ארבעה סעיפים, ורעיון שאין מצפין לו במסכת נדרים: כאן הנדר בא לשמור על הלימוד. אב אוסר על עצמו הנאת בנו כדי שלא יטרידוהו תמיד. ואחר כך באות שלוש שאלות של ממון — הנדר החי אחר המת, הנחלה התלויה בתנאי, ומה יעשה יורש נאסר בנכסים שאינו רשאי ליגע בהם.
נושא: האב, הבן, והלימוד שהנדר בא לשמור
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ג (ד סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
צריך לדחות תחילה קריאה מוטעית, שהיא באה מאליה ללב: אין סימן זה באב המעניש את בנו. בסעיף הראשון האב הוא הנמנע, ובשביל שיוכל בנו ללמוד בלא שיטרידוהו אלף שירותים קטנים שהבן משמש בהם את אביו. והנדר כאן כלי משמעת — אבל משמעתו של האומר.
ואף על פי כן מתיר הסעיף שלושה שירותים: למלאות חבית, להדליק את הנר, לצלות דג קטן. ומפני מה? לפי שהנדר נקרא לפי מה שנתכוון האדם, ומסתמא לא נתכוון למילי זוטרי. והש״ך אומרו בלשון שראוי לזוכרה: מסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כל כך לא אדריה. ואין אמת המידה ״שירות הוא?״ אלא ״יש בו ביטול תורה?״.
ושלושת הסעיפים שאחריו יוצאים מן הלימוד אל הממון, והם מדרגה אחר מדרגה. סעיף ב שואל עד מתי תופס הנדר — מיתת האב מכבה אותו, אלא אם כן האריכו בפירוש. וסעיף ג נוטל מקרה קיצוני, ממעשה שבגמרא: זקן הרוצה שנכסיו ידלגו דור ולא יגיעו לבן בנו אלא אם יהיה תלמיד חכם. וסעיף ד נוטל את הדבר מלמטה: הנדר חל, הירושה כאן, ואין היורש יכול להשתמש בה — מה יעשה בנכסים אלו?
ארבעת הסעיפים בשלמותם וכסדרם, כל אחד ופירוקו אחריו.
הסעיף מתאר מעשה ההופך את מה שרגילין לחשוב בנדר. אין האב מעניש את בנו: מונע הוא את עצמו, ובשביל בנו הוא עושה. ולא נמנע מן הכל, והסעיף אומר ממה בדיוק.
דין המדיר בנו לתלמוד תורה. ובו ד׳ סעיפים:
המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו מותר הבן למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן וכן מותר לקנות לו מהשוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה:
« המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א)
« מותר הבן למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א)
« וכן מותר לקנות לו מהשוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א)
כאן האב אוסר את בנו ממש, והשאלה שאלת ירושה. שתי לשונות ושתי תוצאות הפוכות — וההפרש בשבע תיבות שהוסיף האב או לא הוסיף.
האומר לבנו הרי אתה אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו. (וע״ל סי׳ רט״ז):
« האומר לבנו הרי אתה אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ב)
« אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו. » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ב)
המעשה מן הגמרא בא: אדם שהיה בנו שומט אגודות של פשתן אסר עליו את נכסיו; אמרו לו: ואם יהיה בן בנך צורבא מרבנן מה? ותשובתו היא סעיף זה.
אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו הרי זה הבן אסור בנכסי האב ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה:
« אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג)
« הרי זה הבן אסור בנכסי האב » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג)
« ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג)
הסעיף האחרון נוטל את המצב מלמטה: הנדר חל, הירושה באה, ואין היורש יכול להשתמש בה. מה יעשה בנכסים אלו? הסעיף נותן שלוש דרכים, ומטיל חובת הודעה.
זה הבן האסור בירושת אביו אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו וצריך להודיעם שאלו נכסי אביו שאסרם עליו:
« זה הבן האסור בירושת אביו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד)
« אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד)
« וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד)
« וצריך להודיעם שאלו נכסי אביו שאסרם עליו: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד)
שני אמוראים, שתי שורות, וכל הסעיף הראשון. רבי יעקב נותן שני שירותים ורבי יצחק מוסיף שלישי. ותראה שאין הגמרא אומרת מי מהם משמש, האב או הבן: והוא הדבר שיצטרכו הראשונים להכריע בו.
« אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: הַמַּדִּיר בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה — מוּתָּר לְמַלּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם, וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר » (נדרים ל״ח ע״ב)
« רַבִּי יִצְחָק אָמַר: לִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן » (נדרים ל״ח ע״ב)
אבימי שואל שאלה כללית — אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו או לא? — ורבא פושטה ממקרנו, שהוא משנה. נמצא שסעיף ב משיב על שאלה רחבה ממנו.
« אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ, אוֹ לָא » (נדרים מ״ז ע״א)
« הָאוֹמֵר לִבְנוֹ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתָּה נֶהֱנֶה לִי״, וּמֵת — יִירָשֶׁנּוּ. ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״, וּמֵת — לֹא יִירָשֶׁנּו » (נדרים מ״ז ע״א)
« שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתו » (נדרים מ״ז ע״א)
המעשה, ואחריו הדיון. פומבדיתאי ממאנים במנגנון, רב נחמן מקיימו מן הסודר, ורב אשי משיב שתי תשובות — ואחת מהן, לרא״ש ולר״ן, מספקת להפיל את המעשה.
« הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרָא דַּהֲוָה שָׁמֵיט כִּיפֵּי דְכִיתָּנָא. אַסְרִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ עֲלֵיה » (נדרים מ״ח ע״ב)
« אָמְרִי פּוּמְבְּדִיתָאֵי: ״קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא, וְכׇל ״קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ — לָא קָנֵי » (נדרים מ״ח ע״ב)
« וְרַב נַחְמָן אָמַר: קָנֵי, דְּהָא סוּדָרָא ״קָנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא » (נדרים מ״ח ע״ב)
« הָלֵין נִיכְסִין דְּהָדֵין לְאִימַתִּי קָנֵי — לְכִי הָוֵי בַּר בְּרֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, לְכִי הֲוָה — הָדַר סוּדָרָא לְמָרֵיה » (נדרים מ״ח ע״ב)
היא המשנה שהעמיד הבית יוסף כנגד קושיית הטור: אומרת היא בפירוש שמחזיר לבנים או לאחים, ובעלי חוב באים ונפרעים. והגמרא שם מוסיפה חובת הודעה הדומה מאוד לשלנו — וצריך שיאמר זה גזל אבי.
« הָאוֹמֵר לִבְנוֹ: ״קוּנָּם אִי אַתָּה נֶהֱנֶה מִשֶּׁלִּי״, אִם מֵת – יִירָשֶׁנּו » (בבא קמא ק״ח ע״ב)
« בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ, אִם מֵת – לֹא יִירָשֶׁנּוּ, וְיַחְזִיר לְבָנָיו אוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ – לֹוֶה וּבַעֲלֵי חוֹב בָּאִים וְנִפְרָעִים » (בבא קמא ק״ט ע״א)
« אָמַר רַב פָּפָּא: וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: ״זֶה גֶּזֶל אָבִי » (בבא קמא ק״ט ע״א)
הרמב״ם מקיף את ארבעת הסעיפים, ולשונו בראשון חשובה לפי שהוא תופס כקריאה האחרת: לדידיה, האב הדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה, והאב הוא המותר לעשות שלושת השירותים.
« הַמַּדִּיר אֶת בְּנוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנֶאֱסַר בַּהֲנָיַת אָבִיו. הֲרֵי הָאָב מֻתָּר לְמַלְּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר וְלִצְלוֹת לוֹ דָּג קָטָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ו׳ הלכה י״ז)
« שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לַהֲנָאָה גְּדוֹלָה וּדְבָרִים אֵלּוּ לְגַבֵּי הַבֵּן אֵינָן חֲשׁוּבִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ו׳ הלכה י״ז)
« הָאוֹמֵר לִבְנוֹ הֲרֵי אַתְּ אָסוּר בַּהֲנָיָתִי. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֵהָנֶה בּוֹ. אִם מֵת יִירָשֶׁנּוּ. שֶׁזֶּה כְּאוֹמֵר נְכָסַי עָלֶיךָ אֲסוּרִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ו)
« אָסַר בְּנוֹ בַּהֲנָיָתוֹ וְאָמַר אִם יִהְיֶה בֶּן בְּנִי זֶה תַּלְמִיד חָכָם יִקְנֶה בְּנִי זֶה נְכָסַי כְּדֵי לְהַקְנוֹתָן לִבְנו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ז)
« זֶה הַבֵּן הָאָסוּר בִּירֻשַּׁת אָבִיו אִם נָתַן יְרֻשַּׁת אָבִיו לְאֶחָיו אוֹ לְבָנָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ח)
הטור יקר כאן במיוחד, שמעמיד שתי הקריאות במקרה הראשון זו בצד זו ואומר במה תפס אביו הרא״ש. ואינו נמנע מלומר, פעמיים, שאינו מבין את הרמב״ם. והבית יוסף משיב בכל פעם.
« פירש הרמב״ם שאסר הנייתו על הבן מפני שאינו עוסק בתורה ומותר האב לעשות לבן דברים הללו » (טור יורה דעה רכ״ג)
« והרמב״ן פירש שהאב הדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יבטל בשבילו מלמודו ומותר הבן לעשות לו הדברים הללו וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל » (טור יורה דעה רכ״ג)
« ואיני מבין דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חוביו מנכסים האסורין עליו הרי הוא נהנה מהם » (טור יורה דעה רכ״ג)
« ושהרמב״ן הכריע כדברי המפרשים שהאב הדיר את בנו וכן דעת הראב״ד והר״ן » (בית יוסף יורה דעה רכ״ג)
« וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה אבל איש שדרכו לקנות לו מן השוק אפי׳ בהכי אדריה » (בית יוסף יורה דעה רכ״ג)
« לא על הרמב״ם תלונתו אלא על מתניתין דהגוזל קמא [קט.] דקתני הכי בהדיא » (בית יוסף יורה דעה רכ״ג)
שני נושאי הכלים מראים מקום לחושן משפט לעניין מקביל ממש: הגוזל את אביו שצריך להוציא הגזילה מתחת ידו. והש״ך נוקב במקום המדויק — סימן שס״ז ס״ה — והלשון שם אכן כנגד שלנו. תמצית: השולחן ערוך כותב שם שאם הגזילה קיימת חייב הגזלן להוציאה מתחת ידו ולתתה לאחיו ולעשות עמהם חשבון; ואם אין לו אחים — לבניו; ואם אין בנים — לבעל חובו או לצדקה; וצריך להודיעם ולומר שזה גזל אביו. ותכיר שם, קו לקו, את סדר המהרש״ל ואת חובת ההודעה שבסעיף ד שלנו. והלשון עצמה אינה מובאת כאן: בודק הציטוטים שלנו עדיין אינו פותר מראי מקום לחושן משפט, ואין אנו רוצים להוציא לשון עברית שלא יוכל להעמידה כנגד מקורה. מראה מקום: שולחן ערוך חושן משפט סימן שס״ז סעיף ה.
ארבע עשרה כניסות בסימן זה: חמש לש״ך, חמש לט״ז, שלוש לבאר היטב ואחת לנקודות הכסף. וכולן מובאות להלן. ושלוש מהן ארוכות — ס״ק ד של הש״ך, וס״ק ג וה של הט״ז — והן מחולקות לבלוקים רצופים המכסים אותן כולן, וכל אחד תחת אותו ס״ק עצמו.
אחת לכל סעיף, חוץ מסעיף ד שיש לו שתים. והרביעית ארוכה שבסימן ומביאה שלוש דעות זו אחר זו.
« מותר הבן כו׳. דמסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כל כך לא אדריה וכתב הפרישה דלסברא זו אפשר בהאב שהדיר הנאה מבנו מפני שאינו עוסק בתורה אסור לעשות לו אפילו דברים אלו דלא כהרמב״ם וכ״פ הב״ח דדינו כמדיר בנו מנכסיו סתם ולא הזכיר מפני שאינו עוסק בתורה ואסור לעשות לבנו שום דבר: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק א)
« וכן מותר כו׳. דכיון שהוא אדם חשוב או אשה שאין דרכה לקנות בעצמה אנן סהדי דאדעתא דהכי לא הדירוהו: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ב)
« ובן הבן מותר כו׳. משמע אם לא יהיה בן הבן ת״ח גם בן הבן אסור וכן הבין הראב״ד בהשגות וכן כתב הב״ח דס״ל להרמב״ם דכיון שאמר אם יהיה בן בנו ת״ח כו׳ ה״ל כאילו פירש שאם לא יהיה ת״ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן אבל הכסף משנה ופרישה פירשו דהאי מותר ר״ל קנויים הם לו ולא יוכל אביו לתתם לאחרים אבל מותר בהן מכל מקום וכ״ד הראב״ד והטור דבן הבן מותר בכל ענין ומ״מ הרא״ש והר״ן פסקו דלא קנה בן הבן כיון שלא הקנה לבן כלום אלא לאחר שיהיה בן בנו ת״ח וההיא שעתא הדרא סודרא למריה: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« אם נתן כו׳. פי׳ הר״ן דלאו למימרא שינתנו להם ממש דאם כן מיתהני מטובת הנאה דידהו אלא שמראה להן מקום ואמר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכן בחוב וכתובת אשתו מיירי שב״ד מגבין להם שלא מדעתו אבל מדעתו אסור כדלעיל סימן רכ״א ס״ק ו׳ עכ״ד » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« והבית יוסף בסי׳ רי״ו כ׳ דבבניו ואחיו אפילו שיתנה להם ממש מותר כיון שמודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנם להם והם גם כן בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה ושרי ע״כ » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« וכן כתב מהרש״ל פרק הגוזל עצים סימן ס׳ ועוד האריך שם ופסק דיכול ליתן בידים ממש ליורשי האב הקרוב קרוב קודם על פי הנחלה וצריך להודיען שזה ממון אבא שאסור לו ולבניו לא יתן כלל דאין לך הנאה יותר מזה ואם אין לו מה יאכל מותר לו ללוות וב״ח באין ונפרעים מחלקו מן הירושה אבל אם יש לו אסור אלא יתן ליורשי האב ואם אין יורשים יתן לצדקה ואין צריך להודיע לצדקה זה ממון אבא מיהו רשאי לאבדו ולהשליכו לים ומ״מ מצוה לכופו בזה ליתן לצדקה עכ״ד בקצרה » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« ועיין בחושן משפט סימן שס״ז ס״ה והפרישה והב״ח כתבו דה״פ אם נתן או פרע כו׳ דוקא דיעבד מותר ולא קאי באיסור נדר אבל לכתחלה אסור עיין שם שהאריכו בזה » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« אם פרעם כו׳. נראה דלמאן דאוסר לעיל סימן רכ״א ס״ק ו׳ בפריעת חוב ברור או משכון ה״ה הכא וכן משמע מדברי הר״ן הנ״ל דדמי להדדי ואם כן מיירי הכא בחוב בעל פה וכה״ג שאינו חוב ברור: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
השלישית והחמישית מסכתות ממש הן; והחמישית נושאת את עוגן נקודות הכסף באמצעה.
« חבית של ימים. דמסתמא למלאכות גדולות נתכוין שהם מבטלים הלימוד וזה דעת הרמב״ן בטור ולפי זה אם האב אוסר הנאתו על הבן מפני שאין עוסק בתורה אפשר שהאב אסור לעשות לבן אפי׳ דברים קטנים והטור הביא בשם רמב״ם בזה דהאב מותר לעשות דברים קטנים הללו מטעם דגם האב לא הדירו אלא מדברים גדולים וכיון שהשולחן ערוך הביא דעת הרמב״ן לחוד משמע דבדין השני שהאב הדירו אסור בכל דבר כמו שזכרתי ולא כרמב״ם: » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק א)
« יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם. פרש״י משום דאכתי לא הוה בן הבן בעולם והוי ליה מזכה לעובר ומזכה לעובר לא קני ע״כ הקנה לבנו שיקנה לבן בנו וכתוב בפרישה דמיירי שהקנה לבן בנו ע״י בנו מעכשיו בק״ס וכה״ג בח״ה סי׳ ר״י עכ״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ב)
« ובן הבן מותר בהם אם יהיה ת״ח כו׳. זהו דעת הרמב״ם בטור. רבים מקשים הא לא נדר רק מן הבן ולמה יהיה בן הבן אסור אם אינו תלמיד חכם. והטור מביא דעת הרא״ש דלא קנה בן הבן דהדר סודר למריה ומכל מקום בן הבן מותר ליהנות אף על פי שלא קנהו וכתב כי זה פשוט ואיני יודע מה מלמדנו » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« ונראה לע״ד דהרמב״ם ס״ל דמ״ש אם יהיה בן הבן ת״ח כו׳ היה תוך כדי דיבור למה שאסרו בהנאה ואם כן אנו רואין שמה שאסר בנו היה כוונתו שגם בן בנו לא יהיה לו היתר אם לא יהיה ת״ח ואף על פי שלא זכר בן הבן מכל מקום אין זכות לבן הבן בנכסי אבי זקינו כל זמן שאביו קיים על כן שפיר אמרינן שכוון לאסור כל מה שנמשך מצד בנו והיינו אפי׳ בן הבן ומשום הכי ס״ל לרמב״ם כשם שסוף דבריו מועילים שיקנה בן הבן לענין דיני ממונות ה״ה נמי מועיל לענין איסור והיתר שאם אינו תלמיד חכם אסור בהנאה » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« אבל הרא״ש ס״ל דאין התנאי קיים כלל לענין קנין ומ״מ בן הבן מותר אפילו אם אינו תלמיד חכם דהוה כאילו לא אמר כלום רק האיסור הנאה ממילא בן הבן מותר אע״פ שלא קנה אותם מחמת אביו וגם בדין ירושה אין לו שהרי אביו קיים » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« לאחיו או לבנו. בח״מ סימן שס״ו כתב הטור דין כיוצא בזה לענין גזילה כתב שם דאחיו ר״ל אחי אביו ובניו ר״ל אחיו ורמב״ם לא פירש כן ואין המשנה משמע כדבריו: » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« וכן אם פרעם כו׳. כ״כ הרמב״ם והטור כתב על זה ואיני מבין את דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים עליו הרי הוא נהנה מהם כו׳ וכתב בית יוסף דאישתמיטתיה לרבינו מתניתין בהגוזל קמא שאמרה בהדיא כמו שכתב הרמב״ם » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« ולענ״ד נראה דשפיר מקשה דעיקר קושיית הטור על מה שכתב הרמב״ם שהנאסר עצמו אומר שפורע חובו בדבר האסור לו ולא אמרו במשנה אלא שהמדיר פורע חוב הנאסר בלי ידיעת הנאסר ורצונו ומה ששנינו במשנה ובאים בע״ח ונפרעים ממנו היינו בעל כרחו שכן משמע הלשון שאמרה המשנה ונפרעים משא״כ בלשון הרמב״ם זה שכתב אם פרעם משמע הוא עצמו והר״ן הביאו ב״י בסי׳ רי״ו מוקי גם לדברי הרמב״ם אלו באופן זה דאין הוא עצמו משלם לבעל חוב אלא מראה לו מקום היכן הם והטור לא ניחא ליה לפרש בכך » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« עוד הקשה הטור על מה שכתב הרמב״ם כאן וצריך להודיעם כו׳ מאי נפקותא מיניה והר״ן שם תירץ דהך הודעה הוא שהוא כמו הפקר כמי שאומר אלו נכסי אבא איני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם והיינו ג״כ לפי דרכו שפי׳ דהוא עצמו אינו פורע אבל הטור דמפרש דברי רמב״ם דהוא עצמו פורע על כן הקשה שפיר » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« נמצא לדינא אין מחלוקת דכל שעושה הוא בעצמו הפרעון אסור ולא מהני מה שמודיע אלא שלענין נותן ירושת אביו לבניו סובר הר״ן גם כן דאסור כשהוא נותן בעצמו מפני שיש לו טובת הנאה מזה אלא מיירי שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו של אבא אסורים עלי איני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ותעשו בהם מה שתרצו והב״י כתב שם כיון שמודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנו להם והם בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה ושרי עד כאן לשונו. ומכל מקום משמע דדוקא דיעבד מהני אם נתן או פרע אבל לא לכתחלה אע״ג שמודיע » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
שלושה קיצורים, והאחרון כולל במשפט אחד שתי כניסות הש״ך שבסעיף ד.
« למלאות. דמסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כ״כ לא אדריה וכתב הפרישה ולפ״ז אפשר באב שהדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה אסור לעשות לו אפי׳ דברים אלו דלא כהרמב״ם וכ״פ הב״ח: » (באר היטב יו״ד רכ״ג ס״ק א)
« ת״ח. משמע אם לא היה בן הבן ת״ח גם בן הבן אסור דה״ל כאילו פירש שאם לא יהיה ת״ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן וכ״פ הב״ח: » (באר היטב יו״ד רכ״ג ס״ק ב)
« נתן. כ׳ הב״ח דוקא בדיעבד אם נתן או פרע וכו׳ מותר ולא קאי באיסור נדר אבל לכתחלה אסור וכתב הש״ך נראה דלמאן דאסר לעיל סימן רכ״א בפריעת חוב ברור או משכון צ״ל דמיירי הכא בחוב בע״פ וכה״ג שאינו חוב ברור: » (באר היטב יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
תשע תיבות, והן קשות: התירוץ הנאה שמציע הט״ז משלו כבר קדמוהו בו הדרישה והב״ח.
« (סימן רכ״ג ט״ז ס״ק ה׳) ולענ״ד נראה כו׳. כבר קדמו הדרישה והב״ח: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ג)
ארבעת הסעיפים, פסקה אחר פסקה, כסדר הספר.
| סעיף | לשון | משמע |
|---|---|---|
| א | « המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א) | המדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יתבטל הבן מלימודו בשבילו |
| א | « מותר הבן למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א) | מותר הבן למלאות לו חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן |
| א | « וכן מותר לקנות לו מהשוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:א) | וכן מותר לקנות לו מהשוק מה שצריך אם הוא אדם שאין דרכו לקנות בעצמו או אם היא אשה שהדירה את בנה: |
| ב | « האומר לבנו הרי אתה אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ב) | האומר לבנו הרי אתה אסור בהנאתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו |
| ב | « אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו. » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ב) | אסור עליו הנאתו ופירש בין בחיי בין במותי אם מת לא יירשנו. |
| ג | « אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג) | אסר בנו מהנאתו ואמר אם יהיה בן בני זה תלמיד חכם יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם לבנו |
| ג | « הרי זה הבן אסור בנכסי האב » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג) | הרי זה הבן אסור בנכסי האב |
| ג | « ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ג) | ובן הבן מותר בהם אם יהיה תלמיד חכם כמו שהתנה: |
| ד | « זה הבן האסור בירושת אביו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד) | זה הבן האסור בירושת אביו |
| ד | « אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד) | אם נתן ירושת אביו לאחיו או לבנו הרי זה מותר |
| ד | « וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד) | וכן אם פרעם בחובו או בכתובת אשתו |
| ד | « וצריך להודיעם שאלו נכסי אביו שאסרם עליו: » (שו״ע יו״ד רכ״ג:ד) | וצריך להודיעם שאלו נכסי אביו שאסרם עליו: |
ארבעה מקרים, ובכולם השאלה במה נתכוון הנדר באמת.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ג · ♥ תמיכה