Pourquoi un niveau 4 dédié à l’Admour HaZaken ? Le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken n’est pas un commentaire sur le Mehaber (מחבר) — c’est un Choulhan Aroukh autonome et complet, écrit par l’Admour HaZaken (Rabbi Schneur Zalman de Liadi, fondateur de Habad, élève du Maguid (מגיד) de Mezeritch). Sa singularité : il combine halakha (הלכה) + טעמי המצוות + dimension intérieure dans un seul ouvrage, et il tranche avec une rigueur talmudique unique.
Pour le Habad, l’Admour HaZaken est הפוסק האחרון — son psak est l’autorité décisionnaire. Cette page rassemble la voie du Rav sur le siman קכ״ד — הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּי״ח בְּרָכוֹת וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן. Chez le Rav, le siman se déploie en י״ד סְעִיפִים (quatorze seifim) : la חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ et le מּוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי, la כַּוָּנַת הַצִּבּוּר et les ״ט׳ הַמְכַוְּנִים״, le דִּקְדּוּק בַּעֲנִיַּת אָמֵן (חֲטוּפָה, קְטוּפָה, יְתוֹמָה), et le שִׁעוּר הָאָמֵן avec le דִין ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״.
→ Lire la préface générale sur la chitah de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב — סימן קכ״ד — הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן
Le texte intégral du Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken
שולחן ערוך הרב, סימן קכ״ד — הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן — וּבוֹ י״ד סְעִיפִים
Texte de l’Admour HaZaken lui-même (source Sefaria Shulchan_Arukh_HaRav,_Orach_Chayim.124), suivi de notre traduction française. Le siman comporte quatorze seifim (י״ד סְעִיפִים ; seif k → .124.k).
סעיף א חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ — מוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל.
דִּין הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּי״ח בְּרָכוֹת וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן וּבוֹ י״ד סְעִיפִים:לְאַחַר שֶׁסִּיְּמוּ הַצִּבּוּר תְּפִלָּתָם — יַחֲזֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם, שֶׁאִם יֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל — יִשְׁמַע כָּל הַתְּפִלָּה מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְיוֹצֵא, אֲבָל הַבָּקִי אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּתְפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא בְּצִבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁט׳ יִהְיוּ שׁוֹמְעִין וּמְכַוְּנִים לְבִרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְיַעֲנוּ אָמֵן אַחֲרָיו, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן נ״ט:
חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ. Après que le public a fini, le chatz répète la Amida à voix haute : celui qui ne sait pas prier écoute et s’acquitte, mais un בָּקִי ne s’acquitte pas par la tefila du chatz. Et même le non-בָּקִי ne s’acquitte qu’en présence d’un minyan — ט׳ qui écoutent et répondent אָמֵן (סימן נ״ט).
סעיף ב אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא כְּשֶׁמֵּבִין ; שְׁמִיעָה בִּמְקוֹם תְּפִלָּה.
וְאֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא כְּשֶׁמֵּבִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל, אֲבָל אִם אֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר — אֵינוֹ יוֹצֵא בִּשְׁמִיעָה מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אֶלָּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁמֵּבִין, כִּי אַף בַּאֲמִירָה אֵינוֹ יוֹצֵא אֶלָּא אִם כֵּן מֵבִין (כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ס״ב), שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁאֵינוֹ מֵבִין אֵינוֹ מְכַוֵּן אֲפִלּוּ בְּ״אָבוֹת״, וּמִי שֶׁלֹּא כִּוֵּן בְּאָבוֹת — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ק״א (לְפִיכָךְ חַיָּב הוּא לִלְמֹד לְהָבִין פֵּרוּשׁ הַתְּפִלָּה וּלְפָחוֹת ״בִּרְכַּת אָבוֹת״). וְצָרִיךְ אוֹתוֹ שֶׁיּוֹצֵא בִּתְפִלַּת שְׁלִיחַ צִבּוּר לְכַוֵּן לְכָל מַה שֶּׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ צִבּוּר מֵרֹאשׁ עַד סוֹף. וְאַחַר כָּךְ יִפְסַע לַאֲחוֹרָיו ג׳ פְּסִיעוֹת (כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ, וְלֹא יַפְסִיק וְלֹא יָשִׂיחַ עַד לְאַחַר שֶׁיִּפְסַע) כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיק וְאֵינוֹ שָׂח כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל הוּא בְּעַצְמוֹ עַד לְאַחַר שֶׁיִּפְסַע כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קכ״ב, שֶׁהֲרֵי שְׁמִיעָה זוֹ עוֹלָה לוֹ בִּמְקוֹם תְּפִלָּה (אֶלָּא לַעֲנוֹת דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה לְבַד יָכוֹל לְהַפְסִיק קֹדֶם שֶׁפָּסַע כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם. אֲבָל קֹדֶם סִיּוּם שְׁמִיעַת י״ח אֲפִלּוּ לְדָבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵינוֹ מַפְסִיק אֶלָּא לַעֲנוֹת ״אָמֵן״ אַחַר בִּרְכוֹת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁ״אָמֵן״ הוּא בִּכְלַל הַבְּרָכָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְאֵינוֹ חָשׁוּב הֶפְסֵק בַּתְּפִלָּה, אֲבָל לֹא יֹאמַר ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״, שֶׁאֵין אוֹמְרִים ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״ אֶלָּא כְּשֶׁעוֹמְדִים בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַפְסִיק שָׁם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה וּמִתְכַּוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁמִיעָתוֹ, כְּגוֹן קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה וּבִרְכַּת הַפֵּרוֹת וְהַמִּצְווֹת — לֹא יַעֲנֶה ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״, שֶׁהֲרֵי שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה וְאָסוּר לְהַפְסִיק בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, כֵּיוָן שֶׁמַּפְסִיק בֵּין ה׳ לְמַלְכוּת בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתִּקּוּן חֲכָמִים — הֲרֵי זֶה מְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בִּבְרָכוֹת. וְצָרִיךְ לְהַזְהִיר לָרַבִּים שֶׁנִּכְשָׁלִים בָּזֶה):
מֵבִין וְשׁוֹמֵעַ. On ne s’acquitte que si l’on comprend le לשון הקודש (au moins בִּרְכַּת אָבוֹת) ; sinon on prie soi-même dans une langue comprise. Celui qui s’acquitte doit avoir כַּוָּנָה du début à la fin, puis reculer ג׳ פְּסִיעוֹת — cette écoute lui tient lieu de tefila (סימן קכ״ב).
סעיף ג שַׁ״ץ שֶׁנִּכְנַס וּמָצָא צִבּוּר שֶׁהִתְפַּלְלוּ — יוֹרֵד מִיָּד.
שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמָצָא צִבּוּר שֶׁהִתְפַּלְלוּ בְּלַחַשׁ וְהוּא צָרִיךְ לַעֲבֹר לָהֶם לִפְנֵי הַתֵּבָה לְאַלְתַּר — יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וּמִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם לַצִּבּוּר, וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ, לַאֲחֵרִים מוֹצִיא — לְעַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם ״הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה״, כֵּיוָן שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק הוּא עוֹשֶׂה כֵּן. וְכֵן אִם הוּא שְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל בְּלַחַשׁ תְּחִלָּה, כְּגוֹן שֶׁיָּרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן הַתְּפִלָּה וְלֹא יוּכַל לִגְמֹר כָּל י״ח בְּרָכוֹת שֶׁל חֲזָרַת הַתְּפִלָּה תּוֹךְ זְמַן הַתְּפִלָּה — יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל מִיָּד בְּקוֹל רָם וְהַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִין עִמּוֹ מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ עַד לְאַחַר ״הָאֵל הַקָּדוֹשׁ״. וְטוֹב שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד לְכָל הַפָּחוֹת שֶׁיַּעֲנֶה ״אָמֵן״ אַחַר בִּרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אִם יִהְיֶה לוֹ שְׁהוּת לְהִתְפַּלֵּל אַחַר כָּךְ אוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל כְּבָר:
שַׁ״ץ שֶׁנִּכְנַס. Un chatz arrivé et devant descendre aussitôt prie à voix haute pour le public sans redire en silence (מוֹצִיא לַאֲחֵרִים — לְעַצְמוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן). De même en שְׁעַת הַדְּחָק il commence aussitôt à voix haute, le public priant מִלָּה בְּמִלָּה בְּלַחַשׁ jusqu’après הָאֵל הַקָּדוֹשׁ.
סעיף ד קָהָל בְּקִיאִים — אַף עַל פִּי כֵן חוֹזֵר לְקַיֵּם תַּקָּנַת חֲכָמִים.
קָהָל שֶׁהִתְפַּלְלוּ בְּלַחַשׁ וְכֻלָּם בְּקִיאִים בַּתְּפִלָּה — אַף עַל פִּי כֵן יֵרֵד שְׁלִיחַ צִבּוּר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְיַחֲזֹר הַתְּפִלָּה בְּקוֹל רָם כְּדֵי לְקַיֵּם תַּקָּנַת חֲכָמִים, שֶׁכְּשֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיַּחֲזֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה — לֹא הִצְרִיכוּ לְחַפֵּשׂ בְּכָל תְּפִלָּה אַחַר כָּל אִישׁ וָאִישׁ שֶׁבְּבֵית הַכְּנֶסֶת אִם יֵשׁ שָׁם מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי אִם לָאו, אֶלָּא תִּקְּנוּ שֶׁיִּהְיֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה לְעוֹלָם, שֶׁמָּא יִהְיֶה פַּעַם אֶחָד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי וְיוֹצִיאֶנּוּ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן כָּל דָּבָר הַנִּתְקָן בִּשְׁבִיל דָּבָר אַחֵר, אֵין עִנְיָנוֹ שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית הַתַּקָּנָה הַהִיא עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁם אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁנִּתְקְנָה בִּשְׁבִילוֹ, רַק עִנְיָנוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית הַתַּקָּנָה הַהִיא עַל כָּל פָּנִים, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִהְיֶה שָׁם אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁנִּתְקְנָה בִּשְׁבִילוֹ (וַאֲפִלּוּ אִם בָּטְלָה הַגְּזֵרָה לְגַמְרֵי — לֹא בָּטְלָה הַתַּקָּנָה שֶׁנִּתְקְנָה בְּמִנְיַן חֲכָמִים עַד שֶׁיְּמַנּוּ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁבָּטֵל הַטַּעַם שֶׁבִּגְלָלוֹ תִּקְּנוּ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ת״ר). וְעוֹד צָרִיךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר לַחֲזֹר הַתְּפִלָּה כְּדֵי לוֹמַר קְדֻשָּׁה בְּצִבּוּר:
קָהָל בְּקִיאִים. Même si tous sont בְּקִיאִים, le chatz répète pour קַיֵּם תַּקָּנַת חֲכָמִים — la takana fut fixée לְעוֹלָם (au cas où un jour un non-בָּקִי serait là), et une takana ne se lève que par un autre מִנְיָן חֲכָמִים ; et aussi pour dire קְדֻשָּׁה בְּצִבּוּר.
סעיף ה אֵין לְהַמְתִּין עַל הַיְחִידִים הַמַּאֲרִיכִים.
כְּשֶׁסִּיְּמוּ הַצִּבּוּר לְהִתְפַּלֵּל י״ח וְיֵשׁ יְחִידִים שֶׁמַּאֲרִיכִים בִּתְפִלָּתָם — אֵין לִשְׁלִיחַ צִבּוּר לְהַמְתִּין עֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ הָיוּ חֲשׁוּבֵי הָעִיר, מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר. וְכֵן אִם הָיָה מִנְיָן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת — אֵין לְהַמְתִּין עַל אָדָם חָשׁוּב אוֹ גָּדוֹל שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּא, מִפְּנֵי כְּבוֹד צִבּוּר. וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַמְתִּין עַד שֶׁיְּסַיֵּם הָאָב בֵּית דִּין אֶת תְּפִלָּתוֹ, לְפִי שֶׁרֹב הָאֲנָשִׁים מִתְפַּלְלִין בִּמְרוּצָה וְאִם יְחִידִים מִתְפַּלְלִים מִלָּה בְּמִלָּה לֹא יוּכְלוּ לוֹמַר קְדֻשָּׁה עִם הַצִּבּוּר, לָכֵן מַמְתִּינִים. לְפִיכָךְ אִם אֵין אַב בֵּית דִּין בָּעִיר — יַמְתִּינוּ עַל הַמִּתְפַּלֵּל מִלָּה בְּמִלָּה, אֲבָל כְּשֶׁמַּאֲרִיךְ אֵין לְהַמְתִּין עָלָיו. וּמִי שֶׁצָּרִיךְ לְהַאֲרִיךְ וְיָרֵא שֶׁיִּתְלוֹצְצוּ עָלָיו — יָכוֹל לֵילֵךְ לַאֲחוֹרָיו בְּשָׁעָה שֶׁמַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר תְּפִלָּתוֹ, וְיַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְיִגְמֹר:
אֵין לְהַמְתִּין. On n’attend pas les יְחִידִים qui prolongent, même חֲשׁוּבֵי הָעִיר (מִפְּנֵי טֹרַח הַצִּבּוּר), ni un גָּדוֹל pas encore arrivé. L’usage : attendre l’אַב בֵּית דִּין ; à défaut, attendre qui prie מִלָּה בְּמִלָּה mais non celui qui prolonge.
סעיף ו יֵשׁ לְכַוֵּן ; אֵין ט׳ מְכַוְּנִים — קָרוֹב לִבְטָלָה.
כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה — יֵשׁ לְכָל הַקָּהָל לִשְׁתֹּק וּלְכַוֵּן לַבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרֵךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְלַעֲנוֹת אָמֵן. וְאִם אֵין ט׳ מְכַוְּנִים לְבִרְכוֹתָיו — קָרוֹב לִהְיוֹת בִּרְכוֹתָיו לְבַטָּלָה, כִּי חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר נִתְקְנָה לְאָמְרָהּ בַּעֲשָׂרָה, וּכְשֶׁאֵין ט׳ מְכַוְּנִים לְבִרְכוֹתָיו — נִרְאֶה כִּבְרָכָה לְבַטָּלָה. לָכֵן כָּל אָדָם יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵין ט׳ זוּלָתוֹ וִיכַוֵּן לְבִרְכַּת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. וְיֵשׁ לִגְעֹר בָּאֲנָשִׁים שֶׁלּוֹמְדִים בְּעֵת חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ אוֹמְרִים תַּחֲנוּנִים, וַאֲפִלּוּ אִם מְכַוְּנִים לְסוֹף הַבְּרָכָה לַעֲנוֹת אָמֵן כָּרָאוּי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה ״אָמֵן יְתוֹמָה״ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר — לֹא יָפֶה הֵם עוֹשִׂים (שֶׁאִם אֵין ט׳ הַמְכַוְּנִים לִתְחִלַּת הַבְּרָכוֹת — הֲרֵי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר תְּחִלַּת הַבְּרָכוֹת לְבַטָּלָה שֶׁלֹּא כְּמוֹ שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים, שֶׁהֲרֵי תִּקְּנוּ חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי וְאֵינוֹ מוֹצִיאוֹ אֶלָּא כְּשֶׁט׳ שׁוֹמְעִים לוֹ, וְאִם אֵין ט׳ שׁוֹמְעִים אֶלָּא בְּסוֹף הַבְּרָכוֹת אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ בָּקִי שׁוֹמֵעַ בְּכָל הַבְּרָכוֹת — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, כֵּיוָן שֶׁתְּחִלַּת הַבְּרָכוֹת לֹא שָׁמַע אֶלָּא בְּיָחִיד וְאֵין הַיָּחִיד מוֹצִיא אֶת הַיָּחִיד בַּתְּפִלָּה, וְהַמִּתְפַּלֵּל סוֹף הַבְּרָכוֹת בְּלֹא תְּחִלָּתָן — לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קי״ד, וְכֵיוָן שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הָיְתָה שֶׁיִּשְׁמְעוּ ט׳ לְפָחוֹת גַּם תְּחִלַּת הַבְּרָכוֹת כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי — לֹא בָּטְלָה תַּקָּנָתָם אַף עַכְשָׁו שֶׁכֻּלָּם בְּקִיאִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְכָל אָדָם יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵין ט׳ זוּלָתוֹ, וִיכַוֵּן לְכָל בְּרָכָה מֵרֹאשָׁהּ עַד סוֹפָהּ) שֶׁאִם הַלּוֹמְדִים יִפְנוּ לַלִּמּוּדִים — עַמֵּי הָאָרֶץ יִלְמְדוּ מֵהֶן שֶׁלֹּא לְהַאֲזִין לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְיַעַסְקוּ בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה, נִמְצְאוּ מַחֲטִיאִים אֶת הָרַבִּים:
כַּוָּנַת הַצִּבּוּר. Tous doivent se taire, écouter et répondre אָמֵן ; sans ט׳ qui מְכַוְּנִים, les berakhot du chatz frôlent la בְּרָכָה לְבַטָּלָה. Chacun se considère comme s’il n’y avait pas ט׳ sans lui. On réprimande ceux qui étudient ou disent תַּחֲנוּנִים pendant la חֲזָרָה.
סעיף ז יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הָעָם יַעַמְדוּ בַּחֲזָרָה.
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל הָעָם יַעַמְדוּ כְּשֶׁחוֹזֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה, כֵּיוָן שֶׁמְּכַוְּנִים וְשׁוֹמְעִים הַתְּפִלָּה מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה וּכְאִלּוּ מִתְפַּלְלִין בְּעַצְמָן (וְלָכֵן נִקְרְאוּ הַתְּקִיעוֹת שֶׁבַּחֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תְּקִיעוֹת מְעֻמָּד, לְפִי שֶׁכָּל הָעָם עוֹמְדִים בַּחֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר):
הָעָם עוֹמְדִים. יֵשׁ אוֹמְרִים que tout le peuple se tient debout pendant la חֲזָרָה, car שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה, comme s’ils priaient eux-mêmes — d’où les תְּקִיעוֹת מְעֻמָּד de Roch Hachana.
סעיף ח ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״ עַל כָּל בְּרָכָה.
עַל כָּל בְּרָכָה שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ בְּכָל מָקוֹם נוֹהֲגִין לוֹמַר ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״, עַל שֵׁם הַכָּתוּב: ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ״. וְעוֹד, אֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּזְכִּיר צַדִּיק בָּשָׂר וָדָם — צָרִיךְ לְבָרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״. וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג וְלֹא מִתִּקּוּן חֲכָמִים — אֵין מַפְסִיקִין לְאָמְרוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לְהַפְסִיק לַעֲנִיַּת אָמֵן כְּגוֹן בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה:
בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ. On a l’usage de le dire sur toute berakha entendue (״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא״). Mais comme ce n’est qu’un מִנְהָג, on ne l’interrompt pas là où il est interdit d’interrompre לִדְבַר הָרְשׁוּת, même là où l’on peut répondre אָמֵן (comme בִּפְסוּקֵי דְּזִמְרָה).
סעיף ט עוֹנֶה אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה — וְכַוָּנָתוֹ.
וְאַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה יַעֲנֶה אָמֵן, בֵּין אוֹתָם שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי תְּפִלָּה בֵּין אוֹתָם שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי תְּפִלָּה. וְהַכַּוָּנָה שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ: אֱמֶת הִיא הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרַךְ הַמְבָרֵךְ וַאֲנִי מַאֲמִין בָּזֶה, כִּי אָמֵן הוּא לְשׁוֹן הַאֲמָנַת דְּבָרִים. וְאָמֵן שֶׁאַחַר שְׁאֵלוֹת וּבַקָּשׁוֹת, כְּגוֹן אָמֵן שֶׁבַּקַּדִּישׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ — יְכַוֵּן עַל הֶעָתִיד שֶׁיֵּאָמְנוּ דְּבָרָיו וּבַקָּשׁוֹתָיו שֶׁל זֶה וִיקֻיְּמוּ בִּמְהֵרָה. וּבִבְרָכוֹת אֶמְצָעִיּוֹת שֶׁל תְּפִלָּה וּבִרְכַּת ״רְצֵה״ וְ״שִׂים שָׁלוֹם״, שֶׁחֲתִימָתָן הִיא שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לִשְׁמוֹ וְגַם יִחוּל וְקִוּוּי שֶׁיְּקֻיַּם דָּבָר זֶה בִּמְהֵרָה — טוֹב לְכַוֵּן גַּם כֵּן בְּאָמֵן ב׳ הָעִנְיָנִים, שֶׁאֱמֶת הוּא דָּבָר זֶה וְשֶׁיֵּאָמְנוּ דְּבָרָיו (שֶׁל זֶה) וִיקֻיַּם דָּבָר זֶה בִּמְהֵרָה:
כַּוָּנַת הָאָמֵן. Après chaque berakha on répond אָמֵן — אֱמֶת הַבְּרָכָה. Après שְׁאֵלוֹת וּבַקָּשׁוֹת (comme le קַדִּישׁ) on vise l’avenir : שֶׁיֵּאָמְנוּ דְּבָרָיו ; dans les berakhot médianes et רְצֵה / שִׂים שָׁלוֹם, on vise les deux — vérité et accomplissement.
סעיף י לֹא יָשִׂיחַ בַּחֲזָרָה ; וִילַמֵּד בָּנָיו לַעֲנוֹת אָמֵן.
לֹא יָשִׂיחַ שִׂיחַת חֻלִּין בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה. וְאִם שָׂח — הוּא חוֹטֵא וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא אֲפִלּוּ יֵשׁ ט׳ זוּלָתוֹ, שֶׁכָּל הַמֵּשִׂיחַ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר עֲסוּקִין בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם — מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִלּוּ הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ חוֹטֵא כָּל כָּךְ — לֹא יָפֶה הוּא עוֹשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וִילַמֵּד אָדָם בָּנָיו הַקְּטַנִּים וִיחַנְּכֵם לַעֲנוֹת אָמֵן. וּמִיָּד שֶׁהַתִּינוֹק עוֹנֶה אָמֵן — יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְצָרִיךְ שֶׁיְּחַנְּכֵם לַעֲמֹד בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה. וְאוֹתָן שֶׁרָצִים וְשָׁבִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּשְׂחוֹק — מוּטָב שֶׁלֹּא לַהֲבִיאָם כְּלָל לְבֵית הַכְּנֶסֶת:
לֹא יָשִׂיחַ. Ne pas tenir שִׂיחַת חֻלִּין pendant la חֲזָרָה — גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא. On éduque ses jeunes enfants à répondre אָמֵן (dès qu’un enfant répond אָמֵן il a חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא) et à se tenir בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה.
סעיף יא אָמֵן חֲטוּפָה, קְטוּפָה וִיתוֹמָה.
לֹא יַעֲנֶה אָמֵן חֲטוּפָה, דְּהַיְנוּ כְּאִלּוּ הָאָלֶ״ף נְקוּדָה בַּחֲטָ״ף (קָמַ״ץ אוֹ קָמַץ חֲטָ״ף, אֶלָּא בְּקָמַ״ץ גָּדוֹל). וְכֵן שֶׁלֹּא יַחְטֹף וִימַהֵר לַעֲנוֹת אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיְּסַיֵּם הַמְבָרֵךְ. וְכֵן לֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְטוּפָה, דְּהַיְנוּ שֶׁמַּחְסִיר קְרִיאַת הַנּוּ״ן שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיאָהּ בַּפֶּה שֶׁתְּהֵא נִכֶּרֶת. וְכֵן לֹא יִפְסֹק הַתֵּבָה לִשְׁתַּיִם. וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן יְתוֹמָה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יַמְתִּין עִם הָעֲנִיַּת הָאָמֵן, אֶלָּא מִיָּד שֶׁכָּלְתָה הַבְּרָכָה מִפִּי הַמְבָרֵךְ יַעֲנֶה אָמֵן. וְאִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מַאֲרִיךְ הַרְבֵּה בַּנִּגּוּן שֶׁל ״וְאִמְרוּ אָמֵן״ — יֹאמַר מִיָּד אָמֵן, כִּי הַאֲרָכַת הַנִּגּוּן הַרְבֵּה הוּא הֶפְסֵק. וְכֵן אִם לֹא שָׁמַע הַבְּרָכָה מִפִּי הַמְבָרֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה הוּא מְבָרֵךְ, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ אִם עוֹנֶה אַחֲרָיו אָמֵן — הֲרֵי זֶה אָמֵן יְתוֹמָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהוּא חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה לְבָרֵךְ אוֹתָהּ וְרוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּעֲנִיַּת אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ אוֹתָהּ, אֲבָל אִם אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּזֶה — רַשַּׁאי לַעֲנוֹת אַחַר כָּל בְּרָכָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזֶה בְּרָכָה הִיא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה — הֲרֵי זֶה אָמֵן יְתוֹמָה, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְחֻיָּב בָּהּ — לֹא יַעֲנֶה אַחֲרֶיהָ. אֲבָל אִם יוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה הִיא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שְׁמָעָהּ מִפִּי הַמְבָרֵךְ — עוֹנֶה אַחֲרֶיהָ אֲפִלּוּ אִם הוּא חַיָּב בָּהּ, וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּעֲנִיָּה זוֹ. וַהֲלָכָה כִּשְׁתֵּי הַסְּבָרוֹת לְהַחֲמִיר, שֶׁאִם הוּא חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה וְרוֹצֶה לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ — צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתָהּ מִפִּי הַמְבָרֵךְ. וְאִם לָאו, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיזֶה בְּרָכָה הִיא — הֲרֵי זֶה אָמֵן יְתוֹמָה כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְאַף אִם אֵינוֹ מְחֻיָּב בָּהּ, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה הִיא — לֹא יַעֲנֶה אַחֲרֶיהָ כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ מְחֻיָּב לְבָרֵךְ אוֹתָהּ וְיוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה הִיא, אִם הַבְּרָכָה נִתְקְנָה לְהוֹצִיא רַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן כְּגוֹן חֲזָרַת הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר — לֹא יַעֲנֶה אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁיִּשְׁמַע אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הָיָה רוֹצֶה לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁתַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁיַּחֲזֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי וְהַצִּבּוּר חַיָּבִים לִשְׁתֹּק וְלִשְׁמֹעַ כָּל בְּרָכָה מִפִּי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר וְלַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן, אִם כֵּן הֲרֵי בְּרָכוֹת אֵלּוּ עֲלֵיהֶם חוֹבָה לְשָׁמְעָן מֵהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אַף עַל פִּי שֶׁהִתְפַּלֵּל כְּבָר. אֲבָל אַחַר בִּרְכוֹת הַתּוֹרָה שֶׁבְּצִבּוּר יָכוֹל לַעֲנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע, שֶׁהַבְּרָכוֹת לֹא לְצֹרֶךְ הַצִּבּוּר נִתְקְנָה אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹרֵא בְּצִבּוּר רָאוּי לוֹ לְבָרֵךְ. וְאַף שֶׁחוֹבָה עַל הַצִּבּוּר לְשָׁמְעָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קל״ט, מִכָּל מָקוֹם עִקַּר בִּרְכָתוֹ הִיא לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ וְלֹא לְצֹרֶךְ הַצִּבּוּר כְּמוֹ בַּתְּפִלָּה. וְיֵשׁ לָחֹש לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה, לִזָּהֵר לִשְׁמֹעַ בִּרְכוֹת י״ח מִפִּי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁמֹעַ, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל י״ח וּכְשֶׁסִּיֵּם תְּפִלָּתוֹ סִיֵּם שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּרָכָה אַחַת — עוֹנֶה אַחֲרָיו אִם יוֹדֵעַ אֵיזֶה בְּרָכָה הִיא. וַאֲפִלּוּ לֹא סִיֵּם תְּפִלָּתוֹ עַד שֶׁהַרְבֵּה מִן הַצִּבּוּר עָנוּ כְּבָר אָמֵן (וְאֵין עִנְיַן אָמֵן אַחַר אָמֵן אֶלָּא אַחַר הַבְּרָכָה, וְצָרִיךְ לַעֲנוֹת מִיָּד שֶׁכָּלְתָה הַבְּרָכָה, וְאִם לָאו הִיא אָמֵן יְתוֹמָה, אַף עַל פִּי כֵן) אִם לֹא כָּלְתָה אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר — עוֹנֶה עִמָּהֶם (אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שִׁהוּי בֵּין גְּמַר הַבְּרָכָה לְהַתְחָלַת עֲנִיָּתוֹ), לְפִי שֶׁכָּל שֶׁלֹּא כָּלְתָה אָמֵן מִפִּי רֹב הָעוֹנִים — עֲדַיִן לֹא נִשְׁלַם עִנְיַן הַבְּרָכָה לְגַמְרֵי, שֶׁעֲנִיַּת אָמֵן גַּם כֵּן מִן הַבְּרָכָה הִיא, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן קס״ז. אֲבָל לְאַחַר שֶׁכָּלְתָה אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּעוּט מַאֲרִיכִים — אֵין בְּהַאֲרָכָתָם כְּלוּם, שֶׁהַמַּאֲרִיךְ בְּאָמֵן יוֹתֵר מִדַּאי — אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, וְאִם כֵּן נִשְׁלַם כְּבָר עִנְיַן הַבְּרָכָה לְגַמְרֵי (וְזֶה שֶׁמַּתְחִיל עַתָּה לַעֲנוֹת אָמֵן — אָמֵן יְתוֹמָה הִיא, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ שִׁהוּי הַרְבֵּה בֵּין גְּמַר הַבְּרָכָה מִפִּי הַמְבָרֵךְ לְהַתְחָלַת עֲנִיָּתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמֵן שֶׁל הַצִּבּוּר גַּם כֵּן מִן הַבְּרָכָה הִיא — אֵין לוֹ לַעֲנוֹת אַחֲרֵיהֶם, שֶׁאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הָעוֹנִין אָמֵן אֶלָּא אַחַר הַמְבָרֵךְ. אֲבָל אִם אֵין שִׁהוּי בֵּין גְּמַר הַבְּרָכָה לְהַתְחָלַת עֲנִיָּתוֹ — יָכוֹל לַעֲנוֹת אַחַר הָעוֹנִים אָמֵן, כְּגוֹן שֶׁשָּׁמַע אֶחָד עוֹנֶה אָמֵן אַחַר אֵיזוֹ בְּרָכָה וְהוּא יוֹדֵעַ אֵיזוֹ בְּרָכָה הִיא — יָכוֹל לַעֲנוֹת אַחֲרָיו מִיָּד אִם זֶה לֹא הֶאֱרִיךְ כָּל כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁהַצִּבּוּר מַאֲרִיכִים וּמִשְׁתַּהִים בַּעֲנִיָּתָם מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּצַמְצְמוּ כֻּלָּם לְהַתְחִיל וְלִפְסֹק בְּרֶגַע אֶחָד). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ כָּלְתָה אָמֵן מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר (וַאֲפִלּוּ סִיְּמוּ כֻּלָּם) — יָכוֹל לַעֲנוֹת אָמֵן אַחֲרֵיהֶם וְנֶחְשָׁב כְּעוֹנֶה אַחַר הַבְּרָכָה (כֵּיוָן שֶׁכֻּלָּם הִתְחִילוּ מִיָּד אַחַר הַבְּרָכָה), וְהוּא שֶׁיַּעֲנֶה אַחֲרֵיהֶם מִיָּד [(]וּלְעִנְיַן מַעֲשֶׂה — הַכֹּל לְפִי עִנְיַן שִׁהוּי שֶׁמִּגְּמַר בִּרְכַּת הַמְבָרֵךְ לְסִיּוּם עֲנִיַּת הָעוֹנִים). וְכֵן בְּקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּ״בָרְכוּ״, כָּל שֶׁלֹּא סִיְּמוּ רֹב הַצִּבּוּר — עוֹנֶה עִמָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא (שָׁמְעוּ כֻּלָּם) [שָׁמַע כְּלוּם] מִפִּי הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר [(]וְלַסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה אֲפִלּוּ סִיְּמוּ רֻבָּן, כָּל שֶׁנִּשְׁאֲרוּ ט׳ עִמּוֹ שֶׁהֵם עֲשָׂרָה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, שֶׁאֵין דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה). וְאַף לְהָאוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁהוּא מְחֻיָּב בְּדָבָר אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בָּעֲנִיָּה עַד שֶׁיִּשְׁמַע, מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ נִקְרָא מְחֻיָּב בַּדָּבָר לְעִנְיַן זֶה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁמְּחֻיָּב לְאָמְרוֹ אַף בְּיָחִיד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקַדִּישׁ וּקְדֻשָּׁה וּ״בָרְכוּ״:
חֲטוּפָה, קְטוּפָה, יְתוֹמָה. Ne pas répondre un אָמֵן חֲטוּפָה (précipité), קְטוּפָה (le נו״ן escamoté) ni יְתוֹמָה (tardif, ou sans avoir entendu la berakha dont on est חַיָּב). וַהֲלָכָה כִּשְׁתֵּי הַסְּבָרוֹת לְהַחֲמִיר. Tant que l’אָמֵן n’a pas cessé מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר — on répond עִמָּהֶם ; de même קַדִּישׁ, קְדֻשָּׁה, בָּרְכוּ.
סעיף יב לֹא קְצָרָה וְלֹא אֲרֻכָּה מִדַּאי ; ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״.
וְלֹא יַעֲנֶה אָמֵן קְצָרָה, אֶלָּא אֲרֻכָּה קְצָת, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לוֹמַר ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״, כִּי זֶהוּ פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל אָמֵן וְהֵם רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁלָּהּ. וְלֹא יַאֲרִיךְ בָּהּ יוֹתֵר מִדַּאי, לְפִי שֶׁאֵין קְרִיאַת הַתֵּבָה נִשְׁמַעַת כְּשֶׁמַּאֲרִיךְ יוֹתֵר מִדַּאי. וְאִם יֵשׁ קְצָת מֵהָעוֹנִים שֶׁמַּאֲרִיכִים יוֹתֵר מִדַּאי — אֵין צָרִיךְ הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹ שְׁאָר הַמְבָרֵךְ לְהַמְתִּין עֲלֵיהֶם, אִם בְּרָכָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ הִיא בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ חוֹבָה עַל הַכֹּל לִשְׁמֹעַ. אֲבָל אִם מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן — צָרִיךְ לְהַמְתִּין אַף עַל הַטּוֹעִים וּמַאֲרִיכִים בְּאָמֵן, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ וְיֵצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן גַּם הֵם:
שִׁעוּר הָאָמֵן. Pas אָמֵן קְצָרָה mais un peu אֲרֻכָּה (le temps de dire אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן), sans trop prolonger. Le מְבָרֵךְ n’attend pas ceux qui prolongent trop — sauf s’il מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים, où il doit attendre même les טוֹעִים.
סעיף יג הָעוֹנֶה אָמֵן לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ.
הָעוֹנֶה אָמֵן — לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מֵהַמְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו״:
קוֹל הָעוֹנֶה. Celui qui répond אָמֵן n’élève pas la voix plus que le מְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר ״גַּדְּלוּ לַה׳ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו״.
סעיף יד שָׁכַח ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ — יְכַוֵּן וְיִשְׁמַע מֵהַשַּׁ״ץ.
מִי שֶׁשָּׁכַח וְלֹא אָמַר ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וְכֵן בְּכָל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר בִּשְׁבִילוֹ — יֵשׁ לוֹ תַּקָּנָה שֶׁיְּכַוֵּן דַּעְתּוֹ וְיִשְׁמַע מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר כָּל י״ח בְּרָכוֹת מֵרֹאשׁ עַד סוֹף כְּאָדָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל לְעַצְמוֹ וְלֹא יַפְסִיק וְלֹא יָשִׂיחַ וּפוֹסֵעַ ג׳ פְּסִיעוֹת לְאַחֲרָיו, שֶׁכֵּיוָן שֶׁכְּבָר הִתְפַּלֵּל אֶלָּא שֶׁשָּׁכַח מִלְּהַזְכִּיר — הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בָּקִי. אַךְ אֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ לִשְׁמֹעַ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף (וְשֶׁמָּא לְבָבוֹ יִפְנֶה וְלֹא יִשְׁמַע מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר אֵיזֶה דָּבָר הַמְעַכֵּב בַּתְּפִלָּה[)], לָכֵן מוּטָב לְהִתְפַּלֵּל בְּעַצְמוֹ:
שָׁכַח יַעֲלֶה וְיָבוֹא. Qui a oublié יַעֲלֶה וְיָבוֹא (ou tout ce qui oblige à recommencer) a une תַּקָּנָה : כַּוֵּן וְשׁוֹמֵעַ toute la Amida du chatz מֵרֹאשׁ עַד סוֹף — le chatz l’acquitte même s’il est בָּקִי. Mais tous n’y parviennent pas ; מוּטָב donc de prier soi-même.
Source : Sefaria — Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim קכ״ד (édition Kehot, י״ד סְעִיפִים). Traduction française : DAAT. Aucun passage n’est cité hors de ce texte vérifiable.
היסוד — הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן
Le yesod : la הַנְהָגַת ש״ץ וְעֲנִיַּת אָמֵן
La lecture de l’Admour HaZaken sur ce siman se déploie autour de quatre axes. D’abord la חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ et le מּוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי. Ensuite la כַּוָּנָה et la שְׁמִיעָה des ״ט׳ הַמְכַוְּנִים״. Puis le דִּקְדּוּק בַּעֲנִיַּת אָמֵן. Enfin le שִׁעוּר הָאָמֵן et le קוֹל הָעוֹנֶה.
חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ — הַמּוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי
La répétition du chatz — acquitter le non-בָּקִי
Le principe. Le chatz répète la Amida à voix haute pour acquitter celui qui ne sait pas prier ; le בָּקִי ne s’acquitte pas par elle, et même le non-בָּקִי seulement en présence de ט׳ שׁוֹמְעִים (סעיפים א-ב).
La conséquence. Même un קָהָל entièrement בְּקִיאִים répète — la תַּקָּנָה fut fixée לְעוֹלָם, et aussi pour dire קְדֻשָּׁה בְּצִבּוּר (סעיף ד). Cf. siman 122.
כַּוָּנָה וּשְׁמִיעָה — ״ט׳ הַמְכַוְּנִים״
Kavana et écoute — les ״neuf״ qui répondent
Le principe. Tous doivent se taire et כַּוֵּן ; sans ט׳ מְכַוְּנִים les berakhot frôlent la בְּטָלָה. Chacun fait comme s’il n’y avait pas ט׳ sans lui (סעיף ו).
La conséquence. יֵשׁ אוֹמְרִים que tout le peuple se tient debout — שׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה (סעיף ז) ; on n’attend pas les יְחִידִים qui prolongent (סעיף ה). Cf. siman 123.
דִּקְדּוּק עֲנִיַּת אָמֵן — חֲטוּפָה, קְטוּפָה, יְתוֹמָה
Précision du Amen — snatchée, clippée, orpheline
Le principe. Ni אָמֵן חֲטוּפָה (précipité), ni קְטוּפָה (le נו״ן escamoté), ni יְתוֹמָה (tardif, ou sans avoir entendu la berakha dont on est חַיָּב) — וַהֲלָכָה כִּשְׁתֵּי הַסְּבָרוֹת לְהַחֲמִיר (סעיף יא).
La conséquence. Tant que l’אָמֵן n’a pas cessé מִפִּי רֹב הַצִּבּוּר — on répond עִמָּהֶם ; de même קַדִּישׁ, קְדֻשָּׁה, בָּרְכוּ. Cf. siman 121.
שִׁעוּר הָאָמֵן וְקוֹל הָעוֹנֶה
La mesure du Amen et la voix de celui qui répond
Le principe. Pas אָמֵן קְצָרָה mais un peu אֲרֻכָּה (כְּדֵי ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״), sans trop prolonger ; le מְבָרֵךְ n’attend les טוֹעִים que s’il מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים (סעיף יב).
La conséquence. Le עוֹנֶה n’élève pas la voix plus que le מְבָרֵךְ (סעיף יג) ; qui a oublié ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ écoute le chatz — mais מוּטָב de prier soi-même (סעיף יד).
Renvoi à l’étude. La portée de ce siman — la חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ, la כַּוָּנַת הַצִּבּוּר et le דִּקְדּוּק בַּעֲנִיַּת אָמֵן — touche à la conduite quotidienne de la tefila be-tzibbour. Cette page le présente au niveau du principe attesté dans le texte du Rav, sans rien ajouter d’inventé. Pour l’étude approfondie et la conduite personnelle, étudier avec un Rav de Habad et dans les textes eux-mêmes.
כחו של אדמו״ר הזקן בפסק
La force du psak de l’Admour HaZaken
Comparaison de la voie de l’Admour HaZaken avec celles du Mehaber, de la Mishna Beroura (משנה ברורה) et de l’Aroukh haShulchan (ערוך השולחן) sur les points-clés du siman קכ״ד. La ligne Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) est mise en valeur — elle expose la sensibilité propre du Rav telle qu’elle ressort de ses י״ד séifim.
| Sujet | Mehaber | Mishna Beroura | Aroukh haShulchan | Voie de l’Admour HaZaken (שולחן ערוך הרב) |
|---|---|---|---|---|
| חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ וְהַמּוֹצִיא | או״ח קכ״ד — מַחֲזִיר שַׁ״ץ הַתְּפִלָּה, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל יוֹצֵא בּוֹ. | מ״ב קכ״ד — הַבָּקִי אֵינוֹ יוֹצֵא ; וְצֹרֶךְ ט׳ הַשּׁוֹמְעִים. | ערוה״ש קכ״ד — גֶּדֶר הַחֲזָרָה וְהַמּוֹצִיא בַּיָּמֵינוּ. | Voie de l’Admour HaZaken — חֲזָרָה בְּקוֹל רָם ; מוֹצִיא שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּ־ט׳ שׁוֹמְעִים ; הַבָּקִי אֵינוֹ יוֹצֵא (סעיפים א-ד). |
| כַּוָּנַת הַצִּבּוּר וְ״ט׳ הַמְכַוְּנִים״ | או״ח קכ״ד — יִשְׁתְּקוּ וִיכַוְּנוּ ; אֵין ט׳ מְכַוְּנִים — קָרוֹב לְבַטָּלָה. | מ״ב קכ״ד — גֶּדֶר הַכַּוָּנָה וּטֹרַח הַצִּבּוּר. | ערוה״ש קכ״ד — עֲמִידָה בַּחֲזָרָה וְהַהַמְתָּנָה. | Voie de l’Admour HaZaken — כָּל אֶחָד כְּאִלּוּ אֵין ט׳ זוּלָתוֹ ; יֵשׁ אוֹמְרִים הָעָם עוֹמְדִים (סעיפים ה-ז). |
| דִּקְדּוּק עֲנִיַּת אָמֵן | או״ח קכ״ד — לֹא חֲטוּפָה קְטוּפָה וִיתוֹמָה ; ״בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ״. | מ״ב קכ״ד — פְּרָטֵי חֲטוּפָה קְטוּפָה יְתוֹמָה. | ערוה״ש קכ״ד — דִּקְדּוּקֵי הָאָמֵן וְכַוָּנָתָהּ. | Voie de l’Admour HaZaken — הֲלָכָה כִּשְׁתֵּי הַסְּבָרוֹת לְהַחֲמִיר ; עוֹנֶה עִם רֹב הַצִּבּוּר (סעיפים ח-יא). |
| שִׁעוּר הָאָמֵן וְ״יַעֲלֶה וְיָבוֹא״ | או״ח קכ״ד — אֲרֻכָּה קְצָת ; שָׁכַח יַעֲלֶה וְיָבוֹא יְכַוֵּן וְיִשְׁמַע. | מ״ב קכ״ד — שִׁעוּר ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״ ; הַהַמְתָּנָה. | ערוה״ש קכ״ד — קוֹל הָעוֹנֶה וְתַקָּנַת הַשּׁוֹכֵחַ. | Voie de l’Admour HaZaken — ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״ ; לֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ ; שׁוֹמֵעַ מֵהַשַּׁ״ץ וּמוּטָב לְעַצְמוֹ (סעיפים יב-יד). |
Tableau établi à partir du texte du Mehaber (Orah Haïm קכ״ד, source Sefaria) et des nossei kelim vérifiables (Beit Yossef, Tour, Rambam Hilkhot Tefila 9, Rosh, Magen Avraham, Taz, Mishna Beroura, Beour Halakha, Pri Megadim, Aroukh haShulchan, Kaf haḤaim ; Talmud Berakhot מ״ז, Roch Hachana ל״ד, Souka ל״ח-ל״ט). La colonne de l’Admour HaZaken s’appuie sur le texte réel du Choulhan Aroukh HaRav (י״ד סְעִיפִים) reproduit au §1.
קווי היסוד של שיטת הרב
Les lignes de force de la voie du Rav sur ce siman
Trois orientations qui caractérisent la sensibilité de l’Admour HaZaken sur ce siman. Chacune suit la structure : principe du siman → lecture du Rav → conséquence pratique. Chaque ligne s’appuie sur le texte réel du Rav (§1).
קו א — חֲזָרַת הַשַּׁ״ץ כְּתַקָּנָה קְבוּעָה
Ligne 1 — la répétition, une takana permanente
Principe du siman : le chatz répète pour acquitter le non-בָּקִי, et même un קָהָל בְּקִיאִים répète לְעוֹלָם (סעיפים א, ד).
Lecture du Rav : la תַּקָּנָה ne dépend pas de la présence effective d’un non-בָּקִי, et sert aussi la קְדֻשָּׁה בְּצִבּוּר. Cf. siman 122.
Conséquence pratique : ne jamais omettre la חֲזָרָה, même quand toute l’assemblée sait prier.
קו ב — כַּוָּנָה וּשְׁמִיעָה מְעַכְּבוֹת
Ligne 2 — kavana et écoute sont déterminantes
Principe du siman : sans ט׳ מְכַוְּנִים les berakhot frôlent la בְּטָלָה ; celui qui s’acquitte doit מֵבִין וּמְכַוֵּן (סעיפים ב, ו).
Lecture du Rav : la שְׁמִיעָה vaut תְּפִלָּה — d’où l’exigence de comprendre au moins בִּרְכַּת אָבוֹת. Cf. siman 123.
Conséquence pratique : se taire, écouter chaque berakha et répondre אָמֵן avec כַּוָּנָה.
קו ג — דִּקְדּוּק בַּעֲנִיַּת אָמֵן
Ligne 3 — la précision dans la réponse Amen
Principe du siman : ni חֲטוּפָה, ni קְטוּפָה, ni יְתוֹמָה ; אֲרֻכָּה קְצָת mais pas trop, et le עוֹנֶה n’élève pas la voix (סעיפים יא-יג).
Lecture du Rav : l’אָמֵן fait partie de la berakha ; on répond עִם רֹב הַצִּבּוּר tant qu’elle n’a pas cessé. Cf. siman 121.
Conséquence pratique : répondre אָמֵן au bon moment, distinctement, sans précipitation ni retard.
הלכה למעשה — מנהג חב״ד
La conduite Habad pratique
Des points de conduite qui découlent directement du siman קכ״ד dans la sensibilité de l’Admour HaZaken et de Habad — présentés au niveau du principe, en renvoyant au Rav pour le détail des cas.
Pour le Hassid Habad — Siman קכ״ד (הַנְהָגַת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְדִין עֲנִיַּת אָמֵן)
- ① חֲזָרָה. Le chatz répète la Amida בְּקוֹל רָם pour acquitter le non-בָּקִי ; même quand tous sont בְּקִיאִים on répète, aussi pour la קְדֻשָּׁה. Fondement : SA HaRav קכ״ד séifim א, ד.
- ② כַּוָּנָה. Se taire, écouter et כַּוֵּן ; se considérer comme s’il n’y avait pas ט׳ sans soi (sans quoi les berakhot frôlent la בְּטָלָה). Fondement : SA HaRav קכ״ד séif ו.
- ③ בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ. Le dire sur toute berakha entendue, mais jamais là où l’on ne peut interrompre לִרְשׁוּת. Fondement : SA HaRav קכ״ד séif ח.
- ④ עֲנִיַּת אָמֵן. Ni חֲטוּפָה, ni קְטוּפָה, ni יְתוֹמָה ; אֲרֻכָּה קְצָת (כְּדֵי ״אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן״) ; ne pas élever la voix plus que le מְבָרֵךְ. Fondement : SA HaRav קכ״ד séifim יא-יג.
- ⑤ שָׁכַח יַעֲלֶה וְיָבוֹא. כַּוֵּן וְשׁוֹמֵעַ toute la חֲזָרָה מֵרֹאשׁ עַד סוֹף — mais מוּטָב de prier soi-même, car tous n’y parviennent pas. Fondement : SA HaRav קכ״ד séif יד.
⚠ Cette section présente la conduite Habad fondée sur le Choulhan Aroukh de l’Admour HaZaken, siman קכ״ד (texte réel reproduit au §1). Elle ne remplace pas une décision rabbinique pour un cas particulier. Pour toute question concrète — la חֲזָרָה, la כַּוָּנָה, le דִּקְדּוּק בַּעֲנִיַּת אָמֵן — consulter ton Rav, et pour Habad, un Rav de Habad.