Six seifim, and a reversal. One would think a man’s word can do nothing against a Torah command — and that is true of an oath. But a vow does not bind the man: it forbids the object. To say “קונם the sukkah I sit in” is to make that sukkah forbidden, and one does not feed a man what is forbidden to him. The siman unfolds this rule on a vowed fast that meets a Shabbat, distinguishes two formulas on which everything turns, stops before Ḥanukka and Purim, and finally sets the limit: the vow takes on a positive command, not on a prohibition. (Shulchan Arukh, Yoreh De’ah 215 — 6 seifim)
נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב
Vows take effect on a matter of mitzva. How? He said: קונם the sukkah I sit in, the lulav I take — he is forbidden to sit in the sukkah and to take the lulav. The siman opens with its rule and at once shows it at work.
Choulhan Aroukh, Yoreh De'ah 215:1LEVEL 01
The six seifim in Hebrew, with fluent English translation and a clause-by-clause breakdown: the rule and its two mitzvot, flogging for a vain vow, the vowed fast and the door of the day’s honour, the two formulas, Ḥanukka and Purim, the limit of the positive command and the contrary view on נבילה. The forty commentary entries — Shakh, Taz, Ba’er Hetev, Pit’hei Teshuva, Nekudot HaKesef — cited one by one.
📖 StudyLEVEL 02
Pilpul: the Taz’s reason — the vow forbids the object, the oath binds the person; מצות לאו ליהנות נתנו and the permitted benefit; the דבר שאין בו ממש of siman 213 and the Ran’s answer in the name of Tosafot; Rabbenu Ḥananel against the Raavia on flogging, and the Shakh’s מכת מרדות; the three reconciliations of Nedarim and Taanit — Ramban, Semak, Rambam; the word אפילו and the Ba’h; the contradiction with Ora’h Ḥayim 570 and the Shakh’s distinction; the Rashba against Rashi and Tosafot; and the Taz’s reading that abolishes the sixth seif.
📖 StudyLEVEL 03
A table of the six seifim clause by clause, the axiom of the vow that forbids the object, the three reflex questions, the grid of the two formulas, that of the vowed fast day by day, the six open disputes among the commentaries, the vocabulary, the golden rules and the classic pitfalls.
📖 StudyLEVEL 04
The practical halakha according to the ש״ך, the ט״ז, the באר היטב and the פתחי תשובה, then contemporary cases: an undertaking made in fervour, a fast accepted for a period, forbidding oneself what is already forbidden, and “I meant something else”. Note: the Admour HaZaken did not write a Shulchan Arukh on Yoreh De’ah — a level of psak, not “Daat HaRav”.
📖 StudyYes, and that is the very rule of the siman. The vow does not bind you: it makes the object forbidden, and one does not feed a man what is forbidden to him.
« נדרים חלים על דבר מצוה כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל אסור לישב בסוכה וליטול לולב » (שו״ע יו״ד רט״ו:א)
« הטעם דנדר כיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק א)The conduct is therefore not to override it but to have the vow released, after which the mitzva becomes possible again. For application to your situation, consult your Rav.
Then the formula does not bite on the mitzva, and the Shakh says so expressly:
« אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ב)The reason is an axiom: מצות לאו ליהנות נתנו — what is done out of obligation is not, in law, a benefit. But everything depends on the words actually used, and that is a question of analysis: ask your Rav.
The siman does not say the vow lapses of itself: it says one goes to have it released, and even gives the formula with which the sage opens.
« מתירין לו נדרו ופותחין לו בהם » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« שאומרים לו אילו שמת על לבך שיפגעו בתוך הזמן הזה אלו הימים לא היית נודר » (שו״ע יו״ד רט״ו:ב)
« שמותר בכל הימים דנדר שהותר מקצתו הותר כולו » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק ו)And note that the whole vow falls, ordinary days included: נדר שהותר מקצתו הותר כולו. Release is done before a sage, never alone: consult your Rav.
This is the most useful point of the siman, and it decides everything:
« במה דברים אמורים שצריך התרה כשקבלו בלשון נדר שאמר קונם אכילת ימים כך וכך עלי » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« אבל אם לא הוציאו אלא בלשון קבלת תענית אינו דוחה לא שבת ויו״ט וראש חודש ולא חנוכה ופורים ואינו צריך התרה » (שו״ע יו״ד רט״ו:ג)
« דאלו אמר לשון קבלת התענית הרי אוסר נפשו על האכילה ודמיא לשבועה דאין חלה על דבר מצוה » (ט״ז יו״ד רט״ו ס״ק ג)The Taz gives the reason: the second formula binds the person, like an oath, and an oath does not take on a matter of mitzva. The first names the object: it is a vow. The first question is therefore always what words were said — and that is checked before a Rav.
This is the point where the Shulchan Arukh knows itself at odds with itself, and flags it in the seif itself:
« אבל אם פגע בהם חנוכה ופורים נדרו בטל » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« ועיין בא״ח סי׳ תק״ע דלא פסק כן » (שו״ע יו״ד רט״ו:ד)
« מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק » (ש״ך יו״ד רט״ו ס״ק י)The Shakh devotes the siman’s longest note, ס״ק י״א, to reconciling the two, distinguishing a perpetual vow from a fixed-term one — but concludes with כן נ״ל, “so it seems to me”. This is a point of open divergence: ask your Rav.