ששה סעיפים, והיפוך. היה מקום לומר שאין דיבורו של אדם יכול כלום כנגד מצות התורה — וכן הוא בשבועה. אבל הנדר אינו אוסר את האדם אלא את החפץ. האומר ״קונם סוכה שאני יושב״ עושה את הסוכה אסורה עליו, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו. הסימן פורש כלל זה על נדר תענית שפגעה בו שבת, מחלק בין שתי לשונות שהכל תלוי בהן, נעצר בחנוכה ובפורים, ולבסוף קובע את הגבול: הנדר חל על מצות עשה ולא על לא תעשה. (שולחן ערוך יורה דעה רט״ו — ו׳ סעיפים)
נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב
נדרים חלים על דבר מצוה. כיצד? אמר קונם סוכה שאני יושב, לולב שאני נוטל — אסור לישב בסוכה וליטול לולב. הסימן פותח בכללו ומראהו מיד בפועל.
שולחן ערוך יורה דעה רט״ו:ארמה א׳
ששת הסעיפים בלשונם, עם ביאור ופירוק פסקה אחר פסקה: כלל הסימן ושתי מצוותיו, מלקות נדר שוא, נדר התענית ופתח כבוד היום, שתי הלשונות, חנוכה ופורים, גבול מצות עשה והדעה החולקת בנבילה. וארבעים כניסות נושאי הכלים — ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף — כל אחת בפני עצמה.
📖 ללמודרמה ב׳
פלפול: טעמו של הט״ז — הנדר אוסר את החפץ והשבועה את האדם; מצות לאו ליהנות נתנו והיתר ההנאה; דבר שאין בו ממש שבסימן רי״ג ותירוץ הר״ן בשם התוספות; ר״ח כנגד ראבי״ה במלקות, ומכת מרדות של הש״ך; שלוש דרכי היישוב בין נדרים לתענית — רמב״ן, סמ״ק, רמב״ם; תיבת ״אפילו״ והב״ח; הסתירה לאורח חיים תק״ע וחילוק הש״ך; הרשב״א כנגד רש״י והתוספות; וגירסת הט״ז המבטלת את סעיף ו.
📖 ללמודרמה ג׳
טבלת ששת הסעיפים פסקה אחר פסקה, אקסיומת הנדר האוסר את החפץ, שלוש שאלות הרפלקס, טבלת שתי הלשונות, טבלת נדר התענית יום אחר יום, שש המחלוקות הפתוחות שבנושאי הכלים, אוצר המילים, כללי הזהב והמכשולים הרגילים.
📖 ללמודרמה ד׳
ההלכה למעשה לפי הש״ך, הט״ז, הבאר היטב והפתחי תשובה, ואחריהם מקרים בני זמננו: התחייבות שנטלה בשעת התעוררות, תענית שנתקבלה לזמן, לאסור על עצמו את האסור כבר, ו״לכך נתכוונתי״. הערה: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה — רמת פסק, לא ״דעת הרב״.
📖 ללמודכן, וזהו כלל הסימן עצמו. הנדר אינו אוסר אותך אלא את החפץ, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו.
« נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב » (שו״ע יו״ד רט״ו:א)
« הטעם דנדר כיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק א)ולפיכך אין ההנהגה לעבור עליו אלא להתיר את הנדר, ואז חוזרת המצוה להיות אפשרית. ליישום למעשה — שאל את רבך.
אז אין הלשון תופסת במצוה, והש״ך אומרו במפורש:
« אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ב)והטעם אקסיומה: מצות לאו ליהנות נתנו — מה שנעשה מחמת חיוב אינו הנאה בדין. אבל הכל תלוי במילים שנאמרו ממש, וזו שאלת ניתוח: שאל את רבך.
אין הסימן אומר שהנדר בטל מאליו: הוא אומר שהולכין להתירו, ואף נותן את הלשון שבה פותח החכם.
« מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« שמותר בכל הימים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ו)ושים לב שכל הנדר בטל, אף ימות החול: נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וההתרה לפני חכם ולא לבד: שאל את רבך.
זו הנקודה המועילה שבסימן, והיא מכריעה את הכל:
« במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« דאלו אמר לשון קבלת התענית הרי אוסר נפשו על האכילה ודמיא לשבועה דאין חלה על דבר מצוה » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)הט״ז נותן את הטעם: הלשון השנייה אוסרת את האדם כשבועה, ואין שבועה חלה על דבר מצוה. והלשון הראשונה מזכירה את החפץ: נדר היא. ולפיכך השאלה הראשונה לעולם היא אלו מילים נאמרו — וזה נבדק לפני רב.
זהו המקום שהשולחן ערוך יודע בו שהוא חלוק על עצמו, והוא מסמנו בגוף הסעיף:
« אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י)הש״ך מקדיש בס״ק י״א את הערתו הארוכה בסימן ליישב ביניהם, ומחלק בין נדר לעולם לנדר לזמן — אך מסיים כן נ״ל. זה מקום שהפוסקים חלוקים בו בגלוי: שאל את רבך.