Première approche du Siman 213, trois seifim qui posent la borne du traité des vœux. Un serment peut porter sur n’importe quoi, y compris sur ce que je vais faire ou ne pas faire ; un vœu, non. Le vœu rend une chose interdite, et il lui faut donc une chose. Dire « qu’il me soit interdit de te parler » ne produit rien, parce que la parole n’est pas une chose. Mais dire « que ma bouche me soit interdite pour te parler » produit un vœu plein, de la Torah — car la bouche, elle, existe. Le siman ajoute deux choses : un vœu qui ne prend pas demande tout de même une dissolution rabbinique, et « j’étudierai ce chapitre » est un engagement que l’on tient. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Ce sur quoi un vœu prend, et ce sur quoi il ne prend pas
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ג (ג׳ סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Il y a deux manières de se lier par la parole, et elles n’ont pas la même portée. Le serment (שבועה) lie l’homme : je m’interdis à moi-même de faire telle chose. Le vœu (נדר) interdit une chose : cet objet m’est désormais comme une offrande. De là une différence que la michna énonce : le serment prend sur ce qui n’a pas de substance, le vœu non.
Le siman en tire la conséquence, mot par mot. Dire קונם שאני מדבר עמך — « qonam, que je te parle » — ne fait pas de vœu : la parole n’a pas de substance. Mais dire קונם פי מדבר עמך — « qonam ma bouche de te parler » — fait un vœu de la Torah : la bouche est une chose. Un mot déplacé, et tout change. Le seif 2 ajoute un cas d’une autre espèce — « j’étudierai ce chapitre » —, et le seif 3 un cas de vœu conditionnel.
Voici les trois seifim, chacun d’abord en entier — tel que la source le donne, y compris les gloses entre parenthèses et la glose du Rama —, puis décomposé.
Le seif pose la règle, en donne le cas d’école dans les deux formulations, puis ajoute la clause rabbinique — et la glose du Rama ouvre un cas intermédiaire.
נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך שאני מהלך לך שאני ישן עמך אינו נדר וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה (פי׳ לשאול על נדרו ולמצוא פתח להתירו) לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפילת שמעון צריך שאלה מדרבנן אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה וכל שכן אם אמר יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי: הגה האומר דבור פי עליך או נטילת אבן עלי י״א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן (תא״ו ני״ד וכן משמע בר״ן בשם התוס׳ שבב״י ס״ס רל״ט):
« נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« כיצד אמר קונם שאני מדבר עמך שאני עושה לך שאני מהלך לך שאני ישן עמך אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« וכן אם אמר דיבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« ומיהו מדרבנן צריך שאלה » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« פי׳ לשאול על נדרו ולמצוא פתח להתירו » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« לפיכך ראובן האוסר עליו שמיעת תפילת שמעון צריך שאלה מדרבנן » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« אבל אם אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« וכל שכן אם אמר יאסר עליך פי לדבורי וידי לעשייתי ורגלי להילוכי » (שו״ע יו״ד רי״ג:א)
« הגה האומר דבור פי עליך או נטילת אבן עלי י״א דהוי נדר הואיל והזכיר הפה והאבן » (רמ״א יו״ד רי״ג:א)
« תא״ו ני״ד וכן משמע בר״ן בשם התוס׳ שבב״י ס״ס רל״ט » (רמ״א יו״ד רי״ג:א)
Un seif d’une ligne, et une glose entre parenthèses qui l’étend.
האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה (או לעשות שאר מצות ונדרו קיים) (וכן משמע בטור ורא״ש ופוסקים):
« האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לתת צדקה » (שו״ע יו״ד רי״ג:ב)
« או לעשות שאר מצות ונדרו קיים » (שו״ע יו״ד רי״ג:ב)
« וכן משמע בטור ורא״ש ופוסקים » (שו״ע יו״ד רי״ג:ב)
Deux formulations symétriques, et un verdict opposé. Toute la raison est dans ce qu’un homme oublie.
אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא ישכח ויישן למחר אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח נדרו ויישן:
« אמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא ישכח ויישן למחר » (שו״ע יו״ד רי״ג:ג)
« אבל אם אמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן היום יכול לישן היום ולא חיישינן שמא למחר ישכח נדרו ויישן » (שו״ע יו״ד רי״ג:ג)
Les trois seifim condensent deux michnayot du deuxième chapitre de Nedarim, la sugya qui les accompagne, une parole de Rav Guidel au premier chapitre, cinq halakhot du Rambam et la discussion du Beit Yossef.
La michna énumère quatre formulations — dormir, parler, marcher, servir sa femme — et conclut הרי זה בלא יחל דברו. Mais la michna suivante pose la règle opposée : זה חמר בשבועות מבנדרים. La guemara fait de la contradiction sa question, et c’est de là que sort tout le siman.
« קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ » (משנה נדרים ב׳:א)
« זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים » (משנה נדרים ב׳:ב)
« וְהָתְנַן: חוֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת, שֶׁהַשְּׁבוּעוֹת חָלוֹת עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּנְּדָרִים. וְשֵׁינָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ הוּא » (נדרים ט״ו ע״א)
Trois éléments de la sugya entrent directement dans le siman. D’abord la règle de Rabbi Yohanan sur le serment de ne pas dormir trois jours, qui fonde le נדר שוא du Chakh. Puis la réponse de Ravina : le בל יחל de la michna est rabbinique — c’est la clause ומיהו מדרבנן צריך שאלה du seif. Enfin la formule qui décide le seif 3.
« וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים״ — מַלְקִין אוֹתוֹ וְיָשֵׁן לְאַלְתַּר » (נדרים ט״ו ע״א)
« רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי וּמַאי ״בַּל יַחֵל״ — מִדְּרַבָּנַן » (נדרים ט״ו ע״א)
« כִּי לָא מִזְדְּהַיר — בִּתְנָאָה, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא — מִזְדְּהַר » (נדרים ט״ו ע״א)
Le seif 2 vient d’ailleurs : d’une parole de Rav Guidel au nom de Rav, au premier chapitre. Elle appelle « grand vœu » ce qui n’est pas un rattachement, et la guemara explique aussitôt pourquoi un tel engagement peut prendre alors qu’on est déjà tenu d’étudier.
« וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה״ ״אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ״ — נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל » (נדרים ח׳ ע״א)
« הָא קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִשּׁוּם הָכִי חָיֵיל שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ » (נדרים ח׳ ע״א)
Le Rambam est ici la charpente entière du siman, et il donne en plus la raison du partage, que le siman ne donne pas : celui qui jure s’interdit lui-même, celui qui voue interdit la chose. Les halakhot 10 à 12 du chapitre 3 sont le seif 1 ; la halakha 29 du chapitre 1 le seif 2 ; les halakhot 14 et 15 du chapitre 4 le seif 3.
« שְׁבוּעַת בִּטּוּי חָלָה עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְעַל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וּנְדָרִים אֵינָן חָלִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה א)
« שֶׁהַנִּשְׁבָּע אוֹסֵר עַצְמוֹ עַל דָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. וְהַנּוֹדֵר אוֹסֵר הַדָּבָר הַנָּדוּר עַל עַצְמוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה ז)
« כֵּיצַד אֵין הַנְּדָרִים חָלִים אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. הָאוֹמֵר דִּבּוּרִי עָלֶיךָ קָרְבָּן אֵינוֹ אָסוּר מִלְּדַבֵּר עִמּוֹ שֶׁהַדִּבּוּר אֵין בּוֹ מַמָּשׁ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י)
« אֲבָל הָאוֹמֵר יֵאָסֵר פִּי לְדִבּוּרוֹ וְיָדַי לְמַעֲשֵׂיהֶן וְרַגְלַי לְהִלּוּכָן וְעֵינַי לִשְׁנָתָן הֲרֵי הַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י״א)
« הַנּוֹדֵר בִּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וַאֲסָרָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶם אֵין מוֹרִים לוֹ שֶׁיִּנְהֹג בָּהֶן הֶתֵּר הוֹאִיל וְאָסַר עַצְמוֹ בָּהֶן וּבְדַעְתּוֹ שֶׁהַנֵּדֶר חָל עֲלֵיהֶן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י״ב)
« אֶלָּא פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר וּמַתִּירִין לוֹ נִדְרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ג׳ הלכה י״ב)
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק. עָלָיו לְהַשְׁכִּים וְלִקְרוֹת שֶׁזֶּה כְּמוֹ נֵדֶר הוּא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן נֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ט)
« הָאוֹמֵר פֵּרוֹת אֵלּוּ אֲסוּרִין עָלַי הַיּוֹם אִם אֵלֵךְ לְמָחָר לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלָם הַיּוֹם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵלֵךְ לְמָחָר לְאוֹתוֹ מָקוֹם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה י״ד)
« אָמַר הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין לְמָחָר אִם אֵלֶךְ הַיּוֹם לְמָקוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵילֵךְ הַיּוֹם לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְיֵאָסְרוּ עָלָיו אוֹתָן הַפֵּרוֹת לְמָחָר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ט״ו)
« מִפְּנֵי שֶׁאָדָם זָהִיר בְּדָבָר הָאָסוּר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ וְאֵינוֹ זָהִיר בִּתְנַאי שֶׁגּוֹרֵם לֶאֱסֹר דָּבָר הַמֻּתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ט״ו)
Le Tour suit le même ordre, mais il diffère du seif sur un point qui a son poids : pour « j’étudierai ce chapitre », il écrit הוי נדר גמור et en donne pour raison כיון שנדר דבר מצוה — là où le seif écrit « comme s’il avait voué de donner la charité ». Ce n’est pas la même construction.
« נדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש כיצד אומר קונם שאיני מדבר עמך שאיני עושה לך שאיני מהלך לך שאיני ישן עמך אינו נדר » (טור יו״ד רי״ג)
« אבל אמר קונם פי מדבר עמך קונם ידי עושות לך קונם רגלי מהלכות לך קונם עיני בשינה הוי נדר גמור מן התורה » (טור יו״ד רי״ג)
« האומר אשנה פרק זה הוי נדר גמור כיון שנדר דבר מצוה » (טור יו״ד רי״ג)
Le Beit Yossef fournit trois choses qui n’apparaissent pas dans le seif. Le cas de Réouven et Chimon, qui est une responsa du Rachba. La raison pour laquelle « qonam ma bouche » prend — le נעשה כאומר du Roch, et le raisonnement du Ran par סתם נדרים להחמיר. Et la lecture du Ran sur « j’étudierai ce chapitre », qui en fait un serment et non un vœu.
« ופסק הרא״ש כרבינא דנודר בדבר שאין בו ממש אסור בבל יחל מדרבנן וכ״פ הרמב״ם בפ״ג מה׳ נדרים » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכן דעת הרשב״א זכרונו לברכה בתשובה שכתב שהאוסר עליו שמיעת תפלת שמעון דבר שאין בו ממש הוא ואסור מדרבנן » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכתב הרא״ש ז״ל בפסקיו שאומר יאסר פי לדיבורי וכו׳ כלומר נעשה כאומר דכיון שדעתו לאסור נעשה כאומר ומפרש כך » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכך פי׳ הר״ן ונתן טעם לדבר משום דהא דאמר קונם פי מדבר עמך משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה » (ב״י יו״ד רי״ג)
« הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא » (ב״י יו״ד רי״ג)
« כתב הרשב״א בתשובה שהאומר לחבירו אני אוסרך ביתי שלא תדור בו הוי שפיר דבר שיש בו ממש » (ב״י יו״ד רי״ג)
« ופי׳ הרא״ש נדר גדול נדר לאלהי ישראל לאו היינו נדר ממש דלא איקרי נדר אלא שמתפיס בדבר הנדור אלא מחשבינן ליה כאילו נדר צדקה » (ב״י יו״ד רי״ג)
« וכתב הר״ן מסתברא לי דלאו דוקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו » (ב״י יו״ד רי״ג)
« אלא מכאן נראה דכל מידי דאתי מדרשא אף על פי שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו » (ב״י יו״ד רי״ג)
« כבר כתבתי שהוא פלוגתא דר״י ור״נ ופסקו הרא״ש והר״ן הלכה כר״י וכ״פ הרמב״ם בפ״ד מה׳ נדרים » (ב״י יו״ד רי״ג)
« ודע דכל נדר שינה דאמרינן דחייל מדאורייתא או מדרבנן היינו בנודר משינה פחות משלשה ימים אבל אם נדר שלא יישן שלשה ימים הוי נדר שוא ולא חל כמו שיתבאר בסימן רל״ו » (ב״י יו״ד רי״ג)
L’appareil de ce siman compte dix-huit entrées : huit ס״ק du Chakh, trois du Taz, six du Baer Hetev, une du Pit’hei Techouva. Nous les citons toutes, dans l’ordre, sans en résumer aucune. Les Nekoudot HaKessef ne commentent pas ce siman — on les trouve sur les simanim voisins (209, 210, 211, 215) ; il n’y a donc rien à en citer ici.
« קונם שאני כו׳. ז״ל הר״ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו״ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו׳ » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« והביאו הכ״מ פ״ג דנדרים ואסיק וכן יש להגיה בכל הני שאני בלא יו״ד ע״כ » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« ולעיל בסי׳ ר״ו שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך א״ש גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף הוא החפץ אשר אוסר » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« עכ״ל הגה׳ פרישה וכן מחלקין התוספות ריש נדרים » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק א)
« ומיהו מדרבנן כו׳. ונ״מ בין נדר דאורייתא לדרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שעברו עליהם כדלעיל סי׳ ר״ח סעיף ב׳. ב״ח » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« א״נ כדלעיל סי׳ ר״ה ס״ק ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« צריך שאלה. אפי׳ בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו. רמב״ם וע״ל סי׳ ר״ח ס״ק ט׳: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ג)
« פי כו׳. דהרי פיו וידיו כו׳ יש בהן ממש וע״ל סי׳ רל״ד סעיף ע״א: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ד)
« קונם עיני בשינה. היינו כשפירש יום או יומים אבל נדר סתם בשינה הוי כנודר שלא יישן לעולם והוי נדר שוא וכן נדר שלא יישן ג׳ ימים הוי נדר שוא כדלקמן סי׳ רל״ו סעיף ד׳: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ה)
« י״א דהוי נדר מדאורייתא. ואע״ג דדבור ונטילה לית בהן ממש מ״מ כיון שהזכיר החפץ ג״כ חל הנדר: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ו)
« או לעשות כו׳. כלומר או כשאומר לעשות שאר מצוה דינו גם כן כאומר אשנה פרק זה והוי נדר ועיין לעיל סימן רנ״ח ס״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ז)
« שמא ישכח תנאו ויישן למחר. וע״ל ס״ס ר״כ וס״ס רל״ט: » (ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ח)
« שאני מדבר כו׳. הא דאמרינן לעיל סי׳ ר״ו מודרני ממך שאיני אוכל לך כו׳ לא דמי לכאן דכאן אין ממש לא בדיבור ולא בשינה » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« אבל התם מ״מ המאכל עצמו יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו בענין זה שאיני אוכל לך עכ״ל התוספות ריש נדרים » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« ולא קשה נמי ממ״ש כאן שאני עושה לך אע״פ דיש כאן מעשה שהוא ממש דבשעה שנודר אין כאן ממשות לפנינו שיחול הנדר » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« משא״כ במאכל שישנו בשעה שנודר ועליו חל הנדר » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק א)
« וכ״ש אם אמר יאסר עליך פי כו׳. דברישא שאמר קונם פי מדבר יש ספק אי קאי קונם אפה או על הדבור » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« אלא כיון דסתם נדר להחמיר אזלינן לחומרא וכ״ש כאן שבפירוש קאי איסור אפיו » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« ישכח תנאו. דבתנאי לא זהיר אינש אבל בסיפא דעיקר הנדר למחר ונדר לא משכח אינש: » (ט״ז יו״ד רי״ג ס״ק ג)
« שאני. ז״ל הר״ן בכולהו גרסי׳ שאני בלא יו״ד משום דבנדרים מיתסר חפצא אנפשיה תני בלשון שאני כו׳ ולעיל בסי׳ ר״ו שאמר מודרני ממך או מופרשני ממך א״ש גם לשון שאיני אוכל ששם הגוף והוא החפץ אשר אוסר עכ״ל הגהת פרישה: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק א)
« שאלה. אפילו בדבר שאין בו ממש ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו הרמב״ם » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« וכתב הש״ך ונ״מ בין נדר דאורייתא לדרבנן לענין שצריך לנהוג איסור כימים שעבר עליהם וע״ל סימן ר״ח ס״ב » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ב)
« בשינה. היינו כשפירש יום א׳ או יומים אבל נדר סתם בשינה הוו כנודר שלא יישן לעולם והוי נדר שוא וכן נדר שלא יישן ג׳ ימים הוי נדר שוא כדלקמן סי׳ רל״ו ס״ד ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ג)
« נדר מדאורייתא. ואף ע״ג דדיבור ונטילה לית בהן ממש מ״מ כיון שהזכיר החפץ גם כן חל הנדר ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ד)
« לעשות. פי׳ כשאומר לעשות שאר מצות דינו גם כן כאומר אשנה פרק זה והוי נדר וע״ל סימן רנ״ח ס״ג: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ה)
« ישכח. התנאי דביה לא זהיר אינש אבל בסיפא דעיקר הנדר למחר ונדר לא משכח אינש: » (באר היטב יו״ד רי״ג ס״ק ו)
« מדרבנן צריך שאלה. עבה״ט מ״ש ונפ״מ כו׳ ולפמ״ש לעיל סימן ר״ו ס״ק ב׳ בשם תשובת נו״ב נפקא מינה נמי להא: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ג ס״ק א)
| Ce qu’il a dit | Le vœu prend-il ? | Que faut-il faire ? | Où c’est dit |
|---|---|---|---|
| קונם שאני מדבר עמך — l’acte nu | Non — pas de substance | Une שאלה de rabbinique | שו״ע יו״ד רי״ג:א |
| דיבורי אסור עליך — l’acte substantivé | Non | Une שאלה de rabbinique | שו״ע יו״ד רי״ג:א |
| S’interdire d’entendre la prière d’un autre | Non | Une שאלה de rabbinique | שו״ע יו״ד רי״ג:א · ב״י |
| קונם פי מדבר עמך — le membre | Oui — de la Torah | Une dissolution comme pour tout vœu | שו״ע יו״ד רי״ג:א |
| יאסר עליך פי לדבורי | Oui — a fortiori | De même | שו״ע יו״ד רי״ג:א · ט״ז ס״ק ב |
| דבור פי עליך — l’acte avec son objet | Selon certains, oui | Question de Rav | רמ״א יו״ד רי״ג:א · ש״ך ס״ק ו |
| קונם עיני בשינה sans durée | Non — c’est un נדר שוא | Voir siman 236 | ש״ך יו״ד רי״ג ס״ק ה |
| « J’étudierai ce chapitre » | Tient — comme un vœu de charité | On l’accomplit | שו״ע יו״ד רי״ג:ב |
| « Je ferai telle autre mitsva » | Tient de même | On l’accomplit | שו״ע יו״ד רי״ג:ב · ש״ך ס״ק ז |
| Qonam le sommeil aujourd’hui si je dors demain | Oui — et il ne dort pas aujourd’hui | S’abstenir dès aujourd’hui | שו״ע יו״ד רי״ג:ג |
| Qonam le sommeil demain si je dors aujourd’hui | Oui — mais il peut dormir aujourd’hui | Rien aujourd’hui | שו״ע יו״ד רי״ג:ג · ט״ז ס״ק ג |
Le premier travail n’est pas de savoir si c’est grave, mais de savoir si c’est un vœu ou un serment : la michna oppose les deux précisément sur ce point, et le siman n’a rien à dire du serment. La formule employée décide, mot pour mot. Un Rav à consulter.
Marcher est un acte : sur la lettre du seif, un vœu ne prend pas. Mais deux clauses restent — la dissolution rabbinique du seif, et la possibilité que la formule employée ait nommé un membre ou un objet. Ne conclus pas seul à la permission.
Le seif 2 traite exactement de cela, et il ne le traite pas comme un vœu ordinaire : הוי כאלו נדר לתת צדקה. Le Chakh, au ס״ק ז, étend aux autres mitsvot. Il reste donc à savoir si la formule était une déclaration d’intention ou un engagement — question de Rav.
« Si je fais telle chose demain, alors tel interdit me prend aujourd’hui. » Le seif 3 donne le verdict et sa raison. Le Chakh, au ס״ק ה, ajoute la condition de durée pour le sommeil, et renvoie au siman 236. Aucun de ces éléments ne se juge de mémoire.
C’est littéralement le cas du seif, pris d’une responsa du Rachba : il faut une שאלה de rabbinique. Le seif ne dit pas qu’il n’y a rien à faire ; il dit quel rang a ce qui a été fait.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ר״ח · ♥ Soutenir