סימן רכ״ד — ״הריני עליך חרם״: הלשון היא הקובעת מי נאסר (יורה דעה רכ״ד)

כל ההפרש, והוא תלוי בכינוי אחד. הראשונה סוגרת את נכסי בפני חבירי, והוא הנאסר. והשנייה סוגרת את נכסיו בפני, ואני הנאסר. והמשנה אומרתו בשתי תיבות — « הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור » (נדרים מ״ז ע״ב).

לפי שאין אמת המידה השימוש הציבורי אלא החלק. בהר הבית שהוא של כל ישראל אין לאחד מהם חלק משלו שיהנה בו חבירו. ובבית הכנסת של עירם יש לכל אחד חלק ממש — והנכנס נכנס אף לחלק חבירו.

שיקנו לאחר את חלקם שיש להם בו, ונמצא שאין אחד מהם נהנה משל חבירו. והרמב״ם מתאר את הדרך: כל אחד כותב חלקו לאדם ומזכה לו על ידי אחר. ומעשה קניין ממש הוא, הנעשה על פי רב.

לא, והיא המחלוקת המרכזית שבסימן. הט״ז מוציא קרוב לארבעת אלפים אותיות להעמיד את הדעה הראשונה שבמחבר — אסורין. והש״ך תופס להיפך וכותב שכן עיקר בש״ס — « וכן נראה עיקר בש״ס » (ש״ך יו״ד רכ״ד ס״ק ב). והבאר היטב מביא שתי הדעות ואינו בורר.

הש״ך פותח דווקא בחילוק: מדינא — הוא הדיון שלמעלה. אבל מביא מיד תקנת הראב״ד וכל חכמי דורו שאינו יכול, ואם אסר אין איסורו איסור. והשולחן ערוך עצמו כותבו באורח חיים — « אין אדם יכול לאסור חלקו מב״ה ולא מהספרים ואם אסר אינו כלום » (שו״ע או״ח קנ״ג:ט״ו).

היא הגהת הרמ״א ממש, המביאה תקנה מתקנות רבנו גרשום: אין נועלין בפני יחיד מן הקהל — או בפני כולם או בפני אף אחד. והרמ״א מוסיף באורח חיים תנאי חשוב: ודווקא שהשאיל תחילה סתם. ומעשה ממש נשאל לרב.