למה רמה 4 המוקדשת לאדמו״ר הזקן ? שולחן ערוך הרב אינו פירוש על המחבר — הוא שולחן ערוך שלם ועצמאי, שכתב אדמו״ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חב״ד, תלמיד המגיד ממעזריטש). ייחודו : הוא משלב הלכה + טעמי המצוות + פנימיות בחיבור אחד, ופוסק בחריפות תלמודית ייחודית.
לחב״ד, אדמו״ר הזקן הוא הפוסק האחרון — פסקו הוא ההכרעה. עמוד זה מאסף את דרך הרב בסימן ק״י — דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. אצל הרב הסימן נפרש ליו״ד סְעִיפִים : תְּפִלַּת הַדְּחָק וַהֲבִינֵנוּ (וְהַפּוֹעֲלִים וּגְדוּדֵי חַיָּה), תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ בְּמַטְבֵּעַ וּזְמַן, הַחֲתִימָה בְּ״בָרוּךְ״ וְשִׁעוּר פַּרְסָה, וְהַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ וּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
שולחן ערוך הרב — סימן ק״י — דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
הטקסט המלא של שולחן ערוך הרב
שולחן ערוך הרב, סימן ק״י — דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ — וּבוֹ יו״ד סְעִיפִים
טקסט אדמו״ר הזקן עצמו (מקור ספריא Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.110), ואחריו תרגומנו. הסימן כולל יו״ד סעיפים (סעיף k → .110.k).
סעיף א בִּשְׁעַת הַדְּחָק — ״הֲבִינֵנוּ״ ; ג׳ רִאשׁוֹנוֹת וְג׳ אַחֲרוֹנוֹת מְעֻמָּד.
דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וּפוֹעֲלִים מַה יִּתְפַּלְלוּ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ וּבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבוֹ יוּ״ד סְעִיפִים:בִּשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, כְּגוֹן שֶׁהַשָּׁעָה עוֹבֶרֶת, אוֹ שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ וְיָרֵא שֶׁמָּא יַפְסִיקוּהוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים אִם יִתְפַּלֵּל כָּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ אוֹ מְיֻשָּׁב אוֹ מְעֻמָּד כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״, אוֹ שֶׁעוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁהוּא טָרוּד וְיָרֵא שֶׁמָּא יַפְסִיקוּהוּ, אוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אֲרֻכָּה בְּכַוָּנָה מֵחֲמַת טִרְדַּת דַּעְתּוֹ — מִתְפַּלֵּל מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שֶׁהוּא תְּפִלַּת ״הֲבִינֵנוּ״ שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל י״ג בְּרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת וְחוֹתֵם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. וְצָרִיךְ לוֹמַר לְפָנֶיהָ ג׳ בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת כְּתִקְנָן וּלְאַחֲרֶיהָ ג׳ אַחֲרוֹנוֹת כְּתִקְנָן. וְצָרִיךְ לְאָמְרָן כֻּלָּן מְעֻמָּד, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְאָמְרָן דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ בַּדֶּרֶךְ, כְּמוֹ שֶׁהִתִּירוּ בִּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטָּרֵד לִבּוֹ בְּעִכּוּב דַּרְכּוֹ וְלֹא יוּכַל לְכַוֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם, לְפִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה מֵעֵין י״ח לֹא יִטָּרֵד כָּל כָּךְ בַּעֲמִידָתוֹ. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל י״ח, הוֹאִיל וּכְבָר אָמַר מֵעֵין י״ח. וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל ״הֲבִינֵנוּ״ לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״, וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדַּעַת״ (וְאֵין לוֹ לְכָלְלָן בַּ״הֲבִינֵנוּ״ לוֹמַר בָּהּ מֵעֵין הַבְדָּלָה וּשְׁאֵלָה, לְפִי שֶׁהַשְּׁאֵלָה וְהַבְדָּלָה אֵינָן בְּרָכוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן אֶלָּא תִּקְּנוּ לְכָלְלָן בְּבִרְכוֹת י״ח, שְׁאֵלָה בְּ״בִרְכַּת הַשָּׁנִים״ וְהַבְדָּלָה בְּבִרְכַּת ״חוֹנֵן הַדַּעַת״, וְאִם הָיָה אוֹמֵר בַּ״הֲבִינֵנוּ״ מֵעֵין הַבְדָּלָה וּשְׁאֵלָה — הָיָה נִרְאֶה שֶׁהֵן גַּם כֵּן בְּרָכוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן כְּמוֹ כָּל בְּרָכוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת שֶׁאוֹמֵר מֵעֵין כָּל אַחַת וְאַחַת בַּ״הֲבִינֵנוּ״):
בִּשְׁעַת הַדְּחָק. כשאי אפשר להתפלל י״ח שלמות (השעה עוברת, ירא מהפסק בדרך, טרדת הדעת) — מתפלל מֵעֵין י״ח, תְּפִלַּת ״הֲבִינֵנוּ״ הכוללת כל י״ג האמצעיות וחותם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. לפניה ג׳ ראשונות ואחריה ג׳ אחרונות כְּתִקְנָן, וכולן מְעֻמָּד. הגיע לביתו — אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר. ואין אומרים ״הֲבִינֵנוּ״ בימות הגשמים (שְׁאֵלָה) ולא במוצאי שבת ויום טוב (הַבְדָּלָה).
סעיף ב הַפּוֹעֲלִים — לְלֹא שָׂכָר י״ח שְׁלֵמוֹת ; בְּשָׂכָר מֵעֵין י״ח.
הַפּוֹעֲלִים שֶׁעוֹשִׂים מְלָאכָה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אִם אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם שָׂכָר חוּץ מִסְּעוּדָתָן — מִתְפַּלְלִין י״ח בְּרָכוֹת שְׁלֵמוֹת. אֲבָל אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם, מִשּׁוּם בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם נוֹתֵן לָהֶם שְׂכַר פְּעֻלָּתָם לְבַד סְעוּדָתָם — צְרִיכִים לְמַהֵר הַמְּלָאכָה וּמִתְפַּלְלִין מֵעֵין י״ח. וְעַכְשָׁו אֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לְהַקְפִּיד בְּכָךְ, וּמִן הַסְּתָם עַל דַּעַת כֵּן שׂוֹכְרִין אוֹתָם שֶׁיִּתְפַּלְלוּ י״ח. וְהוּא הַדִּין שֶׁיֵּלְכוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל בַּעֲשָׂרָה, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לְהַקְפִּיד בְּכָךְ:
הַפּוֹעֲלִים. פועלים אצל בעל הבית : בלי שכר (חוץ מסעודתם) — מִתְפַּלְלִין י״ח שְׁלֵמוֹת, אבל אֵין יוֹרְדִין לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵין נוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶם (בִּטּוּל מְלָאכָה) ; בשכר — מֵעֵין י״ח. ועכשיו אין בעל הבית מקפיד, ומן הסתם על דעת כן שוכרים אותם שיתפללו י״ח, והוא הדין שילכו לבית הכנסת בַּעֲשָׂרָה.
סעיף ג גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים — ״צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים כו׳״.
הַהוֹלֵךְ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים — מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה, שֶׁהוּא ״צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים כו׳״ וְחוֹתֵם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, וְאֵין צָרִיךְ לֹא לְג׳ רִאשׁוֹנוֹת וְלֹא לְג׳ אַחֲרוֹנוֹת. וּמִתְפַּלֵּל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ. וְאִם יָכוֹל לַעֲמֹד — עוֹמֵד. וּכְשֶׁיַּגִּיעַ לְיִשּׁוּב וְתִתְבָּרֵר דַּעְתּוֹ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת י״ח כְּתִקְנָהּ אִם לֹא עָבַר זְמַנָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה מְעֻמָּד, הוֹאִיל וְלֹא אָמַר בָּהּ אֲפִלּוּ מֵעֵין י״ח. וְאִם שָׁכַח אוֹ שֶׁעָבַר זְמַנָּהּ — דִּינוֹ כְּשׁוֹכֵחַ וְלֹא הִתְפַּלֵּל לְגַמְרֵי, שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁלִים אוֹתָהּ בִּזְמַן תְּפִלָּה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ח:
גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים. ההולך במקום גדודי חיה ולסטים — תְּפִלָּה קְצָרָה : ״צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים כו׳״, חותם בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, בלי ג׳ ראשונות ולא ג׳ אחרונות, ואפילו מהלך (ואם יכול — עומד). הגיע ליישוב ונתבררה דעתו — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל י״ח כְּתִקְנָהּ (שהרי לא אמר אפילו מֵעֵין י״ח) ; שכח או עבר זמנה — כמי שלא התפלל, וצריך תַּשְׁלוּמִין (סימן 108).
סעיף ד תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ — ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם״, בִּלְשׁוֹן רַבִּים.
הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ שֶׁהִיא ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וכו׳״. וְאַף אִם הוֹלֵךְ יְחִידִי יֹאמְרֶנָּה בִּלְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת. וְאִם בָּא לְהוֹסִיף בָּהּ דִּבְרֵי רִצּוּי — יָכוֹל לְאָמְרָם בִּלְשׁוֹן יָחִיד, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה שֶׁקָּבְעוּ חוֹבָה לָרַבִּים (וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעַל פִּי הַסּוֹד יֵשׁ לוֹמַר מִלַּת ״וּתְנֵנִי לְחֵן״ בִּלְשׁוֹן יָחִיד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה הַקָּבוּעַ לָרַבִּים). וּמִן הַדִּין יָכוֹל לוֹמַר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ, אֶלָּא מִשּׁוּם ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע״ — יַעֲמֹד כְּשֶׁיֹּאמְרֶנָּה אִם אֶפְשָׁר לוֹ, כְּגוֹן שֶׁבְּנֵי הַשַּׁיָּרָא גַּם כֵּן עוֹמְדִים. וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד אֶלָּא מִלֵּילֵךְ, אֲבָל אִם הָיָה רָכוּב אֵין צָרִיךְ לֵירֵד אֶלָּא יַעֲמִיד הַבְּהֵמָה מִלֵּילֵךְ אִם אֶפְשָׁר לוֹ, שֶׁאִם יִרְכֹּב הֲרֵי הוּא כִּמְהַלֵּךְ (וְהוּא הַדִּין לְיוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה שֶׁאֵין צָרִיךְ לֵירֵד אֶלָּא לְהַעֲמִיד הַסּוּסִים אִם אֶפְשָׁר לוֹ):
תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. היוצא לדרך אומר ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וכו׳״, ואף יחיד בִּלְשׁוֹן רַבִּים (תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת) ; תוספות רִצּוּי פרטיות — בִּלְשׁוֹן יָחִיד. ומן הדין יכול לאָמרהּ אפילו מהלך, אלא מִשּׁוּם ״מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע״ — יַעֲמֹד אם אפשר. די לעמוד מלילך : רָכוּב אינו יורד אלא מעמיד הבהמה (וכן בעגלה — מעמיד הסוסים).
סעיף ה פַּעַם אַחַת בְּיוֹם ; נִמְלַךְ — חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל.
אֵין צָרִיךְ לוֹמַר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא פַּעַם אַחַת בְּכָל יוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, וַאֲפִלּוּ אִם יָנוּחַ בָּעִיר בְּאֶמְצַע הַיּוֹם וְחוֹזֵר לָלֶכֶת מִמֶּנָּה לְהָלְאָה אוֹ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ. אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ לָלוּן בָּעִיר וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ וְיָצָא מִמֶּנָּה לַעֲבֹר חוּצָה לָהּ אוֹ לָשׁוּב לְבֵיתוֹ — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ פַּעַם אַחֶרֶת כְּאִלּוּ כְּבָר לָן בָּהּ (שֶׁכֵּן הוּא בְּכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁכְּשֶׁהוּא נִמְלָךְ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״ו):
פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. אין אומרים אותה אלא פַּעַם אַחַת בכל יום הליכה, ואפילו ינוח בעיר באמצע היום וחוזר ללכת. אבל אם דעתו לָלוּן בעיר ואחר כך נִמְלַךְ ויצא ממנה — צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ פַּעַם אַחֶרֶת, כמו בכל הברכות שכשהוא נִמְלָךְ חוזר ומברך (סימן ר״ו).
סעיף ו מֵאֵימָתַי — מִשֶּׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ ; עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר.
מֵאֵימָתַי מִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ? מִשָּׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, אֲבָל לֹא כְּשֶׁעֲדַיִן הוּא בְּתוֹךְ הָעִיר שֶׁדָּר בָּהּ, לְפִי שֶׁאֵין לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ עַד שֶׁיַּחֲזִיק בַּדֶּרֶךְ. וְעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, דְּהַיְנוּ ע׳ אַמָּה וְשִׁירַיִם סָמוּךְ לָעִיר — הֲרֵי הוּא כְּתוֹךְ לָעִיר. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הָעִיר, מִשָּׁעָה שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְהֵכִין עַצְמוֹ לָצֵאת בּוֹ בַּיּוֹם, שֶׁזֶּה נִקְרָא גַּם כֵּן הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ שֶׁמֻּחְזָק לֵילֵךְ בְּוַדַּאי. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דְּבָרָיו בְּדִיעֲבַד (וּלְדִבְרֵי הַכֹּל כְּשֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ יָכוֹל לְאָמְרָהּ בְּתוֹךְ הָעִיר שֶׁלָּן בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר הֶחֱזִיק וְהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְעוֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בָּהּ, שֶׁבְּעִיר זוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן):
מֵאֵימָתַי. משעה שמהלך בדרך, אבל לא בעודו בְּתוֹךְ הָעִיר שדר בה (עַד שֶׁיַּחֲזִיק בַּדֶּרֶךְ) ; עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר (ע׳ אַמָּה וְשִׁירַיִם) כְּתוֹךְ העיר. יֵשׁ מַתִּיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת בו ביום (כבר הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ), וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עליו בְּדִיעֲבַד. וכשכבר בדרך יכול לאָמרהּ אף בעיר שלן בה, שאינו אלא אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן.
סעיף ז חוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת ; לְהַסְמִיכָהּ לִבְרָכָה.
תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ חוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״, לְפִי שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בַּקָּשַׁת רַחֲמִים. וְאַף עַל פִּי כֵן טוֹב לְהַסְמִיכָהּ לְאֵיזוֹ בְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה בְּרָכָה הַסְּמוּכָה לַחֲבֶרְתָּהּ שֶׁאֵין צָרִיךְ לִפְתֹּחַ בְּ״בָרוּךְ״, כְּגוֹן אִם הוֹלֵךְ בַּבֹּקֶר — יַסְמִיכֶנָּה לְבִרְכַּת ״הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״ אִם מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַשַּׁחַר לְאַחַר שֶׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְאִם הוֹלֵךְ בְּאֶמְצַע הַיּוֹם — יֹאכַל אוֹ יִשְׁתֶּה כְּשִׁעוּר שֶׁיְּבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה, אוֹ יָטִיל מַיִם וִיבָרֵךְ ״אֲשֶׁר יָצַר״ וְאַחַר כָּךְ יַתְחִיל מִיָּד ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ כו׳״:
חֲתִימָה בְּ״בָרוּךְ״. תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ חוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּ״בָרוּךְ״ (בַּקָּשַׁת רַחֲמִים). טוב להסמיכה לברכה אחרת שתהא ברכה הסמוכה לחברתה : בבוקר אחר ״הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״ ; באמצע היום — יאכל או ישתה כשיעור ברכה אחרונה, או יטיל מים ויברך ״אֲשֶׁר יָצַר״ ואחר כך יתחיל מיד ״יְהִי רָצוֹן״.
סעיף ח שִׁעוּר פַּרְסָה ; פָּחוֹת מִפַּרְסָה — לֹא יַחְתֹּם בְּבָרוּךְ.
לֹא תִּקְּנוּ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵילֵךְ פַּרְסָה, שֶׁהִיא ח׳ אֲלָפִים אַמָּה, שֶׁפָּחוֹת מִפַּרְסָה בְּקֵרוּב לָעִיר — אֵינוֹ מְקוֹם סַכָּנָה מִן הַסְּתָם. וְאִם רוֹצֶה לְאָמְרָהּ עַל דֶּרֶךְ פָּחוֹת מִפַּרְסָה — לֹא יַחְתֹּם בְּ״בָרוּךְ (אַתָּה ה׳)״. אֲבָל אִם הוּא מָקוֹם מֻחְזָק בְּסַכָּנָה — צָרִיךְ לְאָמְרָהּ אֲפִלּוּ בְּפָחוֹת מִפַּרְסָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ אֶלָּא בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ שֶׁהִיא פַּרְסָה רִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה לְאָמְרָהּ בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה. וְאִם שָׁכַח מִלְּאָמְרָהּ — יֹאמַר אוֹתָהּ כָּל זְמַן שֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְתוֹךְ פַּרְסָה הַסְּמוּכָה לָעִיר שֶׁרוֹצֶה לָלוּן בָּהּ, וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ יֹאמַר אוֹתָהּ בְּלֹא בְּרָכָה:
שִׁעוּר פַּרְסָה. לא תיקנו תפילת הדרך אלא כשיש לו לילך פַּרְסָה (ח׳ אֲלָפִים אַמָּה) ; פחות מפרסה סמוך לעיר אינו מְקוֹם סַכָּנָה — לֹא יַחְתֹּם בְּ״בָרוּךְ (אַתָּה ה׳)״. מקום מוחזק בסכנה — אף בפחות מפרסה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים רק בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה, וְיֵשׁ לָחֹש לכתחילה. שכח — יאמרה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע לפרסה הסמוכה לעיר שלן בה, ומשם ואילך בְּלֹא בְּרָכָה.
סעיף ט נְטִילַת רְשׁוּת ; ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ ; יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בַּדֶּרֶךְ.
הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ — טוֹב שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת מִגְּדוֹלֵי הָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רַבּוֹתָיו כְּדֵי שֶׁיְּבָרְכוּהוּ, וְאַל יֹאמְרוּ לוֹ ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ אֶלָּא ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, שֶׁהֲרֵי יִתְרוֹ שֶׁאָמַר לְמֹשֶׁה ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ — עָלָה וְהִצְלִיחַ, וְדָוִד שֶׁאָמַר לְאַבְשָׁלוֹם ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ — הָלַךְ וְנִתְלָה. וּכְשֶׁהוּא בַּדֶּרֶךְ — יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה (שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״). וְלֹא יַעֲסֹק בְּעִיּוּן הֲלָכָה, שֶׁלֹּא יִתְעֶה בַּדֶּרֶךְ, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹשֵׁב בַּעֲגָלָה וְאִישׁ אַחֵר מַנְהִיג הַסּוּסִים. וְאַל יֹאכַל בַּדֶּרֶךְ יוֹתֵר מִשִּׁעוּר אֲכִילַת שְׁנֵי רְעָבוֹן, מִשּׁוּם חֳלִי מֵעַיִם, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה (וְכַיּוֹצֵא) בָּהּ. וּכְשֶׁנִּכְנָס לָעִיר לָלוּן — יִכָּנֵס בְּ״כִי טוֹב״ וְיֵצֵא בְּ״כִי טוֹב״, שֶׁמָּא יִפֹּל בְּאַחַת הַפְּחָתִים. אֲבָל סָמוּךְ לְעִירוֹ שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְהִזָּהֵר שָׁם מֵהַפְּחָתִים — יָכוֹל לֵילֵךְ שָׁם בַּלַּיְלָה, אִם אֵינוֹ הוֹלֵךְ יְחִידִי שֶׁאֵין לָחֹש לַמַּזִּיקִים:
הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ. טוֹב שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת מִגְּדוֹלֵי הָעִיר שיברכוהו, ויאמרו לו ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ ולא ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״ (יִתְרוֹ למשה מול דָּוִד לְאַבְשָׁלוֹם). ובדרך — יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה (״וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ״) ולא בְּעִיּוּן הֲלָכָה (שלא יתעה, אלא אם יושב בעגלה ואיש אחר מנהיג). ולא יאכל יותר מדי (חֳלִי מֵעַיִם, אלא בספינה) ; ובכניסה לעיר לָלוּן — יִכָּנֵס בְּ״כִי טוֹב״ וְיֵצֵא בְּ״כִי טוֹב״ (הַפְּחָתִים).
סעיף י הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ — ״שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל״ ; וּבִיצִיאָתוֹ ״מוֹדֶה אֲנִי״.
הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדוֹ, וּבִיצִיאָתוֹ — צָרִיךְ לִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ מַה הוּא אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה כו׳״. וְהוּא הַדִּין מִי שֶׁיּוֹשֵׁב לִלְמֹד בִּיחִידוּת, וּבִפְרָט אִם הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה — צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יִטְעֶה בְּלִמּוּד וּבְהוֹרָאָה לוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְעַל אָסוּר מֻתָּר. וְטוֹב לוֹמַר נֻסָּח אֶחָד קָצָר כּוֹלֵל הַרְבֵּה, וְזֶהוּ: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתָּאִיר עֵינַי בִּמְאוֹר תּוֹרָתֶךָ וְהַצִּילֵנִי מִכָּל מִכְשׁוֹל וְטָעוּת, הֵן בְּדִינֵי אִסּוּר וְהֶתֵּר, הֵן בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, הֵן בְּהוֹרָאָה, הֵן בְּלִמּוּד, גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ, וּמַה שֶּׁשָּׁגִיתִי כְּבָר הַעֲמִידֵנִי עַל הָאֱמֶת, וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד, כִּי ה׳ יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה״ (וּכְשֶׁלּוֹמֵד בַּחֲבוּרָה — צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִשְׂמַח בְּתַקָּלָתָם וְלֹא יִשְׂמְחוּ בְּתַקָּלָתוֹ). בִּיצִיאָתוֹ מַה הוּא אוֹמֵר: ״מוֹדֶה אֲנִי כו׳״. וְהוּא הַדִּין הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּיחִידוּת, צָרִיךְ לוֹמַר כֵּן בְּכָל עֶרֶב אַחַר גְּמַר לִמּוּדוֹ (אִם לָמַד כָּל הַיּוֹם):
בֵּית הַמִּדְרָשׁ. בכניסה מתפלל שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תַּקָּלָה עַל יָדוֹ (״שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה כו׳״), וביציאה נותן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ (״מוֹדֶה אֲנִי כו׳״). והוא הדין הלומד בִּיחִידוּת, ובפרט אם הגיע לְהוֹרָאָה ; הרב נותן נֻסָּח קָצָר כּוֹלֵל (״שֶׁתָּאִיר עֵינַי בִּמְאוֹר תּוֹרָתֶךָ...״). הלומד בַּחֲבוּרָה מבקש גם שלא ישמח בתקלת חבריו.
מקור : ספריא — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim ק״י (מהדורת קה״ת, יו״ד סְעִיפִים). תרגום : DAAT. אין מובא כל קטע מחוץ לטקסט מאומת זה.
היסוד — דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
היסוד : דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְסֵדֶר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
קריאת אדמו״ר הזקן בסימן זה נפרשת סביב ארבעה צירים. תחילה תְּפִלַּת הַדְּחָק — הֲבִינֵנוּ וְהַתְּפִלָּה הַקְּצָרָה (הַיּוֹצֵא הַנֶּחְפָּז, הַפּוֹעֲלִים, גְּדוּדֵי חַיָּה). אחר כך תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ בְּמַטְבֵּעַ וּזְמַן. אחר כך הַחֲתִימָה בְּ״בָרוּךְ״ וְשִׁעוּר פַּרְסָה. ולבסוף הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ וּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
תְּפִלַּת הַדְּחָק — הֲבִינֵנוּ
תְּפִלַּת הַדְּחָק — הֲבִינֵנוּ
היסוד. בִּשְׁעַת הַדְּחָק — מֵעֵין י״ח (״הֲבִינֵנוּ״), עם ג׳ רִאשׁוֹנוֹת וְג׳ אַחֲרוֹנוֹת מְעֻמָּד ; פּוֹעֲלִים לְפִי שְׂכָרָם ; גְּדוּדֵי חַיָּה — תְּפִלָּה קְצָרָה (סעיפים א-ג).
המסקנה. מקצרים כשיעור הַדְּחָק, בלי לאבד את הַמַּטְבֵּעַ. עיין סימן 90 (מקום ומצב התפילה).
תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ — מַטְבֵּעַ וּזְמַן
תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ — מַטְבֵּעַ וּזְמַן
היסוד. ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם״ בִּלְשׁוֹן רַבִּים ; פַּעַם אַחַת בְּיוֹם ; מִשֶּׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ (סעיפים ד-ו).
המסקנה. אומרים אותה פעם אחת ביום הליכה, משעת היציאה בפועל. עיין סימן 111 (סמיכות ורצף).
חֲתִימָה בְּ״בָרוּךְ״ וְשִׁעוּר פַּרְסָה
חֲתִימָה בְּ״בָרוּךְ״ וְשִׁעוּר פַּרְסָה
היסוד. חוֹתֶמֶת בְּ״בָרוּךְ״ וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת ; לְהַסְמִיכָהּ לִבְרָכָה ; שִׁעוּר פַּרְסָה (ח׳ אֲלָפִים אַמָּה) (סעיפים ז-ח).
המסקנה. בפחות מפרסה בלי סכנה — בְּלֹא חֲתִימָה. עיין סימן 108 (השלמת התפילה).
הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ וּבֵית הַמִּדְרָשׁ
הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ וּבֵית הַמִּדְרָשׁ
היסוד. ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בַּדֶּרֶךְ, וְהַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָה וּבִיצִיאָה (סעיפים ט-י).
המסקנה. כל הדרך — היציאה, ההליכה, הלימוד — עטופה בִּתְפִלָּה. עיין סימן 108 (סדר התפילה).
הפניה ללימוד. היקף הסימן — תְּפִלַּת הַדְּחָק, תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ וּתְפִלַּת בֵּית הַמִּדְרָשׁ — נוגע להנהגת ההולך והלומד. עמוד זה מציג אותו ברמת היסוד המאומת בטקסט הרב, בלי להוסיף דבר. ללימוד מעמיק ולהנהגה אישית, ללמוד עם רב חב״ד ובתוך המקורות עצמם.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
כוחו של אדמו״ר הזקן בפסק
השוואת דרך אדמו״ר הזקן עם המחבר, המשנה ברורה (משנה ברורה) וערוך השולחן (ערוך השולחן) בנקודות המרכזיות של סימן ק״י. שורת שולחן ערוך הרב מודגשת — היא חושפת את רגישות הרב כפי שהיא עולה מיו״ד סעיפיו.
| נושא | מחבר | משנה ברורה | ערוך השולחן | דרך אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| תְּפִלַּת הַדְּחָק וַהֲבִינֵנוּ | או״ח ק״י — בִּשְׁעַת הַדְּחָק מִתְפַּלֵּל ״הֲבִינֵנוּ״ ; לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. | מ״ב ק״י — פְּרָטֵי ״הֲבִינֵנוּ״ וְדִין הַשְּׁאֵלָה וְהַהַבְדָּלָה. | ערוה״ש ק״י — גֶּדֶר תְּפִלַּת הַדְּחָק וְהַפּוֹעֲלִים. | דרך אדמו״ר הזקן — מֵעֵין י״ח מְעֻמָּד ; ג׳ וְג׳ כְּתִקְנָן ; לֹא בַּגְּשָׁמִים וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת (סעיפים א-ב). |
| תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ — מַטְבֵּעַ וּזְמַן | או״ח ק״י — ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם״ בִּלְשׁוֹן רַבִּים ; פַּעַם אַחַת בְּיוֹם. | מ״ב ק״י — מֵאֵימָתַי יֹאמְרֶנָּה וְדִין הַנִּמְלָךְ. | ערוה״ש ק״י — זְמַן תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ וְעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר. | דרך אדמו״ר הזקן — בִּלְשׁוֹן רַבִּים ; מִשֶּׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ ; נִמְלַךְ — חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל (סעיפים ד-ו). |
| חֲתִימָה בְּבָרוּךְ וְשִׁעוּר פַּרְסָה | או״ח ק״י — הַר״מ מֵרוֹטֶנְבּוּרְג לְהַסְמִיכָהּ ; פַּרְסָה ; פָּחוֹת מִפַּרְסָה לֹא יַחְתֹּם. | מ״ב ק״י — דִּין הַסְּמִיכוּת וְשִׁעוּר הַפַּרְסָה. | ערוה״ש ק״י — גֶּדֶר הַחֲתִימָה וְהַסְּמִיכוּת לִבְרָכָה. | דרך אדמו״ר הזקן — חוֹתֶמֶת וְאֵינָהּ פּוֹתַחַת ; ״הַגּוֹמֵל״ אוֹ ״אֲשֶׁר יָצַר״ ; פַּרְסָה ח׳ אֲלָפִים אַמָּה (סעיפים ז-ח). |
| הַנְהָגַת הַדֶּרֶךְ וּבֵית הַמִּדְרָשׁ | או״ח ק״י — הַנִּכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יִתְפַּלֵּל ; וּבִיצִיאָתוֹ ״מוֹדֶה אֲנִי״. | מ״ב ק״י — נֻסַּח הַכְּנִיסָה וְהַיְצִיאָה. | ערוה״ש ק״י — הַנְהָגוֹת הַדֶּרֶךְ וְתַלְמוּד תּוֹרָה בַּדֶּרֶךְ. | דרך אדמו״ר הזקן — ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה ; בֵּית הַמִּדְרָשׁ — נֻסָּח קָצָר כּוֹלֵל (סעיפים ט-י). |
הטבלה נערכה מטקסט המחבר (אורח חיים ק״י, מקור ספריא) ומנושאי הכלים המאומתים (בית יוסף, טור, רמב״ם הלכות תפילה ד וְי, רא״ש, מגן אברהם, ט״ז, אליה רבה, משנה ברורה, ביאור הלכה, פרי מגדים, ערוך השולחן, כף החיים ; תלמוד ברכות כ״ח-ל׳, כ״ט). שורת אדמו״ר הזקן נשענת על הטקסט האמיתי של שולחן ערוך הרב (יו״ד סְעִיפִים) המובא ב§1.
קווי היסוד של שיטת הרב
קווי היסוד של שיטת הרב בסימן זה
שלוש מגמות המאפיינות את רגישות אדמו״ר הזקן בסימן זה. כל אחת לפי המבנה : יסוד הסימן → קריאת הרב → מסקנה למעשה. כל קו נשען על הטקסט האמיתי של הרב (§1).
קו א — תְּפִלַּת הַדְּחָק וְהַקִּצּוּר
קו א — תְּפִלַּת הַדְּחָק וְהַקִּצּוּר
יסוד הסימן : בִּשְׁעַת הַדְּחָק — ״הֲבִינֵנוּ״ אוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה (סעיפים א-ג).
קריאת הרב : מקצרים כשיעור הַדְּחָק הַמַּמָּשִׁי בלבד, לא יותר. עיין סימן 90.
מסקנה למעשה : שלא בשעת הדחק — י״ח כְּתִקְנָהּ ; הקיצור אינו אלא בְּדִיעֲבַד.
קו ב — מַטְבֵּעַ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
קו ב — מַטְבֵּעַ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ
יסוד הסימן : לְשׁוֹן רַבִּים, פַּעַם אַחַת, מִשֶּׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ (סעיפים ד-ו).
קריאת הרב : הַמַּטְבֵּעַ נשאר בלשון רבים ; תוספות רִצּוּי פרטיות בלשון יחיד. עיין סימן 111.
מסקנה למעשה : לאָמרהּ משעת היציאה, לְכַתְּחִלָּה בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה.
קו ג — הַנְהָגָה וּבֵית הַמִּדְרָשׁ
קו ג — הַנְהָגָה וּבֵית הַמִּדְרָשׁ
יסוד הסימן : ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, תּוֹרָה בַּדֶּרֶךְ, תְּפִלַּת בֵּית הַמִּדְרָשׁ (סעיפים ט-י).
קריאת הרב : הדרך והלימוד ממוסגרים בדבר תּוֹרָה וּתְפִלָּה. עיין סימן 108.
מסקנה למעשה : להתפלל בכניסה וביציאה של הלימוד — אף ביחיד, שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
נקודות הנהגה הנובעות ישירות מסימן ק״י ברגישות אדמו״ר הזקן וחב״ד — מוצגות ברמת היסוד, ומפנות לרב לפרטי המקרים.
לחסיד חב״ד — סימן ק״י (דִּין הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ)
- ① תְּפִלַּת הַדְּחָק. בִּשְׁעַת הַדְּחָק — ״הֲבִינֵנוּ״ מְעֻמָּד, עם ג׳ רִאשׁוֹנוֹת וְג׳ אַחֲרוֹנוֹת כְּתִקְנָן ; לֹא בַּגְּשָׁמִים וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב. יסוד : שוע״ר ק״י סעיף א.
- ② תְּפִלָּה קְצָרָה. במקום גְּדוּדֵי חַיָּה וְלִסְטִים — ״צָרְכֵי עַמְּךָ מְרֻבִּים כו׳״, ואחר כך ביישוב י״ח כְּתִקְנָהּ (ואם לאו — תַּשְׁלוּמִין). יסוד : שוע״ר ק״י סעיפים ב-ג.
- ③ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ. ״יְהִי רָצוֹן... שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם״ בִּלְשׁוֹן רַבִּים, מְעֻמָּד אם אפשר (רָכוּב — מעמיד הבהמה). יסוד : שוע״ר ק״י סעיף ד.
- ④ זְמַן וְשִׁעוּר. פַּעַם אַחַת בְּיוֹם, מִשֶּׁהֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ, לְכַתְּחִלָּה בְּפַרְסָה רִאשׁוֹנָה ; חוֹתֵם בְּ״בָרוּךְ״ ומסמיכה לִבְרָכָה. יסוד : שוע״ר ק״י סעיפים ה-ח.
- ⑤ הַנְהָגָה וּבֵית הַמִּדְרָשׁ. ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בַּדֶּרֶךְ ; בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ — תְּפִלַּת כְּנִיסָה (״שֶׁלֹּא אֶכָּשֵׁל״) וִיצִיאָה (״מוֹדֶה אֲנִי״). יסוד : שוע״ר ק״י סעיפים ט-י.
⚠ חלק זה מציג את הנהגת חב״ד המיוסדת על שולחן ערוך הרב, סימן ק״י (טקסט אמיתי המובא ב§1). אין הוא מחליף הכרעת רב למקרה פרטי. לכל שאלה מעשית — תְּפִלַּת הַדְּחָק, תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ, הַחֲתִימָה — לְהִתְיָעֵץ עִם רַבְּךָ, וּלְחַב״ד — עִם רַב חב״ד.