✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 1 — INITIATION
Siman ק״י · Le voyageur et la תפילת הדרך
היוצא לדרך ופועלים וסדר תפילת הדרך — le voyageur, les ouvriers et la prière du voyageur : בשעת הדחק on prie הביננו (מעין י״ח) ; la תפילה קצרה במקום סכנה ; la תפילת הדרך « יהי רצון… שתוליכנו לשלום » בלשון רבים ; et הנכנס לבית המדרש
סימן ק״י · ח׳ סעיפים
דין היוצא לדרך וסדר תפילת הדרך
🌱 Niveau Initiation · מתחילים
✦ ❖ ✦
Ce siman enseigne les prières adaptées בשעת הדחק et sur la route : la prière abrégée הביננו (מעין י״ח), le cas des פועלים selon le salaire, la תפילה קצרה dans un lieu de danger (« צרכי עמך מרובים »), la תפילת הדרך (« יהי רצון… שתוליכנו לשלום », בלשון רבים, אחר שהחזיק בדרך et בעל פרסה), et enfin הנכנס לבית המדרש. Texte hébreu, traduction française et explication des ח׳ seifim, avec une section de cas pratiques.
Sujet : Le voyageur et sa prière — הביננו, תפילה קצרה, תפילת הדרך, בית המדרש
Source : שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״י · ח׳ סעיפים
Compilation : רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Nos Sages ont enseigné (ברכות כ״ט:) : כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך — quiconque prend la route doit dire la תפילת הדרך. Ce siman réunit les prières du moment où l'on ne peut prier normalement : בשעת הדחק on abrège en הביננו ; במקום סכנה on dit une תפילה קצרה ; et le voyageur ajoute la תפילת הדרך. Nous étudions ici au niveau du principe ; pour la conduite personnelle et le texte exact des נוסחאות, on se réfère au סידור et à la décision du Rav.
📑 Plan de l'étude
A. Les ח׳ seifim — בשעת הדחק / הביננו (séif 1), הפועלים (séif 2), גדודי חיה ולסטים (séif 3), תפילת הדרך et ses lois (séifim 4-7), בית המדרש (séif 8)
1. Cas pratique — la prière abrégée בשעת הדחק : quand et comment dire הביננו
2. Cas pratique — le lieu de danger : la תפילה קצרה puis la חזרה à la י״ח
3. Cas pratique — la תפילת הדרך : לשון רבים, פרסה, ומתי אומרים אותה
+ Questions de compréhension et pour aller plus loin
A. Le voyageur et sa prière — les ח׳ seifim
סֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ — l'ordre des prières du voyageur — quand la vie « normale » de prière est empêchée, la Torah prévoit des formes allégées : une תפילה מעין י״ח (הביננו) בשעת הדחק, une תפילה קצרה dans le danger réel, et une bakachat rahamim propre à la route (תפילת הדרך). Chaque forme a sa mesure : quand l'abréger, quand rattraper la י״ח, comment et jusqu'où dire la תפילת הדרך.
Séif 1 — בשעת הדחק : la prière abrégée (הביננו)
בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך או שהיה עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה — מתפלל אחר ג׳ ראשונות «הביננו» ואומר אחריה ג׳ אחרונות. וצריך לאמרם מעומד. וכשיגיע לביתו אין צריך לחזור ולהתפלל. ואינו מתפלל הביננו בימות הגשמים ולא במוצאי שבת ויום טוב.
Séif 1 : en un moment de contrainte (בשעת הדחק) — par exemple sur la route, ou debout dans un lieu où il est harcelé et craint d'être interrompu, ou incapable de prier avec כוונה une longue prière — il prie, après les trois premières bénédictions, « הביננו », et dit après elle les trois dernières. Il doit les dire debout (מעומד). Arrivé chez lui, il n'a pas à recommencer et à prier. Et l'on ne prie pas הביננו pendant la saison des pluies, ni à la sortie du Chabbat et du Yom Tov.
« הביננו » est une seule bénédiction qui résume les treize bénédictions du milieu de la עמידה : au lieu de la longue prière, on dit les ג׳ ראשונות, puis הביננו, puis les ג׳ אחרונות — et l'on est acquitté (אין צריך לחזור). Deux exceptions : בימות הגשמים (car il faut la שאלה de la pluie dans ברכת השנים) et במוצאי שבת ויום טוב (car il faut la הבדלה dans חונן הדעת) — ces ajouts ne trouveraient pas leur place dans הביננו, on prie donc la י״ח complète.
Séif 2 — הפועלים : les ouvriers au travail
הפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית — אם אינו נותן להם שכר חוץ מסעודתן, מתפללין י״ח, אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם. ואם ניתן להם שכר, מתפללין «הביננו». והאידנא אין דרך להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי משכירין אותם שיתפללו שמונה עשרה.
Séif 2 : les ouvriers qui travaillent chez un employeur — s'il ne leur donne pas de salaire hormis leur repas, ils prient la י״ח complète, mais ils ne descendent pas devant l'arche et ne font pas la נשיאת כפים ; et si un salaire leur est versé, ils prient « הביננו ». Mais aujourd'hui on n'a pas coutume d'y être strict, et l'on présume qu'ils sont engagés d'emblée à cette condition qu'ils prient les dix-huit.
Tout dépend du temps qui appartient à l'employeur. Payé pour son travail, l'ouvrier ne peut « voler » ce temps : il abrège en הביננו. Nourri seulement, il prie la י״ח mais sans les fonctions communautaires qui allongent (חזרה, נשיאת כפים). והאידנא — de nos jours — l'usage n'est plus si strict, et l'on suppose que l'embauche se fait d'emblée en admettant la prière complète.
Séif 3 — גדודי חיה ולסטים : le lieu de danger
ההולך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל «צרכי עמך מרובים וכו׳», ואין צריך לא לג׳ ראשונות ולא לג׳ אחרונות. ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך, ואם יכול לעמוד — עומד. וכשיגיע לישוב ונתקררה דעתו — חוזר ומתפלל תפלת י״ח ברכות (ואם לא חזר להתפלל הוי כאילו שכח להתפלל לגמרי, ונתבאר לעיל סימן ק״ח).
Séif 3 : celui qui marche dans un lieu de bandes de bêtes sauvages et de brigands prie « צרכי עמך מרובים וכו׳ », et il n'a besoin ni des trois premières ni des trois dernières. Il la prie sur la route tout en marchant, et s'il peut s'arrêter il s'arrête. Et lorsqu'il atteint un lieu habité et que son esprit s'apaise, il revient prier la prière des dix-huit bénédictions (et s'il n'est pas revenu prier, c'est comme s'il avait totalement oublié de prier — expliqué plus haut, siman 108).
Ici le danger est réel et pressant : la forme est encore plus courte que הביננו — une seule demande, « צרכי עמך מרובים », sans même les ג׳ ראשונות ni ג׳ אחרונות, et l'on peut la dire en marchant. Mais elle ne libère pas de l'obligation : dès que l'on est en sécurité et נתקררה דעתו, on doit refaire la י״ח complète — sinon c'est comme si l'on n'avait pas prié (voir siman 108 sur le תשלומין).
Séif 4 — היוצא לדרך : le texte de la תפילת הדרך
היוצא לדרך יתפלל «יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו׳». וצריך לאומרה בלשון רבים. ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה. ואם היה רוכב אין צריך לירד.
Séif 4 : celui qui prend la route dit « יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו׳ ». Et il faut la dire au pluriel (בלשון רבים). Si possible il s'arrête de marcher lorsqu'il la dit. Et s'il était à cheval, il n'a pas besoin de descendre.
La תפילת הדרך est une demande de miséricorde (בקשת רחמים) pour la route. On la formule בלשון רבים — « qu'Il nous conduise » — car la prière dite au nom du public est mieux exaucée. Idéalement on s'arrête de marcher pour la dire (le פוסק exige seulement de cesser d'avancer, pas de descendre de sa monture) : à cheval, אין צריך לירד, il suffit d'immobiliser sa bête si possible.
Séif 5 — פעם אחת ביום : une fois par jour, sauf s'il change d'avis
אין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום. אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו — צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת.
Séif 5 : il n'a besoin de la dire qu'une seule fois par jour, même s'il se repose dans une ville au milieu de la journée. Mais si son intention était de passer la nuit dans la ville, puis qu'il se ravise (נמלך) et en sort pour aller au-delà ou pour revenir chez lui — il doit la redire une autre fois.
La תפילת הדרך couvre toute la journée de voyage : une halte en cours de route ne la brise pas. La règle change quand le voyage était censé s'achever : celui qui comptait loger dans la ville a « clos » son trajet ; s'il נמלך (change d'avis) et repart, c'est un nouveau départ — il redit donc la תפילת הדרך.
Séif 6 — le מהר״ם : la joindre à ברכת הגומל חסדים
הר״ם מרוטנבורג, כשהיה יוצא לדרך בבוקר, היה אומרה אחר «יהי רצון» כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים, ותהיה ברכה הסמוכה לחברתה.
Séif 6 : le Rav Rabbi Méir de Rothenbourg, quand il partait en voyage le matin, la disait après « יהי רצון » afin de l'accoler à la bénédiction « הגומל חסדים טובים », de sorte qu'elle soit une bénédiction attenante à sa voisine.
La תפילת הדרך se scelle par « ברוך » mais ne s'ouvre pas par « ברוך » : c'est une בקשה, pas une berakha autonome. Idéalement elle doit donc être une ברכה הסמוכה לחברתה — appuyée sur une bénédiction qui précède. Le מהר״ם, partant le matin, la plaçait juste après הגומל חסדים טובים (ברכות השחר), pour la rattacher à une bénédiction voisine.
Séif 7 — שיעור פרסה : à partir d'où et jusqu'où
אומר אותה אחר שהחזיק בדרך, ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך. ולכתחילה יאמר אותה בפרסה ראשונה (רש״י והר״י). ואם שכח מלאומרה — יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה, ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.
Séif 7 : il la dit après avoir « pris la route » (החזיק בדרך), et on ne la dit que s'il a une פרסה à parcourir ; mais pour moins d'une פרסה, il ne scelle pas par « ברוך ». Et לכתחילה il la dit dans la première פרסה (Rachi et le Ri). Et s'il a oublié de la dire, il la dit tant qu'il est en chemin, à condition de ne pas être entré dans la פרסה proche de la ville où il veut loger ; à partir de là, il la dit sans la bénédiction (חתימה).
Deux mesures encadrent la תפילת הדרך. À partir d'où : après avoir החזיק בדרך (être effectivement sorti de sa ville et engagé dans le trajet), et seulement s'il reste au moins une פרסה (≈ 4 km) à faire — sinon le danger est trop faible pour sceller בברוך. Jusqu'où : לכתחילה dans la première פרסה ; s'il a oublié, il peut la dire plus tard, mais dès qu'il entre dans la dernière פרסה avant la ville d'étape, il la dit sans חתימה (sans « ברוך »).
Séif 8 — הנכנס לבית המדרש : entrer et sortir de la maison d'étude
הנכנס לבית המדרש יתפלל «יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שלא אכשל בדבר הלכה וכו׳». וביציאתו יאמר «מודה אני לפניך ה׳ אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש וכו׳».
Séif 8 : celui qui entre dans la maison d'étude prie « יהי רצון מלפניך ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו שלא אכשל בדבר הלכה וכו׳ » (que je ne trébuche pas en matière de halakha). Et à sa sortie il dit « מודה אני לפניך ה׳ אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש וכו׳ » (je Te remercie d'avoir mis ma part parmi ceux qui siègent dans la maison d'étude).
Le siman se clôt sur un « voyage » d'un autre ordre : l'entrée au בית המדרש. À l'entrée, on demande de ne pas fauter dans la halakha (שלא אכשל בדבר הלכה) — pour ne pas induire autrui en erreur ; à la sortie, on remercie (מודה אני) d'avoir sa part parmi les gens de l'étude. Ainsi l'étude, comme la route, s'ouvre par une demande de protection et se ferme par la gratitude.
Le siman en une phrase : quand on ne peut prier normalement, on abrège — הביננו בשעת הדחק (pas en saison des pluies ni au מוצאי שבת) ; une תפילה קצרה במקום סכנה, puis on refait la י״ח une fois en sécurité ; le voyageur ajoute la תפילת הדרך (« יהי רצון… שתוליכנו לשלום ») בלשון רבים, une fois par jour, אחר שהחזיק בדרך, s'il a une פרסה à faire et לכתחילה בפרסה ראשונה ; et הנכנס לבית המדרש demande שלא אכשל בדבר הלכה et remercie à la sortie.
Cas pratiques
Cas 1 — La prière abrégée בשעת הדחק
Situation : il est pressé par le temps ou dans un lieu de tension et ne peut prier la י״ח entière avec כוונה. Peut-il abréger ?
Conduite : בשעת הדחק il prie הביננו — les ג׳ ראשונות, puis la bénédiction הביננו qui résume le milieu, puis les ג׳ אחרונות — מעומד, et il est acquitté (אין צריך לחזור). Exceptions : en saison des pluies et au מוצאי שבת / יום טוב, où il faut שאלה ou הבדלה — il prie alors la י״ח complète. Pour savoir ce qui compte comme שעת הדחק, on suit son Rav.
Cas 2 — Le lieu de danger
Situation : il traverse un endroit dangereux (bêtes, brigands) au moment de la prière. Que dit-il ?
Conduite : il dit la תפילה קצרה — « צרכי עמך מרובים » — même en marchant, sans ג׳ ראשונות ni ג׳ אחרונות. Ce n'est qu'un secours du moment : dès qu'il atteint un lieu sûr et que נתקררה דעתו, il refait la י״ח complète. S'il ne la refait pas, c'est comme s'il n'avait pas prié (תשלומין, siman 108). Pour l'appréciation du danger, on suit son Rav.
Cas 3 — Dire la תפילת הדרך
Situation : il part en voyage. Quand, comment et jusqu'où dit-il la תפילת הדרך ?
Conduite : il la dit אחר שהחזיק בדרך (une fois sorti de sa ville et engagé sur la route), בלשון רבים, s'il a au moins une פרסה à parcourir, לכתחילה בפרסה ראשונה. Une seule fois par jour (sauf s'il נמלך et repart d'une ville où il pensait loger). S'il a oublié, il la dit tant qu'il est en chemin ; entré dans la dernière פרסה avant la ville d'étape, il la dit sans חתימה. Pour le נוסח exact et les cas limites, on suit le סידור et son Rav.
Questions de compréhension
Vérifie ta compréhension :
- Qu'est-ce que הביננו, et quand ne la dit-on pas (séif 1) ?
- Pourquoi les פועלים payés prient-ils הביננו, et que fait-on האידנא (séif 2) ?
- En quoi la תפילה קצרה du lieu de danger diffère-t-elle de הביננו, et qu'est-on tenu de refaire (séif 3) ?
- Pourquoi dit-on la תפילת הדרך בלשון רבים, et faut-il descendre de sa monture (séif 4) ?
- À partir d'où et jusqu'où dit-on la תפילת הדרך, et quel est le שיעור d'une פרסה (séifim 5-7) ?
Pour aller plus loin
Si tu veux approfondir ce siman :
📖Rejoindre la khavroutha
- 📚 Niveau 2 — Lamdan : pour le pilpoul — הביננו — מעין י״ח (ברכות כ״ט.), גדר שעת הדחק ולמה מעומד ; תפילה קצרה במקום סכנה — «צרכי עמך מרובים», וחזרה לי״ח כשתתיישב דעתו ; תפילת הדרך — לשון רבים, ברכה הסמוכה לחברתה, גדר החזיק בדרך ושיעור פרסה
- ✨ Niveau 3 — Synthèse : pour la révision et la mémorisation rapide
- 👑 Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) : la chitah du Choulhan Aroukh HaRav — הביננו, תפילה קצרה, תפילת הדרך, פרסה ובית המדרש