Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman קכ״ה — דִּינֵי קְדֻשָּׁה. Chez le Rav, le siman se déploie en ד׳ סְעִיפִים (quatre seifim) : l’עֶצֶם מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה avec le דִּין הַיָּחִיד וְהָעֲשָׂרָה, l’אִסּוּר דִּבּוּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה, les מִנְהֲגֵי נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף, et le דִּין הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן קכ״ה — דִּינֵי קְדֻשָּׁה
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן קכ״ה — דִּינֵי קְדֻשָּׁה — וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.125), suivi de notre traduction française. Le siman comporte quatre seifim (ד׳ סְעִיפִים ; seif k → .125.k).
סעיף א הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר ״נַקְדִּישָׁךְ״ וְהַצִּבּוּר שׁוֹתְקִין וְעוֹנִין ״קָדוֹשׁ״ ; דִּין הַיָּחִיד וְהָעֲשָׂרָה.
דִּינֵי קְדֻשָּׁה וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים:כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוַת קַדִּישׁ הִיא שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר ״יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ כו׳״ בִּשְׁבִיל כָּל הַצִּבּוּר וְהֵם עוֹנִים אַחֲרָיו ״אָמֵן יְהֵא״ וּמְכַוְּנִים — כָּךְ הִיא מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה לְכַתְּחִלָּה שֶׁיֹּאמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״נַקְדִּישָׁךְ״ אוֹ ״נְקַדֵּשׁ״ וְהַצִּבּוּר שׁוֹתְקִין וּמְכַוְּנִים לְמַה שֶּׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִקְדֻשָּׁה וְאָז עוֹנִין הַצִּבּוּר ״קָדוֹשׁ״, וְכֵן בִּ״לְעֻמָּתָם״ [וּבְ]״וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ״. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ ט׳ וְיוֹתֵר הַשּׁוֹמְעִים וּמְכַוְּנִים לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — (אֵין לַיָּחִיד לוֹמַר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר ״נַקְדִּישָׁךְ״ אוֹ ״נְקַדֵּשׁ״, שֶׁכֵּיוָן שֶׁקָּבְעוּ נֻסָּח זֶה בִּקְדֻשָּׁה — יֵשׁ לִנְהֹג בּוֹ דִּין קְדֻשָּׁה כְּמוֹ בְּ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״, וְאֵין אוֹמְרִים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, וְלִשְׁלִיחַ צִבּוּר יֵשׁ ט׳ הַשּׁוֹמְעִים וּמְכַוְּנִים לוֹ, וְלוֹ מִי שׁוֹמֵעַ?) וְאִם רָצָה לוֹמַר מִלָּה בְּמִלָּה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּלַחַשׁ — אֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם אוֹמְרִים כָּל מִלָּה וּמִלָּה יַחְדָּו — אֲמִירַת שְׁנֵיהֶם נֶחְשֶׁבֶת כְּאַחַת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קפ״ג. אֶלָּא שֶׁאֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִדֹּחַק, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר שָׁם, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ט. וְכָל זֶה בְּיָחִיד, אֲבָל אִם כָּל הַצִּבּוּר נָהֲגוּ לוֹמַר ״נַקְדִּישָׁךְ״ עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אוֹמְרִים בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — אֵין לִמְחוֹת, כֵּיוָן שֶׁמַּקְדִּישִׁין בַּעֲשָׂרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִקְרָא צִבּוּר אֶלָּא כְּשֶׁאֶחָד אוֹמֵר וְט׳ שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין, אֲבָל כְּשֶׁכָּל אֶחָד אוֹמֵר לְעַצְמוֹ כִּיחִידִים הֵם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקצ״ד, מִכָּל מָקוֹם בְּדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה — אֵין צָרִיךְ לְכָךְ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא: אֵין אוֹמְרִים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, אֲבָל עֲשָׂרָה רַשָּׁאִים כֻּלָּם לוֹמַר ״נְקַדֵּשׁ״, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״ שֶׁהוּא עִקַּר הַקְּדֻשָּׁה, וְאַף עַל פִּי כֵן אוֹמְרִים כָּל הַצִּבּוּר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ עֲנִיָּה אַחַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, כְּגוֹן קְדֻשַּׁת ״וּבָא לְצִיּוֹן״ לְדִבְרֵי הָאוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ נֶאֱמֶרֶת אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. אֶלָּא שֶׁבִּקְדֻשַּׁת י״ח יֵשׁ לִנְהֹג לְכַתְּחִלָּה כְּמוֹ בְּקַדִּישׁ, שֶׁ״אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא״ הוּא עֲנִיָּה שֶׁעוֹנִין הַצִּבּוּר אַחַר ״יִתְגַּדַּל״ שֶׁאָמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, כְּמוֹ עֲנִיַּת אָמֵן אַחַר הַבְּרָכוֹת, וְכֵן בִּקְדֻשָּׁה יֵשׁ לַעֲנוֹת ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״ אַחַר ״נַקְדִּישָׁךְ״ אוֹ ״נְקַדֵּשׁ״ שֶׁאָמַר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן מִדֹּחַק שֶׁמֻּכְרָח לוֹמַר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״ט. וְיֵשׁ נוֹהֲגִין כֵּן מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לָהֶם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא מִדֹּחַק, לוֹמַר כָּל נֻסַּח הַקְּדֻשָּׁה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ וְתֵבַת ״נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ״ וְ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ בְּקוֹל רָם:
עֶצֶם מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה. De même que la מִצְוָה du קַדִּישׁ est que le שְׁלִיחַ צִבּוּר dise ״יִתְגַּדַּל״ pour tout le צִבּוּר et qu’ils répondent ״אָמֵן יְהֵא״, de même la מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה לְכַתְּחִלָּה est que le שְׁלִיחַ צִבּוּר dise ״נַקְדִּישָׁךְ״ ou ״נְקַדֵּשׁ״, le צִבּוּר se taisant et se concentrant jusqu’à la קְדֻשָּׁה, puis répondant ״קָדוֹשׁ״ (et de même à ״לְעֻמָּתָם״ et ״וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ״). résumé : un יָחִיד ne doit pas dire ״נַקְדִּישָׁךְ״ avec le שְׁלִיחַ צִבּוּר (דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה — pas à moins de dix) ; mais dire מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ avec lui n’est pas interdit, שֶׁאֲמִירַת שְׁנֵיהֶם נֶחְשֶׁבֶת כְּאַחַת (cf. סימן קפ״ג, סימן ק״ט) — לְכַתְּחִלָּה seulement מִדֹּחַק. Si tout le צִבּוּר a l’usage de dire ״נַקְדִּישָׁךְ״ avec le שְׁלִיחַ צִבּוּר — אֵין לִמְחוֹת, כֵּיוָן שֶׁמַּקְדִּישִׁין בַּעֲשָׂרָה : dix peuvent tous dire ״נְקַדֵּשׁ״ comme ils disent ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״ qui est עִקַּר הַקְּדֻשָּׁה.
סעיף ב אָסוּר לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה ; אַף לִלְמֹד ; אַף בְּיֵשׁ מִנְיָן בִּלְעָדוֹ.
אָסוּר לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה. וְכָל הַמְדַבֵּר — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב וְגו׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ו. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ מִנְיָן בִּלְעָדוֹ — אָסוּר. וַאֲפִלּוּ לִלְמֹד, אִם לֹא בְּשָׁעָה שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מְנַגֵּן בִּשְׁעַת הַנִּגּוּן, וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁמְּחַתֵּךְ הָאוֹתִיּוֹת. וְהַנֻּסָּח שֶׁמּוֹסִיפִין בְּשַׁבָּת — אֵינוֹ מִכְּלַל קְדֻשָּׁה. וּמִכָּל מָקוֹם, אָסוּר לְסַפֵּר בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ו. וְטוֹב שֶׁלֹּא לְסַפֵּר עַד אַחַר אָמֵן שֶׁל ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. וְיִרְאֶה הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לְסַיֵּם ״לְעֻמָּתָם כו׳ וּבְדִבְרֵי כו׳״ קֹדֶם שֶׁיַּתְחִילוּ הַקָּהָל ״בָּרוּךְ״ וְ״יִמְלֹךְ״:
אִסּוּר דִּבּוּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה. Il est interdit de parler au milieu de la קְדֻשָּׁה, et sur celui qui parle le verset dit ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב״ (cf. סימן נ״ו). résumé : même s’il y a un מִנְיָן sans lui — אָסוּר ; même לִלְמֹד, sauf pendant le נִגּוּן du שְׁלִיחַ צִבּוּר et hors du moment où il détache les lettres. L’ajout de שַׁבָּת n’est pas מִכְּלַל קְדֻשָּׁה ; il est interdit de parler בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, et il est bon de ne pas parler avant אָמֵן de ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. Le שְׁלִיחַ צִבּוּר veillera à finir ״לְעֻמָּתָם כו׳ וּבְדִבְרֵי כו׳״ avant que le קָהָל ne commence ״בָּרוּךְ״ et ״יִמְלֹךְ״.
סעיף ג נְשִׂיאַת עֵינַיִם לַמָּרוֹם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף בְּ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״.
וְנוֹהֲגִין לִשָּׂא הָעֵינַיִם לַמָּרוֹם בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״. וְטוֹב שֶׁתִּהְיֶינָה סְגוּרוֹת. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁמְּנַעַנְעִין גּוּפָן וְנוֹשְׂאִין אוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ, וְסֶמֶךְ לַמִּנְהָג מִסֵּפֶר הֵיכָלוֹת: בְּרוּכִים אַתֶּם לַה׳ שָׁמַיִם וְיוֹרְדֵי מֶרְכָּבָה אִם תֹּאמְרוּ וְתַגִּידוּ לְבָנַי מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְּשָׁעָה שֶׁמַּקְדִּישִׁין וְאוֹמְרִים ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״, וְלַמְּדוּ אוֹתָן שֶׁיִּהְיוּ עֵינֵיהֶם נְשׂוּאוֹת לַמָּרוֹם לְבֵית תְּפִלָּתָם וְנוֹשְׂאִים עַצְמָם לְמַעְלָה, כִּי אֵין לִי הֲנָאָה בָּעוֹלָם כְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁעֵינֵיהֶם נְשׂוּאוֹת בְּעֵינַי וְעֵינַי בְּעֵינֵיהֶם, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי אוֹחֵז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי בִּדְמוּת יַעֲקֹב וּמְחַבְּקָהּ וּמְנַשְּׁקָהּ וּמַזְכִּיר גָּלוּתָם וּמְמַהֵר גְּאֻלָּתָם. וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף״, מִכָּאן תִּקְּנוּ לָעוּף אָדָם עַל רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״, וְלֹא כְּאוֹתָם שֶׁדּוֹלְגִים וְקוֹפְצִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁקַּבָּלָה בְּיָדוֹ שֶׁיָּרִים גּוּפוֹ וַעֲקֵבָיו לְמַעְלָה בְּ״בָרוּךְ״ וְ״יִמְלֹךְ״ כְּמוֹ בְּ״קָדוֹשׁ״. וְיֵשׁ מִי שֶׁהָיָה נוֹהֵג מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לוֹ לִכְרֹעַ בְּ״בָרוּךְ״ וְ״יִמְלֹךְ״ וְלִזְקֹף בַּשֵּׁם. וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם אִסּוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ חֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁאֵין אִסּוּר בְּכוֹרֵעַ בְּאֶמְצַע בִּרְכוֹת י״ח, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ג. וְיִזָּהֵר לְכַוֵּן רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר קְדֻשָּׁה עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן צ״ה:
מִנְהֲגֵי נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְגוּף. On a l’usage de lever les yeux vers le haut en disant ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ (et il est bon qu’ils soient fermés), et de mouvoir le corps et de le soulever de terre. résumé : l’appui du מִנְהָג est dans le סֵפֶר הֵיכָלוֹת (« … בְּעֵינַי וְעֵינַי בְּעֵינֵיהֶם … »), et le מִדְרָשׁ ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף״ — de là qu’on s’élève עַל רַגְלָיו, non comme ceux qui bondissent. Certains ont la קַבָּלָה d’élever corps et talons à ״בָּרוּךְ״ et ״יִמְלֹךְ״ comme à ״קָדוֹשׁ״ ; il n’y a là aucun אִסּוּר הִשְׁתַּחֲוָיָה (cf. סימן קי״ג). On veillera à joindre les pieds en disant la קְדֻשָּׁה avec le שְׁלִיחַ צִבּוּר (cf. סימן צ״ה).
סעיף ד הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס וּמָצָא צִבּוּר אוֹמְרִים — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם.
הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה בְּמָקוֹם אֶחָד וְנִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר אוֹמְרִים קְדֻשָּׁה — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם:
הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס. Celui qui a entendu la קְדֻשָּׁה en un endroit, puis entre dans la בֵּית הַכְּנֶסֶת et y trouve un צִבּוּר qui dit la קְדֻשָּׁה — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם : il répond de nouveau avec eux.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קכ״ה (édition Kehot, ד׳ סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — דִּינֵי קְדֻשָּׁה
Le yesod : les דיני קדושה
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de quatre axes. D’abord l’עֶצֶם מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה et le דִּין הַיָּחִיד וְהָעֲשָׂרָה. Ensuite l’אִסּוּר דִּבּוּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה. Puis les מִנְהֲגֵי נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף. Enfin le דִּין הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס.
עֶצֶם מִצְוַת הַקְּדֻשָּׁה — שׁוֹתְקִין וְעוֹנִין ״קָדוֹשׁ״
L’essence de la mitzvah — se taire et répondre ״קָדוֹשׁ״
Le principe. Comme le קַדִּישׁ : le שְׁלִיחַ צִבּוּר dit ״נַקְדִּישָׁךְ״ ou ״נְקַדֵּשׁ״, le צִבּוּר שׁוֹתְקִין וּמְכַוְּנִים puis עוֹנִין ״קָדוֹשׁ״ (סעיף א).
La conséquence. La קְדֻשָּׁה est essentiellement une עֲנִיָּה : le מִנְהָג de חַב״ד est de la dire מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ avec le שְׁלִיחַ צִבּוּר. Cf. siman 55 (דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה).
יָחִיד וּבַעֲשָׂרָה — דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה
Le yahid et les dix — דבר שבקדושה
Le principe. אֵין אוֹמְרִים דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה ; mais dire בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה avec le שְׁלִיחַ צִבּוּר n’est pas interdit — אֲמִירַת שְׁנֵיהֶם נֶחְשֶׁבֶת כְּאַחַת (סעיף א).
La conséquence. עֲשָׂרָה רַשָּׁאִים כֻּלָּם לוֹמַר ״נְקַדֵּשׁ״ comme ils disent ״קָדוֹשׁ״ וּ״בָרוּךְ״. Cf. siman 109 (אֲמִירָה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר).
אִסּוּר דִּבּוּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה
L’interdit de parler pendant la Kedousha
Le principe. אָסוּר לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה — ״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב״ ; אֲפִלּוּ יֵשׁ מִנְיָן בִּלְעָדוֹ, אֲפִלּוּ לִלְמֹד (סעיף ב).
La conséquence. אָסוּר לְסַפֵּר בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, et bon de se taire עַד אַחַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. Cf. siman 56 (אִסּוּר הֶפְסֵק).
מִנְהֲגֵי הַגּוּף וְהַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה
Les usages du corps et le shomea Kedousha
Le principe. נְשִׂיאַת עֵינַיִם לַמָּרוֹם et נִעְנוּעַ הַגּוּף בְּ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ (סֵפֶר הֵיכָלוֹת, ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף״) ; לְכַוֵּן רַגְלָיו (סעיף ג).
La conséquence. הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה בְּמָקוֹם אֶחָד וְנִכְנַס — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם (סעיף ד). Cf. siman 113 (כְּרִיעָה וּזְקִיפָה).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — l’עֲנִיַּת ״קָדוֹשׁ״, l’אִסּוּר דִּבּוּר et les מִנְהֲגֵי הַגּוּף — touche à la conduite quotidienne de la תְּפִלָּה בְּצִבּוּר. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman קכ״ה. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses quatre seifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| עֶצֶם הַקְּדֻשָּׁה וַאֲמִירַת יָחִיד | או״ח קכ״ה — הַצִּבּוּר שׁוֹתְקִין וּמְכַוְּנִים לַשְּׁלִיחַ צִבּוּר עַד ״קָדוֹשׁ״. | מ״ב קכ״ה — פְּרָטֵי הַשְּׁתִיקָה וְהָעֲנִיָּה ״קָדוֹשׁ״ ״בָרוּךְ״. | ערוה״ש קכ״ה — גֶּדֶר דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בַּעֲשָׂרָה. | Voie de l’Admour HaZaken — שׁוֹתְקִין וְעוֹנִין ״קָדוֹשׁ״ ; יָחִיד לֹא עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֲבָל מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ מֻתָּר, וַעֲשָׂרָה רַשָּׁאִים כֻּלָּם ״נְקַדֵּשׁ״ (סעיף א). |
| אֲמִירָה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר | או״ח קכ״ה — עִקַּר הַדִּין שֶׁיִּשְׁתֹּק וִיכַוֵּן. | מ״ב קכ״ה — הַנּוֹהֲגִין לוֹמַר עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. | ערוה״ש קכ״ה — טַעַם הַשְּׁתִיקָה וּסְמַךְ הַמִּנְהָג. | Voie de l’Admour HaZaken — אֲמִירַת שְׁנֵיהֶם נֶחְשֶׁבֶת כְּאַחַת ; לְכַתְּחִלָּה מִדֹּחַק, וְיֵשׁ נוֹהֲגִין מִטַּעַם הַיָּדוּעַ לוֹמַר כָּל הַנֻּסָּח בְּלַחַשׁ (סעיף א). |
| אִסּוּר דִּבּוּר בַּקְּדֻשָּׁה | או״ח קכ״ה — אֵין לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע הַקְּדֻשָּׁה [רמ״א]. | מ״ב קכ״ה — פְּרָטֵי הַהֶפְסֵק וְהַלִּמּוּד. | ערוה״ש קכ״ה — גֶּדֶר הַשְּׁתִיקָה בַּקְּדֻשָּׁה. | Voie de l’Admour HaZaken — אָסוּר לְדַבֵּר (״וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ״), אֲפִלּוּ מִנְיָן בִּלְעָדוֹ, אֲפִלּוּ לִלְמֹד ; אָסוּר בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״ (סעיף ב). |
| מִנְהֲגֵי הַגּוּף וְהַשּׁוֹמֵעַ | או״ח קכ״ה — לְכַוֵּן רַגְלָיו ; נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף [רמ״א]. | מ״ב קכ״ה — טַעַם נְשִׂיאַת הָעֵינַיִם וְהָרְמַת הַגּוּף. | ערוה״ש קכ״ה — הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה חוֹזֵר וְעוֹנֶה. | Voie de l’Admour HaZaken — נְשִׂיאַת עֵינַיִם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף (סֵפֶר הֵיכָלוֹת, ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף״) ; הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם (סעיפים ג-ד). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber et de la Rama (Orah Haïm קכ״ה, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila 9, Rosh, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Sefer Heikhalot, Teshouvat haRashba). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (ד׳ סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — עֶצֶם הַקְּדֻשָּׁה וּבַעֲשָׂרָה
Ligne 1 — l’essence de la Kedousha et les dix
Principe du siman : הַצִּבּוּר שׁוֹתְקִין וְעוֹנִין ״קָדוֹשׁ״ ; אֵין דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה (סעיף א).
Lecture du Rav : אֲמִירַת שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת — dire בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה avec le שְׁלִיחַ צִבּוּר est permis, et עֲשָׂרָה רַשָּׁאִים כֻּלָּם ״נְקַדֵּשׁ״. Cf. siman 55.
Conséquence pratique : l’usage de Habad est de dire toute la קְדֻשָּׁה בְּלַחַשׁ, et ״נַקְדִּישָׁךְ״ et ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ בְּקוֹל רָם.
קו ב — אִסּוּר הֶפְסֵק בַּקְּדֻשָּׁה
Ligne 2 — l’interdit d’interrompre
Principe du siman : אָסוּר לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה, אֲפִלּוּ יֵשׁ מִנְיָן בִּלְעָדוֹ, אֲפִלּוּ לִלְמֹד (סעיף ב).
Lecture du Rav : אָסוּר לְסַפֵּר בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״, et bon de se taire עַד אַחַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. Cf. siman 56.
Conséquence pratique : ne pas parler ni étudier pendant la קְדֻשָּׁה, sauf pendant le נִגּוּן du שְׁלִיחַ צִבּוּר.
קו ג — מִנְהֲגֵי הַגּוּף וְהַחֲזָרָה
Ligne 3 — les usages du corps et la répétition
Principe du siman : נְשִׂיאַת עֵינַיִם לַמָּרוֹם וְנִעְנוּעַ הַגּוּף בְּ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ ; לְכַוֵּן רַגְלָיו (סעיף ג).
Lecture du Rav : סֶמֶךְ מִסֵּפֶר הֵיכָלוֹת et du מִדְרָשׁ ״וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף״ — לָעוּף עַל רַגְלָיו, non בְּדִלּוּג. Cf. siman 113.
Conséquence pratique : הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה וְנִכְנַס — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם (סעיף ד).
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman קכ״ה dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman קכ״ה (דִּינֵי קְדֻשָּׁה)
- ① עֶצֶם הַמִּצְוָה. Le שְׁלִיחַ צִבּוּר dit ״נַקְדִּישָׁךְ״ / ״נְקַדֵּשׁ״, le צִבּוּר שׁוֹתְקִין וּמְכַוְּנִים puis עוֹנִין ״קָדוֹשׁ״. Fondement : SA HaRav קכ״ה séif א.
- ② יָחִיד וּבַעֲשָׂרָה. Un יָחִיד ne dit pas ״נַקְדִּישָׁךְ״ avec le שְׁלִיחַ צִבּוּר ; mais בְּלַחַשׁ מִלָּה בְּמִלָּה — מֻתָּר, et עֲשָׂרָה רַשָּׁאִים כֻּלָּם. Fondement : SA HaRav קכ״ה séif א.
- ③ אִסּוּר דִּבּוּר. אָסוּר לְדַבֵּר בְּאֶמְצַע קְדֻשָּׁה — même s’il y a מִנְיָן sans lui, même לִלְמֹד ; אָסוּר בֵּין ״קָדוֹשׁ״ לְ״בָרוּךְ״. Fondement : SA HaRav קכ״ה séif ב.
- ④ מִנְהֲגֵי הַגּוּף. נְשִׂיאַת עֵינַיִם לַמָּרוֹם et נִעְנוּעַ הַגּוּף בְּ״קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ״ ; לְכַוֵּן רַגְלָיו. Fondement : SA HaRav קכ״ה séif ג.
- ⑤ הַשּׁוֹמֵעַ קְדֻשָּׁה. Qui a entendu la קְדֻשָּׁה puis entre et trouve un צִבּוּר qui la dit — חוֹזֵר וְעוֹנֶה עִמָּהֶם. Fondement : SA HaRav קכ״ה séif ד.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman קכ״ה (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — l’עֲנִיַּת ״קָדוֹשׁ״, l’אִסּוּר דִּבּוּר, les מִנְהֲגֵי הַגּוּף — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.