סימן קל״ב — שֶׁלֹּא לֵיהָנוֹת מִיֵּין נֶסֶךְ

1. היסוד: יין שנשאר שווה ממון

הגמרא דוחה שני טעמים ומקיימת שלישי — והשלישי הוא שיש לזכור: « קְנָס הוּא שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בַּחֲמָרִין וּבְיֵין נֶסֶךְ » (עבודה זרה ס״ב ע״א).

והש״ך שונה זאת במקום שבו התולדה נראית: « משום קנס כדאית׳ ברבינו ירוחם שהביא הב״י וכן באשר״י שם » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ד).

2. שלוש שאלות היסוד

על השאלה הראשונה נותן הט״ז את לשון תשלומי הנזק: « דלאו מכר הוא אלא אומר לו שפכת ייני ואבדת ממוני ודמי יין כשר קא שקיל » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק א).

על השנייה, המשנה: « הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לְנׇכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד — דָּמָיו מוּתָּרִין, מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק — דָּמָיו אֲסוּרִין » (עבודה זרה ע״א ע״א).

על השלישית, רב: « מוּתָּר לָאָדָם לוֹמַר לְגוֹי: צֵא וְהָפֵס עָלַי מְנָת הַמֶּלֶךְ » (עבודה זרה ע״א ע״א).

3. טבלה־אב א — מהיכן באות המעות (סעיפים א׳–ג׳)

המקור: סעיפים א׳–ג׳ עם הש״ך והט״ז. המיון לפי מוצא המעות, ולא לפי האדם ולא לפי הסכום.

4. טבלה־אב ב — מה מבקש הישראל מן העובד כוכבים (סעיפים ד׳–ז׳)

בארבעת הסעיפים האחרונים אין הישראל מוכר עוד. הוא מבקש דבר מעובד כוכבים — להשקות, לפרוע מס, להמתין — ומביטים במה שביקש.

5. פסק ומדד — ארבע צורות המכירה (סעיף ב׳)

סעיף ב׳ הוא הארוך שבסימן, וכולו נכנס לטבלה בת ארבע שורות. שני משתנים בלבד: אימתי נפסק המחיר, ולתוך איזה כלי מדדו.

המשנה: « הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לְנׇכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד — דָּמָיו מוּתָּרִין, מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק — דָּמָיו אֲסוּרִין » (עבודה זרה ע״א ע״א).

ומרן נותן את המנגנון: « פסק עד שלא משך דמיו מותרים שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא בשעת מכירה היה מותר » (שו״ע יו״ד קל״ב:ב).

ומדוע ליקח דמים ולא לפסוק בלבד? הט״ז: « דבעובד כוכבים קונה משיכה או כסף ומ״ה צריך ליקח הדמים דאז קונה בכסף » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ד).

6. החבית שנשלחה בשכר, והחלון הנסגר (סעיף ג׳)

עובד כוכבים מעסיק פועלים ישראלים ושולח להם חבית יין בשכרם. אינם יכולים לשתותה ואינם יכולים למוכרה. וכל הסעיף עומד בחלון של שניות אחדות.

המשנה: « הָאוּמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם נׇכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן — מוּתָּר לוֹמַר: תֵּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ, מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן — אָסוּר » (עבודה זרה ע״א ע״א).

ומרן שם בפיהם את הלשון שיאמרו: « אם עד שלא קבלוה בשכרם מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה » (שו״ע יו״ד קל״ב:ג).

ומשעברה השעה אומר הטור מה דינה: « ואם לאחר שזכו בו אמרו לו תן לנו דמיו אסורין שהרי הוא כאילו מוכרין אותו לו » (טור יו״ד קל״ב).

ואם נכנסה לרשותם ולא קבלוה, לא אירע כלום: « אבל לא קבלוה בשכרם אע״פ שנכנס לרשותם לא זכו בו שאין חצירו של אדם קונה לו בע״כ » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ז).

והרב מוסיף את סייג הזמן: « וע״ל סימן קכ״ג דאף משקבלה שרי בזמן הזה » (רמ״א יו״ד קל״ב:ג) — והש״ך מגבילו מיד: « דשם נתבאר דסתם יינם בזמן הזה מותר בהנאה במקום הפסד וא״כ הכא נמי שרי » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ח).

7. הדינר שהוקדם לחנווני (סעיף ד׳)

אין לישראל יין. יש לו פועלים נכרים לזון וחנווני בקרן הרחוב. וכיצד ייעשה אחראי ליין שלא ראה מעולם?

מרן מניח את האיסור העקרוני: « מי ששכר פועלים עובדי כוכבים ופסק להם מזונות אסור להשקותם יין נסך » (שו״ע יו״ד קל״ב:ד).

ואחר כך את הפתרון וגבולו: « ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע אם לא הקדים לו דינר מותר אע״פ שייחד לו דינר והוא בעין ביד בעל הבית אבל אם הקדים לו דינר אסור » (שו״ע יו״ד קל״ב:ד).

והגמרא דחתה תחילה שהקפה בלבד תאסור: « לָא שְׁנָא מַקִּיפוֹ, וְלָא שְׁנָא שֶׁאֵין מַקִּיפוֹ, אַף עַל גַּב דִּמְשַׁעְבַּד לֵיהּ, כֵּיוָן דְּלָא מְיַיחַד שִׁיעְבּוּדֵיהּ — לָא מִיתְּסַר » (עבודה זרה ס״ג ע״ב).

ורב פפא הוא המבודד את המקרה הקשה: « אֶלָּא הָכָא אַמַּאי חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית? הָא לָא מְיַיחַד שִׁיעְבּוּדֵיהּ הָכָא! אָמַר רַב פָּפָּא: כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּים לוֹ דִּינָר » (עבודה זרה ס״ג ע״ב).

הגהת הרב פותחת פתח: « וכן מי שמזמן עובד כוכבים אצלו מותר ליתן מעות לעבדו לקנות להם יי״נ » (רמ״א יו״ד קל״ב:ד), והט״ז נותן טעמה: « והטעם בכל בו כיון שהוא אומר לקנות בעבורם נמצא שהיין אינו שלו » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ט).

8. המלך והאוצר: שתי לשונות ושני דינים (סעיפים ה׳–ו׳)

שני סעיפים ומעשה אחד: חובה ציבורית הנפרעת ביין, ועובד כוכבים שנשלח לסלקה. אין הישראל נוגע בדבר. ואף על פי כן זה מותר וזה אסור — ואין הטעם אלא במה שנאמר.

רב מניח את ההיתר: « מוּתָּר לָאָדָם לוֹמַר לְגוֹי: צֵא וְהָפֵס עָלַי מְנָת הַמֶּלֶךְ » (עבודה זרה ע״א ע״א).

הברייתא נראית סותרת: « אַל יֹאמַר אָדָם לְגוֹי עוּל תַּחְתַּי לָעוֹצֵר » (עבודה זרה ע״א ע״א).

ורב מחלק: « הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְהָא, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ מַלְּטֵנִי מִן הָעוֹצֵר » (עבודה זרה ע״א ע״א).

והט״ז שונה זאת בשם ר״י: « ואע״ג דלא מצי לסלוקי ליה בזוזי מותר כיון שלא אמר ליה בפירוש תן לו » (ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק י).

9. החוב הנגבה — רוצה בקיומו (סעיף ז׳)

הסעיף האחרון הוא המופשט שבסימן, והוא החורג הרחק ביותר מן היין. אין הישראל עושה מאומה: הוא ממתין לפירעונו.

הברייתא: « יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּגוֹי מָנֶה, וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה וְהֵבִיא לוֹ, יֵין נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ — מוּתָּר » (עבודה זרה ס״ד ע״א).

וטעם חצייה השני: « סֵיפָא, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ כִּי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ » (עבודה זרה ס״ד ע״א).

ומרן מעתיקה בלא סייג: « ואם אמר לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור אלילים או יין נסך שיש לי ואביא לך אע״פ שהוא סתם יינם ומכר והביא לו הרי זה אסור מפני שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו » (שו״ע יו״ד קל״ב:ז).

ר״י קורא את הצמצום מגוף לשון הברייתא: « אבל אם יש לו ערב או שיכול ליפרע ממקום אחר אין אמירתו של עובד כוכבים מועלת כלום » (תוספות עבודה זרה ס״ד ע״א ד״ה אבל אם אמר לו המתן ואביא לך).

והראב״ד מניח מבחן אחר: « והראב״ד חילק כשבידו לנגשו ומרצונו ממתין לו אסור שהרי על ידו מתקיים ע״א אבל כשאין בידו לנגשו וע״כ ממתין לו מותר » (ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ל״ט).

והרב תפס כראשון: « ויש אומרים דאין איסור זה של רוצה בקיומו אלא דוקא אם אינו יכול להפרע ממקום אחר אבל אם יוכל להפרע ממקום אחר וכל שכן אם יש לו ערב מותר » (רמ״א יו״ד קל״ב:ז).

10. הגהת הרב, והקו של הש״ך

ארבע פעמים בסימן זה מכניס הרב את אותה הגהה. וצריך לקוראה במקורה — בסימן קכ״ג · 123, ששם הוא מפנה בפירוש לכאן.

מרן בסימן קכ״ג · 123: « סתם יינם של עממים עובדי כוכבים אסור בהנאה וה״ה למגעם ביין שלנו » (שו״ע יו״ד קכ״ג:א).

הרב באותו מקום: « ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים י״א דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אסור בהנאה רק בשתייה » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א).

ותולדתו הראשונה: « ולכן מותר לגבות בחובו מן עובד כוכבים סתם יינם מפני דהוי כמציל מידם » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א).

אבל הוא עצמו מציב את הגבול במשפט שאחריו: « אבל לכתחלה אסור לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א).

ומסיים: « ויש מקילין גם בזה וטוב להחמיר וע״ל סימן קל״ב » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א).

11. שישה כללי זהב

12. סימן זיכרון — ״ק.נ.ס״

13. חמש מלכודות שכיחות

14. סיכום שבעת הסעיפים — שורה לכל סעיף

15. כרטיס־הבזק אחרון

🎓 סיכום מסלול הלימוד