✦ ❖ ✦
דעת · רמה 1 — התחלה
סימן קי״ג · דיני הכריעות בתפילה
דיני הכריעות בשמונה עשרה ברכות — היכן שוחין (באבות ובהודאה, תחלה וסוף) והיכן אין שוחין (הרי זה מגונה); כיצד כורעים (עד שיתפקקו, כאגמון, ולא יותר מדי); במהירות בירידה ובנחת בעליה; כורע בברוך זוקף בשם; שתי וערב והתארים
סימן קי״ג · ט׳ סעיפים
דיני הכריעות בשמונה עשרה ברכות
🌱 רמת התחלה · מתחילים
✦ ❖ ✦
סימן זה מלמד את דיני הכריעות בתפילת העמידה: היכן שוחין — באבות ובהודאה, תחלה וסוף — והיכן אין שוחין (הרי זה מגונה); כיצד כורעים (עד שיתפקקו, ראשו כאגמון), לא יותר מדי; במהירות בירידה ובנחת בעליה; כורע בברוך וזוקף בשם; השתי וערב ואין להוסיף על התארים. טקסט עברי, ביאור והסבר של ט׳ הסעיפים, וכן מדור של מקרים מעשיים.
נושא: דיני הכריעות בתפילה — היכן שוחין, כיצד כורעים, כורע בברוך זוקף בשם, אין להוסיף על תארי
מקור: שולחן ערוך אורח חיים סימן קי״ג · ט׳ סעיפים
עריכה: רב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
לימדונו חז״ל (ברכות ל״ד.): אלו ברכות ששוחין בהן — באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף — אלו הברכות שכורעים בהן: באבות בתחילתה ובסופה, ובהודאה בתחילתה ובסופה. הסימן קובע את ארבע הכריעות שבתפילה, מלמד כיצד כורעים (עד שיתפקקו, כאגמון) ובאיזו תיבה (כורע בברוך זוקף בשם), ומזהיר מפני הכורע במקום שלא תקנו חכמים. אנו לומדים כאן ברמת העיקרון; ולהנהגה האישית — יפנה אל המנהג ואל הוראת הרב.
📑 תוכן הלימוד
א. ט׳ הסעיפים — היכן שוחין (סעיף א׳), הרי זה מגונה (סעיף ג׳), כיצד כורעים (סעיפים ד׳-ה׳), מהירות וכורע בברוך זוקף בשם (סעיפים ו׳-ז׳), שתי וערב (סעיף ח׳), אין להוסיף על תארי (סעיף ט׳)
1. מקרה מעשי — לשחות במקום הראוי (ולא במקום אחר)
2. מקרה מעשי — עד כמה שוחין (עד שיתפקקו) והזקן
3. מקרה מעשי — באיזו תיבה: כורע בברוך זוקף בשם
+ שאלות להבנה ולהעמקה
א. דיני הכריעות בתפילה — ט׳ הסעיפים
כְּרִיעָה / שְׁחִיָּה — לכרוע לפני הקב״ה בתוך תפילת העמידה. חכמים קבעו מקומות מדויקים לכריעה (באבות ובהודאה, תחלה וסוף), ואין לגרוע מהם ואין להוסיף עליהם: הכורע במקום שלא תקנו חכמים — הרי זה מגונה. הסימן קובע גם את השיעור (עד היכן), הקצב (במהירות בירידה ובנחת בעליה), והתיבה (כורע בברוך זוקף בשם).
סעיף א׳ — היכן שוחין
אלו ברכות ששוחין בהם: באבות תחלה וסוף, ובהודאה תחלה וסוף. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחלתה — מלמדין אותו שלא ישחה, אבל באמצעיתן יכול לשחות.
סעיף א׳: אלו ברכות ששוחין בהם — באבות (הברכה הראשונה) תחלה וסוף, ובהודאה (מודים) תחלה וסוף. ואם בא לשחות בסוף כל ברכה אחרת או בתחלתה — מלמדין אותו שלא ישחה; אבל באמצעיתן יכול לשחות.
ארבע כריעות בעמידה: בתחילת אבות ובסופה, ובתחילת מודים ובסופה. הרוצה לשחות בתחילת או בסוף ברכה אחרת — מלמדין אותו שלא ישחה, שלא יוסיף על תקנת חכמים. אבל באמצע ברכה מותר לשחות, שהרי שם לא תקנו חכמים כלל (ואין על מה «להוסיף»). תמצית: בראש השנה ויום כיפור (סעיף ב׳), הנוהגים לשחות ב«זכרנו» וב«מי כמוך» צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה.
סעיף ג׳ — הרי זה מגונה: הכורע שלא במקומו
הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה, או בולך אנחנו מודים, או בהודאה דהלל וברכת המזון — הרי זה מגונה.
סעיף ג׳: הכורע ב«וכל קומה לפניך תשתחוה», או ב«ולך אנחנו מודים», או בהודאה של הלל וברכת המזון — הרי זה מגונה — שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים.
התיבה «מודים» או «תשתחוה» חוזרת במקומות רבים בתפילה; אבל לכרוע מחמת שהלשון מזכיר תיבה זו — במקום שלא תקנו חכמים — הרי זה מגונה. הכלל: אין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים. המוסיף כריעות מדעתו נראה כאילו «כל אחד כורע כרצונו» ואין כאן תקנה קבועה.
סעיפים ד׳-ה׳ — כיצד כורעים (ועד היכן)
המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון. ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים; ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין ראשו — דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו.
סעיף ד׳: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ולא יכרע רק באמצע מתניו וראשו זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון. סעיף ה׳: ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים; ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין ראשו — דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו.
הכריעה צריכה להיות ממשית: הגב מתכופף עד שיתפקקו החוליות, וגם הראש נכפף «כאגמון» — לא רק כיפוף המתניים והראש זקוף. אבל לא יותר מדי: לא עד שהפה מגיע לחגור (שנראה כיוהרא). הזקן והחולה שאינם יכולים — הרכין ראשו דיו: די בהרכנת הראש, שהרי ניכר שחפץ לכרוע אלא שמצער עצמו.
סעיפים ו׳-ז׳ — הקצב והתיבה: כורע בברוך זוקף בשם
כשהוא כורע יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תהא עליו כמשאוי. כשכורע כורע בברוך, וכשזוקף זוקף בשם.
סעיף ו׳: כשהוא כורע יכרע במהירות בפעם אחת, וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תהא עליו הכריעה כמשאוי. סעיף ז׳: כשכורע כורע ב«ברוך», וכשזוקף זוקף בשם (בהזכרת השם).
שני מהלכים הפוכים: יורד במהירות (בפעם אחת), ועולה בנחת, הראש תחילה — שלא ייראה שהכריעה היתה «משא» שממהר להיפטר ממנו. והעיתוי: כורע באמירת «ברוך» וזוקף בהגיעו לשם — על שם הכתוב «ה׳ זוקף כפופים».
סעיף ח׳ — שתי וערב: הצלב לנגדו
המתפלל ובא כנגדו עכו״ם ויש לו שתי וערב בידו, והגיע למקום ששוחין בו — לא ישחה, אף על פי שלבו לשמים.
סעיף ח׳: המתפלל ובא כנגדו נכרי ויש לו שתי וערב (צלב) בידו, והגיע למקום ששוחין בו — לא ישחה, אף על פי שלבו לשמים.
אף שהמתפלל כורע אך ורק לה׳ (לבו לשמים), אינו כורע באותו רגע, מפני מראית העין: הרואה עלול לחשוב שהוא משתחוה לצלב. לכן דוחה את הכריעה — וכוונת הלב אינה מספקת לדחות את מראית העין.
סעיף ט׳ — אין להוסיף על תארי: שלא להרבות תארים
אין להוסיף על תאריו של הקב״ה יותר מהאל הגדול הגבור והנורא, ודוקא בתפלה, מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים; אבל בתחנונים או בקשות ושבחות שאדם אומר מעצמו — לית לן בה. ומכל מקום נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום שיאמר אותו בפסוקים.
סעיף ט׳: אין להוסיף על תאריו של הקב״ה יותר מ«האל הגדול הגבור והנורא», ודוקא בתפלה (שמונה עשרה), מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים; אבל בתחנונים או בקשות ושבחות שאדם אומר מעצמו — לית לן בה. ומכל מקום נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום שיאמר אותם בפסוקים.
בעמידה נאחזים בנוסח חכמים: «הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא», בלי להרבות תארים — אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים. מחוץ לנוסח הקבוע (תחנונים, בקשות, שבחות אישיים) מותר לשבח כרצונו; והמובחר, להארכה בשבח, לאומרו בפסוקים שבמקרא.
הסימן במשפט אחד: שוחין באבות ובהודאה, תחלה וסוף — ובשאר מקומות אין שוחין (הרי זה מגונה); כורע עד שיתפקקו כל חוליות, ראשו כאגמון, לא יותר מדי (וזקן — הרכין ראשו דיו); במהירות בירידה, בנחת בעליה; כורע בברוך זוקף בשם; כנגד צלב אין שוחין; ואין להוסיף על תאריו של הקב״ה בתפילה.
מקרים מעשיים
מקרה 1 — לשחות במקום הראוי
מצב: מתוך התלהבות רוצה לשחות במקומות נוספים בעמידה (כגון בכל «מודים» שנקרה לפניו). האם רשאי ?
הנהגה: הכריעות הקבועות הן ארבע — תחילת וסוף אבות, תחילת וסוף הודאה. לשחות בתחילת או בסוף ברכה אחרת — מלמדין אותו שלא ישחה; ולכרוע ב«וכל קומה תשתחוה» או «ולך אנחנו מודים» — הרי זה מגונה. אבל באמצע ברכה אין איסור. ולמעשה — כהוראת הרב.
מקרה 2 — עד כמה שוחין
מצב: עד היכן צריך לכופף את הגב ? ומי שהוא זקן או חולה ?
הנהגה: כורע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, וגם כופף את הראש כאגמון — לא רק המתניים. אבל לא יותר מדי: לא עד שהפה כנגד החגור. הזקן או החולה שאינו יכול — כיון שהרכין ראשו דיו. ולפרטים — כהוראת הרב.
מקרה 3 — באיזו תיבה כורע וזוקף
מצב: באיזה רגע בדיוק כורעים וזוקפים ?
הנהגה: כורע ב«ברוך» וזוקף בשם (בהזכרת השם). יורד במהירות, בפעם אחת, ועולה בנחת, הראש תחילה ואחר כך הגוף, שלא תהא הכריעה נראית כ«משא». וכנגד צלב (שתי וערב) אינו שוחה אף במקום הראוי. ולמקרי הגבול — כהוראת הרב.
שאלות להבנה
בדוק את הבנתך:
- מהן ארבע הכריעות שבעמידה, ומה עושים למי שרוצה לשחות במקום אחר (סעיף א׳) ?
- למה הכורע ב«וכל קומה תשתחוה» או «ולך אנחנו מודים» — מגונה (סעיף ג׳) ?
- עד היכן צריך לשחות, ומהו הדין בזקן או חולה (סעיפים ד׳-ה׳) ?
- באיזה קצב יורדים ועולים, ובאיזו תיבה (סעיפים ו׳-ז׳) ?
- למה אין שוחין כנגד צלב, אף שלבו לשמים (סעיף ח׳) ?
להעמיק עוד
אם ברצונך להעמיק בסימן זה:
📖להצטרף לחברותא
- 📚 רמה 2 — למדן : לפלפול — חמש כריעות שבתפלה (ברכות ל״ד.), ארבעה מקומות ומלמדין אותו שלא ישחה ; הכורע במקום שלא תקנו הרי זה מגונה, ומחלוקת בכריעות שמחמת התלהבות ; כורע בברוך זוקף בשם (ברכות י״ב.), על שם ה׳ זוקף כפופים
- ✨ רמה 3 — סיכום : לחזרה ולשינון מהיר
- 👑 רמה 4 — דעת הרב (אדמו״ר הזקן) : שיטת השולחן ערוך הרב — מקומות הכריעה, המגונה והמשובח, השיעור, כורע בברוך זוקף בשם ואין להוסיף על תארי