Première approche du Siman 227 : trois seifim, vingt et une entrées d’appareil. Un homme a prononcé un vœu qui ne vise personne en particulier et tout le monde à la fois — tout Israël. Il ne peut donc pas faire ce que fait d’ordinaire celui qui est lié : aller ailleurs. Le Choulhan Aroukh ne lui interdit pas de vivre ; il lui enseigne comment acheter et vendre sans profiter, comment prêter sans emprunter, et ce que les kohanim prennent tout de même. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Celui qui s’est interdit de tout Israël
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ז (ג׳ סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Jusqu’ici les vœux du traité visaient quelqu’un : Réouven contre Chimon au siman 221, un associé contre son associé au 226. Ici l’homme s’est interdit de tout Israël, et cette seule différence d’échelle change la nature des règles. Le siman 221 pouvait se permettre d’être sévère : celui qui ne peut rien recevoir de Chimon ira chez Lévi. Ici il n’y a pas de Lévi.
Le Choulhan Aroukh en tire deux conséquences, et elles vont en sens contraire.
Le seif 1 distingue trois marchandises selon le sens du profit : la vente ordinaire (זבינא מציעא), celle que tout le monde s’arrache (זבינא חריפא), et celle dont personne ne veut (זבינא דרמי באפיה). Le seif 2 traite le prêt. Et le seif 3 pose le cas limite : un vœu contre les kohanim, qui ne mord pas, parce que ce qu’il veut leur retirer n’a de valeur qu’entre leurs mains.
Chaque seif est donné dans son intégralité, tel que Sefaria le sert, puis découpé en clauses. Chaque clause est citée en hébreu, traduite, et — lorsqu’elle porte une difficulté — commentée. Le chapeau דין מי שאסר עצמו מכל ישראל. ובו ג׳ סעיפים: est celui du Choulhan Aroukh lui-même.
Le siman 221 posait un homme contre un autre, le 226 deux associés ; ici l’interdit vise tout Israël. Et cette généralité change tout : celui qui s’est privé de tous ne peut pas simplement aller ailleurs. Le Choulhan Aroukh en tire un droit du commerce, et il le construit sur une observation économique — dans une vente, qui profite ? La réponse dépend de la marchandise, et le siman distingue trois cas.
דין מי שאסר עצמו מכל ישראל. ובו ג׳ סעיפים:
מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה:
« מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
Au siman 221, celui qui est interdit de profiter de son compagnon ne peut ni emprunter ni prêter — on décrète l’un à cause de l’autre. Ici, le même homme peut prêter. La différence n’est pas dans la nature du prêt : elle est dans l’étendue du vœu. Qui s’est interdit de tout Israël n’a pas d’ailleurs où aller, et le décret perdrait son sens.
אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו:
« אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
Dernier seif, et le plus surprenant : un homme a interdit à toute la classe sacerdotale de profiter de lui, et pourtant « ils viennent et prennent ses prélèvements malgré lui ». Le vœu n’est pas annulé — il est rendu sans objet, et la guemara dit d’un mot comment. Puis une clause restreint la règle, et une autre l’étend aux pauvres.
מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים וכן הדין במתנות עניים לעניים:
« מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
Le seif 1 est une michna du quatrième chapitre de Nedarim, et l’on y voit déjà les deux directions du vœu et la réserve « on ne les écoute pas » — que le Choulhan Aroukh rendra par « s’ils l’écoutent ».
« שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל״ — לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת » (נדרים ל״א ע״א)
« שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי״ — לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, וְאֵין שׁוֹמְעִין לו » (נדרים ל״א ע״א)
« שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי״ — יֵהָנֶה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם » (נדרים ל״א ע״א)
La guemara oppose la michna à une règle de Chmouel sur le risque encouru par celui qui prend un objet pour l’examiner. Si le preneur en est responsable, c’est que le profit est le sien. Pour concilier, la guemara distingue les marchandises — et c’est de là que viennent les trois cas du siman.
« אָמַר שְׁמוּאֵל: הַלּוֹקֵחַ כְּלִי מִן הָאוּמָּן לְבַקְּרוֹ וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ — חַיָּיב. אַלְמָא קָסָבַר הֲנָאַת לוֹקֵחַ הִיא » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא דִּרְמֵי עַל אַפֵּיה » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא מִיצְעָא, וְדִשְׁמוּאֵל בִּזְבִינָא חֲרִיפָא » (נדרים ל״א ע״ב)
Le Rambam range la matière en trois halakhot, et c’est chez lui que se trouve la raison explicite pour laquelle on ne décrète pas ici — celle que le Chakh et le Taz reprendront.
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת אֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת עַל עַצְמוֹ. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְלִמְכֹּר לָהֶן בְּפָחוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ז)
« אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶן וַהֲנָיָתָן עָלָיו לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְּׂאוּ הֵן וְיִתְּנוּ עִמּוֹ וְלֹא יַשְׁאִיל לָהֶן וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶם וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ח)
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הֲרֵי אֵלּוּ בָּאִין וְנוֹטְלִין מַתְּנוֹתֵיהֶם עַל כָּרְחו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״א)
« וְאִם אָמַר כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְיִתֵּן תְּרוּמוֹתָיו וּמַעַשְׂרוֹתָיו לְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם אֲחֵרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״א)
Le Tour rapporte du Rambam, en une phrase, la raison qui sépare ce siman du 221 : là-bas, s’il ne commerce pas avec celui-ci, il commercera avec un autre ; ici, il ne le peut pas.
« כתב הרמב״ם לא גזרינן ליקח מהם אטו למכור להם כי היכי דגזרינן באוסר עצמו מאיש אחר » (טור יורה דעה רכ״ז)
« דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם איש אחר אבל הכא א״א לו » (טור יורה דעה רכ״ז)
« מי שאסר הנאותיו על הכהנים והלוים באין ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בע״כ » (טור יורה דעה רכ״ז)
Vingt et une entrées pour trois seifim. Neuf sont du Chakh, et ce sont elles qui définissent les termes du seif 1 et qui donnent la raison de la règle du seif 3. Chacune est citée ici en entier, dans l’ordre de Sefaria, avec sa référence.
Le Chakh définit les termes — זבינא חריפא, זבינא דרמי באפיה — puis rapporte longuement le Ran sur deux points qui dépassent le siman : le vœu qui atteint des biens non encore acquis, et la différence entre interdire le profit et interdire les biens.
« אסור לקנות מהם ולמכור להם. לעולם בכל ענין ואפי׳ שוה בשוה: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם כו׳. אבל שוה בשוה אסור בכל ענין: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« וזבינא חריפא. הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« יקננו מהם ביותר. דוקא ולא שוה בשוה וכ״ש בפחות דאסור וכן באסרם עליו ימכרנו להם ביותר אבל לא שוה בשוה או בפחות דאע״ג דקי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה״מ כשאוסר בפי׳ דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות א״נ באומר נכסי עליך שאינו אסור אלא בנכסים שהיו לו באותה שעה אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו הא איתא בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן הרי הוא מהנה אותם הלכך אסור. ר״ן. ומביאו הב״ח בקיצור ע״ל ס״ס ר״ד ס״ק ט׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« ואם אסרם עליו כו׳. ואם אסרם עליו ואסר מהם גם כן אסור בהן בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה פ׳ אין בין המודר וברמב״ם פרק ו׳ דנדרים ופוסקים והוסיף הרמב״ם פם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן ופשוט הוא: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ה)
« וזבינא דרמי באפיה. היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן. הר״ן. ומביאו הב״ח וכן אס אסר נכסיו עליהן אפי׳ מוכר שוה (ר׳ בק׳) [ק׳ בר׳] אסור מיהו באוסר נכסיו אינו יכול לאסור על אחרים אלא בנכסים שהיו לו וכמ״ש בס״ק ד׳ בשם הר״ן: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
« ה״ז משאילן כו׳. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ק ל״ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו. רמב״ם פ״ז מה״נ ומביאו הטור וכ״כ הר״ן ובדברי הרמב״ם שם מבואר דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה״ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
« באין ונוטלין כו׳. מפרש בש״ס (נדרים דף פ״ה) דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע״כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר ועמ״ש הר״ן שם דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע״כ מהאי טעמא ומביאו מהרש״ל פרק הגוזל עצים סי׳ ס״א ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה ולא עוד אלא אפילו נעלו מוציאין מידו ומכל מקום אם אכלו כבר פטורים מלשלם דהא ליכא ממון אבל אי איתשל עליו וכגון שנשאר מאותו דבר שנאסר דאם לא כן לא שייך ביה התרה מחוייבים לשלם מה שאכלו עכ״ד: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« וכן הדין במתנות עניים. כגון לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטלין ממנו בע״כ א״נ אם יש לו צדקה מופרשת א״נ אפי׳ אינה מופרשת ב״ד שולחין וממשכנין אותו על הצדקה בע״כ ונותנים לעניים. ב״ח וב״י. ועיין בתוס׳ י״ט ר״פ בתרא דנדרים: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ט)
Trois entrées brèves, et la deuxième porte l’essentiel : la raison pour laquelle le décret du siman 221 ne se prononce pas ici, énoncée en une ligne avec son renvoi.
« וזבינא חריפא. פירוש סחורה שהכל קופצים עליה. ורמיא על אפיה פירוש עסק ביש דלא קפץ עליה זבינא ודומה לו כמונחת על פניו וכתב הר״ן דהא דשרי ליקח או למכור כל אחד לפי דינו היינו שאסר עצמו מישראל אבל אם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה מאתים במאה או איפכא שנדרו חל כבר על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם ואסור בזבינא חריפא כפי דינו היינו אפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו אע״ג דקיי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם: » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« שוה בשוה. כתב הטור בשם הרמב״ם ולא גזרינן ליקח אטו למכור (פירוש כדגזרינן בסי׳ רכ״א ס״ה) דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א״א לו: » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« במתנות עניים. פירוש לקט שכחה ופאה. וכתב ב״י ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין אותו בע״כ ונותנים לעניים כיון דקיי״ל כופין על הצדקה: » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
Le Baer Hetev résume le Chakh et le Taz, et son résumé rend un service propre : il met côte à côte des développements que le Chakh a séparés.
« חריפא. פי׳ סחורה שקופצים עליה סוחרים ורמיא על אפיה היא סחורה דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמו שמונחת על פניו וכתב הר״ן דאם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה ר׳ בק׳ או איפכא שנדרו כבר חל על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם דאסור בזבינא חריפא היינו אפי׳ בנכסים שקנה לאחר נדרו אע״ג דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה חליא ואיהו הא איתיה בעולם: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« אסרם. ואם אסרם עליו ואסר מהם ג״כ אסור בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה נדרים והוסיף הרמב״ם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« עליו. מיהו אינו יכול לאסרו על אחרים אלא בנכסים שהיו לו ואז אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« משאילן. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו הרמב״ם ומבואר שם דה״ה בנדר מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« תרומותיו. מפרש בש״ס דטעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וקאתי למיסרא עלייהו שויא כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר וכ׳ הר״ן דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע״כ מה״ט ומסיק מהרש״ל דל״ד לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנן לצדקה או לשאר מצות ולא עוד אלא אפי׳ נטלו מוציאין מידם מ״מ אם אכלו כבר פטורים מלשלם אבל אי איתשל עליו ונשאר מאותו הדבר שנאסר דאל״כ לא שייך ביה התרה מחויבים לשלם מה שאכלו עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ה)
« עניים. כגון לקט שכחה ופאה ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין בע״כ ונותנין לעניים כיון דקי״ל היו כופין על הצדקה כ״כ הב״י: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
Trois entrées, et la première est une question moderne : acheter plus cher suffit-il si l’achat se fait à crédit ? Le Noda BiYehouda répond que non — le crédit est lui-même un profit.
« לוקח ביותר. עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סימן קמ״ט שכתב דאפי׳ בכה״ג לא שרי אלא בנותן דמים תיכף אבל ליקח בהקפה זה גופא הנאה היא שנותן לו בהקפה ונמצא נהנה באיסור ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« יקננו מהם ביותר. עש״ך סק״ד בשם הר״ן ועיין בשער המלך פ״ג מהלכות נדרים הלכה יו״ד מה שכתב בזה הבאתי קצת לשונו לעיל סימן ר״ד ס״ק א׳: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« ונוטלין תרומותיו. [עבה״ט מ״ש וכתב הר״ן דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו כו׳ ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ״ד מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
Toutes les clauses du siman dans l’ordre du livre, avec leur référence exacte. Le tableau sert à retrouver une branche du seif 1 sans relire les six.
| Seif | Texte | Sens |
|---|---|---|
| א | « מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | Celui qui s’est interdit de tout Israël — il lui est interdit d’acheter chez eux et de leur vendre |
| א | « זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | s’agissant d’une vente moyenne, dans laquelle il y a profit pour l’acheteur et pour le vendeur |
| א | « אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | mais il achète plus cher et vend moins cher. |
| א | « ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | Et s’il a interdit son profit à eux, il achète d’eux moins cher et leur vend plus cher, s’ils l’écoutent. |
| א | « וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | Et la marchandise très demandée : c’est le profit de l’acheteur, et non le profit du vendeur. |
| א | « הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | Par conséquent, s’il s’est interdit d’eux, il l’achètera d’eux plus cher et la leur vendra à prix égal. |
| א | « ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | Et s’il les a interdits à son égard, il la leur vendra plus cher s’ils l’écoutent, et l’achètera d’eux à prix égal. |
| א | « וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | Et la marchandise dont nul ne veut : c’est le profit du vendeur, et non le profit de l’acheteur. |
| א | « הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | Par conséquent, s’il s’est interdit d’eux, il la leur vendra moins cher et l’achètera d’eux à prix égal. |
| א | « ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | Et s’il les a interdits à son égard, il l’achètera d’eux moins cher s’ils l’écoutent, et la leur vendra à prix égal. |
| ב | « אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב) | S’il a interdit leur profit à son égard — il peut leur prêter des objets et leur prêter de l’argent, |
| ב | « אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב) | mais lui, il n’empruntera pas d’objets et n’empruntera pas d’argent chez eux. |
| ב | « ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב) | Et s’il a interdit son profit à eux et leur profit à lui — il ne prêtera pas d’objets, ne prêtera pas d’argent, et eux non plus envers lui. |
| ג | « מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג) | Celui qui a interdit son profit aux kohanim et aux leviim — ils viennent et prennent ses teroumot et ses maasrot malgré lui. |
| ג | « ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג) | Et s’il a dit « ces kohanim-ci et ces leviim-ci », il donnera à d’autres kohanim et à d’autres leviim. |
| ג | « וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג) | Et tel est le droit s’agissant des dons des pauvres, envers les pauvres. |
Quatre situations où le siman 227 se pose aujourd’hui. Ce ne sont pas des psakim : ce sont les questions à apporter à un Rav, et l’endroit du texte où elles se logent.
Le siman 227 achève la matière du vœu qui porte sur autrui, et il en donne le cas extrême : non plus un homme ni deux associés, mais une collectivité entière. Le siman 228 ouvre ensuite la dernière matière du traité — comment on dénoue ce que tous ces simanim ont lié.
Les sources de cette page, vérifiables en un clic. Tout l’hébreu cité ici a été extrait des textes ci-dessous, sans jamais être retapé.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן רכ״ז · ♥ Soutenir