Niveau 4 — Daat HaRav (Admour HaZaken) — Siman ק״י · דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ

דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וּפוֹעֲלִים מַה יִּתְפַּלְלוּ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ וּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבוֹ יוּ״ד סְעִיפִים:בִּשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, כְּגוֹן שֶׁהַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת, אוֹ שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ וְיָרֵא שֶׁמָּא יַפְסִיקוּהוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים אִם יִתְפַּלֵּל כָּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ אוֹ מְיֻשָּׁב אוֹ מְעֻמָּד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״, אוֹ שֶׁעוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁהוּא טָרוּד וְיָרֵא שֶׁמָּא יַפְסִיקוּהוּ, אוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אֲרֻכָּה בְּכַוָּנָה מֵחֲמַת טִרְדַּת דַּעְתּוֹ — מִתְפַּלֵּל מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שֶׁהוּא תְּפִלַּת ״הֲבִינֵנוּ״ שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל י״ג בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת וְחוֹתֵם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. וְצָרִיךְ לוֹמַר לְפָנֶיהָ ג׳ בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת כְּתִקְנָן וּלְאַחֲרֶיהָ ג׳ אַחֲרוֹנוֹת כְּתִקְנָן. וְצָרִיךְ לְאָמְרָן כֻּלָּן מְעֻמָּד, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְאָמְרָן דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ בַּדֶּרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁהִתִּירוּ בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּרֵד לִבּוֹ בְּעִכּוּב דַּרְכּוֹ וְלֹא יוּכַל לְכַוֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה מֵעֵין י״ח לֹא יִטָּרֵד כָּל כָּךְ בַּעֲמִידָתוֹ. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל י״ח, הוֹאִיל וּכְבָר אָמַר מֵעֵין י״ח. וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל ״הֲבִינֵנוּ״ לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״, וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדַּעַת״ (וְאֵין לוֹ לְכָלְלָן בַּ״הֲבִינֵנוּ״ לוֹמַר בָּהּ מֵעֵין הַבְדָּלָה וּשְׁאֵלָה, לְפִי שֶׁהַשְּׁאֵלָה וְהַבְדָּלָה אֵינָן בְּרָכוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן אֶלָּא תִּקְּנוּ לְכָלְלָן בְּבִרְכוֹת י״ח, שְׁאֵלָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״ וְהַבְדָּלָה בְּבִרְכַּת ״חוֹנֵן הַדַּעַת״, וְאִם הָיָה אוֹמֵר בַּ״הֲבִינֵנוּ״ מֵעֵין הַבְדָּלָה וּשְׁאֵלָה — הָיָה נִרְאֶה שֶׁהֵן גַּם כֵּן בְּרָכוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן כְּמוֹ כָּל בְּרָכוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת שֶׁאוֹמֵר מֵעֵין כָּל אַחַת וְאַחַת בַּ״הֲבִינֵנוּ״):

בִּשְׁעַת הַדְּחָק. Quand on ne peut prier les שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה entières (l’heure passe, crainte d’être interrompu sur la route, esprit troublé) — on prie מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, la תְּפִלַּת ״הֲבִינֵנוּ״ qui condense les י״ג bénédictions médianes et חוֹתֵם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. On dit avant elle les ג׳ premières et après les ג׳ dernières כְּתִקְנָן, le tout מְעֻמָּד. Arrivé chez soi, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר. On ne dit pas ״הֲבִינֵנוּ״ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים (שְׁאֵלָה) ni בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (הַבְדָּלָה).

הַפּוֹעֲלִים שֶׁעוֹשִׂים מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם שָׂכָר חוּץ מִסְּעוּדָתָן — מִתְפַּלְלִין י״ח בְּרָכוֹת שְׁלֵמוֹת. אֲבָל אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם, מִשּׁוּם בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם נוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר פְּעֻלָּתָם לְבַד סְעוּדָתָם — צְרִיכִים לְמַהֵר הַמְּלָאכָה וּמִתְפַּלְלִין מֵעֵין י״ח. וְעַכְשָׁו אֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, וּמִן הַסְּתָם עַל דַּעַת כֵּן שׂוֹכְרִין אוֹתָם שֶׁיִּתְפַּלְלוּ י״ח. וְהוּא הַדִּין שֶׁיֵּלְכוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לְהַקְפִּיד בְּכָךְ:

הַפּוֹעֲלִים. Les ouvriers chez un patron : sans salaire (hors repas) — מִתְפַּלְלִין י״ח שְׁלֵמוֹת, mais אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם (בִּטּוּל מְלָאכָה) ; salariés — מֵעֵין י״ח. Aujourd’hui le patron n’y est plus regardant : מִן הַסְּתָם on les embauche שֶׁיִּתְפַּלְלוּ י״ח, et de même qu’ils aillent בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה.

הַהוֹלֵךְ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים — מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה, שֶׁהוּא ״צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים כו׳״ וְחוֹתֵם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, וְאֵין צָרִיךְ לֹא לְג׳ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא לְג׳ אַחֲרוֹנוֹת. וּמִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ. וְאִם יָכוֹל לַעֲמֹד — עוֹמֵד. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְיִשּׁוּב וְתִתְבָּרֵר דַּעְתּוֹ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת י״ח כְּתִקְנָהּ אִם לֹא עָבַר זְמַנָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה מְעֻמָּד, הוֹאִיל וְלֹא אָמַר בָּהּ אֲפִלּוּ מֵעֵין י״ח. וְאִם שָׁכַח אוֹ שֶׁעָבַר זְמַנָּהּ — דִּינוֹ כְּשׁוֹכֵחַ וְלֹא הִתְפַּלֵּל לְגַמְרֵי, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁלִים אוֹתָהּ בִּזְמַן תְּפִלָּה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ח:

גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים. Qui marche en lieu de bêtes sauvages et de brigands — תְּפִלָּה קְצָרָה : ״צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים כו׳״, חוֹתֵם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, sans les ג׳ premières ni les ג׳ dernières, même en marchant (debout si possible). Arrivé à un lieu habité et l’esprit apaisé — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל י״ח כְּתִקְנָהּ (car il n’a pas même dit מֵעֵין י״ח) ; oublié ou temps passé — comme celui qui n’a pas prié, avec תַּשְׁלוּמִין (siman 108).

הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ שֶׁהִיא ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וכו׳״. וְאַף אִם הוֹלֵךְ יְחִידִי יֹאמְרֶנָּה בִּלְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת. וְאִם בָּא לְהוֹסִיף בָּהּ דִּבְרֵי רִצּוּי — יָכוֹל לְאָמְרָם בִּלְשׁוֹן יָחִיד, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה שֶׁקָּבְעוּ חוֹבָה לָרַבִּים (וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד יֵשׁ לוֹמַר מִלַּת ״וּתְנֵנִי לְחֵן״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה הַקָּבוּעַ לָרַבִּים). וּמִן הַדִּין יָכוֹל לוֹמַר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, אֶלָּא מִשּׁוּם ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע״ — יַעֲמֹד כְּשֶׁיֹּאמְרֶנָּה אִם אֶפְשָׁר לוֹ, כְּגוֹן שֶׁבְּנֵי הַשַּׁיָּרָא גַּם כֵּן עוֹמְדִים. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד אֶלָּא מִלֵּילֵךְ, אֲבָל אִם הָיָה רָכוּב אֵין צָרִיךְ לֵירֵד אֶלָּא יַעֲמִיד הַבְּהֵמָה מִלֵּילֵךְ אִם אֶפְשָׁר לוֹ, שֶׁאִם יִרְכֹּב הֲרֵי הוּא כִּמְהַלֵּךְ (וְהוּא הַדִּין לְיוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה שֶׁאֵין צָרִיךְ לֵירֵד אֶלָּא לְהַעֲמִיד הַסּוּסִים אִם אֶפְשָׁר לוֹ):

תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. Le voyageur dit ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וכו׳״, même seul בִּלְשׁוֹן רַבִּים (תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת) ; les ajouts personnels de רִצּוּי peuvent être בִּלְשׁוֹן יָחִיד. On peut la dire en marchant, mais מִשּׁוּם ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע״ — יַעֲמֹד si possible. Il suffit d’arrêter de marcher : רָכוּב n’a pas à descendre, il arrête la bête (de même en charrette, arrêter les chevaux).

אֵין צָרִיךְ לוֹמַר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא פַּעַם אַחַת בְּכָל יוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, וַאֲפִלּוּ אִם יָנוּחַ בָּעִיר בְּאֶמְצַע הַיּוֹם וְחוֹזֵר לָלֶכֶת מִמֶּנָּה לְהָלְאָה אוֹ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ. אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ לָלוּן בָּעִיר וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְיָצָא מִמֶּנָּה לַעֲבֹר חוּצָה לָהּ אוֹ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ פַּעַם אַחֶרֶת כְּאִלּוּ כְּבָר לָן בָּהּ (שֶׁכֵּן הוּא בְּכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁכְּשֶׁהוּא נִמְלָךְ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ו):

פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. On ne la dit qu’une fois par jour de marche, même en s’arrêtant בָּעִיר au milieu du jour puis repartant. Mais si l’on comptait לָלוּן בָּעִיר puis נִמְלַךְ et qu’on en ressort — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ פַּעַם אַחֶרֶת, comme pour toutes les bénédictions où le נִמְלָךְ recommence (סימן ר״ו).

מֵאֵימָתַי מִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ? מִשָּׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, אֲבָל לֹא כְּשֶׁעֲדַיִן הוּא בְּתוֹךְ הָעִיר שֶׁדָּר בָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ עַד שֶׁיַּחֲזִיק בַּדֶּרֶךְ. וְעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, דְּהַיְנוּ ע׳ אַמָּה וְשִׁירַיִם סָמוּךְ לָעִיר — הֲרֵי הוּא כְּתוֹךְ לָעִיר. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הָעִיר, מִשָּׁעָה שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהֵכִין עַצְמוֹ לָצֵאת בּוֹ בַּיּוֹם, שֶׁזֶּה נִקְרָא גַּם כֵּן הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ שֶׁמֻּחְזָק לֵילֵךְ בְּוַדַּאי. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו בְּדִיעֲבַד (וּלְדִבְרֵי הַכֹּל כְּשֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ יָכוֹל לְאָמְרָהּ בְּתוֹךְ הָעִיר שֶׁלָּן בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הֶחֱזִיק וְהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְעוֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בָּהּ, שֶׁבְּעִיר זוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן):

מֵאֵימָתַי. Dès qu’on marche sur la route, pas encore בְּתוֹךְ הָעִיר où l’on demeure (עַד שֶׁיַּחֲזִיק בַּדֶּרֶךְ) ; עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר (ע׳ אַמָּה וְשִׁירַיִם) compte comme la ville. יֵשׁ מַתִּיר dès qu’on a décidé et s’est préparé à sortir le jour même (déjà הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ), et יֵשׁ לִסְמֹךְ עָלָיו בְּדִיעֲבַד. Déjà en route, on peut la dire même dans la ville-étape où l’on va loger, n’y étant qu’un אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן.

תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ חוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״, לְפִי שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בַּקָּשַׁת רַחֲמִים. וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לְהַסְמִיכָהּ לְאֵיזוֹ בְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִפְתֹּחַ בְּ״בָרוּךְ״, כְּגוֹן אִם הוֹלֵךְ בַּבֹּקֶר — יַסְמִיכֶנָּה לְבִרְכַּת ״הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״ אִם מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַשַּׁחַר לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאִם הוֹלֵךְ בְּאֶמְצַע הַיּוֹם — יֹאכַל אוֹ יִשְׁתֶּה כְּשִׁעוּר שֶׁיְּבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, אוֹ יָטִיל מַיִם וִיבָרֵךְ ״אֲשֶׁר יָצַר״ וְאַחַר כָּךְ יַתְחִיל מִיָּד ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ כו׳״:

חֲתִימָה בְּ״בָרוּךְ״. תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ חוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״ (בַּקָּשַׁת רַחֲמִים). Il est bon de la faire סְמוּכָה à une autre bénédiction : le matin après ״הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״ ; en milieu de journée, manger/boire pour dire une בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, ou faire ses besoins et bénir ״אֲשֶׁר יָצַר״ puis enchaîner aussitôt ״יְהִי רָצוֹן״.

לֹא תִּקְּנוּ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵילֵךְ פַּרְסָה, שֶׁהִיא ח׳ אֲלָפִים אַמָּה, שֶׁפָּחוֹת מִפַּרְסָה בְּקֵרוּב לָעִיר — אֵינוֹ מְקוֹם סַכָּנָה מִן הַסְּתָם. וְאִם רוֹצֶה לְאָמְרָהּ עַל דֶּרֶךְ פָּחוֹת מִפַּרְסָה — לֹא יַחְתֹּם בְּ״בָרוּךְ (אַתָּה ה׳)״. אֲבָל אִם הוּא מָקוֹם מֻחְזָק בְּסַכָּנָה — צָרִיךְ לְאָמְרָהּ אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִפַּרְסָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ שֶׁהִיא פַּרְסָה רִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה לְאָמְרָהּ בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה. וְאִם שָׁכַח מִלְּאָמְרָהּ — יֹאמַר אוֹתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְתוֹךְ פַּרְסָה הַסְּמוּכָה לָעִיר שֶׁרוֹצֶה לָלוּן בָּהּ, וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ יֹאמַר אוֹתָהּ בְּלֹא בְּרָכָה:

שִׁעוּר פַּרְסָה. On ne l’a instituée que pour une פַּרְסָה (ח׳ אֲלָפִים אַמָּה) à parcourir ; moins d’une פַּרְסָה près de la ville n’est pas מְקוֹם סַכָּנָה — לֹא יַחְתֹּם בְּ״בָרוּךְ (אַתָּה ה׳)״. Lieu de danger avéré — même en moins d’une פַּרְסָה. יֵשׁ אוֹמְרִים seulement בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה, et יֵשׁ לָחֹש לְכַתְּחִלָּה. Oublié — il la dit tant qu’il est en route, tant qu’il n’est pas entré dans la פַּרְסָה proche de la ville-étape ; au-delà, בְּלֹא בְּרָכָה.

הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ — טוֹב שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת מִגְּדוֹלֵי הָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רַבּוֹתָיו כְּדֵי שֶׁיְּבָרְכוּהוּ, וְאַל יֹאמְרוּ לוֹ ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ אֶלָּא ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, שֶׁהֲרֵי יִתְרוֹ שֶׁאָמַר לְמֹשֶׁה ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ — עָלָה וְהִצְלִיחַ, וְדָוִד שֶׁאָמַר לְאַבְשָׁלוֹם ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ — הָלַךְ וְנִתְלָה. וּכְשֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ — יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה (שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״). וְלֹא יַעֲסֹק בְּעִיּוּן הֲלָכָה, שֶׁלֹּא יִתְעֶה בַּדֶּרֶךְ, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה וְאִישׁ אַחֵר מַנְהִיג הַסּוּסִים. וְאַל יֹאכַל בַּדֶּרֶךְ יוֹתֵר מִשִּׁעוּר אֲכִילַת שְׁנֵי רְעָבוֹן, מִשּׁוּם חֳלִי מֵעַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה (וְכַיּוֹצֵא) בָּהּ. וּכְשֶׁנִּכְנָס לָעִיר לָלוּן — יִכָּנֵס בְּ״כִי טוֹב״ וְיֵצֵא בְּ״כִי טוֹב״, שֶׁמָּא יִפֹּל בְּאַחַת הַפְּחָתִים. אֲבָל סָמוּךְ לְעִירוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְהִזָּהֵר שָׁם מֵהַפְּחָתִים — יָכוֹל לֵילֵךְ שָׁם בַּלַּיְלָה, אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ יְחִידִי שֶׁאֵין לָחֹש לַמַּזִּיקִים:

הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ. טוֹב שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת מִגְּדוֹלֵי הָעִיר qu’ils le bénissent, et qu’on lui dise ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ et non ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ (יִתְרוֹ à Moïse vs דָּוִד à אַבְשָׁלוֹם). En chemin — יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה (״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״) mais non בְּעִיּוּן הֲלָכָה (de peur de s’égarer, sauf en charrette conduite par un autre). Ne pas trop manger (חֳלִי מֵעַיִם, sauf en bateau) ; entrer et sortir de la ville-étape בְּ״כִי טוֹב״ (les הַפְּחָתִים, les fosses).

הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדוֹ, וּבִיצִיאָתוֹ — צָרִיךְ לִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ מַה הוּא אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה כו׳״. וְהוּא הַדִּין מִי שֶׁיּוֹשֵׁב לִלְמֹד בִּיחִידוּת, וּבִפְרָט אִם הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יִטְעֶה בְּלִמּוּד וּבְהוֹרָאָה לוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְעַל אָסוּר מֻתָּר. וְטוֹב לוֹמַר נֻסָּח אֶחָד קָצָר כּוֹלֵל הַרְבֵּה, וְזֶהוּ: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתָּאִיר עֵינַי בִּמְאוֹר תּוֹרָתֶךָ וְהַצִּילֵנִי מִכָּל מִכְשׁוֹל וְטָעוּת, הֵן בְּדִינֵי אִסּוּר וְהֶתֵּר, הֵן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, הֵן בְּהוֹרָאָה, הֵן בְּלִמּוּד, גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ, וּמַה שֶּׁשָּׁגִיתִי כְּבָר הַעֲמִידֵנִי עַל הָאֱמֶת, וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד, כִּי ה׳ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה״ (וּכְשֶׁלּוֹמֵד בַּחֲבוּרָה — צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִשְׂמַח בְּתַקָּלָתָם וְלֹא יִשְׂמְחוּ בְּתַקָּלָתוֹ). בִּיצִיאָתוֹ מַה הוּא אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי כו׳״. וְהוּא הַדִּין הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּיחִידוּת, צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן בְּכָל עֶרֶב אַחַר גְּמַר לִמּוּדוֹ (אִם לָמַד כָּל הַיּוֹם):

בֵּית הַמִּדְרָשׁ. À l’entrée on prie שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדוֹ (״שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה כו׳״), à la sortie on rend הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ (״מוֹדֶה אֲנִי כו׳״). De même celui qui étudie בִּיחִידוּת, surtout s’il est arrivé לְהוֹרָאָה ; le Rav donne un נֻסָּח court et englobant (״שֶׁתָּאִיר עֵינַי בִּמְאוֹר תּוֹרָתֶךָ...״). Qui étudie בַּחֲבוּרָה demande aussi de ne pas se réjouir des faux pas d’autrui.