סימן קל״א — דִּין יַיִן כָּשֵׁר שֶׁנַּעֲשָׂה בִּרְשׁוּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים

משום שהיין אינו עוד של ישראל. המחבר פותח: « ישראל שעשה יינו של עובד כוכבים בטהרה כדי שיהא מותר לישראל » (שו״ע יו״ד קל״א:א). כל שמירת הסימנים הקודמים נשענה על חששו של העובד כוכבים להיתפס; כאן היין שלו, ואינו מפסיד בהיתפסו אלא עסקה. והט״ז אומר זאת בשורה אחת: « שאין עובד כוכבים מרתת מליגע כיון שהוא שלו מה שאין כן ביין של ישראל ברשות עובד כוכבים דמותר בחת״ח או בחותם אחד בדיעבד דמרתת טפי » (ט״ז יו״ד קל״א ס״ק ג). למעשה — שאל את רבך.

כן, וזו התוצאה המפתיעה שבסימן: « והישראל דר בחצר מותר אפילו בלא חותם אפילו אם העובד כוכבים גם כן דר שם » (שו״ע יו״ד קל״א:א). והש״ך נותן את ההגדרה המדויקת: « והישראל דר בחצר. דחשיב כמו שומר דסגי ביוצא ונכנס כן כתבו הפוסקים » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק ב). אך הוא מזכיר גם את הגבול, מסימן קכ״ט · 129: הקולא נופלת מרגע שהשומר הודיע על היעדרותו — « ויוצא ונכנס. אע״פ ששהה זמן רב אם לא הודיעו שמפליג » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק ט). למעשה — שאל את רבך.

לא — וזה המקום היחיד במקבץ שבו החותם הכפול נכשל: « אסור אפילו בחותם תוך חותם עד שיהא ישראל יושב ומשמר ויוצא ונכנס הרי הוא כיושב ומשמר » (שו״ע יו״ד קל״א:א). והבית יוסף מביא את ההסכמה בלשון החזקה ביותר: « וכתב הרשב״א בתשובה שכך היא הסכמת הגאונים והר״מ והרא״ש שיינו של נכרי שטיהרו ישראל ונתנו בחצר שהנכרי דר שם אין לו תקנה ואפי׳ בכמה חותמות אלא כשישראל יושב ומשמר » (בית יוסף יו״ד קל״א). ואף על פי כן מביא הרמ״א דעה מקלה ומכריע עמדת ביניים: « ויש לסמוך עליו להתירו בהנאה אבל לא בשתייה » (רמ״א יו״ד קל״א:א). למעשה — שאל את רבך.

הוא מוציא את היין מן הדין החמור של סימן זה: « ואם כתב העובד כוכבים לישראל התקבלתי אם כשיבא ישראל להוציאו אינו מעכב עליו הרי הוא כיינו ומותר במפתח וחותם » (שו״ע יו״ד קל״א:א). והש״ך מדגיש שחוזה מכר בלבד, אף שאינו ניתן לחזרה, אינו מספיק: « דוקא כ׳ לו התקבלתי או שזקפו עליו במלוה הא לאו הכי אפילו קנאו ממנו בפני עדים כדרך מקחן של עובדי כוכבי׳ שלא יוכל א׳ מהם לחזור המקח אסורים » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק י״ג). למעשה — שאל את רבך.

משום שהמוביל שילם: « עובדי כוכבים שקונים יין מישראל ומחתימין אותו חותם בתוך חותם ומוליכין אותו כמה ימים בספינה לבדם מותר » (שו״ע יו״ד קל״א:ב). והטור נותן את הטעם בשם רבנו תם: « אבל כשמוליך יין למרחוק בטורח גדול והוצאה מרובה וגם קנה אותו חש לטרחו ולהוצאתו ולא יזייף » (טור יו״ד קל״א). והב״ח, שהביאו הש״ך, רוצה כאן דווקא חותם בתוך חותם ולא אחד. למעשה — שאל את רבך.