Why a Level 4 devoted to the Alter Rebbe ? The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not a commentary on the Mehaber (מחבר) — it is a complete, self-standing Shulchan Aruch, written by the Alter Rebbe (Rabbi Schneur Zalman of Liadi, founder of Habad, disciple of the Maggid (מגיד) of Mezeritch). Its singularity : it combines halakha (הלכה) + טעמי המצוות + inner dimension in one work, and rules with a unique Talmudic rigor.
For Habad, the Alter Rebbe is הפוסק האחרון — his psak is the deciding authority. This page gathers the Rav’s way on siman ק״י — דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. In the Rav it unfolds over יו״ד סְעִיפִים (ten seifim) : the תְּפִלַּת הַדְּחָק and הֲבִינֵנוּ (with the פּוֹעֲלִים and גְּדוּדֵי חַיָּה), the תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ in its מַטְבֵּעַ and זְמַן, the sealing in ״בָרוּךְ״ and the שִׁעוּר פַּרְסָה, and the הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ and בֵּית הַמִּדְרָשׁ.
שולחן ערוך הרב — סימן ק״י — דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
The full text of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch
שולחן ערוך הרב, סימן ק״י — דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ — וּבוֹ יו״ד סְעִיפִים
The Alter Rebbe’s own text (Sefaria source Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.110), followed by our English translation. The siman has ten seifim (יו״ד סְעִיפִים ; seif k → .110.k).
סעיף א בִּשְׁעַת הַדְּחָק — ״הֲבִינֵנוּ״ ; ג׳ רִאשׁוֹנוֹת וְג׳ אַחֲרוֹנוֹת מְעֻמָּד.
דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וּפוֹעֲלִים מַה יִּתְפַּלְלוּ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ וּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבוֹ יוּ״ד סְעִיפִים:בִּשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, כְּגוֹן שֶׁהַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת, אוֹ שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ וְיָרֵא שֶׁמָּא יַפְסִיקוּהוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים אִם יִתְפַּלֵּל כָּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ אוֹ מְיֻשָּׁב אוֹ מְעֻמָּד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״, אוֹ שֶׁעוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁהוּא טָרוּד וְיָרֵא שֶׁמָּא יַפְסִיקוּהוּ, אוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אֲרֻכָּה בְּכַוָּנָה מֵחֲמַת טִרְדַּת דַּעְתּוֹ — מִתְפַּלֵּל מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שֶׁהוּא תְּפִלַּת ״הֲבִינֵנוּ״ שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל י״ג בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת וְחוֹתֵם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. וְצָרִיךְ לוֹמַר לְפָנֶיהָ ג׳ בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת כְּתִקְנָן וּלְאַחֲרֶיהָ ג׳ אַחֲרוֹנוֹת כְּתִקְנָן. וְצָרִיךְ לְאָמְרָן כֻּלָּן מְעֻמָּד, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְאָמְרָן דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ בַּדֶּרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁהִתִּירוּ בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּרֵד לִבּוֹ בְּעִכּוּב דַּרְכּוֹ וְלֹא יוּכַל לְכַוֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה מֵעֵין י״ח לֹא יִטָּרֵד כָּל כָּךְ בַּעֲמִידָתוֹ. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל י״ח, הוֹאִיל וּכְבָר אָמַר מֵעֵין י״ח. וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל ״הֲבִינֵנוּ״ לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״, וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדַּעַת״ (וְאֵין לוֹ לְכָלְלָן בַּ״הֲבִינֵנוּ״ לוֹמַר בָּהּ מֵעֵין הַבְדָּלָה וּשְׁאֵלָה, לְפִי שֶׁהַשְּׁאֵלָה וְהַבְדָּלָה אֵינָן בְּרָכוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן אֶלָּא תִּקְּנוּ לְכָלְלָן בְּבִרְכוֹת י״ח, שְׁאֵלָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״ וְהַבְדָּלָה בְּבִרְכַּת ״חוֹנֵן הַדַּעַת״, וְאִם הָיָה אוֹמֵר בַּ״הֲבִינֵנוּ״ מֵעֵין הַבְדָּלָה וּשְׁאֵלָה — הָיָה נִרְאֶה שֶׁהֵן גַּם כֵּן בְּרָכוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן כְּמוֹ כָּל בְּרָכוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת שֶׁאוֹמֵר מֵעֵין כָּל אַחַת וְאַחַת בַּ״הֲבִינֵנוּ״):
בִּשְׁעַת הַדְּחָק. When one cannot pray the full שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה (the hour is passing, fear of interruption on the road, a distracted mind) — he prays מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, the תְּפִלַּת ״הֲבִינֵנוּ״ which condenses the י״ג middle blessings and חוֹתֵם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. Before it he says the ג׳ first and after it the ג׳ last כְּתִקְנָן, all of them מְעֻמָּד. Reaching home, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר. One does not say ״הֲבִינֵנוּ״ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים (שְׁאֵלָה) nor בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (הַבְדָּלָה).
סעיף ב הַפּוֹעֲלִים — לְלֹא שָׂכָר י״ח שְׁלֵמוֹת ; בְּשָׂכָר מֵעֵין י״ח.
הַפּוֹעֲלִים שֶׁעוֹשִׂים מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם שָׂכָר חוּץ מִסְּעוּדָתָן — מִתְפַּלְלִין י״ח בְּרָכוֹת שְׁלֵמוֹת. אֲבָל אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם, מִשּׁוּם בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם נוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר פְּעֻלָּתָם לְבַד סְעוּדָתָם — צְרִיכִים לְמַהֵר הַמְּלָאכָה וּמִתְפַּלְלִין מֵעֵין י״ח. וְעַכְשָׁו אֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, וּמִן הַסְּתָם עַל דַּעַת כֵּן שׂוֹכְרִין אוֹתָם שֶׁיִּתְפַּלְלוּ י״ח. וְהוּא הַדִּין שֶׁיֵּלְכוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לְהַקְפִּיד בְּכָךְ:
הַפּוֹעֲלִים. Workers employed by a householder : without wages (beyond their meal) — מִתְפַּלְלִין י״ח שְׁלֵמוֹת, but אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם (בִּטּוּל מְלָאכָה) ; with wages — מֵעֵין י״ח. Nowadays the householder is not particular : מִן הַסְּתָם they are hired שֶׁיִּתְפַּלְלוּ י״ח, and likewise that they go בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה.
סעיף ג גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים — ״צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים כו׳״.
הַהוֹלֵךְ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים — מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה, שֶׁהוּא ״צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים כו׳״ וְחוֹתֵם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, וְאֵין צָרִיךְ לֹא לְג׳ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא לְג׳ אַחֲרוֹנוֹת. וּמִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ. וְאִם יָכוֹל לַעֲמֹד — עוֹמֵד. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְיִשּׁוּב וְתִתְבָּרֵר דַּעְתּוֹ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת י״ח כְּתִקְנָהּ אִם לֹא עָבַר זְמַנָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה מְעֻמָּד, הוֹאִיל וְלֹא אָמַר בָּהּ אֲפִלּוּ מֵעֵין י״ח. וְאִם שָׁכַח אוֹ שֶׁעָבַר זְמַנָּהּ — דִּינוֹ כְּשׁוֹכֵחַ וְלֹא הִתְפַּלֵּל לְגַמְרֵי, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁלִים אוֹתָהּ בִּזְמַן תְּפִלָּה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ח:
גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים. One walking where there are wild beasts and brigands — תְּפִלָּה קְצָרָה : ״צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים כו׳״, sealing בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, without the ג׳ first nor the ג׳ last, even while walking (standing if he can). Reaching a settlement with a settled mind — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל י״ח כְּתִקְנָהּ (for he did not even say מֵעֵין י״ח) ; forgotten or the time passed — like one who did not pray, with תַּשְׁלוּמִין (siman 108).
סעיף ד תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ — ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם״, בִּלְשׁוֹן רַבִּים.
הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ שֶׁהִיא ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וכו׳״. וְאַף אִם הוֹלֵךְ יְחִידִי יֹאמְרֶנָּה בִּלְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת. וְאִם בָּא לְהוֹסִיף בָּהּ דִּבְרֵי רִצּוּי — יָכוֹל לְאָמְרָם בִּלְשׁוֹן יָחִיד, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה שֶׁקָּבְעוּ חוֹבָה לָרַבִּים (וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד יֵשׁ לוֹמַר מִלַּת ״וּתְנֵנִי לְחֵן״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה הַקָּבוּעַ לָרַבִּים). וּמִן הַדִּין יָכוֹל לוֹמַר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, אֶלָּא מִשּׁוּם ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע״ — יַעֲמֹד כְּשֶׁיֹּאמְרֶנָּה אִם אֶפְשָׁר לוֹ, כְּגוֹן שֶׁבְּנֵי הַשַּׁיָּרָא גַּם כֵּן עוֹמְדִים. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד אֶלָּא מִלֵּילֵךְ, אֲבָל אִם הָיָה רָכוּב אֵין צָרִיךְ לֵירֵד אֶלָּא יַעֲמִיד הַבְּהֵמָה מִלֵּילֵךְ אִם אֶפְשָׁר לוֹ, שֶׁאִם יִרְכֹּב הֲרֵי הוּא כִּמְהַלֵּךְ (וְהוּא הַדִּין לְיוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה שֶׁאֵין צָרִיךְ לֵירֵד אֶלָּא לְהַעֲמִיד הַסּוּסִים אִם אֶפְשָׁר לוֹ):
תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. The traveler says ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וכו׳״, even alone בִּלְשׁוֹן רַבִּים (תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת) ; personal additions of רִצּוּי may be בִּלְשׁוֹן יָחִיד. By law he may say it even while walking, but מִשּׁוּם ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע״ — יַעֲמֹד if he can. It suffices to stop walking : one who is רָכוּב need not dismount, he halts the animal (likewise in a wagon, halting the horses).
סעיף ה פַּעַם אַחַת בְּיוֹם ; נִמְלַךְ — חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל.
אֵין צָרִיךְ לוֹמַר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא פַּעַם אַחַת בְּכָל יוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, וַאֲפִלּוּ אִם יָנוּחַ בָּעִיר בְּאֶמְצַע הַיּוֹם וְחוֹזֵר לָלֶכֶת מִמֶּנָּה לְהָלְאָה אוֹ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ. אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ לָלוּן בָּעִיר וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְיָצָא מִמֶּנָּה לַעֲבֹר חוּצָה לָהּ אוֹ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ פַּעַם אַחֶרֶת כְּאִלּוּ כְּבָר לָן בָּהּ (שֶׁכֵּן הוּא בְּכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁכְּשֶׁהוּא נִמְלָךְ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ו):
פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. One says it only פַּעַם אַחַת per day of travel, even if he rests בָּעִיר mid-day and then continues. But if he intended לָלוּן בָּעִיר and then נִמְלַךְ and left it — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ פַּעַם אַחֶרֶת, as with all blessings where a נִמְלָךְ must repeat (סימן ר״ו).
סעיף ו מֵאֵימָתַי — מִשֶּׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ ; עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר.
מֵאֵימָתַי מִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ? מִשָּׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, אֲבָל לֹא כְּשֶׁעֲדַיִן הוּא בְּתוֹךְ הָעִיר שֶׁדָּר בָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ עַד שֶׁיַּחֲזִיק בַּדֶּרֶךְ. וְעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, דְּהַיְנוּ ע׳ אַמָּה וְשִׁירַיִם סָמוּךְ לָעִיר — הֲרֵי הוּא כְּתוֹךְ לָעִיר. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הָעִיר, מִשָּׁעָה שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהֵכִין עַצְמוֹ לָצֵאת בּוֹ בַּיּוֹם, שֶׁזֶּה נִקְרָא גַּם כֵּן הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ שֶׁמֻּחְזָק לֵילֵךְ בְּוַדַּאי. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו בְּדִיעֲבַד (וּלְדִבְרֵי הַכֹּל כְּשֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ יָכוֹל לְאָמְרָהּ בְּתוֹךְ הָעִיר שֶׁלָּן בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הֶחֱזִיק וְהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְעוֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בָּהּ, שֶׁבְּעִיר זוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן):
מֵאֵימָתַי. From when he walks on the road, but not while still בְּתוֹךְ הָעִיר where he dwells (עַד שֶׁיַּחֲזִיק בַּדֶּרֶךְ) ; עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר (ע׳ אַמָּה וְשִׁירַיִם) counts as the city. יֵשׁ מַתִּיר from when he resolved and prepared to leave that very day (already הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ), and יֵשׁ לִסְמֹךְ on him בְּדִיעֲבַד. Already on the road, he may say it even in the town where he lodges, being there only an אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן.
סעיף ז חוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת ; לְהַסְמִיכָהּ לִבְרָכָה.
תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ חוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״, לְפִי שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בַּקָּשַׁת רַחֲמִים. וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לְהַסְמִיכָהּ לְאֵיזוֹ בְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִפְתֹּחַ בְּ״בָרוּךְ״, כְּגוֹן אִם הוֹלֵךְ בַּבֹּקֶר — יַסְמִיכֶנָּה לְבִרְכַּת ״הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״ אִם מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַשַּׁחַר לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאִם הוֹלֵךְ בְּאֶמְצַע הַיּוֹם — יֹאכַל אוֹ יִשְׁתֶּה כְּשִׁעוּר שֶׁיְּבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, אוֹ יָטִיל מַיִם וִיבָרֵךְ ״אֲשֶׁר יָצַר״ וְאַחַר כָּךְ יַתְחִיל מִיָּד ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ כו׳״:
Sealing in ״בָרוּךְ״. תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ חוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״ (a plea for mercy). Still, it is good to make it סְמוּכָה to another blessing : in the morning after ״הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״ ; mid-day, eat or drink enough for a בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, or relieve oneself and bless ״אֲשֶׁר יָצַר״ then begin at once ״יְהִי רָצוֹן״.
סעיף ח שִׁעוּר פַּרְסָה ; פָּחוֹת מִפַּרְסָה — לֹא יַחְתֹּם בְּבָרוּךְ.
לֹא תִּקְּנוּ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵילֵךְ פַּרְסָה, שֶׁהִיא ח׳ אֲלָפִים אַמָּה, שֶׁפָּחוֹת מִפַּרְסָה בְּקֵרוּב לָעִיר — אֵינוֹ מְקוֹם סַכָּנָה מִן הַסְּתָם. וְאִם רוֹצֶה לְאָמְרָהּ עַל דֶּרֶךְ פָּחוֹת מִפַּרְסָה — לֹא יַחְתֹּם בְּ״בָרוּךְ (אַתָּה ה׳)״. אֲבָל אִם הוּא מָקוֹם מֻחְזָק בְּסַכָּנָה — צָרִיךְ לְאָמְרָהּ אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִפַּרְסָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ שֶׁהִיא פַּרְסָה רִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה לְאָמְרָהּ בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה. וְאִם שָׁכַח מִלְּאָמְרָהּ — יֹאמַר אוֹתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְתוֹךְ פַּרְסָה הַסְּמוּכָה לָעִיר שֶׁרוֹצֶה לָלוּן בָּהּ, וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ יֹאמַר אוֹתָהּ בְּלֹא בְּרָכָה:
שִׁעוּר פַּרְסָה. It was instituted only when one has a פַּרְסָה (ח׳ אֲלָפִים אַמָּה) to travel ; less than a פַּרְסָה near the city is not מְקוֹם סַכָּנָה — לֹא יַחְתֹּם בְּ״בָרוּךְ (אַתָּה ה׳)״. A place of established danger — even in less than a פַּרְסָה. יֵשׁ אוֹמְרִים only בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה, and יֵשׁ לָחֹש לְכַתְּחִלָּה. Forgotten — he says it as long as he is on the road, provided he has not entered the פַּרְסָה near the town he will lodge in ; beyond that, בְּלֹא בְּרָכָה.
סעיף ט נְטִילַת רְשׁוּת ; ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ ; יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בַּדֶּרֶךְ.
הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ — טוֹב שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת מִגְּדוֹלֵי הָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רַבּוֹתָיו כְּדֵי שֶׁיְּבָרְכוּהוּ, וְאַל יֹאמְרוּ לוֹ ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ אֶלָּא ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, שֶׁהֲרֵי יִתְרוֹ שֶׁאָמַר לְמֹשֶׁה ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ — עָלָה וְהִצְלִיחַ, וְדָוִד שֶׁאָמַר לְאַבְשָׁלוֹם ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ — הָלַךְ וְנִתְלָה. וּכְשֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ — יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה (שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״). וְלֹא יַעֲסֹק בְּעִיּוּן הֲלָכָה, שֶׁלֹּא יִתְעֶה בַּדֶּרֶךְ, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה וְאִישׁ אַחֵר מַנְהִיג הַסּוּסִים. וְאַל יֹאכַל בַּדֶּרֶךְ יוֹתֵר מִשִּׁעוּר אֲכִילַת שְׁנֵי רְעָבוֹן, מִשּׁוּם חֳלִי מֵעַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה (וְכַיּוֹצֵא) בָּהּ. וּכְשֶׁנִּכְנָס לָעִיר לָלוּן — יִכָּנֵס בְּ״כִי טוֹב״ וְיֵצֵא בְּ״כִי טוֹב״, שֶׁמָּא יִפֹּל בְּאַחַת הַפְּחָתִים. אֲבָל סָמוּךְ לְעִירוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְהִזָּהֵר שָׁם מֵהַפְּחָתִים — יָכוֹל לֵילֵךְ שָׁם בַּלַּיְלָה, אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ יְחִידִי שֶׁאֵין לָחֹש לַמַּזִּיקִים:
הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ. טוֹב שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת מִגְּדוֹלֵי הָעִיר that they bless him, and let them say ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ and not ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ (יִתְרוֹ to Moses vs. דָּוִד to אַבְשָׁלוֹם). On the way — יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה (״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״) but not בְּעִיּוּן הֲלָכָה (lest he stray, unless in a wagon driven by another). He should not overeat (חֳלִי מֵעַיִם, except on a boat) ; and entering the lodging town — יִכָּנֵס בְּ״כִי טוֹב״ וְיֵצֵא בְּ״כִי טוֹב״ (the הַפְּחָתִים, the pits).
סעיף י הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ — ״שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל״ ; וּבִיצִיאָתוֹ ״מוֹדֶה אֲנִי״.
הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדוֹ, וּבִיצִיאָתוֹ — צָרִיךְ לִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ מַה הוּא אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה כו׳״. וְהוּא הַדִּין מִי שֶׁיּוֹשֵׁב לִלְמֹד בִּיחִידוּת, וּבִפְרָט אִם הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יִטְעֶה בְּלִמּוּד וּבְהוֹרָאָה לוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְעַל אָסוּר מֻתָּר. וְטוֹב לוֹמַר נֻסָּח אֶחָד קָצָר כּוֹלֵל הַרְבֵּה, וְזֶהוּ: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתָּאִיר עֵינַי בִּמְאוֹר תּוֹרָתֶךָ וְהַצִּילֵנִי מִכָּל מִכְשׁוֹל וְטָעוּת, הֵן בְּדִינֵי אִסּוּר וְהֶתֵּר, הֵן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, הֵן בְּהוֹרָאָה, הֵן בְּלִמּוּד, גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ, וּמַה שֶּׁשָּׁגִיתִי כְּבָר הַעֲמִידֵנִי עַל הָאֱמֶת, וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד, כִּי ה׳ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה״ (וּכְשֶׁלּוֹמֵד בַּחֲבוּרָה — צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִשְׂמַח בְּתַקָּלָתָם וְלֹא יִשְׂמְחוּ בְּתַקָּלָתוֹ). בִּיצִיאָתוֹ מַה הוּא אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי כו׳״. וְהוּא הַדִּין הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּיחִידוּת, צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן בְּכָל עֶרֶב אַחַר גְּמַר לִמּוּדוֹ (אִם לָמַד כָּל הַיּוֹם):
בֵּית הַמִּדְרָשׁ. On entering he prays שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדוֹ (״שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה כו׳״), and on leaving he gives הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ (״מוֹדֶה אֲנִי כו׳״). Likewise one who studies בִּיחִידוּת, especially if he has reached לְהוֹרָאָה ; the Rav gives a short, all-encompassing נֻסָּח (״שֶׁתָּאִיר עֵינַי בִּמְאוֹר תּוֹרָתֶךָ...״). One who studies בַּחֲבוּרָה also asks not to rejoice in others’ stumbling.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ק״י (Kehot edition, יו״ד סְעִיפִים). Translation : DAAT. No passage is cited beyond this verifiable text.
היסוד — דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
The yesod : the יוצא לדרך and the סדר תפילת הדרך
The Alter Rebbe’s reading of this siman unfolds along four axes. First the תְּפִלַּת הַדְּחָק — הֲבִינֵנוּ and the short prayer (the pressed traveler, the פּוֹעֲלִים, the גְּדוּדֵי חַיָּה). Then the תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ in its מַטְבֵּעַ and זְמַן. Then the sealing in ״בָרוּךְ״ and the שִׁעוּר פַּרְסָה. Finally the הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ and בֵּית הַמִּדְרָשׁ.
תְּפִלַּת הַדְּחָק — הֲבִינֵנוּ
Prayer under pressure — havineinu
The principle. בִּשְׁעַת הַדְּחָק — מֵעֵין י״ח (״הֲבִינֵנוּ״), with ג׳ רִאשׁוֹנוֹת וְג׳ אַחֲרוֹנוֹת מְעֻמָּד ; פּוֹעֲלִים according to their wages ; גְּדוּדֵי חַיָּה — תְּפִלָּה קְצָרָה (seifim א-ג).
The consequence. One abridges to the measure of the pressure, without losing the מַטְבֵּעַ. Cf. siman 90 (place and state of prayer).
תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ — מַטְבֵּעַ וּזְמַן
The traveler’s prayer — formula and moment
The principle. ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם״ בִּלְשׁוֹן רַבִּים ; פַּעַם אַחַת בְּיוֹם ; מִשֶּׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ (seifim ד-ו).
The consequence. One says it once per day of travel, from the actual departure. Cf. siman 111 (adjacency and flow).
חֲתִימָה בְּ״בָרוּךְ״ וְשִׁעוּר פַּרְסָה
Sealing in « baruch » and the parsa measure
The principle. חוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת ; לְהַסְמִיכָהּ לִבְרָכָה ; שִׁעוּר פַּרְסָה (ח׳ אֲלָפִים אַמָּה) (seifim ז-ח).
The consequence. Less than a פַּרְסָה without danger — בְּלֹא חֲתִימָה. Cf. siman 108 (completing the prayer).
הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ וּבֵית הַמִּדְרָשׁ
The conduct of travel and the beit midrash
The principle. ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בַּדֶּרֶךְ, and the נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ prays on entering and leaving (seifim ט-י).
The consequence. The whole journey — departure, road, study — is wrapped in תְּפִלָּה. Cf. siman 108 (the order of prayer).
A note for study. The scope of this siman — the תְּפִלַּת הַדְּחָק, the תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ and the תְּפִלַּת בֵּית הַמִּדְרָשׁ — bears on the daily conduct of the traveler and the student. This page presents it at the level of the principle attested in the Rav’s text, adding nothing invented. For deep study and personal conduct, study with a Habad Rav and in the texts themselves.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
The force of the Alter Rebbe’s psak
A comparison of the Alter Rebbe’s way with those of the Mehaber, the Mishna Beroura (משנה ברורה) and the Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) on the key points of siman ק״י. The Alter Rebbe’s Shulchan Aruch (שולחן ערוך הרב) row is highlighted — it shows the Rav’s own sensibility as it emerges from his ten seifim.
| Topic | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | The Alter Rebbe’s way (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| תְּפִלַּת הַדְּחָק וַהֲבִינֵנוּ | או״ח ק״י — בִּשְׁעַת הַדְּחָק מִתְפַּלֵּל ״הֲבִינֵנוּ״ ; לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. | מ״ב ק״י — פְּרָטֵי ״הֲבִינֵנוּ״ וְדִין הַשְּׁאֵלָה וְהַהַבְדָּלָה. | ערוה״ש ק״י — גֶּדֶר תְּפִלַּת הַדְּחָק וְהַפּוֹעֲלִים. | The Alter Rebbe’s way — מֵעֵין י״ח מְעֻמָּד ; ג׳ וְג׳ כְּתִקְנָן ; לֹא בַּגְּשָׁמִים וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת (סעיפים א-ב). |
| תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ — מַטְבֵּעַ וּזְמַן | או״ח ק״י — ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם״ בִּלְשׁוֹן רַבִּים ; פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. | מ״ב ק״י — מֵאֵימָתַי יֹאמְרֶנָּה וְדִין הַנִּמְלָךְ. | ערוה״ש ק״י — זְמַן תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ וְעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר. | The Alter Rebbe’s way — בִּלְשׁוֹן רַבִּים ; מִשֶּׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ ; נִמְלַךְ — חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל (סעיפים ד-ו). |
| חֲתִימָה בְּבָרוּךְ וְשִׁעוּר פַּרְסָה | או״ח ק״י — הַר״מ מֵרוֹטֶנְבּוּרְג לְהַסְמִיכָהּ ; פַּרְסָה ; פָּחוֹת מִפַּרְסָה לֹא יַחְתֹּם. | מ״ב ק״י — דִּין הַסְּמִיכוּת וְשִׁעוּר הַפַּרְסָה. | ערוה״ש ק״י — גֶּדֶר הַחֲתִימָה וְהַסְּמִיכוּת לִבְרָכָה. | The Alter Rebbe’s way — חוֹתֶמֶת וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת ; ״הַגּוֹמֵל״ אוֹ ״אֲשֶׁר יָצַר״ ; פַּרְסָה ח׳ אֲלָפִים אַמָּה (סעיפים ז-ח). |
| הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ וּבֵית הַמִּדְרָשׁ | או״ח ק״י — הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יִתְפַּלֵּל ; וּבִיצִיאָתוֹ ״מוֹדֶה אֲנִי״. | מ״ב ק״י — נֻסַּח הַכְּנִיסָה וְהַיְצִיאָה. | ערוה״ש ק״י — הַנְהָגוֹת הַדֶּרֶךְ וְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּדֶּרֶךְ. | The Alter Rebbe’s way — ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה ; בֵּית הַמִּדְרָשׁ — נֻסָּח קָצָר כּוֹלֵל (סעיפים ט-י). |
Table drawn from the Mehaber’s text (Orah Haïm ק״י, Sefaria source) and the verifiable nossei kelim (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila 4 and 10, Rosh, Magen Avraham, Taz, Eliyah Rabba, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot כ״ח-ל׳, כ״ט). The Alter Rebbe column rests on the real text of the Shulchan Arukh HaRav (יו״ד סְעִיפִים) reproduced in §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
The lines of force of the Rav’s way on this siman
Three orientations that mark the Alter Rebbe’s sensibility on this siman. Each follows the structure : principle of the siman → the Rav’s reading → practical consequence. Each line rests on the Rav’s real text (§1).
קו א — תְּפִלַּת הַדְּחָק וְהַקִּצּוּר
Line 1 — prayer under pressure and abridgement
Principle of the siman : בִּשְׁעַת הַדְּחָק — ״הֲבִינֵנוּ״ אוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה (סעיפים א-ג).
The Rav’s reading : one abridges precisely to the measure of the actual pressure, no more. Cf. siman 90.
Practical consequence : outside pressure — י״ח כְּתִקְנָהּ ; abridgement is only בְּדִיעֲבַד.
קו ב — מַטְבֵּעַ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
Line 2 — the formula of the traveler’s prayer
Principle of the siman : לְשׁוֹן רַבִּים, פַּעַם אַחַת, מִשֶּׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ (סעיפים ד-ו).
The Rav’s reading : the מַטְבֵּעַ stays in the plural ; personal רִצּוּי in the singular. Cf. siman 111.
Practical consequence : say it from departure, לְכַתְּחִלָּה בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה.
קו ג — הַנְהָגָה וּבֵית הַמִּדְרָשׁ
Line 3 — conduct and the beit midrash
Principle of the siman : ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, תּוֹרָה בַּדֶּרֶךְ, תְּפִלַּת בֵּית הַמִּדְרָשׁ (סעיפים ט-י).
The Rav’s reading : the journey and the study are framed by the word of תּוֹרָה and תְּפִלָּה. Cf. siman 108.
Practical consequence : pray on entering and leaving the study — even alone, שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
Habad practice
Points of conduct that follow directly from siman ק״י in the sensibility of the Alter Rebbe and Habad — presented at the level of the principle, deferring to the Rav for the detail of cases.
For the Habad Hassid — Siman ק״י (דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ)
- ① תְּפִלַּת הַדְּחָק. בִּשְׁעַת הַדְּחָק — ״הֲבִינֵנוּ״ מְעֻמָּד, with ג׳ רִאשׁוֹנוֹת וְג׳ אַחֲרוֹנוֹת כְּתִקְנָן ; לֹא בַּגְּשָׁמִים וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. Basis : SA HaRav ק״י seif א.
- ② תְּפִלָּה קְצָרָה. A place of גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים — ״צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים כו׳״, then at the settlement י״ח כְּתִקְנָהּ (else תַּשְׁלוּמִין). Basis : SA HaRav ק״י seifim ב-ג.
- ③ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם״ בִּלְשׁוֹן רַבִּים, מְעֻמָּד if possible (רָכוּב — halt the animal). Basis : SA HaRav ק״י seif ד.
- ④ זְמַן וְשִׁעוּר. פַּעַם אַחַת בְּיוֹם, מִשֶּׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ, לְכַתְּחִלָּה בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה ; חוֹתֵם בְּ״בָרוּךְ״ and make it סְמוּכָה to a בְּרָכָה. Basis : SA HaRav ק״י seifim ה-ח.
- ⑤ הַנְהָגָה וּבֵית הַמִּדְרָשׁ. ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בַּדֶּרֶךְ ; בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ — a prayer on entering (״שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל״) and leaving (״מוֹדֶה אֲנִי״). Basis : SA HaRav ק״י seifim ט-י.
⚠ This section presents Habad conduct grounded in the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, siman ק״י (real text reproduced in §1). It does not replace a rabbinic decision for a particular case. For any concrete question — the תְּפִלַּת הַדְּחָק, the תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ, the חֲתִימָה — consult your Rav, and for Habad, a Habad Rav.