סעיף אחד, ושלוש עשרה כניסות של נושאי כלים נתלות בו: אין הצפיפות באורך. אב רוצה לתת לבתו, וחתנו נעשה מודר הנאה ממנו. והבעל אוכל פירות נכסי אשתו: נמצא שהנותן לבת נותן בדין לחתן. והסעיף אינו מציע עקיפה אלא לשון — המתנה, התנאי ״אין לבעליך רשות בהן״, וייחוד שימוש. ואחר כך הוא בודק שלוש דרכים שבהן עשויה הלשון לחסור, ושם נפרדים רב ושמואל, הרמב״ם והטור, הש״ך ושער המלך. (שולחן ערוך יורה דעה רכ״ב — סעיף אחד)
המודר מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות כדי שתהא נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא יהיו למה שאת נותנת לתוך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה
המודר מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות כדי שתהא נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה — הרי זה נותן לה ואומר לה: הרי המעות הללו נתונים לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן, אלא יהיו למה שאת נותנת לתוך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה. וכל הסימן בלשון זו.
שולחן ערוך יורה דעה רכ״ב:ארמה א׳
הסעיף היחיד בלשונו, עם ביאור ופירוק פסקה אחר פסקה: למה מעות ולא מזונות, שני חלקי הלשון, הייחוד המקיימה, ״מה שתרצי עשי״ והחילוק בין שמואל לרב, ושלוש הדרכים שבהן עשויה הלשון לחסור. ושלוש עשרה כניסות נושאי הכלים — ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף — כל אחת בפני עצמה, עם המשנה, הגמרא, הרמב״ם, הטור והבית יוסף.
📖 ללמודרמה ב׳
הפלפול: אכילת פירות ויד אשה כיד בעלה; רב כנגד שמואל בנדרים פ״ח וזיהוי הט״ז — הרמב״ם לזה, הטור והרא״ש לזה; הפשיטא של הש״ך כנגד ארבעת הראשונים של שער המלך; הק״ו של הט״ז כנגד הדרישה; שאלת ס״ק ג והנדר שכנגד שאינו מועיל; ומסת נקודות הכסף לדעת הראב״ד, מסוגיית קידושין ומן הירושלמי דסוף נדרים.
📖 ללמודרמה ג׳
החזרה: המנגנון בשלושה צעדים, הלשון וארבעת מצביה בטבלה, הסעיף פסקה אחר פסקה כסדר הספר, אוצר המילים — מודר הנאה, אכילת פירות, יד אשה כיד בעלה, מה שתרצי עשי, מי שמוחזק המע״ה — וארבעה מכשולים רגילים.
📖 ללמודרמה ד׳
ההלכה למעשה: הלשון השלמה בשלושת חלקיה ולמה אין נוטים ממנה, מה שאינו צריך כלום, שתי נקודות המחלוקת הגלויה וההנהגה העוקפת אותן, התחבולה שדוחה הט״ז — והטעם היפה אף מחוץ לסימן: נדר שאדם מקבל על עצמו ניתן להתרה. ועם ההפניה הקבועה: ההנהגה למעשה היא לרב.
📖 ללמודזו בדיוק שאלת הט״ז בס״ק ג — ותשובתו מזיזה את הבעיה:
« וי״ל כיון שעכ״פ זכה במתנה בקבלת אשתו ה״ל כאילו הוא קיבל מחמיו וחוזר ונותן אח״כ לאשתו » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)אין האיסור תלוי במה שיעשה החתן: הוא נגמר בשעה שקיבלה אשתו, שהרי הבעל קונה עמה. ומשום כך הלשון הכרחית, ורב צריך לאשרה.
אז אין צריך לומר שום לשון. והש״ך כותב זאת בס״ק הראשון שלו:
« אבל אם רוצה לתת לה מזונות אין צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם שהרי זן אשתו ובניו במודר הנאה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ב » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק א)והטעם שהבעל עצמו חייב במזונות אשתו: ואין לו אפוא שם זכות לזכות בה. והיכן עובר הגבול בין לזון להעניק? השאלה חוזרת לרב.
הסעיף כותב שכן, והיא דעת הרמב״ם כשמואל. אך הוא מביא מיד את הדעה שכנגד:
« ויש אומרים דאפי׳ באומר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ומה שתרצי תעשי בהם קנה הבעל ואסור בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)זו דעת הטור בשם הרא״ש, כרב. וההנהגה העוקפת את המחלוקת היא לנקוב בשימוש — מאכל, מלבוש — שהכל מודים בו. שאל את רבך.
לא. כך הציעה הפרישה, והט״ז דוחה בס״ק ג; והבאר היטב מעתיקו ומסיים במפורש כנגדה:
« ולפ״ז נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיחן חמיו מתנה לאשתו דמ״ש הדיר גם הוא מהדירו חמיו ותו דגרע טפי דנדרו יכול להתיר וירצה ליהנות ממנו ע״כ לא מהני כלל מה שהדיר ג״כ בעצמו ודלא כפרישה ע״ש » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק ב)שני טעמים: החפץ אסור עליו בין כך ובין כך, ועיקר — נדרו שלו ניתן להתרה, ואחר כך ירצה ליהנות. אין בונים הסדר כזה בלא רב.