סימן רכ״ג — המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל מלימודו (יורה דעה רכ״ג)

לא, וזו הטעות המצויה שבלשון זה. השולחן ערוך כותב « המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א): האב הוא הנמנע, ובשביל שיוכל בנו ללמוד. והרמב״ם קורא את המעשה לצד השני, והטור מביאו; אבל המחבר בחר בקריאת הרמב״ן והרא״ש.

לפי שהנדר נקרא לפי מה שמסתמא נתכוון האדם. והש״ך נותן את אמת המידה: « דמסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כל כך לא אדריה » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק א). ואין הכלל גודל השירות אלא מה שהוא עולה בביטול תורה.

אז, לש״ך ולט״ז ולב״ח, נופל טעם ההיתר ואף שירותים קטנים אלו אסורין. וזו מחלוקת עם הרמב״ם המתירם אף במקרה זה. ומשלא הביא המחבר אלא קריאת הרמב״ן, מוציאים שני נושאי הכלים מסקנה זו.

רק אם אמר כן. ״הרי אתה אסור בהנאתי״ כלה במיתתו, שאין הנכסים עוד ״שלו״. ואם הוסיף ״בין בחיי בין במותי״ — אינו יורש. והגמרא מוציאה מזה כלל: « אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו » (נדרים מ״ז ע״א).

שלוש דעות, וצריך לידען קודם המעשה. הר״ן: אינו נותן אלא מראה להם מקום ומסתלק. הבית יוסף בסימן רי״ו: נתינה ממש לבנים ולאחים מותרת לפי שמודיעם. והמהרש״ל נותן סדר שלם — ומוציא בפירוש את בני היורש עצמו. ומעשה ממש נשאל לרב קודם כל פעולה.

הפתחי תשובה מלקט תשובות מאוחרות; והעדרו אומר שלא נשאלו שאלות בנות זמננו בעניין זה, שהמעשה בו מועט. וקוראים אותו בסימנים רכ״ד ורכ״ה, ובשפע בסימן רכ״ח בהתרת נדרים. ולא נתחדשה כאן כניסה כדי להשלים טבלה.