סימן קל״ג — שֶׁלֹּא לְהִשְׂתַּכֵּר בְּיֵין נֶסֶךְ וְלֹא לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ סְחוֹרָה

מפני שאין זה דין בממון אלא קנס באדם. הגמרא מציעה שני יסודות ודוחה אותם זה אחר זה, ומסיקה : « קְנָס הוּא שֶׁקָּנְסוּ חֲכָמִים בַּחֲמָרִין וּבְיֵין נֶסֶךְ » (עבודה זרה ס״ב ע״א). והש״ך פותח את פירושו בזה, לדחות את הקריאה העושה את שביעית מודל : « כלומר דל״ת כדקס״ד מעיקרא דש״ס ר״פ בתרא דעבודת כוכבים דהוי בעי למימר דיי״נ דמי לשביעית דמכירה אסור ושכרו מותר אלא לא דמי לשביעית אלא משום קנס החמירו ביי״נ דשכרו ג״כ אסור כדמסיק ש״ס התם » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק א). ולמעשה שאל את רבך.

לא, וזהו סעיף ב׳ : « השכיר לו חמורו לרכוב עליו אע״פ שהניח לגינו של יין עליו או שהשכיר לו ספינתו להוליך בה סחורתו אף ע״פ שנותן בה גם מאכליו ומשקיו שכרו מותר כיון שעיקר השכירות לא היה בשביל יין נסך » (שו״ע יו״ד קל״ג:ב). והש״ך נותן את המבחן : « אע״ג דמן הדין יכול להניח עליו לגינו אפ״ה הואיל שאם לא הניח עליו לגינו אינו יכול לומר לו נכה לי משכר הלגין הרי הוא כאלו לא שכרו לכך. ש״ס » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק ה). כלומר : הירד המחיר אילולא היה שם היין ? ולמעשה שאל את רבך.

המחבר אוסר את כל השכר בקבלנות. ובתקנה הש״ך ברור : « ולא מהני הולכת הנאה לים המלח כדלקמן סימן קל״ד דהכא כיון שקבלנות היא כולי אגרא אחדא וחדא יהיב ליה וגם אפשר שאלו הודיעו מתחלה שאין מעביר לו אותו חבית שמא לא היה שוכרו כלל כן הסכימו רוב הפוסקים וכ״פ ב״י והאחרונים » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק ו). והט״ז מודה בתקנה, ולאחר הקבלה בלבד — שיטת מיעוט. ולמעשה שאל את רבך.

לא : « היה עושה עמו ביין בחנם ממשכנים מנכסיו כנגד שכרו » (שו״ע יו״ד קל״ג:ד). והט״ז נותן את שתי ההגדרות : « פירוש הב״ד יקחו ממנו משכון בעבור הנאתו שיחזיק לו העובד כוכבים טובה על זה וכתב רש״ל קנסא בעלמא הוא » (ט״ז יו״ד קל״ג ס״ק ח). ולמעשה שאל את רבך.

הרמ״א כותב : « ועיין לעיל סימן קכ״ג דבזמן הזה מקילין לענין היתר הנאה מסתם יינם ולכן אין להחמיר באלו הדינים רק ביין נסך גמור » (רמ״א יו״ד קל״ג:א). והש״ך מעמיד מיד את הגדר : « מיהו לכתחלה ודאי אין להשכיר עצמו או ביתו וכליו לסתם יינם וכן כתב ב״י בשם א״ח בשם מהר״מ ע״ש » (ש״ך יו״ד קל״ג ס״ק ד), והפתחי תשובה מביא את הרדב״ז, המחמיר אף בסתם יינם במזיגה : « עבה״ט של מהרי״ט ז״ל ועיין בתשובת הרדב״ז ח״א סימן כ״ב שכתב דראוי להחמיר אף בסתם יינם עיין שם » (פת״ש יו״ד קל״ג ס״ק א). ולמעשה שאל את רבך.

מפני שאין הרצון הוא הנידון אלא מה שהוא פונה אליו. רב נחמן מכריע : « אָמַר רַב נַחְמָן: יִשְׁבּוֹר, וְתָבֹא עָלָיו בְּרָכָה » (עבודה זרה ס״ג ע״ב), והבית יוסף נותן את ההגדרה : « שאע״פ שהוא רוצה בקיומם שלא ישתברו מאליהם עד שישברם הוא ויטול שכרם כל למעט תיפלה ש״ד כלומר דלא מיתסר רוצה בקיומו אלא כשהוא רוצה בקיומו כדי להשיב לבעליו או עד שימכור אבל רוצה בקיומו עד שיאבדנו הוא בידיו לא חשיב רוצה בקיומו » (בית יוסף יו״ד קל״ג). ולמעשה שאל את רבך.