (שו״ע הרב שפ״א:ז)

Point ז — one renounces, and renounces in return (Shulchan Aruch HaRav 381:7)

Why one must renounce in return

What the Mechaber writes: « מבטלין וחוזרין ומבטלין כלומר שמבטלין רשותם בני חצר זו לבני חצר אחרת או לאחד מבני חצר עד שיוציאו מה שירצו » (שו״ע או״ח שפ״א:ז), and then these renounce in return. He does not say what the law would be without this second renunciation.

What the Rav writes: the same rule, specifying that the other courtyard is one « שֶׁעֵרְבָה לְעַצְמָן » (שו״ע הרב שפ״א:ז), and adds « אֲבָל אִם לֹא הָיוּ חוֹזְרִים וּמְבַטְּלִים לָהֶם — לֹא הָיוּ מֻתָּרִים לְהוֹצִיא אֲפִלּוּ בִּטְּלוּ גַּם רְשׁוּת בָּתֵּיהֶם, הוֹאִיל וְהֵם רַבִּים וְאֵינָם נַעֲשִׂים אוֹרְחִים » (שו״ע הרב שפ״א:ז).

The difference: the Mechaber's seif ז does not say why one must renounce in return; the Rav's text writes it: without that, those who renounced could not carry out, even if they had also renounced the domain of their houses, since they are many and do not become guests.

Among the Mechaber's commentators: the Magen Avraham writes it before the Rav, « כיון דרבים הם אפי׳ ביטלו ביתם אסורים להוציא לחצר » (מגן אברהם שפ״א ס״ק ט), adding that this is not the view of the Beis Yosef; the Mishnah Berurah, later than the Rav, writes the same, « לא היו מותרים המבטלים להוציא אפי׳ ביטלו גם רשות בתיהם הואיל והם רבים ואינם נעשים אורחים » (משנה ברורה שפ״א ס״ק כ״ח).

Practical consequence: according to the Rav's text, when the residents of a courtyard renounced their domain to another courtyard, or to one of the residents, those who benefited renounce in turn to them, so that they too may carry out whatever they wish (381:7). See section 4, point ⑦.