✦ ❖ ✦
דעת · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · אורח חיים

דיני הכריעות בתפלה — עיונים מעמיקים
סימן קי״ג · ט׳ סעיפים
ד׳ הכריעות · אבות והודאה · אופן הכריעה · שלא לשנות ממטבע
עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים
⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡
✦ ❖ ✦

פלפול מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת היסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות הלכתא ועיון בשיטות

הנושא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קי״ג — ט׳ סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, טור, רמב״ם (הלכות תפלה פרק ה׳), רא״ש, תלמידי רבינו יונה, מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, ביאור הלכה, ערוך השלחן, כף החיים

הבסיס התלמודי:
ברכות ל״ג:-ל״ד. · עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה · כורע בברוך וזוקף בשם · ה׳ זוקף כפופים · אין להוסיף על תאריו

עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · דעת

📑 Table of Contents

  1. Introduction to the sugya — גדר דיני הכריעות ומקורותיהם (ברכות ל״ד.), צירי הסימן (ט׳ סעיפים)
  2. ד׳ הכריעות ואיסור ההוספה — אבות והודאה תחלה וסוף, «מלמדין אותו שלא ישחה», הכורע בלשון הודאה
  3. אופן הכריעה ומדתה — «עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה», ראשו יכוף כאגמון, זקן וחולה
  4. כורע בברוך וזוקף בשם — «ה׳ זוקף כפופים», מהירות הכריעה וסדר הזקיפה
  5. שלא לשנות ממטבע — עכו״ם ושתי וערב · אין להוסיף על תאריו · נפקא מינה למעשה · טבלאות סיכום ומקורות

📜 The text of the Shulhan Aroukh — the seifim

דִּינֵי הַכְּרִיעוֹת בְּי״ח בְּרָכוֹת. וּבוֹ ט׳ סְעִיפִים:

סָעִיף א׳: ד׳ כריעות — אבות תחלה וסוף, הודאה תחלה וסוף; המוסיף — מלמדין אותו שלא ישחה, אבל באמצע הברכה יכול לשחות. ב׳: בר״ה וי״ה בזכרנו ומי כמוך — צריך לזקוף בסוף הברכה. ג׳: הכורע בלשון הודאה (ובכל קומה, לך אנחנו מודים, הודאה דהלל ובהמ״ז) — מגונה. ד׳-ה׳: יכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה וראשו יכוף כאגמון, ולא יותר מדי; זקן וחולה — כיון שהרכין ראשו דיו. ו׳-ז׳: כורע במהירות בפעם אחת וזוקף בנחת, כורע בברוך וזוקף בשם. ח׳: בא כנגדו עכו״ם ושתי וערב בידו — לא ישחה. ט׳: אין להוסיף על תאריו של הקב״ה בתפלה, אבל בתחנונים ובקשות — לית לן בה.

Concise summary:

ט׳ seifim: the siman regulates the כריעות — the bowings within the שמונה עשרה. Two axes: (a) where and when to bow — ד׳ כריעות were instituted (אבות תחלה וסוף, הודאה תחלה וסוף), and one does not add to them, מלמדין אותו שלא ישחה (for bowing at will, שלא יראה כמזלזל and כיוהרא, uproots the תקנה); (b) how to bow — עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, כורע בברוך וזוקף בשם (ברכות ל״ד.), without excess. Finally: not to alter the מטבע — אין להוסיף על תאריו של הקב״ה within the תפלה.

1. הקדמת הסוגיא — דיני הכריעות, שער הסימן

פתח דבר — פתיחת ההלכה

פותח מרן בדיני הכריעות שבתפלת שמונה עשרה — היכן שוחין, כמה שוחין וכיצד. ראש הסימן: «אלו ברכות ששוחין בהם באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף» (סעיף א׳), ובו ט׳ סעיפים. ויסוד הסימן ניצב על שני צירים: (א) מקום הכריעה וגדרה — ד׳ כריעות תיקנו חכמים דוקא, ואין להוסיף עליהן, «מלמדין אותו שלא ישחה» (ברכות ל״ד.); (ב) אופן הכריעה ומדתה — «עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה», ו«כורע בברוך וזוקף בשם» מדכתיב «ה׳ זוקף כפופים», ולא ישחה יותר מדאי. ומצירים אלו נובעות שאלות הסימן: המוסיף כריעה, הכורע מחמת לשון הודאה, שיעור השחייה, סדר הזקיפה, ואיסור השינוי ממטבע החתימה.
הערה יסודית: ציר הסימן — הכריעה כמטבע קבוע. חכמים תיקנו ד׳ כריעות ולא יותר, ומדין «שלא לשנות ממטבע שטבעו חכמים» אין להוסיף ואין לגרוע. ולזה נפקא מינה בכריעה בסוף כל ברכה או בתחלתה (מלמדין אותו שלא ישחה), ובכורע מחמת לשון «הודאה» או «השתחוואה» שמזכיר (מגונה), לעומת הכורע באמצע ברכה או מחמת התלהבות הלב (מותר, ואינו כמוסיף על התקנה).

חקירת היסוד של הסימן

החקירה היסודית: «מלמדין אותו שלא ישחה» — טעם איסור ההוספה על ד׳ הכריעות, האם מדין יוהרא (שהמרבה כריעות נראה כמתיהר ומחזיק עצמו כחסיד יותר מן הצבור), או מדין עקירת תקנת חכמים (שאם כל אחד שוחה כרצונו — נמצא שאין כאן תקנה קבועה כלל, ויבואו אף להקל בד׳ הכריעות)? ונפקא מינה בכורע בצנעה, ובכורע מחמת מנהג או התלהבות, ובכורע באמצע ברכה שלא תיקנו בו כלל. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)

2. ד׳ הכריעות ואיסור ההוספה — אבות והודאה תחלה וסוף, «מלמדין אותו שלא ישחה»

לשון השלחן ערוך

סעיף א׳: «אלו ברכות ששוחין בהם באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחלתה מלמדין אותו שלא ישחה אבל באמצעיתן יכול לשחות.» סעיף ג׳: «הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה או בולך אנחנו מודים או בהודאה דהלל וברכת המזון הרי זה מגונה.»
שורש הדין — משנה ברכות (פרק ה׳) ל״ד.: תמצית: ד׳ כריעות נתקנו בשמונה עשרה — «באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף». ובגמרא (ל״ד.) חילקו בין הדיוט לכהן גדול ולמלך: ההדיוט כורע בד׳ הכריעות בלבד, כהן גדול בסוף כל ברכה, והמלך כיון שכרע אינו זוקף עד שגומר תפלתו — מפני שההדיוט המרבה בכריעות נראה כיוהרא. וכן פסק הרמב״ם (הלכות תפלה פרק ה׳): שאין שוחין אלא בד׳ מקומות אלו, ומי שבא לשחות בשאר הברכות מונעין אותו. ומרן העתיק לשון המשנה, וכתב הבית יוסף מקורו מן הטור והרא״ש.
קושיא — הכריעה הכנעה היא, ומדוע מונעין ממנה? הכריעה עבודה ושבח היא, שכל הכורע מכניע עצמו לפני קונו; ואם כן כל המרבה בכריעות הרי זה משובח, ומדוע «מלמדין אותו שלא ישחה» בסוף כל ברכה ובתחלתה? ותו — מאי שנא אמצע הברכה, ש«באמצעיתן יכול לשחות»?
תירוץ: תקנת חכמים היא מטבע קבוע — ד׳ כריעות דוקא. והמוסיף כריעה בסוף כל ברכה או בתחלתה, במקום שהוא בגדר תקנה (סוף ותחלת ברכה), נראה כמוסיף על התקנה וכעוקרה, שאם כל אחד יחמיר כרצונו — נמצא שאין כאן מטבע קבוע כלל, ויבואו אף להקל באבות ובהודאה. אבל אמצע הברכה — מקום שלא תיקנו בו כריעה כלל, ואין בשחייתו משום הוספה על המטבע, שהרי אין כאן מטבע לשחות; ולפיכך «באמצעיתן יכול לשחות». (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
פלפול — הכורע בלשון «הודאה» ו«השתחוואה»: סעיף ג׳ — הכורע ב«ובכל קומה לפניך תשתחוה» או ב«לך אנחנו מודים» או בהודאה דהלל ובהמ״ז — «הרי זה מגונה», «שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים». ומאי גנותו? שכורע מחמת לשון «הודאה» או «השתחוואה» שמזכיר, כאילו הלשון עצמה מחייבת שחייה — וטועה, שאין «הודאה» מלשון השתחוואה אלא מלשון הודאה ושבח; והמכריע עצמו מחמת זה מוסיף על מקום התקנה. אבל הכורע מחמת התלהבות הלב או מנהג (ככריעות שבקדיש) — אינו כמוסיף על תקנת חכמים, וכריעתו רשות. וזהו גופא צדדי החקירה: אי משום יוהרא אי משום עקירת מטבע התקנה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — הכריעות: (א) ד׳ כריעות — אבות תחלה וסוף, הודאה תחלה וסוף. (ב) המוסיף בסוף כל ברכה או בתחלתה — מלמדין אותו שלא ישחה. (ג) באמצע ברכה — יכול לשחות (שלא תיקנו בו כלל). (ד) הכורע מחמת לשון הודאה או השתחוואה — מגונה; ומחמת התלהבות או מנהג — רשות. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
ד׳ כריעות תיקנו חכמים — אבות תחלה וסוף, הודאה תחלה וסוף; והבא לשחות בסוף כל ברכה או בתחלתה «מלמדין אותו שלא ישחה», שלא לשנות ממטבע התקנה; אבל באמצע הברכה — יכול לשחות, שלא תיקנו בו כלל.

3. אופן הכריעה ומדתה — «עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה» (ברכות ל״ד.), זקן וחולה

לשון השלחן ערוך

סעיף ד׳: «המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף אלא גם ראשו יכוף כאגמון.» סעיף ה׳: «ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו כיון שהרכין ראשו דיו מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו.»
שורש הדין — ברכות ל״ד.: «המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה». ובגמרא נחלקו בשיעורה: עולא אמר עד כדי שיראה איסר כנגד לבו, ורבי חנינא אמר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך; אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע. ומכאן דין הזקן והחולה שבסעיף ה׳ — «כיון שהרכין ראשו דיו», מאחר שמצער עצמו וניכר שחפץ לכרוע. וכן פסק הרמב״ם (הלכות תפלה פרק ה׳), ומרן העתיק לשון הגמרא.
קושיא — «יתפקקו כל חוליות» ומאידך «לא ישחה כל כך»? מצד אחד הצריכוהו לשחות עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה — כריעה גמורה; ומצד שני הזהירוהו שלא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד החגור. ותרתי דסתרי — או ירבה בשחייה או ימעט?
תירוץ: שני גדרים הם. «יתפקקו כל חוליות שבשדרה» — שיעור הכריעה השלמה, שיכוף כל גופו וגם ראשו כאגמון ולא ישאיר עצמו זקוף; זהו עצם קיום הכריעה. ו«לא ישחה כל כך עד פיו כנגד החגור» — שלא יוסיף על שיעור זה עד כדי גיחון יתר, שנראה כיוהרא (שמראה עצמו כמפליג בכריעה יותר מן הצבור). נמצא שהשיעור הראוי הוא כפיפת השדרה והראש כאחד — לא פחות (שלא יכרע רק במתניו) ולא יותר (עד החגור). (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
חקירה — דין הזקן והחולה: ונפקא מינה בזקן שיכול להרכין הרבה, ובמי שאין ניכר בו הצער. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — אופן הכריעה: (א) שיעור — יכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. (ב) אף ראשו יכוף כאגמון, ולא יכרע במתניו לבד וראשו זקוף. (ג) לא יוסיף עד שפיו כנגד החגור (יוהרא). (ד) זקן וחולה — כיון שהרכין ראשו דיו, שניכר שמצער עצמו לכרוע. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
שיעור הכריעה — «עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה» וגם ראשו יכוף כאגמון (ברכות ל״ד.); ולא יותר מדי עד שפיו כנגד החגור (יוהרא); וזקן וחולה שאינו יכול — כיון שהרכין ראשו דיו, שניכר שחפץ לכרוע אלא שמצער עצמו.

4. כורע בברוך וזוקף בשם — «ה׳ זוקף כפופים» (ברכות ל״ד.), מהירות הכריעה וסדר הזקיפה

לשון השלחן ערוך

סעיף ו׳: «כשהוא כורע יכרע במהירות בפעם אחת וכשהוא זוקף זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו שלא תהא עליו כמשאוי.» סעיף ז׳: «כשכורע כורע בברוך וכשזוקף זוקף בשם.» סעיף ב׳: «הנוהגים לשחות בר״ה וי״ה כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה.»
שורש הדין — ברכות ל״ד.: «כשכורע כורע בברוך וכשזוקף זוקף בשם», וטעמו — אמר שמואל מאי טעמא דעולא דכתיב «ה׳ זוקף כפופים». תמצית: הכריעה בפתיחת ה«ברוך» והזקיפה בהזכרת השם — שכשם שהקב״ה זוקף את הכפופים, כך זוקף האדם עצמו בהזכרת שמו יתברך. ולענין המהירות — כורע במהירות בפעם אחת (דרך הכנעה ואימה), וזוקף בנחת שלא תיראה עליו הכריעה כמשאוי שהוא ממהר לפרוק. וכן העתיק הרמב״ם (הלכות תפלה פרק ה׳).
קושיא — למה כורע במהירות וזוקף בנחת? לכאורה איפכא מסתברא — הכריעה עיקר ההכנעה, וראוי לשהות בה; והזקיפה גמר, וראוי למהר בה. ומדוע הפכו חכמים, «יכרע במהירות» ו«זוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו»?
תירוץ: הכריעה במהירות ובפעם אחת — דרך מי שנכנע מאימת רבו, שנופל לפניו בבת אחת; ואילו שהייה מרובה בכריעה אינה עיקר, שכבר קיים ההכנעה בעצם הכפיפה. אבל הזקיפה בנחת, ראשו תחלה ואחר כך גופו — «שלא תהא עליו כמשאוי», שהממהר לזקוף מראה כמי שהכריעה משא כבד עליו וממהר לפורקו, ואין זה כבוד שמים. ומטעם זה גופא בר״ה וי״ה, הנוהגים לשחות ב«זכרנו» וב«מי כמוך» — צריכים לזקוף בסוף הברכה, שלא להוסיף על מטבע התקנה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — הכריעה והזקיפה: (א) כורע ב«ברוך» וזוקף ב«שם» (ה׳ זוקף כפופים). (ב) כורע במהירות בפעם אחת. (ג) זוקף בנחת — ראשו תחלה ואחר כך גופו (שלא כמשאוי). (ד) בר״ה וי״ה בזכרנו ומי כמוך — צריך לזקוף בסוף הברכה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
כורע ב«ברוך» וזוקף ב«שם» — «ה׳ זוקף כפופים» (ברכות ל״ד.); כורע במהירות בפעם אחת וזוקף בנחת ראשו תחלה ואחר כך גופו, שלא תהא עליו כמשאוי.

5. שלא לשנות ממטבע — עכו״ם ושתי וערב · אין להוסיף על תאריו · נפקא מינה למעשה

לשון השלחן ערוך

סעיף ח׳: «המתפלל ובא כנגדו עכו״ם ויש לו שתי וערב בידו והגיע למקום ששוחין בו לא ישחה אע״פ שלבו לשמים.» סעיף ט׳: «אין להוסיף על תאריו של הקב״ה יותר מהאל הגדול הגבור והנורא ודוקא בתפלה מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים אבל בתחנונים או בקשות ושבחות שאדם אומר מעצמו לית לן בה ומ״מ נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום שיאמר אותו בפסוקים.»
שורש הדין — ברכות ל״ג:: תמצית: ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא והוסיף בתארי הקב״ה («האדיר», «העזוז» וכיו״ב), ואמר לו רבי חנינא — סיימת כל שבחי מרך? המשל למלך שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף, שגנאי הוא לו. ואין אומרים אלא «האל הגדול הגבור והנורא» — לפי שמשה אמרן בתורה ובאו אנשי כנסת הגדולה ותקנום בתפלה. ומכאן «שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים», ובזה תלוי אף דין הכריעות שכל הסימן — מטבע קבוע שאין להוסיף עליו.
קושיא — והלא כל המרבה בשבחו של מקום משובח? ריבוי שבח והכנעה — עבודה היא; ומדוע «אין להוסיף על תאריו» בתפלה, וכן «מלמדין אותו שלא ישחה» בכריעות? ומדוע יגרע המוסיף שבח או כריעה מן המקיים כתקנה?
תירוץ: אין המוסיף גורע — אלא שבמטבע התפלה, שתיקנוה חכמים לשון קבוע, כל המוסיף כמי שגורע: שהמונה תארים ומסיים נראה כאילו סיים כל שבחיו יתברך, וזהו גנאי (המשל שבגמרא); וכן הכורע במקום שלא תיקנו נראה כמשנה מן המטבע. אבל בתחנונים ובקשות ושבחות שאדם אומר מעצמו — «לית לן בה», שאין שם מטבע קבוע, ויכול להאריך בשבח כרצונו. ומכל מקום נכון שיאמר אותם בפסוקים, לצאת ידי כל הדעות. וזהו יסוד כל הסימן: הכריעות והתארים כאחד — מטבע חכמים שאין לשנות ממנו בתפלת שמונה עשרה. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
מחלוקת — עכו״ם ושתי וערב, ומראית העין: דנו האחרונים (מגן אברהם, ט״ז, פרי מגדים, משנה ברורה, כף החיים) בגדר סעיף ח׳ — המתפלל ובא כנגדו עכו״ם ושתי וערב (צלם) בידו והגיע למקום ששוחין בו, שלא ישחה «אע״פ שלבו לשמים», מפני מראית העין שנראה כמשתחוה לעבודה זרה. ונחלקו בפרטיה: אם צריך לזקוף ולעמוד, או להמתין; ואם הדין אף בחדרי חדרים; ואם העכו״ם שר או הגמון שמשתחוים לו אף בלא הצלם. ולענין דיני עבודה זרה עי׳ מה שדנו הפוסקים בהלכות מראית העין. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
נפקא מינה — מטבע החתימה: (א) בא כנגדו עכו״ם ושתי וערב במקום ששוחין — לא ישחה (מראית העין). (ב) אין להוסיף על תאריו בתפלה יותר מ«האל הגדול הגבור והנורא». (ג) בתחנונים ובקשות שאומר מעצמו — לית לן בה. (ד) הרוצה להאריך בשבח — נכון שיאמרם בפסוקים. (וכל מעשה למעשה — לרב מוסמך.)
היסוד:
«אין להוסיף על תאריו של הקב״ה» יותר מ«האל הגדול הגבור והנורא» בתפלה, «שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים»; אבל בתחנונים ובקשות שאדם אומר מעצמו — לית לן בה, ונכון שיאריך בשבח בפסוקים.

טבלה — מקורות הסוגיא

טבלה — סוגיות ומקורות

הענין הדין המקור
ד׳ הכריעות אבות תחלה וסוף, הודאה תחלה וסוף קי״ג סעיף א׳ (משנה ברכות ל״ד.; רמב״ם תפלה פרק ה׳)
איסור ההוספה מלמדין אותו שלא ישחה; הכורע בלשון הודאה מגונה קי״ג סעיפים א׳-ג׳ (ברכות ל״ד.; טור; בית יוסף)
אופן הכריעה עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; זקן וחולה דיו בהרכנת ראש קי״ג סעיפים ד׳-ה׳ (ברכות ל״ד.; רמב״ם)
כורע בברוך וזוקף בשם ה׳ זוקף כפופים; כורע במהירות וזוקף בנחת קי״ג סעיפים ו׳-ז׳ (ברכות ל״ד.)
שלא לשנות ממטבע אין להוסיף על תאריו; בתחנונים לית לן בה קי״ג סעיפים ח׳-ט׳ (ברכות ל״ג:; מגן אברהם; משנה ברורה)
גמרא: ברכות ל״ג:-ל״ד. (אלו ברכות ששוחין בהן; עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה; כורע בברוך וזוקף בשם — ה׳ זוקף כפופים; אין להוסיף על תאריו — משל למלך)
ראשונים ומרן: רמב״ם (הלכות תפלה פרק ה׳) · רא״ש · תלמידי רבינו יונה · טור · בית יוסף · שלחן ערוך
פוסקים ונושאי כלים: מגן אברהם · ט״ז · פרי מגדים · משנה ברורה · ביאור הלכה · ערוך השלחן · כף החיים · שלחן ערוך הרב (לעיון בדעת הרב)
← Level 3 — Synthèse Level 1 — Base →
~ ~ ~ ~ ~
דעת · רב יוסף חיים סממה

פלפול ועיון באורח חיים · סימן קי״ג · דיני הכריעות · ⚡ רמה 2 — למדן
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד בלבד. לכל שאלה למעשה (לְמַעֲשֶׂה), יש לפנות לרב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Home · סימן קי״ג · ♥ Support

📖Join a 'havrouta