פתיחה לסימן רכ״ז: שלושה סעיפים, עשרים ואחת כניסות של נושאי כלים. אדם שנדר נדר שאינו כנגד יחיד ואינו אלא כנגד הכל — כל ישראל. ואינו יכול לעשות מה שעושה הנאסר בדרך כלל: לילך אצל אחרים. ואין השולחן ערוך אוסר עליו לחיות; אלא מלמדו כיצד יקנה וימכור בלא ליהנות, כיצד ישאיל ולא ישאל, ומה שהכהנים נוטלין אף על פי כן. והם הלכות למעשה: כל מקרה ממש נשאל לרב.
נושא: מי שאסר עצמו מכל ישראל
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ז (ג׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
עד כאן היו נדרי המסכת כנגד מישהו: ראובן כנגד שמעון בסימן רכ״א, שותף כנגד שותפו ברכ״ו. וכאן אסר האדם על עצמו את כל ישראל, והפרש זה שבמידה משנה את טיב ההלכות. סימן רכ״א היה יכול להחמיר: מי שאינו מקבל משמעון ילך אצל לוי. וכאן אין לוי.
והשולחן ערוך מוציא מזה שתי תוצאות, והן הפוכות זו מזו.
סעיף א מחלק שלוש סחורות לפי כיוון ההנאה: המקח הרגיל (זבינא מציעא), זה שהכל קופצים עליו (זבינא חריפא), וזה שאין אדם רוצה בו (זבינא דרמי באפיה). וסעיף ב דן בהשאלה ובהלוואה. וסעיף ג מעמיד את המקרה הקיצוני: נדר כנגד הכהנים, שאינו תופס, מפני שמה שהוא רוצה למנוע מהם אין לו שווי אלא בידיהם.
כל סעיף ניתן כמות שהוא, כלשון ספריא, ואחר כך מפורק לפסקאות. כל פסקה מובאת בלשונה, מבוארת, וכשיש בה קושי — גם נידונה. והכותרת דין מי שאסר עצמו מכל ישראל. ובו ג׳ סעיפים: לשון השולחן ערוך עצמו היא.
סימן רכ״א העמיד איש כנגד רעהו, ורכ״ו שני שותפין; וכאן האיסור כנגד כל ישראל. והכלליות הזאת משנה את הכל: מי שנאסר מן הכל אינו יכול לילך אצל אחרים. והשולחן ערוך מוציא מזה דין מקח וממכר, ובונה אותו על תצפית של ממון — במקח, מי הנהנה? והתשובה תלויה בסחורה, והסימן מחלק בה שלושה חילוקים.
דין מי שאסר עצמו מכל ישראל. ובו ג׳ סעיפים:
מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה:
« מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
בסימן רכ״א, האסור בהנאת חבירו אינו שואל ואף אינו משאיל — שגוזרין זה משום זה. וכאן אותו אדם משאיל. ואין ההבדל בטיב ההשאלה אלא ברוחב הנדר. שמי שאסר עצמו מכל ישראל אין לו לאן לילך, ואין בגזירה טעם.
אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו:
« אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
הסעיף האחרון, והמפליא שבהם: אדם שאסר על כל הכהונה ליהנות ממנו, ואף על פי כן ״באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו״. ואין הנדר בטל — אלא שאין לו על מה לחול, והגמרא אומרת במילה כיצד. ואחר כך פסקה אחת מצמצמת את הדין, ואחרת מרחיבה אותו לעניים.
מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים וכן הדין במתנות עניים לעניים:
« מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
סעיף א משנה היא בפרק רביעי דנדרים, וכבר נראין בה שני כיווני הנדר והתנאי ״ואין שומעין לו״ — שהשולחן ערוך נותנו בלשון ״אם ישמעו לו״.
« שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל״ — לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת » (נדרים ל״א ע״א)
« שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי״ — לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, וְאֵין שׁוֹמְעִין לו » (נדרים ל״א ע״א)
« שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָהֶן וְהֵן לִי״ — יֵהָנֶה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם » (נדרים ל״א ע״א)
הגמרא מקשה מן המשנה על דברי שמואל באחריות הלוקח כלי לבקרו. ואם הלוקח חייב באחריותו, הרי ההנאה שלו. וליישב, מחלקת הגמרא בין הסחורות — ומשם באו שלושת החילוקים שבסימן.
« אָמַר שְׁמוּאֵל: הַלּוֹקֵחַ כְּלִי מִן הָאוּמָּן לְבַקְּרוֹ וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ — חַיָּיב. אַלְמָא קָסָבַר הֲנָאַת לוֹקֵחַ הִיא » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא דִּרְמֵי עַל אַפֵּיה » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא מִיצְעָא, וְדִשְׁמוּאֵל בִּזְבִינָא חֲרִיפָא » (נדרים ל״א ע״ב)
הרמב״ם מסדר את העניין בשלוש הלכות, ואצלו נמצא הטעם המפורש שאין גוזרין כאן — הוא הטעם שהש״ך והט״ז נוקטין.
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת אֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת עַל עַצְמוֹ. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקַּח מֵהֶן בְּיוֹתֵר וְלִמְכֹּר לָהֶן בְּפָחוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ז)
« אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶן וַהֲנָיָתָן עָלָיו לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְּׂאוּ הֵן וְיִתְּנוּ עִמּוֹ וְלֹא יַשְׁאִיל לָהֶן וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶם וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ח)
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הֲרֵי אֵלּוּ בָּאִין וְנוֹטְלִין מַתְּנוֹתֵיהֶם עַל כָּרְחו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״א)
« וְאִם אָמַר כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. וְיִתֵּן תְּרוּמוֹתָיו וּמַעַשְׂרוֹתָיו לְכֹהֲנִים וּלְוִיִּם אֲחֵרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״א)
הטור מביא מן הרמב״ם, במשפט אחד, את הטעם המבדיל בין סימן זה לרכ״א: שם, אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר; וכאן אי אפשר לו.
« כתב הרמב״ם לא גזרינן ליקח מהם אטו למכור להם כי היכי דגזרינן באוסר עצמו מאיש אחר » (טור יורה דעה רכ״ז)
« דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם איש אחר אבל הכא א״א לו » (טור יורה דעה רכ״ז)
« מי שאסר הנאותיו על הכהנים והלוים באין ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בע״כ » (טור יורה דעה רכ״ז)
עשרים ואחת כניסות לשלושה סעיפים. תשע מהן לש״ך, והן המגדירות את מונחי סעיף א ונותנות את טעם הדין שבסעיף ג. וכל אחת מובאת כאן בשלמותה, כסדר ספריא, עם מראה מקומה.
הש״ך מגדיר את המונחים — זבינא חריפא, זבינא דרמי באפיה — ואחר כך מביא באריכות את הר״ן בשתי נקודות היוצאות מגדר הסימן: נדר התופס בנכסים שעדיין לא באו לידו, וההבדל בין אוסר הנאה לאוסר נכסים.
« אסור לקנות מהם ולמכור להם. לעולם בכל ענין ואפי׳ שוה בשוה: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם כו׳. אבל שוה בשוה אסור בכל ענין: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« וזבינא חריפא. הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« יקננו מהם ביותר. דוקא ולא שוה בשוה וכ״ש בפחות דאסור וכן באסרם עליו ימכרנו להם ביותר אבל לא שוה בשוה או בפחות דאע״ג דקי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה״מ כשאוסר בפי׳ דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות א״נ באומר נכסי עליך שאינו אסור אלא בנכסים שהיו לו באותה שעה אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו הא איתא בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן הרי הוא מהנה אותם הלכך אסור. ר״ן. ומביאו הב״ח בקיצור ע״ל ס״ס ר״ד ס״ק ט׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« ואם אסרם עליו כו׳. ואם אסרם עליו ואסר מהם גם כן אסור בהן בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה פ׳ אין בין המודר וברמב״ם פרק ו׳ דנדרים ופוסקים והוסיף הרמב״ם פם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן ופשוט הוא: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ה)
« וזבינא דרמי באפיה. היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן. הר״ן. ומביאו הב״ח וכן אס אסר נכסיו עליהן אפי׳ מוכר שוה (ר׳ בק׳) [ק׳ בר׳] אסור מיהו באוסר נכסיו אינו יכול לאסור על אחרים אלא בנכסים שהיו לו וכמ״ש בס״ק ד׳ בשם הר״ן: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
« ה״ז משאילן כו׳. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ק ל״ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו. רמב״ם פ״ז מה״נ ומביאו הטור וכ״כ הר״ן ובדברי הרמב״ם שם מבואר דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה״ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
« באין ונוטלין כו׳. מפרש בש״ס (נדרים דף פ״ה) דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע״כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר ועמ״ש הר״ן שם דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע״כ מהאי טעמא ומביאו מהרש״ל פרק הגוזל עצים סי׳ ס״א ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה ולא עוד אלא אפילו נעלו מוציאין מידו ומכל מקום אם אכלו כבר פטורים מלשלם דהא ליכא ממון אבל אי איתשל עליו וכגון שנשאר מאותו דבר שנאסר דאם לא כן לא שייך ביה התרה מחוייבים לשלם מה שאכלו עכ״ד: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« וכן הדין במתנות עניים. כגון לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטלין ממנו בע״כ א״נ אם יש לו צדקה מופרשת א״נ אפי׳ אינה מופרשת ב״ד שולחין וממשכנין אותו על הצדקה בע״כ ונותנים לעניים. ב״ח וב״י. ועיין בתוס׳ י״ט ר״פ בתרא דנדרים: » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ט)
שלוש כניסות קצרות, והשנייה נושאת את העיקר: הטעם שאין גוזרין כאן גזירת סימן רכ״א, אמור בשורה אחת עם מראה מקומו.
« וזבינא חריפא. פירוש סחורה שהכל קופצים עליה. ורמיא על אפיה פירוש עסק ביש דלא קפץ עליה זבינא ודומה לו כמונחת על פניו וכתב הר״ן דהא דשרי ליקח או למכור כל אחד לפי דינו היינו שאסר עצמו מישראל אבל אם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה מאתים במאה או איפכא שנדרו חל כבר על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם ואסור בזבינא חריפא כפי דינו היינו אפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו אע״ג דקיי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם: » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« שוה בשוה. כתב הטור בשם הרמב״ם ולא גזרינן ליקח אטו למכור (פירוש כדגזרינן בסי׳ רכ״א ס״ה) דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א״א לו: » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« במתנות עניים. פירוש לקט שכחה ופאה. וכתב ב״י ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין אותו בע״כ ונותנים לעניים כיון דקיי״ל כופין על הצדקה: » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
הבאר היטב מקצר את הש״ך ואת הט״ז, וקיצורו מועיל לעצמו: שהוא מסמיך זה לזה דברים שהש״ך הפריד ביניהם.
« חריפא. פי׳ סחורה שקופצים עליה סוחרים ורמיא על אפיה היא סחורה דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמו שמונחת על פניו וכתב הר״ן דאם אסר נכסיהם עליו אסור בכל גווני אפילו שוה ר׳ בק׳ או איפכא שנדרו כבר חל על נכסיהם וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם דאסור בזבינא חריפא היינו אפי׳ בנכסים שקנה לאחר נדרו אע״ג דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה חליא ואיהו הא איתיה בעולם: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« אסרם. ואם אסרם עליו ואסר מהם ג״כ אסור בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה נדרים והוסיף הרמב״ם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« עליו. מיהו אינו יכול לאסרו על אחרים אלא בנכסים שהיו לו ואז אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« משאילן. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו הרמב״ם ומבואר שם דה״ה בנדר מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« תרומותיו. מפרש בש״ס דטעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וקאתי למיסרא עלייהו שויא כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר וכ׳ הר״ן דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע״כ מה״ט ומסיק מהרש״ל דל״ד לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנן לצדקה או לשאר מצות ולא עוד אלא אפי׳ נטלו מוציאין מידם מ״מ אם אכלו כבר פטורים מלשלם אבל אי איתשל עליו ונשאר מאותו הדבר שנאסר דאל״כ לא שייך ביה התרה מחויבים לשלם מה שאכלו עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ה)
« עניים. כגון לקט שכחה ופאה ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין בע״כ ונותנין לעניים כיון דקי״ל היו כופין על הצדקה כ״כ הב״י: » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
שלוש כניסות, והראשונה שאלה של זמננו: היש די בקנייה ביותר כשהקנייה בהקפה? והנודע ביהודה משיב שלאו — שההקפה עצמה הנאה היא.
« לוקח ביותר. עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סימן קמ״ט שכתב דאפי׳ בכה״ג לא שרי אלא בנותן דמים תיכף אבל ליקח בהקפה זה גופא הנאה היא שנותן לו בהקפה ונמצא נהנה באיסור ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« יקננו מהם ביותר. עש״ך סק״ד בשם הר״ן ועיין בשער המלך פ״ג מהלכות נדרים הלכה יו״ד מה שכתב בזה הבאתי קצת לשונו לעיל סימן ר״ד ס״ק א׳: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« ונוטלין תרומותיו. [עבה״ט מ״ש וכתב הר״ן דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו כו׳ ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ״ד מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
כל פסקאות הסימן כסדר הספר, עם מראה מקומן המדויק. והטבלה לשמש למצוא ענף מענפי סעיף א בלא לקרוא את כולם.
| סעיף | לשון | ביאור |
|---|---|---|
| א | « מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם |
| א | « זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | זבינא מציעא דאית ביה הנאה ללוקח ולמוכר |
| א | « אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | אלא לוקח ביותר ומוכר בפחות |
| א | « ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו |
| א | « וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | וזבינא חריפא הוא הנאת הלוקח ולא הנאת המוכר |
| א | « הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | הילכך אם אסר עצמו מהם יקננו מהם ביותר ומוכר להם שוה בשוה |
| א | « ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה |
| א | « וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | וזבינא דרמי באפיה הוי הנאת המוכר ולא הנאת הלוקח |
| א | « הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | הילכך אם אסר עצמו מהם ימכרנו להם בפחות ויקננו מהם שוה בשוה |
| א | « ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א) | ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה: |
| ב | « אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב) | אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם |
| ב | « אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב) | אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם |
| ב | « ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב) | ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו: |
| ג | « מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג) | מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו |
| ג | « ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג) | ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים |
| ג | « וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג) | וכן הדין במתנות עניים לעניים: |
ארבעה מצבים שסימן רכ״ז נשאל בהם היום. ואין אלו פסקים אלא השאלות שיש להביא לרב, והמקום שבלשון שהן נופלות בו.
סימן רכ״ז חותם את עניין הנדר שעל חבירו, ונותן בו את המקרה הקיצוני: לא איש ולא שני שותפין אלא ציבור שלם. וסימן רכ״ח · 228 פותח אחריו את העניין האחרון שבמסכת — כיצד מתירין את כל שקשרו הסימנים הללו.
מקורות הדף, ניתנים לבדיקה בהקשה אחת. כל לשון הקודש שהובאה כאן הוצאה מן הטקסטים שלהלן, ולא הועתקה ביד.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ז · ♥ תמיכה