סימן ק״כ — דִּינֵי טְבִילַת הַכֵּלִים

לפי השולחן ערוך (יו״ד ק״כ:א), הקונה מן העובד כוכבים כלי סעודה של מתכות, או של זכוכית, או כלים המצופים באבר מבפנים — צריך להטבילם במקוה או במעיין של ארבעים סאה, אף על פי שהם חדשים. והרמ״א מוסיף שהמצופים באבר, אפילו מבפנים, יטבול בלא ברכה, וכן נוהגין. כלי עץ, אבן וחרס כמות שהם פטורים (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ו). להלכה למעשה, שאל את רבך.

לא: לפי סעיף ח, השואל או השוכר כלי מן העובד כוכבים אינו טעון טבילה, לפי שאינו לקוח — והגמרא שונה « לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּלְקוּחִין… אֲבָל שְׁאוּלִין » (עבודה זרה ע״ה ע״ב). אבל אם ישראל קנאו מן העובד כוכבים והשאילו לחבירו — טעון טבילה, שכבר נתחייב ביד הראשון. ולפי הרמ״א, אם קנאו ישראל השני מן הראשון לצורך סעודה, הטבילה מוטלת על השני. להלכה למעשה, שאל את רבך.

לפי סעיף ג, מברך על טבילת כלי על כלי אחד, ועל טבילת כלים על שניים או יותר. הש״ך מביא פוסקים שמברכים על טבילת כלי מתכות (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ח), והט״ז תמה על כך (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ה). ובכל מקום של ספק — כלי מצופה, סכין של שחיטה, משכון שאין דעתו ידועה, כלי שעשה אומן — הכלל החוזר של הש״ך הוא להטביל בלא ברכה, או להטביל את המסופק עם כלי שחייב בוודאי. להלכה למעשה, שאל את רבך.

צריך מקוה או מעיין של ארבעים סאה (סעיף א). והכלי צריך שיהא רפוי בידו: מהדקו — הרי זו חציצה; ואם לחלח ידו תחילה אין לחוש, והרמ״א מדייק: במי מקוה, ולא במים תלושים (סעיף ב). וצריך להטביל את ידי הכלי (סעיף י״ב) ולהעביר את החלודה קודם לכן; והנשאר שאי אפשר להעבירו הוא מיעוטו שאינו מקפיד ואינו חוצץ (סעיף י״ג). להלכה למעשה, שאל את רבך.

לפי סעיף ט״ז, יתננו לעובד כוכבים במתנה ואחר כך ישאלנו ממנו — ומותר להשתמש בו, שהרי כלי שאול אינו טעון טבילה. והרמ״א מוסיף שכן יעשה אפילו בחול במקום שאין לו מקוה, ושאם עבר ונשתמש בכלי בלא טבילה — לא נאסר מה שנשתמש בו, ויטבלנו עוד. והט״ז מדגיש שאין תקנה זו אלא לפי שעה (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק י״ח). להלכה למעשה, שאל את רבך.