A first approach to Siman 227: three seifim, twenty-one apparatus entries. A man has uttered a vow that targets no one in particular and everyone at once — all Israel. He therefore cannot do what one bound ordinarily does: go elsewhere. The Shulḥan Arukh does not forbid him to live; it teaches him how to buy and sell without benefiting, how to lend without borrowing, and what the kohanim take all the same. These are למעשה rules: any real case goes to a Rav.
Subject: One who forbade himself from all Israel
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ז (ג׳ סעיפים)
Compilation: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Until now the tractate’s vows faced someone: Reuven against Shimon in siman 221, a partner against his partner in 226. Here the man has forbidden himself all Israel, and that difference of scale alone changes the nature of the rules. Siman 221 could afford to be strict: one who may take nothing from Shimon will go to Levi. Here there is no Levi.
The Shulḥan Arukh draws two consequences from this, and they run in opposite directions.
Seif 1 distinguishes three kinds of goods by the direction of the benefit: the ordinary sale (זבינא מציעא), the one everybody snatches up (זבינא חריפא), and the one nobody wants (זבינא דרמי באפיה). Seif 2 treats lending. And seif 3 sets the limiting case: a vow against the kohanim, which does not bite, because what he would withhold from them has value only in their hands.
Each seif is given in full, as Sefaria serves it, then cut into clauses. Each clause is quoted in Hebrew, translated, and — where it carries a difficulty — discussed. The heading דין מי שאסר עצמו מכל ישראל. ובו ג׳ סעיפים: is the Shulḥan Arukh’s own.
Siman 221 set one man against another, 226 two partners; here the prohibition faces all Israel. And that generality changes everything: one who has cut himself off from all cannot simply go elsewhere. The Shulḥan Arukh draws from it a law of commerce, and builds it on an economic observation — in a sale, who profits? The answer depends on the goods, and the siman distinguishes three cases.
דין מי שאסר עצמו מכל ישראל. ובו ג׳ סעיפים:
מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה:
« מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
In siman 221, one forbidden to benefit from his fellow may neither borrow nor lend — one is decreed because of the other. Here the same man may lend. The difference is not in the nature of the loan: it is in the reach of the vow. One who has forbidden himself all Israel has nowhere else to go, and the decree would lose its point.
אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו:
« אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
The last seif, and the most surprising: a man has forbidden the whole priestly class to benefit from him, and yet “they come and take his offerings against his will”. The vow is not annulled — it is left without an object, and the gemara says in a word how. Then one clause narrows the rule, and another extends it to the poor.
מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים וכן הדין במתנות עניים לעניים:
« מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
Seif 1 is a mishna of the fourth chapter of Nedarim, and one already sees there the two directions of the vow and the reservation “they do not listen to him” — which the Shulḥan Arukh renders as “if they listen to him”.
« שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל״ — לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת » (נדרים ל״א ע״א)
« שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי״ — לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, וְאֵין שׁוֹמְעִין לו » (נדרים ל״א ע״א)
« שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי״ — יֵהָנֶה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם » (נדרים ל״א ע״א)
The gemara sets the mishna against a rule of Shmuel on the risk borne by one who takes an object to inspect it. If the taker bears it, the benefit is his. To reconcile them, the gemara distinguishes between goods — and from there come the siman’s three cases.
« אָמַר שְׁמוּאֵל: הַלּוֹקֵחַ כְּלִי מִן הָאוּמָּן לְבַקְּרוֹ וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ — חַיָּיב. אַלְמָא קָסָבַר הֲנָאַת לוֹקֵחַ הִיא » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא דִּרְמֵי עַל אַפֵּיה » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא מִיצְעָא, וְדִשְׁמוּאֵל בִּזְבִינָא חֲרִיפָא » (נדרים ל״א ע״ב)
The Rambam arranges the matter in three halakhot, and with him is found the explicit reason why no decree is made here — the reason the Shakh and the Taz will take up.
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת אֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת עַל עַצְמוֹ. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְלִמְכֹּר לָהֶן בְּפָחוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ז)
« אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶן וַהֲנָיָתָן עָלָיו לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְּׂאוּ הֵן וְיִתְּנוּ עִמּוֹ וְלֹא יַשְׁאִיל לָהֶן וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶם וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ח)
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הֲרֵי אֵלּוּ בָּאִין וְנוֹטְלִין מַתְּנוֹתֵיהֶם עַל כָּרְחו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״א)
« וְאִם אָמַר כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְיִתֵּן תְּרוּמוֹתָיו וּמַעַשְׂרוֹתָיו לְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם אֲחֵרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״א)
The Tur reports from the Rambam, in one sentence, the reason that separates this siman from 221: there, if he does not trade with this one he will trade with another; here, he cannot.
« כתב הרמב״ם לא גזרינן ליקח מהם אטו למכור להם כי היכי דגזרינן באוסר עצמו מאיש אחר » (טור יורה דעה רכ״ז)
« דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם איש אחר אבל הכא א״א לו » (טור יורה דעה רכ״ז)
« מי שאסר הנאותיו על הכהנים והלוים באין ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בע״כ » (טור יורה דעה רכ״ז)
Twenty-one entries for three seifim. Nine are the Shakh’s, and they define the terms of seif 1 and give the reason for the rule of seif 3. Each is quoted here in full, in Sefaria’s order, with its reference.
The Shakh defines the terms — זבינא חריפא, זבינא דרמי באפיה — then reports the Ran at length on two points that reach beyond the siman: a vow that catches property not yet acquired, and the difference between forbidding benefit and forbidding property.
« אסור לקנות מהם ולמכור להם. לעולם בכל ענין ואפי׳ שוה בשוה: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם כו׳. אבל שוה בשוה אסור בכל ענין: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« וזבינא חריפא. הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« יקננו מהם ביותר. דוקא ולא שוה בשוה וכ״ש בפחות דאסור וכן באסרם עליו ימכרנו להם ביותר אבל לא שוה בשוה או בפחות דאע״ג דקי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה״מ כשאוסר בפי׳ דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות א״נ באומר נכסי עליך שאינו אסור אלא בנכסים שהיו לו באותה שעה אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו הא איתא בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן הרי הוא מהנה אותם הלכך אסור. ר״ן. ומביאו הב״ח בקיצור ע״ל ס״ס ר״ד ס״ק ט׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« ואם אסרם עליו כו׳. ואם אסרם עליו ואסר מהם גם כן אסור בהן בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה פ׳ אין בין המודר וברמב״ם פרק ו׳ דנדרים ופוסקים והוסיף הרמב״ם פם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן ופשוט הוא: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ה)
« וזבינא דרמי באפיה. היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן. הר״ן. ומביאו הב״ח וכן אס אסר נכסיו עליהן אפי׳ מוכר שוה (ר׳ בק׳) [ק׳ בר׳] אסור מיהו באוסר נכסיו אינו יכול לאסור על אחרים אלא בנכסים שהיו לו וכמ״ש בס״ק ד׳ בשם הר״ן: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
« ה״ז משאילן כו׳. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ק ל״ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו. רמב״ם פ״ז מה״נ ומביאו הטור וכ״כ הר״ן ובדברי הרמב״ם שם מבואר דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה״ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
« באין ונוטלין כו׳. מפרש בש״ס (נדרים דף פ״ה) דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע״כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר ועמ״ש הר״ן שם דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע״כ מהאי טעמא ומביאו מהרש״ל פרק הגוזל עצים סי׳ ס״א ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה ולא עוד אלא אפילו נעלו מוציאין מידו ומכל מקום אם אכלו כבר פטורים מלשלם דהא ליכא ממון אבל אי איתשל עליו וכגון שנשאר מאותו דבר שנאסר דאם לא כן לא שייך ביה התרה מחוייבים לשלם מה שאכלו עכ״ד: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« וכן הדין במתנות עניים. כגון לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטלין ממנו בע״כ א״נ אם יש לו צדקה מופרשת א״נ אפי׳ אינה מופרשת ב״ד שולחין וממשכנין אותו על הצדקה בע״כ ונותנים לעניים. ב״ח וב״י. ועיין בתוס׳ י״ט ר״פ בתרא דנדרים: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ט)
Three brief entries, the second carrying the essential: the reason the decree of siman 221 is not made here, stated in a line with its reference.
« וזבינא חריפא. פירוש סחורה שהכל קופצים עליה. ורמיא על אפיה פירוש עסק ביש דלא קפץ עליה זבינא ודומה לו כמונחת על פניו וכתב הר״ן דהא דשרי ליקח או למכור כל אחד לפי דינו היינו שאסר עצמו מישראל אבל אם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה מאתים במאה או איפכא שנדרו חל כבר על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם ואסור בזבינא חריפא כפי דינו היינו אפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו אע״ג דקיי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם: » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« שוה בשוה. כתב הטור בשם הרמב״ם ולא גזרינן ליקח אטו למכור (פירוש כדגזרינן בסי׳ רכ״א ס״ה) דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א״א לו: » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« במתנות עניים. פירוש לקט שכחה ופאה. וכתב ב״י ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין אותו בע״כ ונותנים לעניים כיון דקיי״ל כופין על הצדקה: » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
The Ba’er Hetev abridges the Shakh and the Taz, and his abridgement renders its own service: it sets side by side developments the Shakh kept apart.
« חריפא. פי׳ סחורה שקופצים עליה סוחרים ורמיא על אפיה היא סחורה דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמו שמונחת על פניו וכתב הר״ן דאם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה ר׳ בק׳ או איפכא שנדרו כבר חל על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם דאסור בזבינא חריפא היינו אפי׳ בנכסים שקנה לאחר נדרו אע״ג דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה חליא ואיהו הא איתיה בעולם: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« אסרם. ואם אסרם עליו ואסר מהם ג״כ אסור בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה נדרים והוסיף הרמב״ם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« עליו. מיהו אינו יכול לאסרו על אחרים אלא בנכסים שהיו לו ואז אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« משאילן. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו הרמב״ם ומבואר שם דה״ה בנדר מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« תרומותיו. מפרש בש״ס דטעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וקאתי למיסרא עלייהו שויא כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר וכ׳ הר״ן דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע״כ מה״ט ומסיק מהרש״ל דל״ד לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנן לצדקה או לשאר מצות ולא עוד אלא אפי׳ נטלו מוציאין מידם מ״מ אם אכלו כבר פטורים מלשלם אבל אי איתשל עליו ונשאר מאותו הדבר שנאסר דאל״כ לא שייך ביה התרה מחויבים לשלם מה שאכלו עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ה)
« עניים. כגון לקט שכחה ופאה ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין בע״כ ונותנין לעניים כיון דקי״ל היו כופין על הצדקה כ״כ הב״י: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
Three entries, and the first is a modern question: does buying at more suffice if the purchase is on credit? The Noda BiYehuda answers no — the credit is itself a benefit.
« לוקח ביותר. עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סימן קמ״ט שכתב דאפי׳ בכה״ג לא שרי אלא בנותן דמים תיכף אבל ליקח בהקפה זה גופא הנאה היא שנותן לו בהקפה ונמצא נהנה באיסור ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« יקננו מהם ביותר. עש״ך סק״ד בשם הר״ן ועיין בשער המלך פ״ג מהלכות נדרים הלכה יו״ד מה שכתב בזה הבאתי קצת לשונו לעיל סימן ר״ד ס״ק א׳: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« ונוטלין תרומותיו. [עבה״ט מ״ש וכתב הר״ן דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו כו׳ ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ״ד מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
All the clauses of the siman in the order of the book, with their exact reference. The table serves to find one branch of seif 1 without rereading all six.
| Seif | Text | Sense |
|---|---|---|
| א | « מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | One who forbade himself from all Israel — he may not buy from them or sell to them |
| א | « זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | in an average transaction, in which there is benefit for the buyer and for the seller |
| א | « אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | but he buys at more and sells at less. |
| א | « ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | And if he forbade his benefit to them, he buys from them at less and sells to them at more, if they will listen to him. |
| א | « וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | And sought-after goods: that is the buyer’s benefit, not the seller’s. |
| א | « הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | Therefore, if he forbade himself from them, he will buy it from them at more and sell it to them at an even price. |
| א | « ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | And if he forbade them in his regard, he will sell it to them at more if they listen to him, and buy it from them at an even price. |
| א | « וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | And goods nobody wants: that is the seller’s benefit, not the buyer’s. |
| א | « הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | Therefore, if he forbade himself from them, he will sell it to them at less and buy it from them at an even price. |
| א | « ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | And if he forbade them in his regard, he will buy it from them at less if they listen to him, and sell it to them at an even price. |
| ב | « אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב) | If he forbade their benefit in his regard — he may lend them objects and lend them money, |
| ב | « אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב) | but he shall not borrow objects and shall not take loans from them. |
| ב | « ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב) | And if he forbade his benefit to them and their benefit to him — he shall not lend objects, shall not lend money, and neither shall they to him. |
| ג | « מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג) | One who forbade his benefit to the kohanim and to the leviim — they come and take his terumot and maaserot against his will. |
| ג | « ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג) | And if he said “these kohanim and these leviim”, he shall give to other kohanim and other leviim. |
| ג | « וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג) | And the same law applies to the gifts of the poor, towards the poor. |
Four situations where siman 227 arises today. These are not rulings: they are the questions to bring to a Rav, and the place in the text where they belong.
Siman 227 completes the matter of the vow that bears on another, and gives its extreme case: no longer one man nor two partners, but a whole community. Siman 228 then opens the tractate’s last matter — how what all these simanim have bound is undone.
This page’s sources, checkable in one click. All the Hebrew quoted here was extracted from the texts below, never retyped.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רכ״ז · ♥ Support