Étude approfondie du Siman 220. Le niveau 1 a suivi les vingt-trois seifim dans l’ordre du livre. Celui-ci prend les douze endroits où l’appareil se divise, et les reprend chacun depuis sa source : la guemara de נדרים ס׳ et de נדרים ס״ג, le Rambam, le Tour, puis le Chakh, le Taz, les Nekoudot HaKessef. Les citations hébraïques sont les mêmes dans les trois langues ; ce qui change, c’est la langue de l’exposé.
Sujet : Les douze ma’hlokot du siman 220
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״כ (כ״ג סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
La michna donne les deux formules et les deux durées sans un mot d’explication. C’est la guemara qui ajoute l’exigence d’une שאלה, et c’est elle aussi qui pose la question que tout le siman suppose résolue : puisque les deux se ressemblent, pourquoi ne décréter que sur l’une ?
« אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לִכְשֶׁתֶּחֱשַׁךְ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם » (נדרים ס׳ ע״א)
« מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: גְּזֵירָה ״הַיּוֹם״ מִשּׁוּם ״יוֹם אֶחָד » (נדרים ס׳ ע״א)
« אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, לִיגְזוֹר בְּ״יוֹם אֶחָד״ מִשּׁוּם ״הַיּוֹם » (נדרים ס׳ ע״ב)
« הַיּוֹם״ בְּ״יוֹם אֶחָד״ מִיחַלַּף, ״יוֹם אֶחָד״ בְּ״הַיּוֹם״ לָא מִיחַלַּף » (נדרים ס׳ ע״ב)
Le Chakh, au ס״ק ג, en tire deux conséquences de régime qui ne sont nulle part dans le texte du Mehaber, et la seconde est la plus lourde.
« וצריך שאלה לחכם. אבל א״צ פתח משא״כ בנודר יום אחד עכ״ל פרישה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« עוד נ״מ דכאן א״צ שאלה רק מדרבנן ובנודר יום אחד צריך שאלה מדאורייתא » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ג)
Le seif 1 ouvre ensuite deux brèches dans le décret, et le Chakh en donne la raison au ס״ק ד. Elle est plus profonde qu’elle n’en a l’air : ce n’est pas que le jeûne soit moins grave, c’est que sa mesure ne vient pas du nodèr.
« ולא גזרינן משום יום אחד משום שהדבר ידוע שדינו של תענית כך הוא שאין איסורו כשאר נדרים שכבר קבעו לו חכמים זמן » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« המקבל עליו להתענות א׳ בשבת אין מחייבין אותו שיתענה כ״ד שעות דודאי להתענות כמו שאמרו חכמים נתכוין » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ד)
La michna de נדרים ס׳ ע״א écrit שבת זו, et tous les Richonim la suivent. Le Choulhan Aroukh écrit שבוע זה. Le Taz relève l’écart et l’explique — et de son explication naît une question que le siman n’avait pas posée.
« שַׁבָּת זוֹ״ — אָסוּר בְּכׇל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה » (נדרים ס׳ ע״א)
« שבוע זה בטור וברמב״ם ובר״ן וברא״ש כתוב שבת זה אלא שבעל הש״ע ס״ל דגם בלשון שבוע נכלל יום השבת » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« שבוע זה. או שבת זה כדאיתא בש״ס שהוא נמי שבוע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ח)
« ונלע״ד דאם אמר בלשון אשכנז דיא וואך שאין יום השבת בכלל האיסור שלשון זה הוה כלשון ימות החול בלשון הקודש » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« שהרי כשרוצים לומר שבת וחול אומרים בל״א שבת אונ׳ ווא״ך ממילא נתמעט יום השבת לגמרי » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
Le Taz raffine aussitôt : si le mot est employé en nombre — « cinq ou six semaines » —, les Chabbats sont dedans, car le compte est un compte de sept jours. C’est seulement l’emploi absolu qui exclut.
« אז ודאי גם השבתות בכלל דכיון דאמרו דרך מספר הוה כאילו אמר ה׳ או ו״פ ז׳ ממילא שבת בכלל » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« ואין דבריו מוכרחים דווא״ך הוא שבוע א״כ גם שבת בכלל ולשון דיא ווא״ך מורה על כל השבוע » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
« היינו משום דלא היתה כוונתו רק על ימות החול ולא על השבת שחייב להתענג ולאכול בשר אבל שאר נדרים דשייכי גם כן בשבת גם שבת בכלל » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
Le Rama tranche que non, et le Taz en donne la raison. Mais le Ba’h dit oui, et les Nekoudot HaKessef défendent le Ba’h contre la façon dont le Taz l’a écarté. C’est la ma’hloket la plus courte du siman, et la plus instructive sur la portée d’un décret.
« ומותר אחר כך בלא שאלת חכם » (רמ״א יו״ד ר״כ:ג)
« דחילוק שבין שבוע זה לשבוע סתם הוא הפרש גדול והכל יודעים ההפרש משא״כ בסעיף א׳ בין יום אחד להיום » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« ומותר אח״כ. והב״ח פסק כהר״ף בסמ״ק וכהברטנורה דשבוע זה ובחדש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחדש ע״ש » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י)
« ומו״ח ז״ל כתב מסברא דנפשיה לקמן דצריך שאלה דלא ליטעי אינשי ולא משמע כן מהפוסקים שלא הזכירוהו כלל שם » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« שלא כדת השיג עליו דלאו מסברא דנפשיה כ״כ אלא שפסק כהברטנור׳ והר״ף כמ״ש בש״ך ס״ק י » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
Le seif 4 énonce une chose surprenante : un jour qui appartient au mois écoulé n’est pas dans le vœu « ce mois-ci ». La guemara donne la raison en trois mots, et c’est de ces trois mots que le Chakh tirera la conséquence la plus dure du siman.
« חֹדֶשׁ זֶה״ — אָסוּר בְּכׇל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא. פְּשִׁיטָא! כִּי אִיצְטְרִיכָא לְחֹדֶשׁ חָסֵר » (נדרים ס׳ ע״ב)
« מַהוּ דְּתֵימָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְשֶׁעָבַר הָוֵי, וְלָא לִיתְּסַר, קָא מַשְׁמַע לַן קָרוּ אִינָשֵׁי רֵישׁ יַרְחָא » (נדרים ס׳ ע״ב)
« אפי׳ ר״ח שני ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפילו הכי מותר בו כיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר״ח » (שו״ע יו״ד ר״כ:ד)
Le Chakh retourne alors l’énoncé, et le résultat est le contraire d’une indulgence.
« ולפ״ז אם היה עומד בר״ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר״ח הראשון ואילך דכיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר״ח א״כ הוא בכלל החדש של הבא » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ב)
« שבלשון. כתב הש״ך ולפ״ז אם היה עומד בר״ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר״ח הראשון ואילך » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ו)
Le seif 5 tient en six mots et ne laisse voir aucune difficulté. Le Chakh y trouve pourtant une divergence entre le Roch d’un côté, le Rambam, le Semag et Rabbenou Yerou’ham de l’autre — puis il la réduit, et il le fait avec une preuve tirée de la michna même.
« וְאִם אָמַר ״יוֹם אֶחָד״, ״שַׁבָּת אַחַת״, ״חֹדֶשׁ אֶחָד״, ״שָׁנָה אַחַת״, ״שָׁבוּעַ אֶחָד״ — אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם » (נדרים ס׳ ע״א)
« משמע משעה שנדר אסור מיום ליום כגון אם נדר בחצי יום ט״ו לחדש תמוז אסור עד חצי יום ט״ו לחדש אב אע״פ שאינו אלא כ״ט ימים שתמוז הוא חסר מ״מ הוא חדש שלם מיום ליום » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« שֶׁאֲנִי טוֹעֵם חֹדֶשׁ אֶחָד אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם גְּמוּרִים מֵעֵת לְעֵת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה ג׳)
« אבל הרמב״ם פ״ט מה״נ והסמ״ג לאוין רמ״ב ור׳ ירוחם ני״ד ח״ו כתבו אם אמר חדש א׳ אסור משעה שנדר עד תשלום ל׳ יום גמורים מעל״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« אבל בחדש חסר מודים דסגי בכ״ט יום תדע שהרי במשנה מבואר אם אמר חדש א׳ אסור מיום ליום א״כ משמע דלעולם סגי במיום ליום אלא ודאי כדפי » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
⚠️ Une note de lecture. Le Chakh renvoie ici au Rambam « פ״ט מה״נ », chapitre 9 des Hilkhot Nedarim. Or le passage qu’il rapporte est au chapitre 10 dans le découpage que Sefaria donne aujourd’hui. Nous citons le texte tel que Sefaria le situe, et signalons l’écart sans le trancher : les découpages de chapitres du Michné Torah varient selon les éditions.
Le seif 7 dit qu’une année embolismique est prise « elle et son intercalation ». Le Chakh consacre au ס״ק ט״ו une longue discussion pour borner cette phrase à un cas, et pour réfuter le Ba’h qui l’étendait à tous.
« ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה » (שו״ע יו״ד ר״כ:ז)
« מדברי הסמ״ע בח״מ סי׳ שי״ב ס״ק כ״ב נראה מבואר דהיינו דוקא בעומד באמצע השנה או קודם אבל בעומד בר״ה ואמר שנה א׳ אינו אסור אלא יב״ח » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« אבל כשאינו עומד בר״ה לא הוה מצי למימר שנה זו דא״כ הוה משמע רק עד ר״ה ובאמת ר״ל שנה תמימה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« ונ״ל גם דעת הר״ן כן דבנדרים ריש דף ס״א כתב בפשיטות דאי אמר שנה א׳ ועומד בר״ה לא מיתסר בעבורה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« דבריו צ״ע דודאי השנה כשנה זו דמי וכמ״ש בס״ק ט׳ וכ״כ הרא״ש והר״ן בנדרים ריש דף ס״א דבהשנה אינו אסור אלא עד תשלום השנה דהיינו עד ר״ה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« וה״ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החדש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חדש זה או שנה זו כמו גבי יום באומר היום » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט)
« מיהו היכא דאמר שנה א׳ מיום זה מונין י״ב חדש אפי׳ עומד בר״ה וכן אם אמר השנה דינו כאומר שנה זו ודלא כב״ח » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ח)
⚠️ Un écart à signaler entre les deux appareils, et nous ne le tranchons pas : le Chakh écrit au ס״ק ט״ו מונין י״ג חדש, treize mois, et le Baer Hetev, qui le rapporte au ס״ק ח, écrit מונין י״ב חדש, douze. La logique du passage — c’est le cas où le vœu dépasse Tichri — demande treize.
La michna tranche ; la beraita des actes dit autre chose ; Abbayé les concilie par la connaissance ou l’ignorance de l’intercalation. Le Mehaber rapporte les deux positions, et le Chakh découvre alors que le Rama a tranché différemment en trois autres parties du Choulhan Aroukh.
« עַד רֹאשׁ אֲדָר״ — עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. ״עַד סוֹף אֲדָר״ — עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן » (נדרים ס״ג ע״א)
« אֲדָר הָרִאשׁוֹן — כּוֹתֵב ״אֲדָר הָרִאשׁוֹן״, אֲדָר שֵׁנִי — כּוֹתֵב ״אֲדָר״ סְתָם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (נדרים ס״ג ע״א)
« אָמַר אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, הָא דְּיָדַע דִּמְעַבְּרָא שַׁתָּא, הָא דְּלָא יָדַע » (נדרים ס״ג ע״א)
« דהלכה כרבי יהודה דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר ראשון ומכל מקום בעד סוף אדר הוא אסור עד סוף אדר השני דשני אדרים כחד חשבינן להו כ״כ הרא״ש » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« דהרמב״ם פסק כרבי מאיר דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר שני אלא דסבירא ליה כל שלא ידע שהשנה מעוברת מסתמא נתכוין לאדר הסמוך לשבט » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ה)
« וכן בא״ח ריש סימן תכ״ח ובא״ע סימן קכ״ו סעי׳ ז׳ כתב הרב בסתם דסתם אדר הוא אדר ראשון ובש״ס ס״פ קונם מדמי להדיא נדרים לשטרות » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« ולענין דינא כיון דהב״ח פסק בא״ע סימן קכ״ו לענין גטין דהגט פסול מספק א״כ גם בנדרים יש להחמיר באיסורא דאורייתא כסברת הרמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« והלכך בשני שטרות שנעשה בשנה מעוברת נמי נראה להלכה דאין נותנין למי שכתוב אדר סתם אלא יחלוקו וכדין שני שטרות שזמנם ביום אחד » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« ולפ״ז כשמברכין החדש אדר הראשון יש לומר בפירוש אדר ראשון ולא סתם אדר כמו שנוהגים מקצת חזנים » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« בין ידע שהיא מעוברת או לא לכ״ע אסור עד סוף אדר שני דב׳ אדר חד ירחא חשיבי » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ז)
« וכתב הב״ח דאם אמר עד חצי אדר דינו כאומר עד אדר דדוקא באומר עד סוף אדר משמעו עד סוף כל מה שנקרא אדר דהיינו עד סוף אדר שני » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ז)
« ופשוט שאם אמר עד חצי אדר דהיינו עד חצי אדר ראשון ולא אמרינן עד ר״ח אדר ב׳ קאמר דאין שם חצי נופל על ר״ח השני » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ד)
Le seif 11 dit « celui qui s’interdit une chose » et non « celui qui voue du vin ». Le Ba’h y voit une précision voulue, et le Chakh rapporte son raisonnement avant de le renverser. Tout tient à une michna de Rabbi Yehouda que le Choulhan Aroukh n’a pas reprise.
« רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״קֻוֽנָּם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח״ — לֹא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח, עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יַיִן » (נדרים ס״ג ע״ב)
« כתב הב״ח שדקדק הטור וכתב בדבר כו׳ והוי ליה למימר בקיצור נדר עד פסח אלא דלפי שמתחלת הסימן ועד עתה מיירי בקונם יין » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« אבל דין זה אינו בנודר מן היין אלא מדברים אחרים דוקא דבנודר מן היין אף באומר שיהא פסח או פני פסח אינו אסור אלא עד שיגיע הפסח » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« מיהו מדהשמיט המחבר לקמן דברים אלו משמע דסבירא ליה כהרמב״ם וסייעתו דאפילו ביין אסור עד שיצא פסח וכ״כ הב״ח לקמן » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« וכתוב בתשובת מהרי״ל סימן קל״א באחד שנדר מהיין והתנה חוץ משבת וי״ט אסור ביין של הבדלה וע״ש » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
Le décret du seif 1 a une portée disputée. Le Ba’h le généralise à toutes les formules qui s’arrêtent à l’arrivée : עד הפסח, עד פני הפסח selon le Rambam, עד הגשם. Le Taz s’y oppose expressément, et sur un argument de méthode.
« פסק הב״ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד״ה ובעד פני להרמב״ם וכן עד הגשם (לקמן סעיף י״ח) בכלן צריך שאלה לחכם דלמא לא ידע להפריש ביניהם » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« ועל כן ברור בכל החילוקים שנמצאו בסימן זה לענין עד הפסח או עד שיהיה הפסח דשם אין צריכין שאלה » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« כתב הב״ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד״ה ובעד פני להרמב״ם וכן עד הגשם לקמן סי״ח בכולן צריך שאלה לחכם » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״א)
Le Rama, d’après le Teroumat HaDéchen, fait attendre la date prévue même quand le festin ne peut plus avoir lieu. Le Chakh y consacre son ס״ק כ״ז, l’un des plus ardents du siman, et le Taz y apporte une information décisive sur ce que le Teroumat HaDéchen a réellement écrit.
« ואפילו אם מת הבן קודם שיגיע משתה שלו צריך להמתין עד אותו זמן » (רמ״א יו״ד ר״כ:טו)
« שם בת״ה מסיק בדין מותר אלא מטעם גזירה שמא אף בלאו הכי אתי להתיר » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י)
« ולפע״ד ל״ד כלל דהכא עיקר כוונתו היה שנדר עד שיזכה שיהא הבן בר מצוה ומיד כשמת בטל נדרו והוה כאלו אמר הריני נודר עד שיחיה בני ויהא בר מצוה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« ואפשר לחלק דהתם זמנו קבוע עד שיהא בן י״ג שנים אבל הכא בידו לאחר או להקדים זמן הנשואין ואם כן לא היתה כוונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« הש״ך חולק על זה וכתב מאחר שבידו להקדים או לאחר זמן הנישואין אם כן לא היתה כונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« והגע עצמך בגט אם אמר ה״ז גיטך אם ימות פלוני תוך י״ב חדש ומת תוך יב״ח וכי גזרינן בהא מת אטו לא מת ודוקא באם לא באתי גזרינן הכי » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« אבל להחמיר גם במשתה בנו אין לנו וכמ״ש וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
Les dates des trois révי‘ot sont l’objet d’une beraita à trois avis. La halakha des vœux devrait suivre l’un d’eux ; le Choulhan Aroukh suit le Rambam, et le Chakh montre que cela s’accorde mal avec ce que le même Rambam décide ailleurs.
« אֵיזוֹהִי זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה? הַבְּכִירָה — בִּשְׁלֹשָׁה, בֵּינוֹנִית — בְּשִׁבְעָה, אֲפִילָה — בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (נדרים ס״ג ע״א)
« רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, וּבְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, וּבְחוֹדֶשׁ כִּסְלֵיו » (נדרים ס״ג ע״א)
« בִּשְׁלָמָא רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה — לִישָּׁאֵל. שְׁלִישִׁית — לְהִתְעַנּוֹת. אֶלָּא שְׁנִיָּה לְמַאי? וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: לְנוֹדֵר » (נדרים ס״ג ע״א)
« עד זמן הגשמים שהוא בא״י ר״ח כסליו. רביעה שלישית להרמב״ם והמחבר » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל)
« והרא״ש והטור והראב״ד פסקו דאינו אסור אלא עד רביעה ראשונה וכן פרש״י בנדרים סוף דף ס״ב » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ט)
« שהוא רביעה ראשונה וכל זה לדעת הרמב״ם אבל הרא״ש והטור פסקו כרבי יודא דרביעה ראשונה הוא שבעה במרחשון ושניה בי״ז בו » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« ואדרבה על הרמב״ם יש לתמוה שבפ״ב מהל׳ תפלה פסק דשואלין בז׳ במרחשון והיינו כר׳ יודא וכאן פסק דרביעה ראשונה היא בי״ז במרחשון וכן על המחבר אלא שיש ליישב בדוחק וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« ולפי זה הרמב״ם והמחבר דכתבו דהראשונה י״ז בו והשנייה כ״ג בו אם כן אין כאן אלא ו׳ יום בין א׳ לב » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ב)
« אם כן קשה על הרב שכתב דברי הרא״ש וטור אחר דברי הרמב״ם והמחבר וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ב)
« ומבואר במשנה דגם אם אומר עד שיהיו הגשמים אין אסור רק עד שיגיעו התחלת הגשמים והטעם לפי שאין זמן קבוע והוה כקציר דסעיף י״ב » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
Le siman se clôt sur la seule sanction qu’il mentionne. Le texte dit הרי זה לוקה — « celui-ci est flagellé » — sans dire qui. Le Taz consacre au ס״ק כ la ma’hloket qui en résulte, et elle touche à une question de principe : un homme peut-il faire tomber un autre sous un interdit de la Torah ?
« ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה בזמן הסנהדרין ואסורה בהנייתו עד החג » (שו״ע יו״ד ר״כ:כג)
« פי׳ הר״ן דקאי על האשה דאע״ג דלא נדרה כלום מ״מ עברה על לא יחל פי׳ לא יוחל הדבר של נדר » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק כ)
« וכיון שאדם יכול לאסור על אחר הרי האחר בלא יחל ולא כהרמב״ם שפירש לוקה הוא אם מהנה אותה ולא היא » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק כ)
« וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וְנִמְצָא מְהַנֶּה אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וַאֲסוּרָה בַּהֲנָיָתוֹ עַד הֶחָג וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַפֶּסַח » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה י״ג)
« עט״ז סק״כ ובאר הגולה ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ו שמתרץ השגת הר״ן על הרמב״ם בזה » (פתחי תשובה יו״ד ר״כ ס״ק ו)
Le Taz avait déjà, au ס״ק י״ט, expliqué le Rambam sur un autre point du même bloc : pourquoi le nodèr a nommé « jusqu’à la fête » alors que l’interdit s’arrête à Pessa’h. Il en donne deux lectures, et retient la première.
« הראשון שהוא מתכוין שלא תהנה עד הפסח שמא תעבור אח״כ וכמו שהוא הדין לפי האמת » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« ויש גם כן לומר שמה שאמר עד החג הוא דרך חזרה דהיינו שמתחלה עלה על דעתו לאסור עד הפסח לחוד » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« אבל עבר הפסח הוה מ״מ ספק איסור דשמא יש חזרה כאן וסתם נדרים הולכין להחמיר אבל אין לוקין מספק » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
| Seifim | Axe | Ce qui s’y joue |
|---|---|---|
| 1–2 | היום · יום אחד | Le terme contre la durée ; le décret de la שאלה et ses deux exceptions |
| 3–10 | שבוע · חדש · שנה · שמיטה | La même opposition portée sur quatre échelles, plus le cas d’Adar |
| 11–12 | עד · עד שיהיה | Le franchissement, et son abolition pour ce dont le temps n’est pas fixe |
| 13–17 | המקום והמלאכה | Où l’on regarde, et quel geste marque le début et la fin |
| 18–19 | הגשם · הגשמים | Une date contre un fait, et la fin fixée à Pessa’h |
| 20 | בחג | La langue des hommes contre la catégorie halakhique |
| 21–23 | שתי תיבות זמן | La place du mot dans la phrase, et la crainte rétroactive |
| Question | Une position | L’autre | Où |
|---|---|---|---|
| שבוע זה — צריך שאלה? | Le Rama et le Taz : non | Le Ba’h, le Ra’f, le Bartenoura : oui | ס״ק י · ט״ז ס״ק ג |
| דיא ווא״ך — השבת בכלל? | Le Taz : non, sauf emploi numéral | Les Nekoudot HaKessef : oui, toujours | ט״ז ס״ק ב · נקה״כ א |
| חדש אחד — כמה? | Le Roch : de quantième à quantième | Le Rambam, le Semag, R. Yerou’ham : trente jours | ס״ק י״ג |
| שנה אחת בר״ה | Le Chakh, le Sma, le Ran : douze mois | Le Ba’h : treize mois | ס״ק ט״ו |
| סתם אדר | Le Mehaber, R. Yehouda : Adar I | Le Rambam, R. Meïr : Adar II s’il savait | סעיף ח · ס״ק י״ז |
| עד שיהא הפסח ביין | Le Ba’h : s’arrête à l’entrée | Le Chakh et le Rambam : jusqu’à la sortie | ס״ק י״ח |
| שאלה בעד שיגיע | Le Ba’h : requise partout | Le Taz : nulle part hors du seif 1 | ס״ק י״ט · ט״ז ס״ק ג |
| משתה בנו שמת | Le Rama et le Teroumat HaDéchen : il attend | Le Chakh : le vœu est tombé | סעיף טו · ס״ק כ״ז |
| זמן רביעה ראשונה | Le Rambam et le Mehaber : le 17 Mar’hechvan | Le Roch, le Tour, Rachi, le Raavad : le 7 | ס״ק כ״ט–ל״ב |
| מי הוא הלוקה | Le Ran : la femme, par לא יחל | Le Rambam : le mari, s’il lui procure profit | ט״ז ס״ק כ · פת״ש ס״ק ו |
| Source | Ce qu’elle donne |
|---|---|
| נדרים ס׳ ע״א | La michna entière des seifim 1 à 11 |
| נדרים ס׳ ע״ב | Le motif du décret, et le קרו אינשי ריש ירחא |
| נדרים ס״ג ע״א | Les trois révי‘ot et leurs usages ; la beraita d’Adar et la réponse d’Abbayé |
| נדרים ס״ג ע״ב | La michna de Rabbi Yehouda sur le vin, que le Mehaber n’a pas reprise |
| רמב״ם הלכות נדרים פרק י | Le parallèle entier, et la formulation du כלל du זמן קבוע |
| טור יורה דעה ר״כ | L’ordre du siman, et la source de la glose du Rama sur la diaspora |
| בית יוסף יורה דעה ר״כ | La raison du Ran sur היום, et la discussion des positions |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן ר״כ · 220 · ♥ Soutenir